לונדון חלק ד', או – המכנה המשותף לפוסט ולעורבים נחשף

יום נוסף מימי הטיול שראוי לציון היה אותו יום בו דווקא איתרע מזלם של זוג הטיילים האמיצים.

הם החליטו לפתוח את היום בביקור בגלוב השייקספירי המשוחזר. אותה מועצה לבלבול תיירים (ע"ע לונדון חלק א') החליטה שכיוון שמדובר בסופ"ש מן הראוי לסגור דווקא את הקו שיועד להובילם אל עבר האושר והתלבושות המפוארות. כמו כן היא החליטה לגרום להם להבין את האירוע המצער הזה רק אחרי שהם כבר לקחו קו אחד וירדו בתחנה בה הם תיכננו לבצע החלפות. אבל גם המהלך המתוחכם של מציאת קו חלופי שיביאם למחוז חפצם לא עזר להם להתמודד עם מועצת הרשע, שטרחה לחסום להם את הגשר איתו הם תכננו לחצות את הטיבר – לשם "עבודות".

לאחר תלאות וייסורים אלה (והתנחמות בעובדה שלפחות בגלל שהגשר המיועד היה סגור הם מצאו את עצמם חוצים את גשר לונדון. והוא לא נפל!) הצליחו השניים לנווט למקום חפצם הנסתר מעין, רק כדי לגלות שיש אליו 3 (!) כניסות אפשריות. כמובן שהגילוי נעשה בדרך של ניסוי וטעייה, וכמובן שהכניסה השלישית הייתה זו הרצוייה.

אך לא זה מה ששבר את רוחם של הנועזים, לא לא! דווקא הסיור היה מעניין ונחמד, ואפילו מומלץ.

הטעות הפטאלית שהגיעה אחר כך, בדמותה של החלטה לסייר בטייט, והיא שהביאה לייאוש אינסופי כמעט. מדובר במוזיאון לאמנות מודרנית. מה שהפוסט שכח על אמנות מודרנית זה שהוא לא אוהב אותה.

לא לא, אין חיבה מיוחדת בליבו לחדר שלם ובו קנבסים עם פסים בבורדו ובורוד. במאונך או במאוזן. גם לא סימפטיה יתירה לאמנים שמחליטים שלצייר עיגולים רצופים באדום בוהק על הרבה קנבסים ענקיים, ולתת וצבע לטפטף – זו אמנות.

אם ככה, אז גם כשילדים יוצאים מהקווים בציורים האלה עם המספרים שאומרים לך באיזה צבע לצבוע כל חלק – זו גם אמנות, לא??

אין ספק ששיא השיאים היייתה מראה. היות והיא הודבקה על קנבס היא ככל הנראה הפכה ראוייה להיקרא יצירת אמנות. מהתבוננות ראשונית במראה ראית בעיקר את עצמך, שזה טוב ויפה, אבל בעצם- לא בשביל זה באת למוזיאון (לפחות לא בשלב הנוכחי בחייך, לפני פרוץ הנרקיסיזם). בעוד הפוסט המשיך הלאה, לעוד פסים (או אולי נקודות?) הידוע עשה את הטעות של לא להתייאש מהמראה הטוענת לכתר, ולקרוא את הטקסט הקטן שלצידה שנועד להסביר את פשרה של האמנות המהוללה. הוא גילה טקסט פלצני על 'באמנות אתה מצפה לראות תמונה של העולם. ביצירתי המאממת אתה מסתכל על עצמך. לא- אתה לא העולם. אני כן. אבל זה מתוחכם, ועל כן עמוק ובעל משמעות!'

משם, אחרי שהטביעו יגונם בסנדוויצ'ים של מרקס אנד ספנסר, החליטו השניים להצטייד בפטל אדום טרי ולפצות את עצמם בביקור בטאוור! האמת שפה הם בעיקר התמקדו בתכשיטי הכתר (הפוסט חושב שהמכנה המשותף הרחב ביותר בינו ובין עורבים מתמצה בשני אלמנטים מרכזיים- חיבה לפקאנים וחיבה לכל מה שמנצנץ. לפחות פקאנים הוא יודע לקלף בעצמו) ובגשר-המגניב-ביותר-בלונדון.

