'כל חתן' או 'קול חתן'?

הגיע הזמן לקיים הבטחות ישנות נושנות!

אכן – אחותו הגדולה של הפוסט התחתנה (קולולו ומזלטובים יתקבלו בברכה ויועברו ליעדם)!
וכמובן שיש לו לפוסט כמה מסקנות להגיש לכם על מגש של כסף..

• פיצ'פקעס:
  שום חתונה מודרנית לא תהיה שלמה ללא דברים אוויליים שנדחפים לידי האורחים ברגע שמתחיל שלב הריקודים. זה לא נובע מהחתנכלה, לדעתו של הפוסט. מהתבוננות ברחבות ריקודים עולה כי רקדני החתונות של ימינו כבר לא מסוגלים לתפקד ללא צמד צמידי סטיקלייט, שרשרת הוואי פרחונית וטבעת גומי מהבהבת בשלל אורות, ועל כן יש לספק להם שלל עזרים שיספקו תירוץ מן המוכן לכל תנועת ריקוד דבילית במיוחד ולכל מבט לא מפוקס ("זה לא ששתיתי יותר מדי, זה הצלם שהגיע דווקא כשהתלהבתי מהקסטנייטות!")
• "אומרים שזה עובר נורא מהר":
  את המשפט הזה שמע הפוסט מלא-מעט מכרים וחברים שכבר חיתנו אחים. הקונצנזוס הוא שמרוב הכנות ובלאגנים לפני, כמעט כמו החתנכלה עצמם, גם עבור קרובי משפחה מדרגה ראשונה האירוע הזה יחלוף כה מהר עד שבסופו תיאלץ להעלות במחשבותייך דימויים של קרעים במרחב הזמן והחלל. האמת? יש בזה משהו.. כשאתה מתפקד על תקן סיבלינג, ואמון על מגוון סידורים הזויים המתפרשים על כחצי שנה לפחות (מדידות לשמלת כלה, מציאת בגדים לעצמך, ארגון מסיבה לכלה, קניית הפיצ'יפקעס המדוברים, כתיבת ברכות וכו' וכו') – כשמגיע היום עצמו אתה מוצא את עצמך קצת מתפלא על המהלכים המלוכלכים שמר זמן נוקט בהם לעיתים.
• אוכל:
  מסתבר שהעובדה ששוקולד מריר איכותי יכול להיות פרווה בלי לרדת באיכותו משחקת חזק לקונדיטורים של קייטרינג! המסקנה החשובה היא שאם אתם לא באירוע שברור לכם ב-100% שאינו כשר (כלומר- אתם יודעים שאין סיכוי שההורים של אחד הצדדים מליאנים) – אל תעזו להתקרב לכל מה שנראה קרמי ו/או קצפתי ו/או ונילי. ארוחת הטעימות אליה הגיעו הפוסט, החתנכלה ושאר המשפוחה הוכיחה ששוקולד, אגוזים ופירות הם המתכון לאושר קולינרי לאורחייך. כן כן – אושר!
  (וכן- הפוסט דיבר רק על ארוחת הטעימות. לצערו, בושתו וכלימתו – באירוע עצמו הוא לא הצליח לטמון ידו בצלחת המתוקים. גם בכך הוא מאשים את מר זמן הנכלולי..)
• אלכוהול:
  הפוסט ניסה, באמת שניסה, להיזכר כמה כוסות וויסקי הוא שתה באותו ערב. אך ללא הועיל (מה הוא יעשה? זו לא אשמתו! כל פעם שכוס וויסקי הגיעה לידו- היא נלקחה ממנו אל עבר הרקדן הבא! חתונות של קיבוצניקים, כנראה.. ;)). עיקר המסקנות על האלכוהול שייך לפואנטה הבאה בתכלס:
• תמונות:
  פה, בעצם, אנו מגיעים למסקנתו העיקרית של הפוסט.
  עד כה 'לשתות הרבה אלכוהול בחתונה' היווה מטרה לגיטימית ואף לא רעה לעניות דעתו של הפוסט. אם האלכוהול טוב- הרי שהוא יחסית בחינם (את הצ'ק שהפקדת בתיבה הכעורה שבכניסה אין להחזיר) ויכול להיות טעים. אם האלכוהול לא טוב (א.ק.א בר מקומי…)- הרי שמגיע להם שתשתה להם את כל הבר, זה מה שהם חושבים על האורחים שלהם??? וחוצמזה, הרי ברור וידוע שחתונה היא סיבה טובה לשתייה עדלא ידע, גם כשהיא לא בפורים.
  אבל אז – פום פום פום!!! – מגיעות התמונות…
  הפוסט לא מנסה להכחיש שיש לו אוסף די מרהיב של תמונות מחתונות בהן זכה להשתתף, ובהן הוא מככב בעיקר בפוזות פרעוניות למחצה (walk like an Egyptian), עם פה פעור בשירה סוערת (קוראאא לה אללללה!), בעודו אפוף עשן-מזוייף-ממכונות-עשן ואורות בורוד ובסגול. והן מגניבות אותו. אבל כאשר אחותך היא הכלה אתה זוכה להופיע בלא מעט תמונות מתוקף מעמדך. מרפרוף מהיר על התמונות תגלה שבתחילת בערב עודך זוהר, מדיף נצנצים ומפזר חיוכים מדוגמים לכל עבר. עם התקדמותו של האירוע אתה מגלה שמתמונה לתמונה ומכוסית וויסקי אחת לרעותה לחייך מחליפות גוונים ממייק אפ מהוקצע דרך ורוד חינני ועד לאדמדם-ילדים-אירופאים-בחורף, חיוכייך נעשים רחבים יותר ויותר עד שהם דומים להתקפות צחוק בלתי נשלטות במצב כפית, ותנועות הריקוד שלך מתחילות להזכיר מיקס מוזר של שיעורי בלט מכיתה א' וריקודי עם מכיתה ח'.

