יום נוסף מימי הטיול שראוי לציון היה אותו יום בו דווקא איתרע מזלם של זוג הטיילים האמיצים.
הם החליטו לפתוח את היום בביקור בגלוב השייקספירי המשוחזר. אותה מועצה לבלבול תיירים (ע"ע לונדון חלק א') החליטה שכיוון שמדובר בסופ"ש מן הראוי לסגור דווקא את הקו שיועד להובילם אל עבר האושר והתלבושות המפוארות. כמו כן היא החליטה לגרום להם להבין את האירוע המצער הזה רק אחרי שהם כבר לקחו קו אחד וירדו בתחנה בה הם תיכננו לבצע החלפות. אבל גם המהלך המתוחכם של מציאת קו חלופי שיביאם למחוז חפצם לא עזר להם להתמודד עם מועצת הרשע, שטרחה לחסום להם את הגשר איתו הם תכננו לחצות את הטיבר – לשם "עבודות".
לאחר תלאות וייסורים אלה (והתנחמות בעובדה שלפחות בגלל שהגשר המיועד היה סגור הם מצאו את עצמם חוצים את גשר לונדון. והוא לא נפל!) הצליחו השניים לנווט למקום חפצם הנסתר מעין, רק כדי לגלות שיש אליו 3 (!) כניסות אפשריות. כמובן שהגילוי נעשה בדרך של ניסוי וטעייה, וכמובן שהכניסה השלישית הייתה זו הרצוייה.
אך לא זה מה ששבר את רוחם של הנועזים, לא לא! דווקא הסיור היה מעניין ונחמד, ואפילו מומלץ.
הטעות הפטאלית שהגיעה אחר כך, בדמותה של החלטה לסייר בטייט, והיא שהביאה לייאוש אינסופי כמעט. מדובר במוזיאון לאמנות מודרנית. מה שהפוסט שכח על אמנות מודרנית זה שהוא לא אוהב אותה.
לא לא, אין חיבה מיוחדת בליבו לחדר שלם ובו קנבסים עם פסים בבורדו ובורוד. במאונך או במאוזן. גם לא סימפטיה יתירה לאמנים שמחליטים שלצייר עיגולים רצופים באדום בוהק על הרבה קנבסים ענקיים, ולתת וצבע לטפטף – זו אמנות.
אם ככה, אז גם כשילדים יוצאים מהקווים בציורים האלה עם המספרים שאומרים לך באיזה צבע לצבוע כל חלק – זו גם אמנות, לא??
אין ספק ששיא השיאים היייתה מראה. היות והיא הודבקה על קנבס היא ככל הנראה הפכה ראוייה להיקרא יצירת אמנות. מהתבוננות ראשונית במראה ראית בעיקר את עצמך, שזה טוב ויפה, אבל בעצם- לא בשביל זה באת למוזיאון (לפחות לא בשלב הנוכחי בחייך, לפני פרוץ הנרקיסיזם). בעוד הפוסט המשיך הלאה, לעוד פסים (או אולי נקודות?) הידוע עשה את הטעות של לא להתייאש מהמראה הטוענת לכתר, ולקרוא את הטקסט הקטן שלצידה שנועד להסביר את פשרה של האמנות המהוללה. הוא גילה טקסט פלצני על 'באמנות אתה מצפה לראות תמונה של העולם. ביצירתי המאממת אתה מסתכל על עצמך. לא- אתה לא העולם. אני כן. אבל זה מתוחכם, ועל כן עמוק ובעל משמעות!'
משם, אחרי שהטביעו יגונם בסנדוויצ'ים של מרקס אנד ספנסר, החליטו השניים להצטייד בפטל אדום טרי ולפצות את עצמם בביקור בטאוור! האמת שפה הם בעיקר התמקדו בתכשיטי הכתר (הפוסט חושב שהמכנה המשותף הרחב ביותר בינו ובין עורבים מתמצה בשני אלמנטים מרכזיים- חיבה לפקאנים וחיבה לכל מה שמנצנץ. לפחות פקאנים הוא יודע לקלף בעצמו) ובגשר-המגניב-ביותר-בלונדון.