בעייפותם פנו השניים לנחמה מתוקה- גלידה. ולא סתם גלידה- האגן דאז. לצערם ולבושתם, גם פה הם ביצעו טעות מביכה. בד"כ שילוב של טעמי שוקולד כבדים עם טעם פירותי מרענן מפיק חווית גלידה מושלמת. הפעם, מכיוון שחדשנות שלטה בבחירות, נרשמה אכזבה. מהאגן דאז. אין ספק שהיה זה יום עצוב לכל הנוגעים בדבר.

אמנם, אין מה לומר- הטעם החדש של פרלין שוקולד וקרמל היה נהדר ומופלא. וכבד. באופן מפתיע משהו, דווקא החדשנות הורדרדה בדמות 'רימונים, פריחת הדרים ואפרסק לבן' שנועדה לרענן את החיך התגלתה כמפלה קשה ומכאיבה. ואם האגן דאז הצליחו לאכזב- היש בכלל עוד תקווה בעולם?!?!

התשובה היא כן. שופינג. ואוכל.

כפיצוי עצמי הכרחי ומופלא הוחלט על סיור במעוז השופינג והמציאות הלונדוני- פריימארק!

ואחרי הקניות- דים סאמים מגניבים במיוחד במסעדה בעלת שם הזוי במיוחד – יאוואצ'ה! נצפו: דים סאם בצורת גזר (!) עם כוסברה ( 😦 ), דים סאם מגניב עם דלעת וצנוברים, דברים שעשויים מלוטוס, סאקה ועוד. היה טעים!

הפוסט חש צורך להתוודות: אי אז, כשהוא היה צעיר ונמרץ ובתיכון, הוריו ואחותו טסו ללונדון. מאז ועד היום לונדון מתקשרת במוחו המחווט-באופן-ביזארי עם קרפים, כי אותם בני משפחה דיווחו בהתלהבות על הקרפים שהם אכלו בהאמפסטד, והפוסט שמנמן- אז הוא תמיד זוכר סיפורי אוכל. כמובן שלאור השתלשלות עניינים זו שמו הידוע והפוסט פעמיהם להאמפסטד ולדוכן (הקטנטן) האמור.

א.       היה שם תור רציני. כך הבינו השניים שהגיעו למקום הנכון.

ב.       בתור הם עמדו אחרי משפחה שייצגה אחוז נכבד למדי מאוכלוסיית כדור הארץ, היות והאם הייתה ממוצא גרמני, האב נמנה עם מי שמעדיפים להיקרא אפרו-אמריקאים כשהם גרים בארה"ב, והנני הייתה ממוצא אסייתי! הילדים, כמובן, היו מחונכים למופת.

ג.        הפוסט מתחרט עד היום על שהוא והידוע היו רעבים ועל כן הזמינו 2 קרפים מלוחים. אין ספק שהפטריות המתובלות היו טעימות, אבל לצערו הן הוטבעו ביותר מדי גבינה (כן, אפילו הפוסט, חובב גבינות ידוע לשמצה שאינו נרתע מגבינות בעלות עובשים שונים ומשונים וריחות מזעזעים משהו, נכנע בפני מפלצת הגבנ"צ שהסתתרה בתוך הקרפ התמים ההוא). קרפ התרד, לעומת זאת, זכה למלית מעט אנמית שלא חוזקה במספיק גבינה, מה שגרם לשעמום קולינארי קל. לעומת זאת, בתפריט המתוקים שוכן לו קרפ ערמונים שלוחש עד היום באוזני הפוסט דברי חיבה ולחשושי פיתוי…

