Archive for נובמבר, 2010

12 בנובמבר 2010

25.8.10 – הפוסט סיים שנה א' וקיבל קופונפון

האושר הוא חופש.

אין ספק שמאז שנגמרה תקופת המבחנים (בה החליט הפוסט להצטנע וללכת רק על 8 מועדי א' + מועד ב' אחד..) הפוסט מגלה כמה מהדברים החשובים בחיים..

נכון. מי שמכיר אותו יודע שמאוד קשה לו להתחפשן. אבל אינבוקסכם-המתגעגע-לפוסטים יכול להעיד שגם הפוסט למד שלשבת מול המזגן ולראות טלוויזיה יכול להיות פעילות מרנינה מאין כמותה  🙂

אז אמנם אין חפשנות בלבד, כי יש עבודה כמה פעמים בשבוע (הפוסט צריך להרוויח את לחם השיפון וחמוציות שלו..) ויש שופינג שצריך לעשות (כן. שופינג זו פעילות שצריך לעשות מדי פעם), ויש אנשים שצריך להכין איתם אוכל, אבל אין לו לפוסט יותר מדי תלונות בשלב זה של חייו..

אז… שנתחיל?

 

אנשים שאנחנו אוהבים

אנשים שמגלים לך כמה מהאמיתות הנוקבות של החיים.

יום אחד ישב לו הפוסט וליהג לו להנאתו בעוד קוקי ושלי מקשיבות (…). בהתחשב בכך שהשילוש הקדוש הזה כולל 2 יושבי אוניברסיטות נאמנים + 1 שעתידה להצטרף להילולה ממש בקרוב, אין פליאה ממשית בכך שהליהוג סבב גם סביב נושא הלימודים, המבחנים, המתרגלים (הלא כ"כ חתיכים. אוניברסיטת תלאביב לא מתפקדת!) ושאר ירקות.

מתוקף נושאי השיחה ניסה הפוסט לשים ידו על חמקמקותו של סמסטר ב'.

אין דינו של סמסטר זה כדינו של סמסטר א'! לא לא!!

בסמסטר א' אתה כולך נרגש, קונה דפדפות חדשות ומבהיקות, משקיע בערכת עטים ומרקרים צבעוניים, רוכש קלמר ותיק וחבילת שמרדפים שמנמנה. לפני סמסטר א' אתה מתרגש קצת, כי אולי השנה יהיו לך קורס או שניים שבאמת גם יהיו מעניינים, וכי אולי תכיר אנשים נחמדים או שתמצא אוכל אכיל באוניברסיטה, וכי אולי השנה תשקיע ותהיה ילד טוב ותקרא מאמרים ולא רק סיכומים שלהם. לפני סמסטר א' אתה גם עצוב קצת, כי עוד מעט נגמר החופש ולא תוכל לשבת בבתי קפה ולהרגיש תלאביבי (נו טוב, אבל במקרה של הפוסט הוא עדיין יוכל ללכת לקניון רמת אביב באמצע היום ולהרגיש כמו סטודנט-תלאביבי. יש גם חיה כזאת..)

אבל סמסטר ב', כמו שתרמה קוקי מחכמתה כבוגרת שנה שנייה, אף פעם לא מתחיל. שמים לב אליו רק כשהוא נגמר.

אתה רושם לך ביומן את היום ההוא שתיאלץ לצאת בו מכוך הלימודים החמים שלך ולשים פעמייך לבנייני האוניברסיטה, נכון, אבל בהתחשב בכך שתחילתו בין מבחן זה לאחר, ובכך שמרביתו משופעת בחופשים שונים ומשונים (מחופש פסח הארוך והמבורך ועד יום המרמיטה, או מה שזה לא יהיה..) – רק כשבועיים לפני תקופת המבחנים השנייה של השנה אתה מגלה שהיה סמסטר ושיש חומר שאתה אמור לדעת. אוי אופס..

אנשים שאנחנו לא אוהבים

אנשים שאתה צריך להגיש איתם עבודות באוניברסיטה.

בעצם לא. הפוסט לוקח את דבריו בחזרה ומבקש לתקנם: אנחנו לא אוהבים מרצים שיכורי-כוח שחושבים שעבודת צוות תהיה משהו מרכזי בחייו של כל מנהל (…) ועל כן מחובתם לתרגל את סטודנטיהם בכך.

את האנשים שהפוסט עבד איתם הוא מחבב. מאוד אפילו. אבל למיטב ידיעתו, כשאדם מהווה חלק מצוות בקריירה שלו ונדרש לכישורים חברתיים שיאפשרו לו לתפקד, בד"כ מדובר בצוות שמוקדש כולו לפרוייקט מסויים, שמבלה את מירב זמנו באותו המשרד ובד"כ אפילו נוהג ללהג זה באוזניו של זה על חייו הפרטיים בשעת ארוחת הצהריים- אותה בולסים חברי הצוות יחד. לעומת זאת, נסו לצרף 8 סטודנטים בגיל הנהייה לתלאביב, תוסיפו חוגים שונים (אמנם חצי מהצוות היה מאנשי פסיכולוגיה-ניהול, כמו גם הפוסט, אבל לעניות דעתו הצטרפו עוד 2 חוגים למסיבה המטורפת הזאת) וספקטרום תחומי עניין שנע מעבודה אינטנסיבית, דרך מסיבות-אלכוהול-ים, ועד שאיפה לציון מושלם.. ומה יוצא לכם מזה? בעיקר נסיונות נואשים עד עקרים לקבוע פגישות והרבה מיילים. וקצת דם יזע ודמעות ככל הנראה..

אפיזודה משעשעת

הו כן!!!!

יש לפוסט קופונפון!!!!

הפוסט הגיע להגשמה העצמית שלו. נוחו על משכבכם בשלום יונג, מאסלו ושות'- הוא ניצח! יש לו קופונפון והוא יכול לאכול 3 פעמים בשבוע כמו חצי שמן (זה רק 25 שקלים.. צריך להתקמצן..) או פעמיים בשבוע כמו שמן, או פעם בשבוע  כמו אובר-ארכי-שמן-על! 🙂

אם הוא ציין את עבודת הסטודנטים שלו (או אין שהוא מעדיף לכנותה: עבודת הקופים שלו. עילית, זה מהזדהות איתך..) אז הרי שפרט חשוב שמצטרף אליה הוא הקופונפון, שמזמן כמה הרפתקאות קולינריות הראויות לציון..

קודם כל גילה הפוסט שאם הוא מביא אוכל מהבית- הוא יוכל אח"כ להיות ממש שמן וללכת לאכול עם הידוע בשגב אקספרס למשל- על חשבון הברון (לפחות חלקית..). מלבד זאת הוא גילה גם פניני אוכל קולינאריות השמורות למגזר ההייטקיסטי (מאוליב, הסנדוויצ'יה המוכרת לכל בעל קופונפון מצוי שמקבל פחות מ-30 ש"ח בתקצוב היומי, ועד הקופי בר, למיטיבי הלסת ;)).

אבל הרפתקה אחת נישאת מעל כולם ודורשת את הרחבת היריעה:

בודהה בורגר.

כידוע וכמוכר לכלל קהל  הקוראים, הפוסט צמחוני ויפה נפש כבר כמה שנים טובות. הוא כבר חלק  עמכם את הגיגיו על ההמבורגרים הצמחוניים שניתן למצוא במדינתנו הקטנטונת, והוא עדיין שמח לשמוע את השם "בודהה בורגר" בהקשר הזה, ולו כי המקום הזה חושב שיש עוד כמה אופציות מלבד המון פטריות וקצת עדשים שנדחסים להם לתוך לחמניית בריאות (שכבודם במקומם מונח, כמובן, אך עם זאת- גם הצמחוני רוצה לגוון לעיתים..).

אי לכך, והיות  וגילה הפוסט שמקום עבודתו החדש נמצא בסמוך-עד-לא-רחוק בכלל מהסניף המרכזי, הגדול והנרחב של הבודהה – לא הייתה ברירה אלא ללכת ולחקור את הנסתר. הציפיות היו גבוהות. הוא שמע שלא רק מגוון המבורגרים מצפה לו, כי אם גם שווארמה צמחונית, תבשילים מעלי ניחוחות ואפילו קינוחים טבעוניים (טוב. זה אולי לא נשמע ממש מפתה, אבל זה נשמע כמו מוצג מוזיאוני שראוי להתבוננות..). נלהב ונרגש שם פעמיו למקום האמור, פיו מלא ריר ובטנו מלאת רעב.

עם הכניסה שמח הפוסט לראות אנשים חביבים ואווירה  נעימה. לאחר כ-10 דקות התלבטות (או בעצם- ציפייה בתור, שכלל רק זוג אחד של אנשים לפניו) הגיע תורו והוא הזמין את הזמנתו. הוא הוזהר מראש שבמקום האמור האוכל  לוקח את הזמן שלו, ואיך אומרים? עיתותיו היו בידו. אז הוא התיישב ובהה בסובב אותו עד שיגיע האוכל.

מסקנות?

מפחיד שם.

באמת.

אפילו לפוסט צמחוני ושוחר בריאות שכמותו!

נתחיל מאווירת ההודו השוררת במקום:

הודו זה סבבה, ככה"נ. הפוסט  מעולם לא היה שם אבל הוא הבין שזה יכול להיות כיף, שיש שם אוכל טעים מאוד (הוא טעם אוכל הודי בארץ- הוא לא יעיז להגיד שזה אותו הדבר וכו' וכיו"ב…), אבל מה שיש שם בבודהה זה מין אווירה רגועה מדי. כולם נחמדים מידי, איטיים מדי, אוהבים נבטוטים מדי, יושבים על פופים מדי ולוקחים את הילדים שלהם לאכול טופו סייטן וטמפה מדי.

ומכאן נמשיך לחומר הפרסומי:

לרופא שיניים יש עיתוני נשים, לספר יש מגזיני אופנה, לחדר כושר יש מגזיני מנטה, ולבודהה יש עלוני מסיונריה! כן כן- בעודך יושב וממתיך לאוכל שלך אתה יכול לקרוא על זה שבשר זה רצח (ידוע ומוכר), על כמה קשה לספר להורים שלך שאתה טבעוני, על איך להפוך להיות צמחוני, ואז איך להפוך להיות טבעוני. כי צמחוני זה לא מספיק.

אז נכון- הבר סלטים שלהם מרהיב. לחלוטין. יש בו כל דבר אפשרי ועוד קצת. כל צמחוני פנאט, טבעוני, או סתם שוחר בריאות יסכימו להתרחץ בסלט שלהם: על נבטוטי הכל-דבר-אפשרי שלהם. על החומוס, העדשים והפשתן המונבטים. על הסלק המבושל, הטופו, הפסטה המלאה. על רוטב המיונז סילאן  ועל רוטב המיסו שלהם. על לקט הגרעינים ועל שמרי הבירה (כן כן! זה אמור להיות "כמו פרמזן". וטעים לפיזור על סלט. ובריא. הפוסט חושב שזה היה  אכיל עד מעניין..)

ונכון, אמנם תבשיל  הטופו-ברוקולי-על-אורז-מלא היה מעט מוזר בעודו חם, אבל אפילו די טעים ביום המחרת בעודו קר.

אבל נכון לכרגע הפוסט  קצת מפחד לחזור לשם. מוחו שוחר הבריאות  זועק חמס ומנסה לגרור אותו לשם  ולוותר על פסטה בשמנת, בעוד נפשו העדינה מצטנפת בפחד בפינה עד יעבור זעם.

 

ובכן- הפוסט התגעגע. אין ספק.

הוא שולח לכם איחולי חופש נעים ומקווה שאתם מבלים את מירב ומיטב זמנכם באי-עשייה מבורך.. 🙂

בנוסף הוא רוצה להקדיש עצמו למאיה, שעומדת לנטוש לארצות רחוקות וקרירות לזמן רב. ולצרף תמונה גאונית שמאיה צילמה :):)

פאקמן!!!

מודעות פרסומת
12 בנובמבר 2010

8.4.10 – שכנים עירוניים וימים אקלקטיים

לכבוד חג הפסח שבא עלינו לטובה (או יותר נכון- חופש הפסח שבא עלינו לטובה. והלך גם. מאוד מאוד מצער העניין הזה…) החליט הפוסט להעניק לכם כמה מפניני חכמתו ומאבחנותיו החדות כסכין על מאורעות החיים..