בעייפותם פנו השניים לנחמה מתוקה- גלידה. ולא סתם גלידה- האגן דאז. לצערם ולבושתם, גם פה הם ביצעו טעות מביכה. בד"כ שילוב של טעמי שוקולד כבדים עם טעם פירותי מרענן מפיק חווית גלידה מושלמת. הפעם, מכיוון שחדשנות שלטה בבחירות, נרשמה אכזבה. מהאגן דאז. אין ספק שהיה זה יום עצוב לכל הנוגעים בדבר.
אמנם, אין מה לומר- הטעם החדש של פרלין שוקולד וקרמל היה נהדר ומופלא. וכבד. באופן מפתיע משהו, דווקא החדשנות הורדרדה בדמות 'רימונים, פריחת הדרים ואפרסק לבן' שנועדה לרענן את החיך התגלתה כמפלה קשה ומכאיבה. ואם האגן דאז הצליחו לאכזב- היש בכלל עוד תקווה בעולם?!?!
התשובה היא כן. שופינג. ואוכל.
כפיצוי עצמי הכרחי ומופלא הוחלט על סיור במעוז השופינג והמציאות הלונדוני- פריימארק!
ואחרי הקניות- דים סאמים מגניבים במיוחד במסעדה בעלת שם הזוי במיוחד – יאוואצ'ה! נצפו: דים סאם בצורת גזר (!) עם כוסברה ( 😦 ), דים סאם מגניב עם דלעת וצנוברים, דברים שעשויים מלוטוס, סאקה ועוד. היה טעים!
הפוסט חש צורך להתוודות: אי אז, כשהוא היה צעיר ונמרץ ובתיכון, הוריו ואחותו טסו ללונדון. מאז ועד היום לונדון מתקשרת במוחו המחווט-באופן-ביזארי עם קרפים, כי אותם בני משפחה דיווחו בהתלהבות על הקרפים שהם אכלו בהאמפסטד, והפוסט שמנמן- אז הוא תמיד זוכר סיפורי אוכל. כמובן שלאור השתלשלות עניינים זו שמו הידוע והפוסט פעמיהם להאמפסטד ולדוכן (הקטנטן) האמור.
א. היה שם תור רציני. כך הבינו השניים שהגיעו למקום הנכון.
ב. בתור הם עמדו אחרי משפחה שייצגה אחוז נכבד למדי מאוכלוסיית כדור הארץ, היות והאם הייתה ממוצא גרמני, האב נמנה עם מי שמעדיפים להיקרא אפרו-אמריקאים כשהם גרים בארה"ב, והנני הייתה ממוצא אסייתי! הילדים, כמובן, היו מחונכים למופת.
ג. הפוסט מתחרט עד היום על שהוא והידוע היו רעבים ועל כן הזמינו 2 קרפים מלוחים. אין ספק שהפטריות המתובלות היו טעימות, אבל לצערו הן הוטבעו ביותר מדי גבינה (כן, אפילו הפוסט, חובב גבינות ידוע לשמצה שאינו נרתע מגבינות בעלות עובשים שונים ומשונים וריחות מזעזעים משהו, נכנע בפני מפלצת הגבנ"צ שהסתתרה בתוך הקרפ התמים ההוא). קרפ התרד, לעומת זאת, זכה למלית מעט אנמית שלא חוזקה במספיק גבינה, מה שגרם לשעמום קולינארי קל. לעומת זאת, בתפריט המתוקים שוכן לו קרפ ערמונים שלוחש עד היום באוזני הפוסט דברי חיבה ולחשושי פיתוי…
ד. האמפסטד היא שכונה מרוחקת מעט ממרכז לונדון, והיא שווה את הטיול. אמנם נרשמה עייפות קלה + חשש שנבע מאי-ידיעת השעה של הרכבת האחרונה חזרה, אבל גם השיטוט הקצר ברחובות היה שווה את זה 🙂
~~~ תם ונשלם חלק ד' של ההרפתקה בלונדון ~~~
הפוסט בלונדיני 