ד.       האמפסטד היא שכונה מרוחקת מעט ממרכז לונדון, והיא שווה את הטיול. אמנם נרשמה עייפות קלה + חשש שנבע מאי-ידיעת השעה של הרכבת האחרונה חזרה, אבל גם השיטוט הקצר ברחובות היה שווה את זה 🙂

~~~ תם ונשלם חלק ד' של ההרפתקה בלונדון ~~~

לונדון חלק ג', או – יש סנאים שמדברים אנגלית. עם מבטא!

חילופי המשמר בארמון באקינגהם העלו תמיהות מספר אצל הפוסט. כולם אמרו לידוע ולו שאין באמת מה לעשות שם וזה סתם, אבל.. בעצם.. אם אתם בלונדון פעם ראשונה אז תלכו, תלכו. בטח- זה דבר כזה של תיירים, שתמיד עושים.

אז הם הלכו. בבוקר יום ראשון. ועמדו שם. ליד המוני אנשים. וראו בדל מדים אדומים ואת קצה-קצהו של כובע פרווה שחור.

באמת שזה לא מסתדר לפוסט. הוא חשב שחילופי משמר זה דבר מגניב. וכנראה שהוא והידוע קיבלו את כל חבילת המגניבות האפשרית כי אפילו באה תזמורת גדולה של לובשי מדים שחורים שסיפקה מוזיקה מרגשת לכל האירוע, והם אפילו הצליחו לעמוד די קרוב לגדר, מה שסיפק להם הזדמנות לדחוף את היד עם המצלמה פנימה בין הסורגים ובין האנשים המעצבנים שסביבם ולצלם המון תמונות וסרטי וידאו של שמאל-ימין-שמאל.

אבל ככל שהחלק הרציונאלי במוחו מעבד את החוויה הוא מגיע להבנה שבעצם מדובר בזמן יקר שנוצל כולו לעמידה דחוקה וצפופה, תוך חשש מכייסים וגנבים (כי כל פולני יודע שבמקומות הומי אדם יש יותר סכנה שיבואו לקחת לך את התיק-בגודל-בית שאתה, כתייר טוב, סוחב עמך לכל מקום), תוך שבירת צווארו הענוג בנסיונות להביט בשומרים (שמצידם עסקו ברקיעות רגליים נמרצות, נפנופי רובים ופירצוף פרצופים רציניים להחריד) – בלא לקבל תמורה הולמת.

מזל שהגורל (או ההיסטוריה. או מעצבי התיירות בלונדון) מיקם את הארמון, על שומריו הלא מסוקסים, מרחק פסיעות בודדות מפארק סיינט ג'יימס. המקום הזה פשוט מרהיב. אין ספק שללונדון, על אפרוריותה המפורסמת והערפיח המוטל בספק, אין חסך בריאות ירוקות – מפוזרים בה לא מעט פארקים, בכל מקום אפשרי, כך שאחרי כל סיור מעייף תוכל למתוח רגלייך על דשא ירוק ולפנטז על שמש.

איכשהו, דווקא הפארק הקטן יחסית הנ"ל הצליח לשבות את ליבם של הצמד.

יש הכל בסיינט ג'יימס: יש דשא. יש עצים. יש פרחים מוזרים שצומחים באמצע הדשא. יש נחל קטן וחמוד שזורם באמצע, ואפילו גשר עץ רומנטי שמשקיף על גלגל הענק המפורסם. יש ברבורים וברווזים צווחניים, ויונים שמנשנשות לך את פירורי הלחם. יש ספסלים שמזמינים אותך לערוך עליהם פיקניק לתפארת לונדון (כלומר- סנדוויצ'ים שמתעקשים שיהיה בתוכם משהו מתוק וביזארי. מה הקשר בין המונח 'צ'אטני' לריבה, ומה הקשר בין זה לגזר? מה הקשר בין pickle למתיקות ולמה זה אמור להשתדך עם בשר?!). יש בריטים בחליפות שוויתרו על הבירת-צהריים ובאו לנשנש סנדוויצ'ים ביזאריים בפארק. וגולת הכותרת: יש סנאים!!! כן כן, המכרסמים בעלי הזנב הפרוותי החליטו להתנחל דווקא בפארק הנ"ל, תוך פיתוח בטחון עצמי ניכר וחוסר פחד מובהק מבני אדם. התוצאה – סנאים שבאים אלייך כדי שתאכיל אותם! והם גם מפונקים. הם לא יסתפקו בלחם עלוב- זה לברווזים וזה לא לרמתם. לא לא. גם לא קרקר בצל של לחמית, אם חשבתם לנסות לפתותם באוכל מארץ הקודש. אם תביא להם בוטנים לעומת זאת, הם יטפסו על ברכייך תוך כרסום נמרץ ונפנוף זנב.