בראש ובראשונה ירצה הפוסט לומר דבר מה על חייו כסטודנט. כן כן, כבר עסקו בכך רבות (מי אם לא הפוסט בעצמו..), אבל- היות וזהו מרכז חייו הנוכחי (לפחות מבחינת טיים-קונסומינג..) תיאלצו לספוג זאת עם חיוך..

אז תקופות מבחנים. כן.

אמנם זמנה של האחרונה כבר עבר ונגמר, אבל היות והייתה זו תקופת המבחנים הראשונה בה לקח הפוסט חלק פעיל (ויש שיאמרו פעיל ביותר. אייאייאיי 11 מועדי א') יש ברצונו לחלוק עמכם מספר הגיגים רלוונטיים-

תכלס- היה די כיף. אמנם היה ארוך, מאתגר ומעצבן (נכון שבכל ראיון עבודה אומר הפוסט בלווית חיוך "אני אוהב אתגרים" אבל בואו נשאיר את השמוזיג ואת השיווק העצמי בצד לכמה רגעים..), ונרשמו מספר רגעי ייאוש-עד-איבוד-שפיות-ותלישת-שיער-מאסיבית (ישמחו להעיד על כך הידוע ואמא של הפוסט), אבל בסה"כ מה היה לנו שם?

יושבים בבית כל היום במקום בכיתה עבשה, מול הלפטופ החתיך והאדום, שותים תה (היה קר בחוץ לפני חודשיים, קהל הקוראים מתבקש לאמץ את זכרונו) ומדי פעם עושים הפסקת צהריים ורואים סדרה רנדומלית תוך מחשבות מעמיקות כגון "האם פרויד אהב פשטידת ברוקולי?". סך הכל- אין באמת על מה להתלונן.. חוץ מעל סטיות תקן וכופלי לגראנז'.

אמנם הפוסט שמע כמה מחבריו אומרים שהם מסכימים שכל הזמן תהיה תקופת מבחנים, ועם זה הוא לא מסכים (הוא מעדיף כל הזמן חופש פסח. או יותר טוב- כל הזמן חופשת קיץ..), אבל הוא חושב שגם בתקופה שנשמעת אפלה ומרושעת כה- יש דברים טובים 🙂

אנשים שאנחנו אוהבים

יש אנשים שפשוט מגיע להם שיהללו אותם מעל פיקסלי המסך של העולם כולו..

את השם 'שלי' כבר שמעתם. לא פעם ולא פעמיים סיפר הפוסט על חברתו ועל ערבי ההוללות שלהם..

הימים חולפים ושלי כבר איננה נערה פוחזת- היא עושה קורס קונדיטוריה!

המשמעות?

אוכל.

ולא סתם אוכל- קינוחים. המון עוגות, מרנגים, שוקולדים, עוגיות… ומה תעשה שלי אחת בכל המתוק מתוק הזה?

ובכן- תביא לו לפוסט קופסאות מלאות תופינים ומגדנות!

הו- יש לו חברות שוות לפוסט.. 🙂

אנשים שאנחנו לא אוהבים

פעם הפוסט היה קיבוצניק, עניין ידוע ומוכר.

כשהיה קיבוצניק יחסיו עם שכניו היו "תבדוק מה יש לי במקרר ואני אבדוק לך". חיטוט הדדי ולגיטימי מתוקף היותנו דיירים בבירת הרכילות של כל הזמנים- אין ספק שהרעיונות בבסיס השיתופיות הזו נשמעים יפים מאוד, אבל מתחת לפני השטח כנראה שרכילות הייתה משאת נפשם האמיתית של אותם חלוצים פולנים במכנסיים קצרים וכובע טמבל..

ובכן, כיום, כאשר הפוסט מעמיד פני עירוני וגר בבית דירות חגיגי, הוא מגלה שיחסי שכנים זה עניין מסובך הרבה יותר!

יש את עניין חדר המדרגות:

הוא לא של אף אחד וגם של כולם בו"ז. וזה כשעוד אין מעלית להתמודד איתה. ואם שכן משאיר כלמיני דברים בחדר מדרגות (נגיד… מממ… שקית זבל!) זה חוקי זה? ויש מנקה מסתורי שמנקה את המדרגות כל שישי בבוקר. מתי בבוקר? זו תעלומה! גם אם תקום ב-6 בבוקר המנקה כבר לא יהיה שם ושטיח הכניסה החביב שלך והעיתון ימתינו לך מבויישים על המעקה. מצד שני- אם אכן תמצא לכלוך ותגיד לעצמך "יופי- מחר שישי והכל יהיה נקי ומצוחצח" רוב הסיכויים שתמצא את אותו לכלוך מביט אלייך במבטי זדון שנייה אחרי שתנכס לעצמך מחדש את שטיחך.

אבל מה שבאמת מחדש- זה השכנים.

לא עוד חובבי רכילות משעשעים שיבואו לתת לך עוגה אחרי שהיית שבוע בחו"ל (ולהציץ מה קנית, כמובן), לא עוד זקנים תמהונים למחצה ששואלים אותך "של מי אתה?" למרות שכבר סיפרת להם אתמול..

שכנים עירוניים זו ספירה אחרת לחלוטין…

תכלס? הפוסט גר כבר יותר משנה באותה דירה והוא לא מכיר את כל שכניו כלל וכלל!

לצערו הרב מכיר הפוסט שכנים ספציפיים ביותר… לפני שנה היו לו חיים שלווים עם שכנים אנונימיים, ולפתע פתאום, בעונת "תחילת שנת הלימודים ומעברי הדירות הבלתי נגמרים" הגיעו שכנים חדשים.

את השכנים החדשים היה לו לפוסט קשה מאוד להשאיר בגדר 'אנונימיים' היות ועל תחביביהם נמנו:

בניית רצפת פרקט בימי שישי בין שתיים לארבע,

השתלטות על המקלט של הבניין ועל החדר בו נמצאים בלוני הגז,

דפיקות חזקות על דלת דירתם שלהם תוך צעקות וזעקות חוזרות ונשנות במשך כחצי שעה וכו' וכיו"ב וכד'.

וזה עוד לפני שהודה הפוסט שהוא חושד בהם שגנבו לו את השלט-לדלת היפה שהכינו לו..

אי לכך ובהתאם לזאת יוצא הפוסט בבקשה נרגשת-

אם מי מכם מכיר 'מגרשי שכנים' מקצועיים, אנא הפנו אותו אליהם!

אפיזודה משעשעת

חילופי מזג האויר:

לא כ"כ מזמן הגיע הפוסט להארה-  כשהשלט של המזגן מראה 15 מעלות – בתוך הבית (!!!) – זה ללא ספק הזמן הנכון להתלבש, להכין תה ולהדליק אותו, לכל הרוחות..

ללא ספק החורף שעבר (?) עלינו לטובה היה מהקרים יותר שזכה הפוסט לחוות..

הלילות היו מספיק קרים שאם היית משאיר את השמנת בחוץ- בבוקר היית מגלה שהיא הפכה לגלידה! (אז תכלס- עדיף להוסיף לה קצת וניל ופקאנים מסוכרים מבעוד מועד..).

כמויות התה שהתחסלו בביתם של הידוע והפוסט השאירו את מסיבת התה של בוסטון מדשדשת מאחור עם תחושת החמצה- ספר השיאים של גינס שלחו נציג, שמרוב תדהמה נפל מהקומה הרביעית וטבע בבריכת "הצינור ישן מדי" שיש לנו בחצר.

ואם זה לא מספיק- אז החליט להגיע האביב.

הפוסט מאוד אוהב את האביב- יש בו דברים יפים ונחמדים.. יש פריחה, יש יומולדת, יש חגים שמעניקים לך חופש מבורך.. ויש בורמוולוס (אל תשאלו מה זה, רק תתחרטו על שנולדתם לסבתא הלא- נכונה).

אבל מה? השנה האביב החליט להפתיע. לא התחשק לו להיות בנאלי ולהסתפק בכמה שרבים וקצת גשם בפורים כמו כל שנה. הו לא! לא האביב של 2010!!!

הוא החליט, בראש ובראשונה, לספק כמה ימי חום.

מיד אחריהם- גשם זלעפות שאפילו החתולים והכלבים לא העזו להתמודד איתו.

ואח"כ- שוב חם. ונעים. אפילו חם מאוד עד שלובשים גופייה והולכים לים. ואז באים עננים.

אבל כל זה היה רק כדי לנטוע בנו בטחון סרק, כדי שהוא יוכל להטיל עלינו את הנשק הסודי:

הימים האקלקטיים.

כן כן- תופעה חדשה הגיעה לארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת עם אביב זה- ימים בהם חם לך עד מוות בשמש, ועם זאת יש רוח פרצים מקפיאת עצמות בצל.

מה צריך ללבוש?

גופייה? יהיה לך קר עד קפוא-דלקת-ריאות אם תגיע לצל כלשהו בחייך.

מעולה. סוודר עם כן? לאלאלאלאלאלאלא!!!! אתה תזיע כ"כ הרבה אם תעמוד בשמש עד שהכנרת תתחיל לחלק מים לטורקיה.

ואם זה לא מספיק- היה קר בפסח.

קר!!!!!!!!

לא מקובל על הפוסט ללבוש מגפיים לליל הסדר…

סופשבוע רגוע ומלא ים שיהיה לכם 🙂

12 בנובמבר 2010

28.1.10 – הפוסט מתמודד עם תקופת מבחנים

לפוסט יש וידוי-

הוא פוצץ נורה.

פוצץ.

לא שרף,

לא עשה "פק" קטן וזהו-

פוצץ. לרסיסים.

וכל זה ע"י ללחוץ על מתג!!!

יכולות חדשות?

נשק יעיל במיוחד?

אפשר להוציא על זה פטנט?

האמת? זה היה די מפחיד.. אישון לילה, כל מה שהפוסט רוצה זה להוציא את המטען של הפלאפון מהחשמל כדי שיהיה לו שעון מעורר למחר. צריך אור בשביל לנתק דברים, לא? מסתבר שלא. כמליון רסיסי זכוכית, שרופה בחלקה כך נדמה, התפזרו להם בסלון החביב של הפוסט.

עכשיו, מילא הבהלה שאחזה בו, מילא הצלקות הנפשיות שהזמן העסוק ממילא יצטרך לרפא-

אי אפשר לראות ככה 30 רוק, כשיש חלקיקי נורה מרושעים על הספה!!!!!!

אנשים שאנחנו לא אוהבים

המועצה להשכלה גבוהה, או מי שזה לא יהיה שאחראי על התואר הזה.

הפוסט רוצה לשתף אתכם במספר חוויות מרנינות מסמטרו הראשון כסטודנט מן המניין לפסיכולוגיה ומנהל עסקים (סליחה. ניהול.)-

אז יש ימים בהם הפוסט לומד מה ההורים שלו עשו רע, או לחילופין- מה הגננת שלו והחינוך הקיבוצי עשו רע, שאם הוא הולך 'רק על הקווים' זה כנראה נובע מחרדה חמורה, וש'אסקובה' זה מטאטא בספרדית. אוי גשטאלט!

לעומת זאת יש ימים בהם הפוסט לומד שאם תשתכר מיוזמתך ומרצונך- לא תהיה אשם ברצח אף פעם (מקסימום בהריגה), מנתח אגרות חוב לשם הכיף שבדבר, לומד איך לצייר גרפים באקסל ("רואים? זה גרף עוגה. יש גם עוגה תלת מימדית! הייתם מאמינים?"), מצייר על פרצופו באודם ומנתח את העצמו המיטבי.

ואם בעצמו המיטבי עסקינן (או כמו שיאמרו זקני הכפר: "אפרופו העצמו המיטבי". ואפרופו אפרופו- מה זה קשור בכלל? מה החטיף המלוח הזה עושה לו במשפטים כתקנם בעברית? ואם הוא קיבל את הכבוד הזה- מה עם הביסלי? והבמבה? להם לא מגיע?!)-

זו הייתה חוויה…

הוא היה צריך לשלוח אימיילים למיטב שבמשפחתו, חבריו וידידיו ולבקשם באדיבות שישלחו לו מייל ובו הילולים ושיבוחים. כן כן- מעין "שלום רב, אנא מכם השיבו לי במחמאות, ליטופים לאגו, חנפנות ואהבה ללא גבול". הוא גם קיבל תשובות!!! (תודה, אגב :))

אחרי שהוא קיבל את התשובות האלה הוא היה צריך לבלות זמן איכות עם עצמו ביצירת טבלאות המסכמות כמה הוא נהדר, ובכתיבת חיבור המתחיל במילים "אני במיטבי כאשר.."