שובו של הפוסט

תקופת מבחנים מאתגרת עברה על כוחותיו של הפוסט, ועם זאת – הוא חוזר אליכם, בריא ושלם (בגופו לפחות, אם לא בנפשו) ומוכן ומזומן לחלוק עמכם כמה מהגיגיו מהתקופה האחרונה.

אז נפנה למובן מאליו – הלימודים:

במהלך הסמסטר האחרון נפלה בחלקו של הפוסט הזכות לקחת חלק במגוון ניסויים מעניינים ומרתקים שהפקולטה למדעי החברה מבצעת על סטודנטיה התמימים. ולא, הוא לא מדבר על 15 השעות שנאלץ להעביר בכוכי עינויים שונים ומשונים בשנה שעברה ("עכשיו תצייר בית. עכשיו תסתכל על 3 התמונות האלה ותגיד מה יותר יפה. עכשיו תסתכל על מסך מחשב ותגיד לי אם בין המליון קוים בזוית א' אתה מזהה גם קו אחד בזוית ב'"), לא הפעם. היום הוא חש צורך עז לחלוק את דעותיו הנחרצות על חלק מהקורסים שהוא אולץ לקחת במסגרת המופלאה של 'תואר ראשון בניהול ופסיכולוגיה'. (דגש על פסיכולוגיה)
זה התחיל כסמסטר תמים נוסף. שנה שנייה, כבר לא מבועתים מהבידינג, כבר לא פעורים (מזמן לא צעירים. מדהים כמה זקן אתה יכול להרגיש לעיתים בתואר הראשון שלך באוניברסיטה..), כבר יודעים איפה זה אולם אפטר..
ובכן- על תחילת הסמטר נתקל הפוסט בקורס-טרנדי-בקרב-פליטי-היחידה, ולו מתוקף העובדה שהוא מכיל בשמו את השורש ק.ג.נ.צ.  הפוסט, מצידו,  נהג לכנותו: "הנה רצף של המון ניסויים שכלמיני אנשים עשו על כלמיני אנשים אחרים. מדי פעם אזרוק גם מילת חיבור (כגון "וגם") כדי שתחשבו שיש איזשהו קשר בין המשפטים השונים שלי ותתאמצו להבין מהו אותו קשר. במבחן תגלו שהקשר הוא פיקציה, ושלמרות שטענתי בתוקף במשך כל הסמסטר ששינון זה רע, גם פה, כמו בתיכון, תאלצו לשנן".
מלבד ענייני הפיקציה והספוראדיות, קורס זה גם טמן בחובו הפתעה נוספת: מרצה שמתעצבן עלייך על שאינך בריטי.
אין ספק שלאחר חופשת הקיץ האחרונה שלו, ולאור העובדה שהוא חובב תה (על סף האובססיה, יש שיגידו..) הפוסט מזדהה עם רגשות חיוביים כלפי בריטניה הגדולה, אבל הוא עדיין לא חושב שזו אשמתו שהוא נולד בקיבוץ בארץ-ישראל-שלי-יפה-וגם-פורחת!! אז אם אתה מחליט ללמד באוניברסיטה באנגליה משך שנים רבות, ואז עושה את הטעות הפטאלית של לחזור לארץ התפוזים, הפוחזים והערסים- אל תאשים את הסטודנטים שלך על שאין להם נימוסים מהוקצעים, מבטא מחוכם וחיבה לארוחות בוקר, אממ.. דשנות!