מי שמכיר את הפוסט יכול להבין שברגע בו התגלה פוטנציאל הסנאים של הפארק, מדד השקט והשלווה בו ירד לא מעט, כי הפוסט החל מתרוצץ מצד לצד תוך שהוא מצווח "סנאי! סנאי! איזה חמווווודייייי!!!".

אכן- תמונות קשות.

באותו יום ראשון מפורסם, לאחר שמאסו השניים ברקיעות הרגליים הקצביות של השומרים, שמו פעמיהם לכיוון אטרקצית יום ראשון מפורסמת למדי בלונדון – השווקים. יש מבחר לא קטן של שווקים בלונדון, כל אחד מהם מתיימר להיות ייחודי ומושך עין, לב וארנק.

בעקבות המלצות לוהטות מספרי-הדרכת-טיולים בני עשור החליט הצמד לפתוח את יום הרכישות שלו בשוק פטיקוט ליין, שזכה לתיאור "השוק המפורסם ביותר בלונדון במוצרי העור שלו", או משהו בסגנון. לאחר נסיעת טיוב נמרצת והליכה לעבר האתר התגלה רחוב ארוך, לא רחב במיוחד, רווי דוכנים קטנים ובהם סחורה רגילה, כמו ברוב השווקים הבינלאומיים שיצא לו לפוסט להיתקל בהם בימי חייו. אכן- היו שם מעילי עור. והם היו ארוכים, יפים ומטריקסיים. אבל מטעמי אידיאולוגיה בעיקר הם נשארו על הקולבים, ופרט להם כל מה שהיה לשוק המפורסם הזה להציע היו צפיפות וסחורה סטנדרטית לחלוטין.

מאוכזבים משהו המשיכו השניים במסעם, ולאחר שסעדו את ליבם בפיקניק בהייד פארק ונתנו לרגליים לנוח ל-10 דקות, הם הגיעו לשוק של קמדן סטריט. ואז הפציע חיוך על פניהם.

מדובר ברחוב רחב ומואר, שישר מזמין אותך לשוטט בו. כדי שאכן ייחשב לשוק, ולא לסתם רחוב, מיד בתחילתו יש מקבץ גדול של דוכנים צפופים של מיטב הסחורה התיירותית – חולצות מודפסות, כוסות הקפצה ושאר מרעין בישין שיש עליהם הדפס של המפה של הטיוב (מן הראוי לציין שבדוכנים אלה ממש גילה הפוסט שיש לי כשרון לא רע ולא צפוי בכלל במשא ומתן ובעמידה על המיקח, שמורכב בעיקר מכנות. מעניין, מעניין מאוד..).

אחרי שתסיים להרהר בינך ובין עצמך אם פד לעכבר + כוס שוט + גרביים + בוקסר זה מספיק כדי שלעולם תצליח לצאת מהתחנה הנכונה של הרכבת התחתית, תוכל לשים לב לעובדה שהרחוב מלא בחנויות פריקים מרנינות! כן כן- חצאיות עם שכבות של טול, מחוכים, מעילים שמזכירים בצורה מעט מטרידה תקופות שאירופאים מסויימים היו מעדיפים למחוק מעברם, נעליים עם פלטפורמה של מעל לחצי מטר וכמה אבזמים בשביל האיזון… אח.. אופנה זה דבר נפלא!

אחרי סיבוב נמרץ של מו"מ (מיקח ומדידות) מתעורר הרעב. לרחוב קמדן יש דברים מקוריים להציע להרגעת הקרקורים, והפוסט והידוע מצאו עצמם אוכלים (בהנאה לא מבוטלת, יש לציין) גלידה טבעונית שעשוייה מקשיו! אמנם הייתה שם גלידה בטעם לבנדר ובצבע מלט, אבל המנטה-שוקולד-צ'יפס הייתה טעימה ביותר!

לאיזון הבריאות המוגזמת הם גם נשנשו סוכריות גומי גדולות יתר על המידה, תוך שהם בוהים במגוון מיצירותיהם המגניבות של המוכרים בשוק ונשבעים על אהבתם הנצחית לרחוב קמדן, על כל אשר בו.
~~~ תם ונשלם חלק ג' של ההרפתקה בלונדון ~~~