ובכן- הוא במיטבו כאשר הוא כותב לכם, כמובן.

בכנות- זה היה יותר גרוע מלשכנע את צוות השופטים המובחר של הראיון לקורס אע"מ (היו 4 כן?) לבחור בך, נוטף יותר חנופה עצמית ממכתבי "קבלו אותי לתוכניתכם היוקרתית, אני כה גאון" שיצא לו לפוסט לכתוב בחייו, מלא בהרבה יותר אהבה עצמית מלקנות לעצמך מתנות ליומולדת.

ותהייה, אם כבר מותר לו לשנוא אנשים בפינה הזו-

מה זו העלאת המחירים המאסיבית הזו שקרתה פה (יחסית) לאחרונה?

מחירי האוטובוסים התלאביביים עלו, מחיר הנסיעה ברכבת טיפס לו לגבהים חדשים, ואם זה לא מספיק-

עלו המחירים בוניליה, רחמנא ליצלן!

הפינה הסאדיסטית

לפוסט יש את הקונדיטוריה של מיקי שמו מתחת לבית ולכם לא.

קנאה קנאה קנאה.

למ שלא יודע מה זה אומר- פלצנות נוטפת חמאה ושוקולד בלגי משובח.

ואם זה לא מספיק-

יש לו את ה'פטיסרי בוטיק' החדש דנדש של דודו אוטמזגין (!!) קצת הצידה מהבית. עד כה הוא חשב שמאוניברסיטה רק מרזים, אולי עוד יתברר שההיפך הוא הנכון..

🙂

אפיזודה משעשעת

2 אנקדוטות קולנועיות הכרחיות:

  • האם גם אתם, כמו כולם, ראיתם אוואטר? כן כן, גם הפוסט נכנע לעדריות והלך להרכיב על עצמו משקפיים מטופשים (עם כזה נגד גניבות בילט אין!) במשך 3 שעות.

האמת? מאוד מגניב כל הקטע הזה עם התלת מימד. הפוסט מאוד נהנה בהתחלה מכל הצמחים המשונים שנראה כאילו הם תיכף מלטפים לך את המצח. גם ניכר שהושקעה הרבה מחשבה באיך ליצור צמחים וסביבה כללית שימצו כמה שיותר ממה שמעניק אפקט התלת מימד.

אבל באיזשהו שלב הוא הגיע לחשיבה מעשית: קודם כל, כל מה שקרוב בתלת מימד- אסור להתמקד בו. זה מטושטש וזה עושה כאב ראש לנסות לראות משהו שיוצרי הסרט פשוט לא טרחו ליצור באמת. דבר שני: אולי זה רק הוא, אבל הפוסט מרגיש שבאיזשהו שלב כל העניין הזה קצת ממצה את עצמו.. כלומר- זה עדיין תלת מימד, אבל באיזשהו שלב למוח שלך נמאס מלהתלהב מכל החידושיות שבדבר והוא עובד למוד "ככה זה ממילא בחיים האמיתיים, ממה יש לי להתרגש פה?". קצת מבאס, בהתחשב בעובדה שהפן המחדש היחידי בסרט טמון בויזואליות ולא בעלילה מתוחכמת..

  • סטודנטים לקולנוע. יש כאלה. לא מעט אפילו. הפוסט משער שאם אתם בגיל המתאים (אוניברסיטה-פלוס-מינוס) יש לכם כמה וכמה חברים/ מכרים/ שותפים ושאר מרעין בישין שלומדים קולנוע. גם לו יש!

בתור מי שממילא מבלה זמן ניכר מחייו בלהילחם ביצר האקסהיביציוניסטי שלו מלחמה עקרה גם ככה, חברים שלומדים קולנוע הם פשוט מכרה זהב של נוקאאוטים לטובת אותו יצר. אי לכך ובהתאם לזאת הפוסט מצא עצמו קם בבוקר שישי זה או אחר, עוטה עליו בגדים בגוון כחול ותכשיטים בגוון אדום, והולך לצרוח ולבכות מול מצלמה כחלק מתרגיל של החוג לקולנוע. את התוצאה לא ניתן לראות בבתי הקולנוע הנבחרים. כנראה שניתן היה לראותה באולם מקסיקו שבאוניברסיטת ת"א בהקרנה חד פעמית שהייתה ועברה. ועם הקלוז-אפים החגיגיים מכל הלב שקיבל הפוסט, כנראה שטוב שכך.. 🙂

והנה תם ונשלם לו עוד פוסט. בין מבחן למבחן (הפוסט ממש ממש משתדל שלא לפרסם סטטוסי "2 עברו, רק עוד 9 למנאייק" בפייסבוק, כי הוא ייחודי והוא לא כמו כולם. נראה כמה זמן הוא ישרוד במאבק הזה..) זה באמת חשוב לאוורר קצת את תאי המוח עם קצת כתיבה עיתונאית מושחזת. או עם קצת מהגיגיו של הפוסט 🙂

מי ייתן והכוח יהיה עמכם.

12 בנובמבר 2010

20.11.09 – הפוסט והידוע אוכלים את איטליה

צפוי, או לא צפוי, זאת השאלה

האם היה זה ידוע מראש שברגע שהפוסט יאסוף את מטלטליו מ'נחמד מערכות' ויפנה הלאה, לעבר הגשמת עתידו האקדמאי- יתרשל בכתיבה?

כנראה שכן.

כנראה שככה זה,

כשאתה עוזב מקום שגורם לך למצוא 15 מתכונים לעוגות טבעוניות ביום אחד, לקרוא את כל הידיעות ב-ynet מהחדשות המקומיות ועד לדף של הקהילות ולחטט לאנשים שאתה לא מכיר באלבומי הפייסבוק שלהם (זה השעמום! זו לא אשמתו של הפוסט!!),

ומגיע במקום זה למקום שבעיקר מנסה לכלות את זמנך על כל מה שהוא לא כתיבה יוצרת (אתה יכול לקרוא המווון עמודים בעברית. אתה יכול לקרוא קצת פחות עמודים, אבל באנגלית. אתה יכול לפתור תרגילים מופלאים בקומבינטוריקה או למצוא גבולות או לחפש איפה לכל הרוחות נתקעת (בשלב האוראלי או בשלב החביון?). וכמובן שאתה יכול גם לכתוב– עמודים על גבי עמודים של סיכומים על תפקיד האוליגודנטרוציטים ועל איך מיאלין זה מגניב (האמת? זה *קצת* מגניב..)).

אבל כתיבת פוסטים?

למי יש זמן?!

הפוסט צריך לצלם 200 עמודים, לכרוך 3 עבודות, לפתור 40 אי שוויונים עם ערך מוחלט ולהכין 55 חשבונות קמץ- עד מחר!!!

אל דאגה. הפוסט שומר על שפיותו (היחסית) רוב הזמן. אבל אם אתם דואגים- תשלחו לו קצת שוקולד. זה יציל את נפשו.

לשם החדווה שבדבר- הפוסט מזמין אתכם לאיטליה, לזכרונות מחופשתו המופלאה.. 🙂

שלום וברוכים הבאים לטיסת אלאיטליה לרומא.

אתם מתבקשים לשבת במקומותיכם ולחגור את חגורות הבטיחות, ולאכול בשקט את הסלמון הקר שנגיש לכם.

במקרה של בחילה, מהטלטולים או מהצבע הירוק-מדי של המטוס, אתם מתבקשים להשתמש בשקיות ההקאה שבגב המושב שמולכם.

תודה וטיסה נעימה, אריוודרצ'י!

אז הפוסט חזר מדאלאס,

בילה קצת יותר מ-30 שעות על אדמת ארץ הקודש (ממ.. הטיסה איחרה בשעתיים? אז 32 שעות..), וחטף שוק תרבות.

כשהוא הקדיש לזה כמה דקות של מחשבה הוא הבין שב-3 השנים האחרונות בערך הוא אולי טס לא פחות מפעמיים וחצי (ואולי אפילו קצת יותר), אבל תמיד היעד היה דובר אנגלית. בין אם זה אוסטרליה או ארה"ב- אתה אפילו לא שם לב כשאתה נוחת שהשפה שונה- כי אתה מבין אותה!

אתה מבין את השלטים סביבך, מבין מה מדברים סביבך… ככה זה כשאתה רואה רק סדרות שמורידים מהאינטרנט אז אין תרגום..

ופתאום-

הפוסט נחת עם הידוע באיטליה- ולא הבין! לא את השפה, לא את השלטים..

כמובן שיש גם אנגלית, אבל זה עדיין ממש מוזר. הפוסט ללא ספק חווה את שוק התרבות האיטלקי הראשון שלו.

אבל לא לדאוג- הוא ניחם את עצמו עם שוקו. וגלידה 🙂

רכבות

אמנם שכרו להם הפוסט והידוע פיאט קובו (יש דבר כזה!!) שחור ומסוקס העונה לשם דקסטר, אבל חלק מהזמן הם בכל זאת היו זקוקים לשירותי הרכבות של איטליה.

זה התחיל מרכבת לילה. חוויה… מיוחדת ללא ספק.

הם קיבלו תא עם עוד 2 אנשים (נגמרו התאים הזוגיים בטרם עת 😦 ), אבל לפחות הם קיבלו את המיטות שלמטה ולא נאלצו להעמיד פנים שהם יודעים לטפס בלי אמצעי עזר (**לקח לנוכחים כחצי שעה לאתר את הסולם שהוכן מראש למאורע**)..

על כל מיטה ציפתה מתנה מרגשת: ערכת "תישן עליי"-

ציפית לכרית, מגבון לח ומן סדין כפול שתפור בתחתיתו כך שנוצר מעין סנדוויץ', אליו אתה נדחק ע"מ לישון גם על דרגש מצופה סדין, וגם עם שמיכה פיקטיבית. סקסי!

והרי זו רכבת לילה- אתה אמור לישון לא? אז איך תדע מתי להתעורר כדי להצליח לרדת בתחנה שלך?

הו… אל דאגה! האיטלקים דאגו לזה מראש- הכרטיסן יגנוב לך את הכרטיס בהתחלה תוך מלמולים לא ברורים, וזאת כדי ש-10 דקות לפני התחנה שלך הוא יוכל לדפוק על דלתך בקולי קולות ולצעוק "Ten minits! Ten minits!!!!"

יעיל- כן.

חכם- אולי.

אדיב? המפפ…

בהזדמנות השנייה שלהם למפגש עם טריינאיטליה הם זכו לאיחור חגיגי ומרגש שכלל גם מגוון אפקטים קוליים כמו גשם שירד לפרקים, וצינון אימתני שלקח פיקוד על אפו וסימפונותיו של הפוסט.

הרכבת התחילה באיחור של 10 דקות. 10 דקות זה סבבה לא? אבל כש-10 הדקות האלה עברו- נוספו עוד 10. ואז עוד 15. ואז עוד קצת, ועוד קצת, עד שלבסוף, כשהרכבת הגיעה סופסוף, הכירו הידוע והפוסט בעובדה המצערת שהם ישבו בתחנת רכבת לא כ"כ מרשימה במשך שעה וחצי. כנראה שזו סיבה מספיק טובה לגרום גם לאנשים נורמטיבים למחשבות כמו "מקדונלד'ס? וואו- אולי אני אקנה לי שם איזה נשנושון קטון? איזה deep fried זיוף-גבינת-ברי? נשמע מעורר תאווה ממש..".

אויאויאוי.

נסיעות

באירופה נוהגים מהר, כן?

אצלם 110 זה ל'נהג חדש' כן?

זה פשוט כי אצלם הכבישים טובים יותר.. כי אצלם כולם אשכרה יודעים לנהוג.. כי אצלם מכבדים אחד את השני על הכביש..