הקורס השני העולה במחשבתו של הפוסט כראוי לדיון הוא קורס שאמור ללמד אותך איך לחקור (**התמרמרות של הפוסט על העובדה שעליו לחקור משום מה**). הפוסט סמוך ובטוח שמופלאים ממנו כבר דרשו בקורס זה וגרסו כי הוא רשע ופשע, ועם זאת – גם לפוסט יש קצת שמן להוסיף למדורה.. (מוהאהאה).
המרצה של הפוסט הפעם הייתה אישה שבמבט ראשון הצטיירה כחביבה וקופצנית יחסית לארכיון שמאכלס לרוב את מסדרונות הפקולטה למדעי החברה. אל המבט השני לא הצליח הפוסט להגיע מעולם, ולא כי הוא מבריז משיעורים (חננת על שכמותו). לא לא, הפוסט פשוט נמנה על אוכלוסיית מסכמי השיעורים. כחבר פעיל ובעל סטטוס של כבוד (סיכום שיעור אחד ב-3 צבעים, ייפ ייפ הוריי!) באוכלוסייה זו הוא נאלץ ללהטט בין הדפים, המרצה והמצגת. ובכן, אותה מרצה פיתחה במהלך חייה מנהג מעניין ומרתק מבחינה אנתרופולוגית: היא מדברת מהר. אבל לא "מהר" כמו האנשים שאתם, קוראים יקרים, חושבים עליהם כרגע. לא לא. היא הצליחה לקבוע שיא חדש! הפוסט טוען בתוקף שעל פי מהירות הדיבור שנרשמה בשיעור נדמה כי האישה בטוחה שהיא נופלת מצוק לא גבוה במיוחד, ועליה להספיק את כל החומר של שיעור שלם בטרם תתרסק על הקרקעית ברעש מחליא. אי לכך ובהתאם לעובדה שהפוסט נאלץ להתבונן בעשן המיתמר מדפי הסיכום שלו (תמיהה מעניינת: האם אפשר להדליק אש בעזרת דפי פוליו ועטי פילוט 0.4? המממ…) נותר המבט השני לשיעורים המצולמים בוידאו, אם אי פעם יחוש הפוסט נוסטלגיה עזה לקונפאונדים וארטיפקטים.

לכל מי שהתגעגע – שובו של הפוסט מוקדש לכם. שאו תפילה לפוסטים תכופים יותר, אולי זה יעזור 😉