לונדון חלק ב', או – יש אירועים בחיים שגורמים לך לחשוב שהגיוני להיות בעליה של משקפת

בירות היו חלק מרכזי בטיול. אחרי מחקר מעמיק נדמה כי הבריטים חיים על גלונים של תה ופיינטים של בירה. כל זה נועד, כמובן, לאזן את כמויות השמן שהם צורכים בכל בוקר (ובמאמר מוסגר- ארוחות בוקר בריטיות, עניין שהידוע פיתח חיבה עמוקה עד כמעט אובססיבית אליו, הן בעיקר שמן, מנוקד בקצת ביצה, בשר ושעועית ברוטב עגבניות. הפוסט זכה לטעום אחת צמחונית ויכול לומר שזו אטרקציה משעשעת, אם כי סלט והמון גבינות זה כנראה הליווי המועדף עליו. אם כבר בביצים מטוגנות עסקינן). עניין משעשע שראוי לציון הוא שלפעמים התחלפו המשקאות הללו בסדר יומם של צמד החמד. לא, הם לא שתו בירה לארוחת בוקר, אבל היה לפחות פאב אחד שבגלל שהמטבח בו נסגר עברו השניים מתוכנית א' (2 ספלים מהבילים ויאללה לישון) לתוכנית ב' (שני פיינטים אנגליים ומגניבים שכדאי לנסות) בלי להתלונן יותר מדי. היו גם בירות-צהריים, שזה גם להיט וגם מגניב, כי שותים אותן בעמידה מחוץ לפאב, ליד לונדונים שבטח חושבים לעצמם "הא…. בירה של צהריים לפני שאחזור למשרדי המשמים.. כמה חבל שיש פה תיירים שלבושים מזעזע שיהרסו לי את כוס הגאווה הלונדונית שלי..".

בתחום הבירות נרשמו גם מספר תגליות מפתיעות:

• יש גינס רד. יש לה טעם שגורם לך לחשוב שזו אכן בירה אדמונית סימפטית, ועם זאת החיך שלך צועק על התת מודע שלך שברור שעדיין מדובר בגינס. זה היה טעים.
• בירה אנגלית זה ממש סבבה.
• בירה אוסטרלית, מסתבר, זה גם ממש סבבה, ואפילו יותר סבבה כשזה מוגש קר מאוד. בירה, אבל מרענן כמו.. טוב- כמו כוס בירה קרה מאוד באמצע מדבר. הפוסט שקל להכניס פה דימוי שקשור לספרייט, אבל הגיע למסקנה שמי שלא מכיר את חיבתו האובססיבית משהו לספרייט יחשוב שאולי מדובר פה בהמעטה מערכה של הבירה הנידונה. וחבל.
• הידוע יכול להשתכר!  🙂

האנשים להם צריך הפוסט להודות על הטיול המהולל הינם ללא ספק חברי להקת מיוז. הם בתומם החליטו להופיע בוומבלי, והידוע, לא כ"כ בתומו, החליט ללכת לשם ולקחת דווקא את הפוסט איתו (יי!).

וומבלי זה אצטדיון. הוא די ענק יש לציין. די מאוד ענק. מסוג הדברים שגורמים לך לחשוב שלהיות בעליה הגאה של משקפת איננו רעיון מטופש יותר מדי. בנוסף, מעצם היותו אצטדיון הוא צוייד באוכלזבל. הפוסט כמובן נזכר, ללא יותר מדי ערגה, בחוויית הבייסבול ראשונה והאחרונה שלו שכללה בעיקר מחשבות כמו "אלוהים המשחק הזה נמשך כבר ארבע שעות. כל מה שהשחקנים עשו עד כה יכול להסתכם בקצת יותר משום דבר. כל מה שהצופים עשו עד כה יכול להסתכם באכילה של כל אוכלזבל אפשרי באינטרוולים של רבע שעה. מיי הו מיי". במשך השעתיים הראשונות של המתנה להופעה שתתחיל כבר הצליחו הידוע והפוסט להתגבר על כל דחף רגעי לרכישת מה מן הדברים שניצבו בדוכנים הרבים שהקיפו את האיצטדיון האינסופי, אבל בסופו של דבר, הפוסט מודה ומתוודה שהגיע שלב בו ערימת נאצ'וס סינטטים ברוטב גבינת פלסטיק נראה כמו פסגת שאיפותיו. הוא הסתפק בהמהום. הידוע נכנע לנקניקייה.