אז נכון- שם יתנו לך לעבור לשמאלי. אפילו יאטו בשביל שתעשה את זה אם אתה מאותת ומנומס. שם 130 זו מהירות חוקית ואף מומלצת, ו-160 זה לא דבר כזה יוצא דופן. שם יש שלטים אלקטרוניים שמודיעים על עומסים בכביש, על פקקים, על עבודות בכביש שמפריעות לתנועה (והם בד"כ אומרים את האמת, לא כמו השלטים של איילון..).. גם לא יצפרו לך אם תיסע קצת לאט.

אבל מה?

כן ישבו לך על הזנב נון-סטופ עד שתזוז כבר מהדרך, תייר עלוב. ואמנם הם נוסעים נורא מהר, שזה מגניב, מרגש, אדיר ושאר ירקות, אבל מצד שני הם דופקים ברקס-אדירים כל פעם שאיזה פרעוש חוצה את הכביש, כך שאתה מוצא את עצמך בפינג פונג תמידי ומהיר מדי בין 130 לפאקינג 40…

אוכל

הו הו הו (ובקבוק של רום)

הפוסט והידוע אכלו טוב באיטליה…

איטליה היא ככל הנראה מולדת האוכל הטוב.

יש להם פיצות, שזו התחלה טובה.

בצק דק, בצק קצת פחות דק- מה זה משנה?! הבצק שלהם טוב יותר, הרוטב שלהם טעים יותר, התוספות שלהם מגניבות יותר, והכי חשוב- יש להם מוצרלה. ולא חיקויי גבינה עלובים..

יש להם גם מרקים מגניבים לחלוטין- לא סתם מים עם ירקות צפים שעושים לפוסט חרדות כשהוא מנסה לבשל אותם. לא לא. שם באיטליה (נו טוב- שם בטוסקנה) הם לוקחים את המים עם הירקות, מוסיפים להם עוד ירקות. ואז עוד קצת. ואז מוסיפים לחם וטוחנים את הכל למן ממרח גרברי בעל טקסטורה הזוייה-משהו, אבל עם טעם… מדהים.

**

ובמאמר מוסגר- בטוסקנה אל תאכל לחם. פשוט אל.

הם אמנם שמים לך סלסלות לחם בתחילת כל ארוחה, וכהרגלך מארץ הקויידש אתה שולח ידך אל הלחם, אבל (!!)-

הלחם שלהם אנמי, תפל ומשמים. מאילו שהן 'סיבות היסטוריות' הם מתעקשים שלא לשים מלח בלחם ותאמינו לפוסט- זה פשוט מרדים. בהן צדקו. אפילו שעה שלמה של לשמוע את הבוס שלך מלטף לעצמו את האגו בקול רם היא כוס פרוסקו צונן לעומת הלחם הזה..

**

יש להם חיבה עזה לפטריות פורצ'יני. זה טעים אך צמיגי, זה מה שיש לפוסט לומר בנושא.

יש להם, בדומה לצרפתים מחמלי נפשו של הפוסט, קטע עם גבינות. גבינות זה אושר. מגש גבינות וכוס יין זה פלצני, זה אליטיסטי, זה סנוביסטי, אבל אומייגוד- כמה שזה טעים… 🙂

יש להם פסטות, שזה כידוע מאכל האלים. ניוקי, רביולי, טורטליני, טלייטלה- מה שתרצו.

ממממ..

והעיקר? שיהיה בזה כמהין.

גילויו של הכמהין היה אבן דרך מעצבת בחייהם של הידוע ושל הפוסט.

תנו לי טורטליני כמהין וריקוטה ואתן לכם את חצי המלכות.

אההה… עזבו אתכם- תנו לי גם טורטליני כמהין וגם פיצה עם כמהין ואתן לכם את הכתר וזהו. סתם כבד ולא נוח ממילא..

גלידה

קשה לו לפוסט. קשה לו מאוד. הוא לא יודע איך להתמודד עם זה. המציאות מתעתעת בו, המוסכמות עליהן מושתתים חייו מתעתעדות להתנפץ לרסיסים…

מסתמן כי הוא והידוע מצאו מקום טוב יותר מוניליה! אולי אפילו שני מקומות!!!!

טוב.. אולי זה לגיטימי כי זה באיטליה.. באיטליה מותר לבגוד בגלידתך יחידתך..

אז היה הסכם. קצת כמו 'ריבנטרופ- מולוטוב', רק 'גלידה כל יום' במקום-

הפוסט והידוע אכלו (כמעט) כל יום גלידה (חוץ מביום בו הם אכלו שוקולד שוויצרי כי הם קפצו לשוויץ :)) ולמדו הרבה מאוד.

הם למדו איך גלידה צריכה להיראות כשהיא איכותית (לא צבעים חזקים מדי. גלידת מלון בכתום זוהר היא סימן די רציני לדרעק צבוע.. צבעים פסטליים ועדינים שולטתתתתתתים. ומסתבר שגלידת פיסטוק בצבע שהוא קרוב משפחתית יותר לחום עדין מאשר לירוק – זה מה שאתם רוצים!),

מה הטעם שלה צריך להיות (קרוב ביותר ככל האפשר לדבר האמיתי, תודה. לא מתוק מדי. כן כן- הפוסט מסרב לתוספת סוכר..),

איך התצוגה צריכה להיראות (הררי ענק משתפכים של גלידה לא מעידים על מגניבות איכותית אלא על נחיתות עלובה), וכיו"ב.

אם לסכם את העניין בקצרה-

היו גלידות דרעק (חייבים ליפול פעם אחת, לא?),

היו גלידות שמימיות לחלוטין (שבשבילן ואפילו רק בשבילן כדאי לראוי לטוס שוב),

היו גילויים (מעולם לא ניחש הפוסט שפיסטוק זה טעם כזה פופולרי..),

היו טעמים חדשים ומגניבים  (פטל שחור, פטל אדום ורוזמרין, גלידה בטעם אגוזי מלך.. וערמונים מסוכרים!)..

היה אושר.

🙂

ואחרי איטליה?

הפוסט אכן התחיל ללמוד:

מעולם לפני כן הוא לא ידע שאפשר למלא כחצי קלסר-משרדי-ענקי-סגול בחודש בלבד.

מעולם לפני כן הוא לא ידע שאגודל יכול לפצוח בשביתה איטלקית.

מעולם לפני כן הוא לא ידע שיש דוכן של גלידת יוגורט באוניברסיטה.

מעולם לפני כן הוא לא ידע שמדפסת זה אלמנטרי כמו דפדפות ועטים.

מעולם לפני כן הוא לא ידע שאפשר להיות שפוכים מעייפות למרות שישנת 7 שעות בלילה.

מעולם לפני כן הוא לא ידע שלשבת בבר-שירה יכול להיות מתסכל גם בלי זקנות פרסיות שצובטות בתחת.

וואו. זה היה ארוך. מישהו מכם שרד עד פה?

הפוסט יעמיד פנים שכן ויהנה מהספק הסביר (…).

היו חזקים, שמרו על עצמכם, תשלחו לפוסט מתנות יקרות ערך.

12 בנובמבר 2010

21.9.09 – הפוסט מתברגן

זה היה ארוך, זה היה מייגע, חיכיתם עד שכוחותיכם כמעט וכלו (מזל שהיו bite size פוסטים מדאלס שיצילו את נפשותיכם מאבדון…)-

אבל גם הציפייה האינסופית הזו הגיעה לסיומה..

(** קולות תיפוף **)

פוסט חדש דנדש!!!

חם וטרי, ישר ממכבש הדפוס (או מתיבת המייל הקרובה לאזור מגורייך).

אפיזודה משעשעת

הבורגנות, כך נראה, השתלטה על הפוסט.

הוא לא יודע איך זה קרה ומתי-

פעם הוא היה קיבוצניק טוב ותמים (?) שחי בבועה שלו, חלק את השמפו שלו עם שאר ילדי הגן (טוב.. לא באמת חלק את השמפו שלו. כשהוא היה בגן היה לו שמפו משלו כי הוא היה אלרגי…) ואכל איתם מאותה קערת גבינה מתוקה (אל תשאלו. בקיבוץ משום מה, אולי מטעמי חסכנות, יעילות וניצול מירבי של מה שיש, קטגוריית 'הדברים שלגיטימיים מספיק כדי להיקרא קינוחים' הייתה רחבה. מאוד רחבה. דברים כמו 'גבינה מתוקה', סנדוויץ' עם שוקולד וגבינה או פרוסה עם גבינה וחלבה (!) היו דברים שבשגרה. כשהוא מקדיש לזה עוד שנייה של מחשבה כנראה שאו שהייתה ממש הרבה גבינה בקיבוץ, או שהיה רצון עז לחזק לכל ילד וילד את עצמותיו עם סידן רב ככל האפשר כדי שיגדל להיות פועל חרוץ וחסון..).

באיזשהו שלב בחלוף השנים גילה הפוסט את נפלאות הקפיטליזם- מה ששלך-  שלך, ולא של כל שאר הגן/ קבוצה/ חדר אוכל/ יקום.

יכול להיות שעל תהליך ההתברגנות המדובר השפיע המעבר הדי-לא-מזמן שעשה הפוסט מדירת חדר וכלום בסוף העולם שמאלה, עם כיור קטנטן, מזגן גריאטרי ומושבת ג'וקים- למגורים בטבורה של מדינתנו הקטנטונת, בין מרכז מסחרי ידוע לשמצה ובו כיכר עם פסל כחול ומוזר, מזרקה וארקפה, לבין קניון שסף הכניסה לחנויות שרוצות למכור בו הוא משהו בנוסח "יש לך מוצרים סטנדרטיים ועם זאת מחירים שערורייתיים? התקבלת!". וגם בו יש ארקפה.

אמנם, אין ספק, הוא עדיין שומר אמונים לשורשיו הקיבוצניקיים והולך יחף מדי פעם (בתוך הבית. הוא מצטער מאוד, אבל ללכת יחפים על מדרכות בצלאביב זה דוחה!!)  אבל גם בעיניים בלתי מזויינות ניתן לראות את פרצופה החינני של הבורגנות מציץ לו מאחורי כתפו של הפוסט ולוחש לו באוזן דברי כיבושין- "תשקיע בקפה שלך- לפני שאתה הולך לים לך לקנות לך קפה טוב, כי אי אפשר לשתות סתם נס.." או "לך לך למסעדות יקרות ושוות. יש בהן אחלה עסקיות צהריים".

והפוסט מקשיב. אין מה לעשות- יש באמת אחלה עסקיות!

ולכן- הפוסט והידוע שמו פעמיהם בצהריים עסקי כלשהו, חמים וקיצי, אל עבר מה שהתברר מאוחר יותר כמקדש המקומי- מסה.

מדובר, למי שאינו בקיא ברזי הדקדנטיות, במקום בו ארוחת ערב תעלה לך כמעט כמו שכר דירה, והחשבון (עם היין והקינוח) יגרום לך להתקף לב קל (זה יעיל לדיאטה?).

אבל

בצהריים המחירים שלהם נהיים סבירים למדי, ובמבחן התמורה לכסף שלך- הם מרוויחים כמה וכמה נקודות זכות יפות.

ולמה שחשוב באמת-

אחרי שהמר מלצר התנחמד אל הפוסט והידוע, והביא להם יין איטלקי משובח, הוגש לשולחן לחם הבית, שזכה לשם הפוסט מודרניסטי "לחם דגנים וחמוציות".

הפוסט מעולם לא איתר את החמוציות, אבל לא היה לא אכפת- הלחם היה טעים, ללא כל צל של ספק, והוגש עם חמאה (כמובן), ממרח לימונים מטורף שהזכיר לימונים כבושים בטעמו והיה מופלא, וכן 'ויניגרט פלפלים' או משהו כזה- מדובר היה בממרח שנראה כמו צ'ימיצ'רי (פיסות קטנטנות של דברים ירוקים צפות להן בניחותא בשמ"ז) אבל היה מתוק ופלפלי בצורה שסתרה לחלוטין את המראה שלו. פרדוקס אכיל בקערית קטנטנה.

למנה עיקרית הפוסט בחר רביולי. כאדם עם עקרונות (טוב- כצמחוני) הוא עמד בפני בחירה ממבחר לא גדול מדי של מנות אפשריות. הוא מאוד השתדל לבחור מנה שונה ממה שהוא אוכל תמיד,  ולכן הלך על רביולי כמהין, קרם לימון וזיתי טאסוס.