כיאה ללהקה במעמדה של מיוז היו שלושה מופעי חימום. שניים מהם כללו כלמיני בחורים רנדומליים. למי אכפת. אבל השלישית שעלתה לחמם היא לילי אלן. את השם לא זיהו הידוע והפוסט בתחילה, אבל אחרי כדקה וחצי של שיר לא כ"כ מוכר עם ארומה מאוד מוכרת הבין הפוסט כי מדובר באותה בחורה מגניבה ששרה על בחור שנימוסיו הבריטיים המצויינים לוקים בחסך אחד: אין הוא מסוגל לספק אותה. לא פייר. לא פייר בכלל. ובכן בשלב זה פחות או יותר שם הפוסט לב לעובדה מרנינה במיוחד- לא רק שהבחורה הזו משעשעת וששיריה גורמים לך לזמזמם בחיוך- היא גם שרה עם מבטא!!! גאון. היא פשוט גאון. שירה עם מבטא בריטי זה כמו כוס תה עם חלב.. ורקיק!

אחרי שפיסת הגאונות הראשונה הסתיימה הגיעה גולת הכותרת של הערב. הפוסט חושש שאין הוא מהמסוגלים לתאר את החוויות האודיטוריות של השלב הזה של הערב אז הוא יתמקד בויזואליות: היו שם מליון אורות. אביזר הכרחי בכל הופעה. משהו כמו חוטיני מנומר שמציץ מהג'ינס עבור פרחה. אבל מלבד האורות נרשמו גם במה קטנה נפרדת שידעה להתרומם ולרדת; סולן עם חליפה שעשוייה כולה מקליפה ענקית של כדור מראות; דגלנים (?!?); פלאשים של אנשים מהקהל שהשתלבו בהרמוניה מוחלטת במוזיקה; בלון ענק שנראה כמו צפלין, הגיח מקצה אחד של הבימה, שייט לו לאמצע, הטיל לוליין הזוי שביצע תרגילי אקרובטיקה תוך שהוא נתלה מחבלי ענק, וחזר (הצפלין והלוליין כאחד) אל מקומו שמאחורי הקלעים.

ואם עוד לא נמאס לכם עד כלות מלשמוע חוויות מהופעה בה הפוסט היה ואתם לא (נה נה בננה וכו' ושות') אז הריהו לבשר לכם שסיומו של המופע היה מעין אפיזודה מתמשכת של הפסקות ארוכות מדי בין השירים של ההדרן. מה שגרם ללא מעט אנשים לפספס כמה וכמה שירים שווים, ולפוסט ולידוע לשמוע שיר אחד שווה מבחוץ, בעודם בוהים במערך המשטרתי המפואר שניצב סביב לאצדיון בפריסה חגיגית.

וזה היה קצת כמו עוגת שכבות: שכבה ראשונה של שוטרים. שכבת שנייה ונרחבת יותר (כנראה שזה קצת הפוך מעוגת שכבות.. תלוי בנקודת המבט 🙂 ) של שוטרים. ועוד מספר לא מועט של מעגלים הולכים ומתרחבים של שוטרים על סוסים (!). יש מצב שזה יותר מפואר מכל מערך משטרתי שראה הפוסט מעולם, כולל זה של איזו מכונית מסתורית של איש חשוב שעשתה פעם פקק מרגיז בצומת גלילות..

פן תרבותי נוסף של לונדון הינו הצגות. כל מי שהיה בלונדון/ יהיה בלונדון/ הווה בלונדון מדבר על ללכת להצגה.

הידוע והפוסט החליטו לנצל את ההזדמנות וללכת להצגה שסיקרנה את הפוסט כבר שנים מספר, מאז שראה פרסומות שלה בטיימס סקוור- Wicked!

אז כמובן שכיאה לישראלים טובים הם עשו את מירב המאמצים למצוא כרטיסים מוזלים.

וכמובן שכיאה ליקום הם גילו שבמקום של הכרטיסים הזולים (לסטר סקוור) אין הנחות על וויקד,

שאם אתה מגיע חצי שעה לפני ההצגה לנסות את מזלך- יישארו רק כרטיסים ביותר מ-60 פאונד (תכפילו ב-6, וזה עוד בזמנים טובים..),

ושאם אתה מגיע בבוקר של ההצגה ומשיג את הכרטיס הרצוי והזול ביותר שיש לאולם ויקטוריה להציע לך- תשב בשורה האחרונה (שזה משהו כמו בגובה של קומה וחצי לפחות מעל הבמה, תכלס).

אז הם הלכו לוויקד. וישבו בשורה האחרונה. וראו הכל נורא מרחוק ונורא בקטן, אבל בכ"ז מספיק טוב. ונהנו. מאוד אפילו. וחזו באיש מוזר שהגיע לבד וישב לידם, לקח את המשקפת שנמצאת ליד כל מושב באדיבות האולם וה-1 פאונד שתכניס למה שמחזיק אותה, נע וזע בסוגשל אי נוחות כל המחצית הראשונה של ההצגה עד להפסקה, ואז הלך ולא חזר. הוא והמשקפת איתו.

~~~ תם ונשלם חלק ב' של ההרפתקה בלונדון ~~~

לונדון חלק א', או – איך הבלגים הגיעו לפה?!

מסתבר שלפעמים לונדון כן מחכה לך. או לפחות מוציאה כמה ימי שמש מהבוידעם, מנערת אותם היטב ומגישה לך לצד הבירה.

הידוע הציע לפוסט לקחת אותו לארץ התה-בחלב-והמבטא-המושלם, ולא היה מאושר מהפוסט.

אי לכך ובהתאם לזאת מצאו עצמם אורזים מזוודות בחצי שכרות (ערב קודם לכן התחתנה אחותו של הפוסט. מעלליו וכמות כוסות הוויסקי שנעלמו בקרבו יסופרו (וייספרו) בפרק הבא), טובלים תפוח בדבש וקצת גפילטע בחזרת, והופ- לנתב"ג 2000!

בקבוק להפרוייג ובקבוק מרטיני ביטר אח"כ כבר היו ישובים במושביהם ומקווים לטיסה שקטה ומלאה בחלומות נעימים.

משום מה (היו שצחקו על הסידור הייחודי הנידון) הפוסט והידוע טסו ללונדון – עיר שאיננה מרוחקת יתר על המדינה ממכורתנו – דרך בריסל. וחזרו דרך ציריך.

הבלגים סיפקו חוויה.. מעניינת. זה התחיל ממכונות לממכר שתייה קלה עליהן מתנוסס סמלה הבלתי מעורער של בריסל- פסל של ילד משתין. ביום פסטיבל הבירה הוא משתין בירה- כנראה שבשדה התעופה הוא משתין קוקה קולה.

זה טוב ויפה. ואפילו משעשע. אבל הבריסלים אינם פוחזים קלי דעת כפי שאולי משתמע מסמלם המדובר, לפחות לא כאשר מדובר בבטחון שדה התעופה!!!

מעשה שהיה כך היה: יש לו, לפוסט, הרגל לרסן את שיערו בעזרת סיכת שיער. בסיכת שיער יש, מטבע הדברים, מתכת. כבר קרה לו לא פעם שהוא שכח להסירה לפני שעבר בגלאי המתכות. למיטב זכרונו אפילו בארה"ב הידועה לשמצה כל שהיה עליו לעשות הסתכם בהסרת הסיכה תוך מבט מופתע-מתנצל, חיוך ומעבר חוזר בגלאי בלעדיה. הצפצוף לא נשנה, הבודקים הבטחוניים לא הציקו ועולם חזר כמנהגו לנהוג. לעומת זאת, בשדה התעופה הממוקם בבריסל הממוקמת בבלגיה- מדינה שאין לה יותר מדי מתקפות טרור להתלונן עליהן לאחרונה- התגובה לצפצוף הגלאי ולכל נסיונות ההסבר של הפוסט הייתה בחורה בלונדינית גבוהה ומפחידה למראה שמזמזה אותו נואשות בתירוץ עלוב של חיפוש כלי נשק או שקר-כלשהו-אחר.

את באירופה, וזה אומר שגרמניה מספיק קרובה- לכי לחפש את האקשן הלסבו אירוטי שלך שם ועזבי את הפוסט במנוחה!!!

הפיצוי על ההטרדה-המינית-בכיסוי-של-בדיקה-בטחונית-לגיטימית הזו בא בדמותם של מושבי עור מרווחים עם מקום לרגליים למשך 40 דקות, בטיסת ההמשך מבריסל ללונדון. הידעת? בטיסה של 40 דקות לא יגישו לך שומדבר אלא אם תשלם. או תטוס במחלקת עסקים. מה שכן- התקבלו מים חינם כי הדיילת ריחמה על הגרונות הניחרים.. נו שויין.