ובכן- הפוסט ממש משתדל שלא לפרסם את מי שלא משלם לו, אבל תכלס?

שונה מכל משהו אחר שהפוסט אכל בחייו? אכן.

טעים? מאוד!

האמת? זה היה מדהים.

עפ"י דיווחים אחרונים הידוע עדיין לא התאושש מהמנה הנ"ל (הפוסט היה נחמד ונתן לו לטעום קצת תוך שהוא מזנב בפירה שבצלחת שמולו..).

ועוד לא הגענו לקינוח!

ולכן, הפוסט מודיע חגיגית שהפעם פינת האפיזודה המשעשעת תעשה איחוד חגיגי וחד פעמי עם פינת אנשים שאנחנו אוהבים– לא רק את האוכל, גם את מר שף.

🙂

ואם זה לא מספיק כדי להוכיח לקוראים שהפוסט נכנע לאט לאט ליצר הרע, אולי כדאי לציין שלא כ"כ מזמן מצאו עצמם הפוסט והידוע עושים קניות בעדן מרקט, הידוע בהיותו אורגני, ידידותי לסביבה ולמשתמש, ופלצני.

בעוד בסופרמרקט רגיל תמצאו מבצעים על נייר טואלט ועל גלידה קרמיסימו, בעדן מרקט תוכלו למצוא  2 סוכר חום במחיר מבצע, אלפי סוגים שונים של חטיפי בריאות ושל דבש, ואגוזי מלך קלופים במחירים שלא מביישים את מתחמי הקניות באשדוד (למרות שהחנות ממוקמת בגן העיר, אהמ..).

ועם אתם רוצים עוד אז הם גם ראו הצגה בהבימה!!

הנה לכם!!

מילון בלונד- עברית

נסיעת עבודה לארה"ב – שופינג!!!! ואוכל גרוע.. והמון משלוחים שאמורים להיות חינם בתוך ארה"ב ולעשות לך את החיים קלים, אבל בעצם מורידים לך כמה שנים טובות מהחיים.

איטליה – גלידות שוות, גבינות מדהימות, פסטות שונות ומשונות (עם כמהין!) והמון מה לראות ומה לעשות. אושר.

אז קיבלתם פוסט פחות מיומיים לאחר נחיתתו הרכה בארץ (3 בלילה, חם אש ויורד גשם. מה נהיה פה- ברזיל?) של הפוסט. יש לציין כי המזוודה מארה"ב (!) עוד ממתינה לסיום פריקתה וחלוקת תוכנה בין המדפים השונים בארון. בנוסף לכך אתם גם מקבלים ברכת שנה-טובה-ומוצלחת באיחור קליל וחינני. ושהשנה תהיה מתוקה- זה הכי חשוב.

🙂

12 בנובמבר 2010

31.8.09 – הפוסט חוזר לדבר טקסנית III

כבר יותר משבוע בארץ הכוכב הבודד, והפוסט חושש שמה התגנב לו כבר צל של מבטא דרומי לאנגלית שלו.

אז חוץ מלעבוד ולשתות שוקו של גודייאבה, הפוסט גם היה צריך להעסיק את עצמו בסופ"ש.

זה היה די קשה, כי טקסס אמנם נמצאת פיזית בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות,

אבל לא נראה לפוסט שהיא כ"כ מודעת לעובדה הזו..

 

במעבר מהיר על מה שיש ללונלי פלאנט לספר על טקסס הוא גילה שנקודת העניין המרכזית שלה היא שקנדי נורה פה. אז יש מוזיאון קונספירציה!

ולא- הפוסט לא הלך לשם.

גם לא לאקוואריום או לגן החיות, כי זה מרגיש די מטופש לללכת ממקום למקום ולבהות בחיות כשאתה לבד.. אמנם יש חיות, שזו כבר התחלה מעניינת, אבל אין לך עם מי לדבר, עם מי להתלהב מהפנדה האדומה ולמי להתלונן על הילדים שצווחנים שאתה רוצה להשתיק מבלי לבחול בשום אמצעי שיהיה נגיש- זה קצת מאבד מהטעם..

 

הפוסט עשה שופינג. די הרבה למען האמת. כפות הרגליים שלו עוד מנסות להביע מחאה שקטה ע"י גלי כאב מפעם לפעם.

שיהיה ברור- הפוסט לא חושב שהוא רוטשילד,

והוא לא קנה חצי מטקסס,

פשוט כל קניון פה בגודל של 2 איצטדיונים מינימום, עם רחבת החלקרח ביניהם, כך שגם אם אתה רוצה רק לקנות חולצה ושוקו- אתה עדיין נאלץ לבלות 3 שעות בקניון (וחצי שעה אח"כ בדראגסטור, לחפש משככי כאבים..)

 

מלבד שופינג הפוסט הצליח להביא את עצמו לאירוע מכונן בחיי הטקסנים (ככל הנראה)-

רודיאו!!!

ובכן, מנקודת מבטו האובייקטיבית (?) זה אכן נראה כאירוע מכונן בחיי הדרומים המקומיים-

הם לבשו את מיטב מחלצותיהם (כובעי קאובוי, ג'ינס וחולצה משובצת מכופתרת לבחורים, בלונד פלטינה מחומצן, חצאית קצרצרה ועקבים לבחורות, וכובעי קאובוי קטנטנים ומגפיים קטנטנות לילדים שבחבורה),

התרגשו מכל צעד ושעל שנעשה על רחבת הבוץ+קקי של פרות (ככה זה הריח לאפו הקיבוצניקי ולמוד הסבל של הפוסט, שלדעתו יודע להבדיל בין ריח של קקי של פרות לריח של קקי של תרנגולים, לידיעתכם),

אכלו המון צמר גפן מתוק (שערות סבתא, צמר סוכר או כל שם אחר שתבחרו..) ודברים נוטפי שמן,

וצחקקו בקולי קולות מכל בדיחה לא מצחיקה שרצה שם.

אבל את האמריקאים אנחנו כבר מכירים,

מה שהפוסט רוצה באמת לספר לכם הוא על חוויותיו ממופע הרודיאו עצמו!

 

אז אחרי שהוא סיים להתלהב מזה שכולם סביבו חובשים כובעים מגניבים הוא פנה להתבונן במתרחש-

היו אנשים שרכבו על סוסים משתוללים, בלי אוכפים.

היו אנשים שעשו את אותו הדבר רק עם אוכפים.

היו אנשים שרכבו על סוס, קפצו ממנו, והתעלקו על עגל קטן ומסכן כי "היאבקות עם עגלים" היא עניין לגיטימי פה (לפוסט הייתה קצת בעייה עם כל עניין החיות המסכנות שם. מר קריין טען בלהט שאין התעללות בבעלי חיים ברודיאו. הפוסט קצת ספקן..).

היו אנשים שזרקו לאסואים על עגלים.

היו נשים (קאוגירלז!!) שרכבו בין חביות והשתדלו ממש לא להפיל אותך תוך שהן רוכבות במהירות (רובן, אגב, לא ממש הצליחו..).

היו ילדים קטנים (בני 6 בערך) שניסו לרכב על כבשים (זה היה מצחיק!!!)

ולקינוח- היו אנשים שניסו לרכב על שור זועם ומגודל יותר מ-8 שניות. נראה לי ש-2 הצליחו..

הפוסט שתה המון ספרייט (הוא היה צריך קצת להשתלב בקהל, וערימה של דוריטוס עם רוטב פלסטיק בטעם גבינה לא נשמע כאלטרנטיבה מושכת במיוחד), נבהל נורא כשסוס פרוע במיוחד הצליח להעיף גוש די גדול של בוץ לספסל בו הוא ישב- בדיוק בינו לבין זקנה קטנה וסימפטית, וצחק על האמריקאים שעשו כל מה שאמרו להם (נכון יש את הקטע הזה בסדרות אמריקאיות שבמשחקים ואירועי ספורט יש מצלמות שמצלמות את הקהל ואז כולם מתלהבים ועושים שלום? אז גם ברודיאו היה את זה.. ועוד משוכלל- עם הוראות הפעלה!! היו אנשים שסתם הופיעו על המסכים, אבל היו אנשים שהיו צריכים לעשות רעש והיו גם זוגות שהיו צריכים להתנשק אם צילמו אותם ב-kiss cam. מיותר לציין שרובם ככולם שיתפו פעולה, נכון?).

בסה"כ היה משעשע מאוד 🙂

וגם- אחלה דרך לבלות את ערב שישי אם אין לך עם מי לצאת למועדונים שונים ומשונים כמו שדאלס יודעת להציע 😉

 

אז יש תמונות מצורפות. אמנם מטושטש, אבל זה מה שיש כשהסוס דוהר וקופץ במהירות די מסחררת..

 

הפוסט חושב שעדכונים מטקסס כבר לא יהיו (יש עוד יום ורבע של עבודה וטיסה. לא יהיה מעניין, זה בטוח :)), והוא יוצא לחופשה חגיגית לש שבועיים אחרי טקסס,

אבל הוא מבטיח שיהיה פוסט גדול ושמן אח"כ :):)

 

1 בספטמבר שמח לכולכם..

 

כבר יותר משבוע בארץ הכוכב הבודד, והפוסט חושש שמה התגנב לו כבר צל של מבטא דרומי לאנגלית שלו.

אז חוץ מלעבוד ולשתות שוקו של גודייאבה, הפוסט גם היה צריך להעסיק את עצמו בסופ"ש.

זה היה די קשה, כי טקסס אמנם נמצאת פיזית בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות,

אבל לא נראה לפוסט שהיא כ"כ מודעת לעובדה הזו..

 

במעבר מהיר על מה שיש ללונלי פלאנט לספר על טקסס הוא גילה שנקודת העניין המרכזית שלה היא שקנדי נורה פה. אז יש מוזיאון קונספירציה!

ולא- הפוסט לא הלך לשם.

גם לא לאקוואריום או לגן החיות, כי זה מרגיש די מטופש לללכת ממקום למקום ולבהות בחיות כשאתה לבד.. אמנם יש חיות, שזו כבר התחלה מעניינת, אבל אין לך עם מי לדבר, עם מי להתלהב מהפנדה האדומה ולמי להתלונן על הילדים שצווחנים שאתה רוצה להשתיק מבלי לבחול בשום אמצעי שיהיה נגיש- זה קצת מאבד מהטעם..

 

הפוסט עשה שופינג. די הרבה למען האמת. כפות הרגליים שלו עוד מנסות להביע מחאה שקטה ע"י גלי כאב מפעם לפעם.

שיהיה ברור- הפוסט לא חושב שהוא רוטשילד,

והוא לא קנה חצי מטקסס,

פשוט כל קניון פה בגודל של 2 איצטדיונים מינימום, עם רחבת החלקרח ביניהם, כך שגם אם אתה רוצה רק לקנות חולצה ושוקו- אתה עדיין נאלץ לבלות 3 שעות בקניון (וחצי שעה אח"כ בדראגסטור, לחפש משככי כאבים..)

 

מלבד שופינג הפוסט הצליח להביא את עצמו לאירוע מכונן בחיי הטקסנים (ככל הנראה)-

רודיאו!!!

ובכן, מנקודת מבטו האובייקטיבית (?) זה אכן נראה כאירוע מכונן בחיי הדרומים המקומיים-

הם לבשו את מיטב מחלצותיהם (כובעי קאובוי, ג'ינס וחולצה משובצת מכופתרת לבחורים, בלונד פלטינה מחומצן, חצאית קצרצרה ועקבים לבחורות, וכובעי קאובוי קטנטנים ומגפיים קטנטנות לילדים שבחבורה),

התרגשו מכל צעד ושעל שנעשה על רחבת הבוץ+קקי של פרות (ככה זה הריח לאפו הקיבוצניקי ולמוד הסבל של הפוסט, שלדעתו יודע להבדיל בין ריח של קקי של פרות לריח של קקי של תרנגולים, לידיעתכם),

אכלו המון צמר גפן מתוק (שערות סבתא, צמר סוכר או כל שם אחר שתבחרו..) ודברים נוטפי שמן,

וצחקקו בקולי קולות מכל בדיחה לא מצחיקה שרצה שם.

אבל את האמריקאים אנחנו כבר מכירים,

מה שהפוסט רוצה באמת לספר לכם הוא על חוויותיו ממופע הרודיאו עצמו!

 

אז אחרי שהוא סיים להתלהב מזה שכולם סביבו חובשים כובעים מגניבים הוא פנה להתבונן במתרחש-

היו אנשים שרכבו על סוסים משתוללים, בלי אוכפים.

היו אנשים שעשו את אותו הדבר רק עם אוכפים.

היו אנשים שרכבו על סוס, קפצו ממנו, והתעלקו על עגל קטן ומסכן כי "היאבקות עם עגלים" היא עניין לגיטימי פה (לפוסט הייתה קצת בעייה עם כל עניין החיות המסכנות שם. מר קריין טען בלהט שאין התעללות בבעלי חיים ברודיאו. הפוסט קצת ספקן..).

היו אנשים שזרקו לאסואים על עגלים.

היו נשים (קאוגירלז!!) שרכבו בין חביות והשתדלו ממש לא להפיל אותך תוך שהן רוכבות במהירות (רובן, אגב, לא ממש הצליחו..).

היו ילדים קטנים (בני 6 בערך) שניסו לרכב על כבשים (זה היה מצחיק!!!)

ולקינוח- היו אנשים שניסו לרכב על שור זועם ומגודל יותר מ-8 שניות. נראה לי ש-2 הצליחו..

הפוסט שתה המון ספרייט (הוא היה צריך קצת להשתלב בקהל, וערימה של דוריטוס עם רוטב פלסטיק בטעם גבינה לא נשמע כאלטרנטיבה מושכת במיוחד), נבהל נורא כשסוס פרוע במיוחד הצליח להעיף גוש די גדול של בוץ לספסל בו הוא ישב- בדיוק בינו לבין זקנה קטנה וסימפטית, וצחק על האמריקאים שעשו כל מה שאמרו להם (נכון יש את הקטע הזה בסדרות אמריקאיות שבמשחקים ואירועי ספורט יש מצלמות שמצלמות את הקהל ואז כולם מתלהבים ועושים שלום? אז גם ברודיאו היה את זה.. ועוד משוכלל- עם הוראות הפעלה!! היו אנשים שסתם הופיעו על המסכים, אבל היו אנשים שהיו צריכים לעשות רעש והיו גם זוגות שהיו צריכים להתנשק אם צילמו אותם ב-kiss cam. מיותר לציין שרובם ככולם שיתפו פעולה, נכון?).

בסה"כ היה משעשע מאוד 🙂

וגם- אחלה דרך לבלות את ערב שישי אם אין לך עם מי לצאת למועדונים שונים ומשונים כמו שדאלס יודעת להציע 😉

 

אז יש תמונות מצורפות. אמנם מטושטש, אבל זה מה שיש כשהסוס דוהר וקופץ במהירות די מסחררת..

 

הפוסט חושב שעדכונים מטקסס כבר לא יהיו (יש עוד יום ורבע של עבודה וטיסה. לא יהיה מעניין, זה בטוח :)), והוא יוצא לחופשה חגיגית לש שבועיים אחרי טקסס,

אבל הוא מבטיח שיהיה פוסט גדול ושמן אח"כ :):)

 

1 בספטמבר שמח לכולכם..

12 בנובמבר 2010

26.8.09 – הפוסט חוזר לדבר טקסנית II

האאאאאאאאאאאאאאאא…..

הפוסט הגיע היום למסקנה שעבודה זה איכסה.

נכון- הוא ידע את זה כבר ממזמן, כמו כולנו, אבל היום זה היכה בו שוב..

הוא כבר חשב שהוא פה בשביל קניות, בשביל לאכול אוכל מזעזע ובשביל להיזכר שוב עד כמה זה נחמד שבכל מקום יש קרים צ'יז (ועם זאת- לפעמים פשוט בא לך קוטג' תנובה, לא משנה כמה פילדלפיה יש לידך..)

אבל- לא!

יש עבודה, והיא מטרידה ודורשת חלקים נכבדים מתשומת ליבו..

ניחא. לא בכך עסקינן..

למלון של הפוסט יש חדר כושר.

או במילים אחרות- יש שם חדר קטן עם כמה מכשירים שונים ומשונים, מיני סאונה שאין לפוסט מושג איך להפעיל וטלוויזיה שמקרינה את עצמה על המראה או משהו (?) ותמיד מכוונת לאיזה ערוץ ספורט/ חדשות משעמם..

אבל זה לא מה שיעצור את הפוסט מלפצוח בקריירה מזהירה של הליכה על הליכונים!!!

**

מה שכן, אולי כל הצרצרים המגודלים שעפים שם מפינה לפינה וממש משתדלים להיתקע בקול ענות חלושה בכל שנקרה בדרכם, ממראות ועד בני אדם תמימים, יעצרו..

**

המלון של הפוסט גם סיפק לו 4 כריות שלמות למיטה אחת.

עניין המיטה הבודדת מפתיע למדי. בפעמיים הקודמות הפוסט קיבל 2 מיטות זוגיות קומפלט, על אף שהוא רק אחד, אבל הוא חושב שהוא מסוגל להתמודד עם העובדה שהמזוודה שלו תיאלץ לישון על הרצפה במקום על מיטה משלה..

מה שכן- הכריות-

פה מגיעה ההתלבטות הגדולה של הפוסט בנסיעה הנוכחית.

יותר קשה מלהחליט אם לשתות קפה מעפן או לא לשתות קפה בכלל,

יותר מסובך מלהחליט האם בוריטו הוא אוכל-בוקר לגיטימי,

יותר מאתגר מלהחליט האם ערוץ האוכל באמת שווה את הצפייה בו או שהוא סתם גורם לך להיות יותר רעב…

יש 2 כריות המוגדרות 'רכות' וזוג שנחשב 'מוצק' יותר (כן- יש גם תיעוד). לאחר ניסויים רפטטיביים לא מצא הפוסט יותר מדי הבדלים בין הרכות למוצקות, אך בנתיים הוא נותן להולידיי אין להנות מהספק שכן הניסוי בוצע בשעות של עייפות-קשה-עד-ג'ט-לג-קל..

וגם, הפוסט גאה לספר שהוא מצא לאמות (לפחות נראה לו שאלה היו לאמות.. אולי הן היו חמורים שעירים עם צוואר ארוך? אלפקות? הקיסר שנפל על הראש?)!!!

בעודו מסתובב לו להנאתו במתחם חנויות ומסעדות זה או אחר ומנסה להבין מה כדאי לעשות קודם- קניות או אוכל- לאמות!!!

במתחם מגודר ומדושא יושבות להן לאמות, מלחכות דשא ומסתכלות עליו בטבעיות, כאילו אמצע מתחם קניות הוא אזור מחייתן הטבעי..

טוף..

לילה טוף..

🙂

12 בנובמבר 2010

24.8.09 – הפוסט חוזר לדבר טקסנית I

מכיוון שהפוסט כבר לא כתב די הרבה זמן (יש טיוטה שמחכה שהוא יסיים אותה, והוא מבטיח שהיא עוד תגיע) ומכיוון שהגורל זימן לו את טקסס,

החליט הפוסט לחרוג ממנהגו ולשלוח עדכונים מדי פעם מארץ הכוכב הבודד..

כדי שלא תרגישו בודדים מדי.

אז ככה-

שבת בערב.

מאוחר, זה היה יום ארוך ומשום מה החליט הפוסט שהוא חייב וניליה לפני הגלות הקרבה ובאה.

מצד אחד- הגיוני. הוא לא יאכל וניליה בחודש הקרוב. בנוסף, במבט לאחור, זה כנראה מה שהחזיק אותו מלגווע ברעב ב-12 השעות שבאו אח"כ, כך שזה ללא ספק מקבל כמה נקודות זכות.

מצד שני- הוא יאכל המוווון גלידה שווה לאללה באיטליה (כן יהי רצון). בנוסף, עניין אכילת הגלידה (בין היתר) גרם לפוסט ולידוע להגיע לשדה"ת שעתיים בקושי לפני הטיסה בסוף אוגוסט.

סוף אוגוסט.

היו תורים בכל מקום אפשרי, הלחץ הרקיע שחקים והקיטור יצא מהאוזניים.

מה שכן, זה נתן כמה נקודות יתרון-

לא העבירו את המזוודה שלו בדיקה בטחונית.

כנראה החיוך המקסים (והמזוייף. לחץ על אמרנו, כן? קיטור?) שלו והעובדה שהוא יודע בע"פ את מספר תעודת הזהות שלו הפכו אותו לאושייה חביבה וסימפטית שפשוט בכלל לא מהווה סכנה בטחונית.

הוא גילה שזו המזוודה הקלה ביותר שהוא לקח לארה"ב אי פעם. 11 קילו! קניות בסופר שוקלות יותר..

הגברת שעשתה לו צ'ק אין לטיסה סיימה את התהליך הדי מהיר במשפט אחד "יופי- מתחילים לעלות למטוס ב-11, וסוגרים את הדלתות ב-11:20, ללכת ישר לשער בלי לעצור בשומקום!!!".

כמובן שהוא עצר, אבל רק לדברים חשובים!! (קצת דולרים, קצת מחקר על מחירי האלכוהול.. עניינים בעלי חשיבות קיומית :))

הטיסה עברה בשלום.

הפוסט הצליח להירדם בכל סרט שניסה לראות, כולל "אקסמן המקור- וולברין" ו"הארי פוטר וגביע האש". את הארי פוטר הוא קיבל בשידור חוזר בלילה במלון. מישהו ממש רוצה שהוא יראה את הסרט נטול הדמיון הזה, הא?

הוא הצליח להימנע לחלוטין מכל אוכל-מטוסים שהוצע לו.

הוא גם הצליח ממש להתאפק מלצעוק על הילד שישב מאחוריו ועשה את מירב המאמצים לבעוט בכיסא שלו ולהזיז לו את המשענת קדימה, בעוד אחיו הפעוט עשה כמיטב יכולתו לבכות ולצווח בכל פעם שהפוסט התעורר מהשינה וחשב לעצמו "אויאויאוי- עוד 3 שעות?!?! טוב- נראה וויל וגרייס".

הפוסט הצליח ללהג עם האיש שישב לידו במשך כחצי שעה, עד ההמראה, ואז לא להראות כל סימן חיים עד כ-10 שעות לאחר מכן, כשכבר עברנו בטיסה את כל אירופה וגם חצי מהאוקיינוס.

הקונקשן היה ארוך- 4 שעות. הפוסט קרא חצי מהארי פוטר החמישי (תודה גילה!), דיבר בטלפון ע"ח העבודה ואכל את הארוחה השנייה שלו ב-14 שעות האחרונות- מאפינס.

להזכירכם- הארוחה הקודמת הייתה גלידה.

לפחות במאפינס היה שיבולת שועל, אז זה נחשב בריא 😉

הטיסה עצמה, מניוארק לדאלס, הייתה נוחה כמו ישיבה של 3.5 שעות בתוך קופסת סרדינים עם אובר בוקינג. תרתי משמע-

הפוסט מוקם, בעזרתם האדיבה של הדיילים ושל כוח עליון כנראה, באמצע שלישיית מושבים, בין איש אחד בעל מרחביות ממוצעת שדאג לנכס לעצמו את כל המקום שמגיע לו ותוך כך לברבר ללא הרף עם שותפו לטיסה, לבין איש שני שהיה שקט ולא הפריע, חוץ מעובדת היותו קצת.. איך לומר? מאותגר מרחבית.

זה לא יפה, הפוסט יודע, אבל תכלס? לא נעים. זה בהחלט מרגיש כאילו מי שסידר את הישיבה במטוס ממש ניסה לגרום לך להרגיש כצימוק.

הפוסט הגיע לדאלס.

כ-15 דקות אחרי ההגעה למתחם השכרת המכוניות, אחרי שהוא הצליח להתחמק מעוד כלמיני ביטוחים שניסו למכור לו וגילה שיש לו מיכל דלק חינם (ייפי!!) הוא צווח על הג'יפיאס, כמו בכל פעם.

אפילו כשהוא הביא ג'יפיאס מהארץ-  הם רבו קצת. (מורן- את לא צריכה לדאוג- זו עובדת חיים שלא תשתנה לעולם כנראה..).