מלבד זאת, עם הגיעם של הפוסט והידוע ללונדון הם נתקלנו בחשדנות מתובלת בנימוס.

נדמה לו לפוסט שמימיו לא נשאל כ"כ הרבה שאלות בכניסתו למדינה כלשהי. נו נו- גם פקידי משמרת הגבולות הבריטיים צריכים לחזור הביתה בתחושה שהם עשו את הבלודי-עבודה שלהם על הצד הטוב ביותר..

על הטיוב יש לפוסט בעיקר דברים טובים לומר. כרטיסים אלקטרוניים חביבים (כמו רב קו, רק יותר טוב. ולא ירוק!) ניתנים לרכישה ואיש-טיוב חביב מחשב לך את כל יעדי נסיעותייך וכמה תצטרך לשלם. והחלק המקסים אף יותר הוא שברגע שאתה עוזב את לונדון תוכל להחזיר את הכרטיס, לקבל 3 פאונד חזרה שהיו פיקדון, ולקבל כל סנט עודף שנשאר לך מכל חישוב שגוי/ נסיעה שוויתרת עליה. לפוסט ולידוע עניין ההחזר הזה הרוויח בקבוק של אייריש קרים קרמל.. J

אבל, בחזרה לתחילת הטיול: עד מהרה מצאו עצמם השניים ישובים ברכבת, מזוודותיהם לצידם, ומתקרבים ליעדם הנכסף. מה שכן, מסתבר שיעדה של הרכבת המופלאה היה מקומם של מגדלי התרנגולים הבריטיים. כן. בכל תחנה ותחנה נשמע המשפט "This is a Piccadilly service line to – Cockfosters". וכן- בכל תחנה ותחנה מאוד השתדלו השתדלו השניים להחניק את צחוקם.

מלבד תחנה חביבה זו הטיוב חשף עולם שלם של הפתעות ותעלומות. בראש ובראשונה הפוסט חש צורך לציין שאם אי פעם קראת את 'לעולם לא עולם' ופיתחת חיבה לגיימן, הנסיעה בטיוב ככה"נ תשעשע אותך יותר משהיא משעשעת את האחרים. מומלץ.

כמובן שכמו בכל נסיעה לארץ ניכר בה יש רכבת תחתית גם הפעם הרהרו צמד החמד על החיים היפים שיכולים להיות לתלאביביים באם תוקם אי פעם רכבת תחתית בעיר – לא עוד חיפושי חנייה. לא עוד פקקים בנמיר. לא עוד סגירת רחובות לרגל חצי מרתון/ מירוץ נייק/ יום רנדומלי אחר. לא עוד מדרכות אפופות גלגלי מכוניות פולשניים. לא עוד דאבל פארקינג!

וההפתעה הגדולה ביותר שנגלתה עם השימוש בטיוב הייתה העובדה שהבריטים יקומו ממקומם, יעברו למושב אחר ויפנו לך את זה שלהם – כדי שתוכל לשבת עם בן זוגך. בלי שתבקש, בלי שתשלח אליהם מבטים חומדים ואפילו לפני שתספיק לחשוב על זה בכלל. אם קיימת עבורם האופציה הזו, הם יעדיפו שאתה תשב ליד מי שאתה רוצה. הם יסתפקו בקריאת הכתבות על ליידי גאגא בעיתון היומי מהמושב הצידי המרוחק.

תעלומה מרכזית, לעומת זאת, היא תחנת קינג'ז קרוס. יש לה כאלף יציאות שונות ומשונות. כל אחת פונה לכיוון אחר, ממוקמת בבניין אחר ופונה לרחוב בזווית כזו שלעולם לא תצליח להבין איפה אתה נמצא כעת ולמה, אם יצאת בתחנה הנכונה, אתה מרוחק ממקום חפצך יותר ממה שהיית כשנכנסת לרכבת מלכתחילה.

אולם, ביומיים האחרונים שלהם הגיעו הידוע והפוסט להישג מרהיב והצליחו לצאת 3 פעמים ברצף בדיוק מהיציאה ממנה הם נכנסו! הישג זה זיכה אותם במדלייה של כבוד מטעם המועצה האזורית לבלבול תיירים.

~~~ תם ונשלם חלק א' של ההרפתקה בלונדון ~~~