הוא הגיע למלון, קיבל תלושים לארוחות בוקר חינם (ככה זה כשאתה חבר במעמד זהב (!!!) במלונות של הולידיי אין. איזה יופי שנייס מספיק נחמדים בשביל לשלוח אותי לישון כל פעם באותה רשת..) ואחרי קצת בהייה באינטרנט-

לשופינג!!!

כל מי שפגש את הפוסט בשבועיים האחרונים ושמע שהיה אסור לו שוקולד-

עכשיו כבר מותר!

איך חגג הפוסט את המאורע?

בשוקו חם מגודייבה!

ומה הוא קיבל מתנה? פרלין!

נמנמנם- שוקולד מריר וגראנד מרנייה 🙂

מיד אח"כ פנה הפוסט לשוד מאסיבי של צמד חנויות הקניון הקבועות שלו. מי שרוצה להריח כמו אגס/ פריחת דובדבן יפנית/ רימונים שיפנה לפוסט.

יש לו את שלבי- יונדאי אלנטרה (?!?) כחול כהה וסקסי 😉

שלבי קיבל את שמו לפני שהוא והפוסט נפגשו בכלל- זה מה שכתוב לו על לוחית הרישוי.

הפוסט שומר את היצירתיות שלו בשמות לאוטואים לאיטליה.

חזקו ואמצו. 🙂

וסליחה למי שקיבל את זה כבר ועכשיו צריך להתמודד שוב עם גבעונת המלל הנ"ל 🙂

12 בנובמבר 2010

21.7.09 – לפוסט יש תחביבים חדשים

~~  הודעה חגיגית- הפוסט מוקדש מכל וכל לידוע, שחוגג יומולדת היום. מזל טוב!! 🙂  ~~

מיף שלום.

הפוסט חושב שהוא חייב לשתף את קוראיו הנאמנים בהגיגיו אודות הסופר.

קראו לזה שופרסל, קראו לזה מגה, ומצידי- לכו גם לרמי לוי. די זול שם בתכלס.

עדיין- סופר.

כשהפוסט היה קטן הוא לא ידע מה זה סופר.

כשהוא היה ממש ממש קטן, לחם חלב וגבינה פשוט לקחו מחדר האוכל.

כשהוא היה קצת יותר גדול וגילה שיש גם גלידה בעולם (גילוי חשוב, ללא ספק. אחת מאבני הדרך שבוודאי עצבו את חייו ואישיותו, אך לא בכך עסקינן) הוא גילה שאפשר ללכת לכלבו, ולקנות כאוות נפשו על התקציב.

התקציב היה חיה מסתורית. בהתחלה היה לו חבר מאוד טוב- כרטיס נייר ורדרד ומהוה.

כל פעם שחשקה נפשו של הפוסט בגלידה טעימה אפופת שוקולד ופקאנים מסוכרים (טילון פקאן, כן כן)- הוא היה צריך לחתום את שמו על הנייר הנ"ל ולהביא לאמא ואבא קבלה.

עם חלוף השנים, קיבוצו של הפוסט ניסה להתאים את עצמו לקדמה ולטכנולוגיה, ובמקום ניירות מהוהים קיבלנו – מספרים! כן כן- התקציב הפך מנייר למספר, שאותו היינו צריכים לזכור בעל פה. זה היה קשה, אבל 4 ספרות זה לא מה שיפריד בין פוסט נחוש לבין המקופלת שבה נפשו חשקה!

עוד כמה שנים חלפו להן. הפוסט כבר ילד גדול, ועכשיו הוא גר בעיר הגדולה. בעיר הגדולה אין כלבו וגם לא תקציב.

עכשיו הוא צריך לעשות לעצמו רשימות על המקרר, לחשב מחירים, לקבוע סדרי עדיפויות (איך לחם יותר חשוב מגלידה, איך?!)..

אבל מעבר לכל אלה, הוא הגיע לשאלות הגדולות ביותר בחייו של ילד-גדול-שהולך-לסופר:

  1. שופרסל או מגה?
  2. מותג הבית או אוכל אכיל?
  3. תווי קנייה- צרכנות נבונה וחסכנות אפקטיבית, או שמא- הזדקנות בטרם עת?

נתחיל מהסוף דווקא. כישראלי טוב גילה הפוסט שאין דבר העומד בפני ההנחה.

אז יש תווים. ויש גם חבר מועדון. ואם הוא ממש יצטרך הוא מוכן גם לאמץ מבטא פולני. נותנים לך- תיקח!! גם אם זה לא איזה אגרוייסע מציאע.. הנחה של 4 שקל על חלווה יכולה להיות מאוד משמעותית!!! (נניח.. אם יגלו מחר שאפשר להפיק חשמל מחלווה!)

וכשיש תווים הם גם קובעים לך לאיזה סופר ללכת, ובעצם פותרים לך את שאלה מספר 1, כך שהם אפילו שניים במוצר אחד- מקלים לך על החור בארנק, ועל ההחלטות הקשות שצריך לקחת. נו שוין.

אז לקח הפוסט את הסל הירוק-אני-שומר-על-איכות-הסביבה שלו וכיתת רגליו. בעודו מביט במדפים שאלה מספר 2 התרוצצה במוחו- הלוֹך וחבוֹט,  הלוֹם ושוֹב:

מיצתפוזים של פריגת, או נקטר תפוזים עליזים של שופרסל?

פסטה בשם עם ניחוח איטלקי אמיתי כמו 'ברילה' + קופסת קרטון כחלחלה ויפה, או שקית בירוק-אפרפר של נחשו-מי?

קשים חייו של הפוסט. כל ההחלטות האלה…

הוא ילך לטבול קצת בייגלה של השופרסל בגבינה לבנה של תנובה. נראה אם זה יעזור..

אנשים שאנחנו לא אוהבים

טוב. לא בדיוק אנשים.

ממש לא אנשים.

נכון שידוע ומוכר כבר שהפוסט אוהב קיץ. הוא בקטע של שמש, ים, חופש (גם כשהוא כבר לא בביצפר ואין באמת חופש- קיץ עדיין מרגיש כמו חופש).

אבל השנה החום הזה כבר עבר כל גבול. באמת!

אמנם זה יותר טוב מהחורף והפוסט שמח בחלקו. אבל מדי פעם הוא תוהה לעצמו אם כל גלי החום האלה שהוא מרגיש הם חלק מתהליך ביולוגי עלום של בלות-בטרם-עת שעובר עליו, או שמא מדובר במציאות, שמא אשכרה החוץ הוא כבשן לוהט ולא שמש ים תיכונית סטנדרטית.

אבל בשביל זה יש מזגן. ומיץ רימונים עם קרח.

מה שכן, הקיץ הוא עונת הג'וקים.

הפוסט קצת שכח מזה, כי כשהוא היה קיבוצניק אמיץ לבב וללא חת (כלומר- כשהוא גר בגוש בטון צמוד קרקע עם מיקום מצויין מעל מושבת ג'וקים עתיקה)- הוא התמודד איתם די בקלות. הם היו משתדלים להישאר בחוץ, והוא מצידו היה משתדל לצווח פעמיים בקול גבוה כשהם נכנסו בטעות, להתעלם מהם עד יעבור זעם ולרסס במשהו שהוא בטוח לא K-600 אחרי שהם היו הולכים.

אבל כנראה שהזיהומאויר התלאביבי עושה להם טוב, אחרת איך אפשר להסביר את הגודל הבלתי-נתפס אליו מגיעים הג'וקים המגניבים של רמת אביב?!

משום מה בתלאביב הג'וקים הינם תפלצות ענק מעופפות, בעוד בקיבוץ הם היו יצורי קרקע קטנים ודוחים.

כל מחוש יכול לשמש סרט מדידה לתופרת למידות גדולות, וכל כנף יכולה לספק מחסה מהגשם לאיזה בית יתומים באיכלוס ממוצע..

והם גם לא מסתפקים ברצפה! למה להם, נפילי-ביוב שכמותם? הם מטפסים על קירות ועל התקרה, מעופפים דרך חלונות ומה לא.

אמנם לבניין יש ריסוס. כך שמדי פעם אתה יכול לראות גופה במדרגות ולמלמל לך מתחת לאינשפם שלך  "הא לך, יצור אכזר!". אבל אלה שלא בוחרים לעלות במדרגות ?! הו הו! הם ינקמו את נקמתם של אחיהם לא-מפותחי-הכנפיים…

איכס.

מזל שהפוסט מחזיק בבית ידוע, הידוע בהיותו גיבור.

כל מה שהפוסט צריך לעשות זה לברוח באימה מוחשית, לענות בהנהון מבועת אך קולני לשאלתו של הידוע "מה, ג'וק?", להתכרבל על הספה עד יעבור זעם ולהתעלם מהעובדה שלהרוג ג'וקים זה לא צמחוני.

מה לעשות- לכולנו יש פשרות שצריך לעשות בחיים, ואלו של הפוסט מגיעות לכדי מיצוי הפוטנציאל שלהן כשמדובר במוטציות חרקיות.

אפיזודה משעשעת

לפוסט יש בשורה מרגשת לספר!

הוא גילה שהעבודה שלו נותנת לו לא רק משכורת (הגיוני..), ואוטו (בהחלט נחוץ), ולפעמים גם איזה תלוש, בקבוק יין או חלה (?!?).

לא לא- העבודה מעניקה לו הרבה יותר!

היא מעניקה לו תחביבים חדשים!!

לפני שמכר את נשמתו לשטן ההייטק לא ידע הפוסט שאפשר לכלות כ-4 שעות מיומך בפייסבוק, לקרוא חצי מהכתבות שמתפרסמות ב-ynet ולתכנן שבוע מראש מה תאכל בשבת בבוקר.

לראשונה פיתח הפוסט בקיאות מרשימה ב-90% מהמדורים והכתבות שמתפרסמים ב-ynet  יחסים וב-ynet אוכל. הוא יודע מי שונאת בליינד דייטים, מי חושב שנישואין הם כלא ומי יודעת להכין לחמניות עם צימוקים.

אח"כ הוא גילה שיש המוווון תמונות שאפשר לחטט בהם, 'חברי פלאף' שאפשר ללטף, אקוואריומים שאפשר לקשט ושאלונים שאפשר לעשות (הפוסט מבקש לפרסם ברבים, אגב, שהשם האפרו-אמריקאי שלו הוא 'לקישה'. אז אם אתם רוצים לדבר עם הפוסט, ya bich, קחו את זה בחשבון).

אבל הזמן עובר והצורך בשעשוע הולך וגדל.

הפייסבוק כבר לא מה שהיה פעם- אין מספיק תמונות חדשות, אנשים חוסמים את פרופיליהם על ימין ועל שמאל, ולקבל 100 הזמנות בשעה לסקרים שונים ואוויליים  (איזה תחתונים אתה, איזו עיר בארץ אתה.. עוד מעט יעשו סקר על איזה סופר אתה ואיזה מבצעים יש לך להציע).

וכבר אין מספיק רכילות ב-ynet  שתספק את יצר האס"נ (אווירת סוף נייס) של הפוסט.

ולא- סוליטר זו לא אופציה.

אז מה עושים?

מסתבר שיש הרבה בלוגי אוכל ברשת.

בתור חובב בישולים (נו טוב- ואכילה :)), הפוסט הגיע למסקנה שלהעביר את זמנך הפנוי בבהייה מרוכזת בתמונות ממש ממש אבל ממש שוות של אוכל- זו אחלה דרך חיים!

אז יש לו עדכון יומי מהאתר המצויין food porn daily (כל מי שמבין למה לעוגיות שוקולד צ'יפס 37% קוראים גם 'עוגיות אורגזמה' יבין מהי משמעות השם של האתר).

ויש לו כמה בלוגים ב-favorites של כלמיני בשלנים ביתיים (תכלס? בשלניות ביתיות..), מלאי תמונות מדהימות ומדריכים מפורטים איך להכין מליון דברים טעימים, שהוא דואג לחטט בהם מדי פעם.

ויש לו כטריליארד מתכונים חדשים, שונים ומשונים, שהוא מדפיס לו ולוקח הביתה (כל עוד יש מדפסת בעבודה- למה לא? :)).

מה שכן, לתחביב החדש הזה יש השפעות לטווח ארוך.

שבוע של בהייה בתמונות של לחמניות רכות, פנקייקים מסוגים שונים ומשונים, מקרונים קטנים וצבעוניים, ערימות של פטל טרי על עוגת גבינה צחורה או על מוס שוקולד מפתה, טארטים מסוגים שונים ומשונים.. – גורם לפוסט לרצון עז להתחיל לאפות בשצף קצף. ואם לא לאפות- אז ללכת למאפייה הקרובה ולחפש שם כמה דברים שמתחילים להיות דומים למה שהוא ראה באינטרנט. תחביב יקר קצת, הא?

וזה עוד לפני שדיברנו על הריר שצריך לנגב מהמקלדת.. מזל שהיא של העבודה 😉

ולסיום-

הפוסט רוצה להתייעץ איתכם, קהל קוראיו הנאמנים (…)

To blog, or not to blog?

כעקרון הפוסט ניסה לא להכנע לתכתיבים, להשאר ביתי ואינטימי, ולא להפוך למעצמת ענק חובקת יבשות. הוא רצה להפגין נאמנות לרשימת התפוצה ה(כמעט)מקורית שלו ולא להיעשות זונת צומי מודרנית.

מצד שני יש קדמה ונוחות. הפוסט מודה ומתוודה שגם זה חשוב.

לכן, כמו בהרבה מצבים של התלבטויות קיומיות, הוא פונה אל הזולת, והפעם- אתם הזוכים בתענוג..

הוא ישמח לשמוע את דעתכם בעניין, זה בטוח. הוא גם ישמח לקבל את תמיכתכם, הנפשית והלא נפשית כתלוי ביכולותיכם ורצונכם, באם יזדקק לה.. 🙂

תחשבו על זה- אתם יכולים להתוות את מסלולה של ההיסטוריה!

הוי… יולי נעים שיהיה. תהיו חזקים!

12 בנובמבר 2010

16.6.09 – שבועות, שבועות, חג טעים כלכך..

מספר הודעות חשובות-

השלי חזרה!!!

כן כן, היא פה, חיה וקיימת ונושמת (ומשום מה בוהה בידיים שלה כל הזמן..).

אין לה מבטא אמריקאי, יש לה געגוע (ביזארי מעט, יש לציין) לקוטג' כהלכתו, יש לפוסט ולידוע סטואי גריפין חדש שמצווח ללא הרף על מתנות-בחיתול-שלו-שאינן-טוסטר… אושר גולמי.

לדעתו של הפוסט ישנה מגמה כזו של שיבה ממסעות ענק בחו"ל-

חוץ מהשלי יש דזולב, יש גילה..

בכלל- הפוסט חושב שיש הגירה חיובית של החברים שלו- הם חוזרים אליו! הוא לא לבד! יש תקווה!!!

אבל, מנגד ישנם אנשים שמתכננים לברוח למלאן זמן ולהשאיר את הפוסט עצוב ומסכן 😦

(לאאאאאאא שחר אלללל תלללכיייי!!!!).

או כמו שאומר שיר הילדים הידוע:

"רק הפוסט המסכן, עמד לו בצד

הוא נשען על.. מקלדתו (?!?) לא נע ולא נד

איך אוכל לשמוח, איך אוכל לרקוד

וחברי טסים לחו"ל עוד ועוד…"

סתם שחקסי- תעשי חיים, זה מה שחשוב 🙂

ועוד משהו חשוב- לכל המתעניינים, התינוזילים גדלים מיום ליום!

אם בהתחלה הם היו נקודות ירוקות קטנטנות, ואח"כ גידלו 2 עלעלי-נבט קטנים שלא מזכירים בזיליקום גם אם תנסו ממש ממש חזק-

הם כבר ילדים גדולים!

הם מגדלים עלים לבד,

ושותים (כמעט) את כל המים שנותנים להם לבד,

ונראים כמו בזיליקום לבד..

תיכף הם יבקשו עציץ משלהם כי מגיעה להם פרטיות… וכסף לבגדים ולפיצה (רגע- לא שמים בזיליקום על פיצה?!?!?!).

אוי. הילדים שלי כלכך גדולים!!!

(ועל כן הידוע מבקש לקרוא להם בשם מתאים יותר, כמו 'ילדוזילים', כי הם כבר לא תינוקות..)

הפינה הסאדיסטית

(סאדיסטית – כי בתקווה היא תגרום לכם לרייר כ"כ עד שתטבעו.. חיחי!)

שבועות-

חג הצמחונים, חג חובבי מאכלי החלב.. חגו של הפוסט!!!

כן כן- זהו החג האהוב על הפוסט.

לא פורים אפוף הפרג והסיבות-ללבוש-חצאית-קצרה..

לא ט"ו בשבט המלא בצמיחה ולבלוב (ופירות יבשים. זה סוג של אוקסימורון, לא? אם אתם כלכך מעודדים נטיעת עצים- למה לא לאכול פירות טריים?! עם כל אהבתי למשמשים מיובשים, ויש כזו, והיא גוברת בעיניים עצומות על אהבתי הלא כ"כ קיימת למשמשים טריים, הם עדיין לא טריגר להתפלשות בבוץ עם מעדר!)..

גם לא חנוכה. למרות שאור נרות זה מגניב.

שבועות הוא הוא פסגת האושר.

ובכן- בהסתכלות לאחור הפוסט חושב שמעולם לא הכין כ"כ הרבה אוכל (ועוד ב-2 מטבחים שונים!).

היות והסכים לזרום עם מהלך חייו ועם העובדה שאנשים חושבים שהוא מבוגר מספיק כדי להשתמש בסכין חדה לגמרי לבד (אף אחד לא אמר שהם צודקים..)- הוא החליט להשתתף ב'תחרות עוגות ומאכלי חלב לחג השבועות' בנחמד מערכות.

** וכן כן, אל תדאגו, הפוסט יודע שמכאן אין דרך חזרה ושעוד מעט קט הוא יהווה דמות מפתח בדיונים על המתכון הטוב ביותר לעוף מכובס. **

ובחזרה לתחרות- הרי מבטיחים פרס לכל משתתף- לא ננצל את ההזדמנות להכין בראוניז שווים במיוחד, עם שכבת גבינה-שוקולד לבן (שבועות, לא? :)) ופירורים מעל?  שובר לקפה ומאפה זהו ללא ספק אחלה תירוץ לזלילה של קצוות בראוני סוררים ולא אסתטיים (אך טעימים.. נמנמנם..)!

ואם כבר אנחנו אנשים בוגרים עם אחריות- הוזמנו לארוחת ערב, והרי 'אי אפשר לבוא בידיים ריקות' (אמרנו שהפוסט הסכים להיות מבוגר לחג אחד, לא?)!

אז הפוסט הכין עוגת גבינה-שוקולד לבן עם נגיעות תפוז אלכוהולי (= קוואנטרו. תחי הפלצנות) וסימן וי על הפולניות.

וכמובן שמלבד כל אלה גם התרחש לו מרתון הבישול הכמעט-מסורתי המשפחתי, שכלל כמאתיים אלף פשטידות (פשטידת גבינות צאן, פשטידת בטטה וגבינת עיזים, פשטידת פטריות, פשטידת ברוקולי ואגוזים..), ארבעים שימושים שונים לבצק פילו (טארטלטים ממולאים בפטריות בבלסמי עם פרוסת קממבר מעל, מאפה פילו ופטה, בורקס פילו ותרד…), תוספות מגוונות (תפ"א עם רוטב רוקפור ואגוזים, פנה בקישואים ושמנת, סלט חסה עם אננס :)) וכאופן כללי-  כמות גבינות שתגרום אפילו לצרפתי אמיתי ומנוסה ללקות בהתקף לב קל.

היה טעים!!!

אנשים שאנחנו לא אוהבים

עוד אפיזודה מחליאה איתה נאלץ הפוסט להתמודד מתוקף היותו fake- מבוגר: ישיבות.

פעם מזמן, כשהפוסט היה קיבוצניקי, תמים, חדור ערכים ונאיבי, הוא חשב ש'ישיבות בעבודה' זה שם כולל להתכנסויות של מבוגרים בהן הם מדברים על נושאים שברומו של עולם, בעודם נוגסים בבורקס פריך ולוגמים מיצפז תפוזים.

הרבה חשיבות והרבה קלוריות- כמו כל דבר שמבוגרים עושים (** שמתם לב שמבוגרים תמיד צריכים שיהיה אוכל, לא משנה מה הם עושים? הם לא יכולים רק ללכת לחברים לראות המומינים, או לשחק תופסת ודג מלוח בדשא, או פשוט לרוץ בהיסטריה מנקודה א' לנקודה ב' וחוזר חלילה עד שייגמר האוויר. לא לא. אצלם זה מתחיל מ"לקפוץ לקפה", עובר דרך זה שהם תמיד מביאים משהו כשהם הולכים לחברים, כי 'אי אפשר לבוא בידיים ריקות (…)' ומגיע עד ל"ממי, מזמן לא ראינו את חדווה ושלומיק, אולי נזמין אותם לאיזה ארוחה?" **).

אבל.. לא! לא מספיק שבקורס שלו היה לו קשה להישאר ער בהרצאות (ושם עוד היו קרואסונים!! אמנם לא בזמן ההרצאות, אבל ישנם אנשים בעולמנו שחושבים משום מה שבגלל שהיו קרואסונים- אין להתלונן על שומדבר אחר..), גם פה מתעללים בו?!?

הפוסט נדהם לגלות שמה שמבוגרים באמת אוהבים לעשות בעבודה כדי להרגיש חשובים (חוץ מלשלוח מייל ב-8 וחצי בערב שכל מטרתו היא להשוויץ שהם היו במשרד בשעה הזו ולסחוט קצת רחמים) זה להתקבץ בחדר לא מספיק גדול, לשבת על כסאות כתר-פלסטיק לא מספיק נוחים, ולחפור זה לזה נואשות תוך שהם מלהטטים כלולייני קרקס במצגת פאוור-פוינט עם מעברי שקופיות חדשניים.

אז או שמר-מנכ"ל מכנס ישיבה עם כוווווולם, ובה הוא מעיקר מלהג ללא הרף על מעלליהם של חבריו הקרובים (מנהלים מדרג גבוה-כלשהו, כמובן, שבורג קטן וחמוד כמו הפוסט כלל לא מודע לקיומם, גדולתם, או שמם, בעוד מר-מנכ"ל מתעקש על first name basis בלוויית צחקוקים סמי פלרטטניים. המפ..);

או שמר-פוץ-שמן (סוגשל בוס מרוחק. די חדש. מתאפיין בעיקר בפוציות ובנטייה להיכנס לחדרים אחרי 6 כדי להסתכל אם כולם עדיין עובדים או שכבר ברחו לעבר האושר..) ממלמל מתחת לאינשפם שלו מגוון מילים רנדומאליות כמו קלאסטר, פאזה ואוגה-בוגה ומתבונן ברחבי החדר במבט כמה להנהוני הבנה;

או שחבר מרעיו של הפוסט, שותפיו לייסורים, בשר מבשר ה-QA שלו, עצמו ומחלקתו, פוצחים במסע של 'הרצאות העשרה'. כי הרי כולנו רוצים לשבת על הבוקר לשעה קלה של "אוטומציה- הנה ההוכחה שאפילו קוף הוא over- qualified בשביל מה שאתה עושה" או "שיווק זה מגניב- אני כ"כ טוב בזה שאני אעביר לכם שעה וחצי + מצגת כשבאמתחתי 3 משפטים בלבד שזכרתי בע"פ!"

בעעע… מתיש להיות מבוגר. נראה לו לפוסט שתאי המוח שלו כבר נטשו להם מזמן את הספינה הטובעת ועברו לשבת על החוף עם בירה..

הו, הנה משהו שאולי יגרום לתאים הנ"ל לנער את החול מהכפכפים ולחזור, ולו לקצת זמן-

הפוסט גאה להגיש לכם קצת נוסטלגיה (אם כבר לעוות שירים- אז כדאי לתת גם את המקור, לא?):

בערוגת הגינה
מסביב לחבית
עמדו לרקד
כרוב עם כרובית

זאת הסלק ראה
והנה גם הוא בא
איתו עגבנית
והשמחה רבה

רק הפול המסכן
עמד לו בצד
הוא נשען על מקלו
לא נע ולא נד

איך אוכל לשמוח
איל אוכל לרקוד
ותרמילי כולם
כולם ריקים עוד?      ("בערוגת הגינה"/ חיים נחמן ביאליק)