ברכות!
הפוסט, סופסוף, סיים לאכול. או לפחות לאכול ולספר. הפעם יש לו כמה חוויות מרטיטות נפש לחלוק אתכם, וכמה השגות פילוסופיות על חיינו בעולם המסואב הזה.. (כן, בטח..).
טירוף הארי פוטר הגיע אל סיומו ככל הנראה, והפוסט היה שם כדי לספר.
אחרי שבמשך שנים הוא החרים נמרצות את סרטי הארי פוטר (או לפחות מאוד השתדל להחרים. אם אתה בטיסה של 10 שעות והסרט הכי שפוי שיש זה הארי פוטר 2- עדיף להירדם למולו שוב ושוב ולא להבין כלום מאשר להירדם לצלילי מוזיקת קאנטרי על אהבתו של ישו, לא?) למרות שקרא את כל הספרים כולם, היו מי שגרמו לו לראות את שני חלקיו של הסרט האחרון בסדרה. ועוד בקולנוע!
כבר שנים מספר מנסה הפוסט להגיע להגדרה מדוייקת ומתומצתת של יחסו לילד בעל צלקת הברק ולמעלליו. כשהיה הפוסט בגיל 13 המופלא (…) יצא הספר השלישי בסדרה, והארי היה אף הוא בן 13. ההזדהות הגילאית הזו השתלבה מצויין עם הטמטום הגנרי של הגיל הזה והביאה להתלהבות אדירים סביב הספרים. תכלס? הם מאז ומעולם היו כיפיים וסיפקו אחלה עולם אלטרנטיבי. אמנם כן, הפוסט גאה לבשר שכבר מגיל 13 הצעיר הכיר בכך שהארץ התיכונה היא כנראה יקום אלטרנטיבי עדיף בהרבה, אבל דווקא משהו בעובדה שהארי וחבר מרעיו מוקמו במקום מוכר, בימינו אנו ובהקבלה יחסית לעולם הנוכחי, גורם לעניין ה"לו הייתי קוסם" להיות נגיש הרבה יותר מ"לו הייתי גמד/ הוביט/ אלף".. (ותכלס- שרביט, גלימה והממתקים מהדובשנריה נשמעים מעט מפתים יותר מרגליים שעירות/ זקן אינסופי וטבעת מרושעת).
כיום הפוסט קצת פחות עול ימים וקצת פחות נלהב (אבל לא יותר סרקסטי! ;)). כבר כמה שנים הוא מנסה להגדיר בצורה ממצה יחסית את יחסו להארי פוטר, במיוחד לעומת יחסו לפרודו ועולמו שלו:
בעוד שאינסוף הסרטים של הארי הרגישו בהתחלה בעיקר כמו משהו שמגביל את הדמיון שלו ואונס אותו לחשוב שהאגריד נראה כך ולא אחרת ושסמטת דיאגון היא בעצם פחות מגניבה משחשב, טרילוגיית סרטי שר הטבעות (חוץ מהסוף הבלתי נגמר של הסרט השלישי. יש גבול לכל תעלול, תיפול כבר ללועו של הר האבדון, גולום, ונגמור עם זה!!!) עבורו הייתה התפאורה המושלמת למה שהוא ראה בתוך הראש שלו זה שנים מספר. טולקין יצר עולם שלם, עם שפות ודמויות ותרבות, והסרטים רק הדגישו את הייחודיות הזו ולא כלאו אותה במסגרת קטנה מדי וחונקת.
ופתאום, לאחר אותו פרק זמן אימתני בו הוא ניסה לשים את האצבע במדויק על ההבדל בין 2 עולמות הפנטזיה הכה מוכרים הנ"ל, הגיעה לו ההארה! ונחשו בזכות מה? אוכל!!! (כמובן…). הארי פוטר זה כמו מסעדת 'קוביות'! הכל כבר חתוך ומוכן, וכל מה שעלייך לעשות הוא רק ללעוס..
בעוד שגם הספרים וגם הסרטים של שר הטבעות מציבים בפנייך ובפני כישורי הדמיון שלך אתגר (מבורך כמובן), ג'יי קיי רולינג מאכילה אותך עם כפית באימג'ים הספציפיים שהיא רוצה שתדמיין. בגלל זה הפוסט תמיד טען שלקרוא הארי פוטר זה כמו לראות טלוויזיה- לא צריך להתאמץ! 🙂
** הפוסט גאה לציין שהוא ערך עבור כתיבת הגיגיו על הארי פוטר מחקר מעמיק וגרם לעצמו לראות את סרטי הסדרה. במלואם הפעם! בזה אחר זה. מה הוא לא יעשה בשביל כתיבה עיתונאית נוקבת?? ובכן, המחקר העיתונאי הלא-מתפשר רק הוכיח יתירות. הסרטים של הארי פוטר באמת איומים ונוראיים. לפחות ה-3 הראשונים. מהסרט הרביעי ואילך אתה יכול להתחיל להכיר בכך שאתה צופה בסרט קולנועי ולא בהמחזה של יומן נעורים של בחור מתוסכל.. עלתה בפוסט המחשבה שאולי חלק מהרגשות השליליים שהעלו בו סרטי הסדרה הראשונים קשורים לעובדה שאינו בריטי. אולי יש שם הומור בריטי שנון ודקויות מתוחכמות שקשורות לתרבות הבריטית? אך לאחר התייעצות עם האנגלופילית האהובה עליו ש', שבאמתחתה שנים של הערצה עיוורת למונטי פייטון בפרט ולהומור אנגלי בכלל, הוא הבין שלא בו האשם, אלא בגריעות.. האהא!! **
סוגייה נוספת ש(רק מעמידה פנים שהיא)לא קשורה לאוכל שחשב הפוסט להעלות בפניכם הינה סוגיית הקרחומים. כן כן, אותם חפצים כחלחלים-תכלכלים ששוכנים דרך קבע במקפיא של ההורים ומוצאים ממנו כלאחר כבוד בכל הזדמנות טוזיגית (!!!) יותר או פחות.
לאחרונה הפך הפוסט בעליו הגאים של 2 קרחומים ממין כחלחל-אטום!! הברית תיערך באולמי מרוויאס בזמן זה או אחר, הנכם מוזמנים כאורחי הכבוד של הפוסט.
בעודו מאמץ אל חיקו את האוצר הקטן שלו תמה הפוסט על קנקנה של השמחה שהוא חש בשל היותו בעליהם הגאים של צמד קרחומים. לאחר חיבוטי נפש הגיע למסקנה שהקרחומים הינם סמל- סמל להיותך מבוגר, איש העולם הגדול!!! הרי מעולם לא זכה הפוסט לראות קרחומים אצל חבריו ובני גילו. לא לא. קרחומים יש רק להורים. להורים שלך, להורים של חברייך, להורים של עמיתייך לעבודה, להורים של בני הזוג.. אבל לא לאנשים בגילך. ועכשיו- גם הפוסט יכול להרשות לעצמו לקרוא עיתון במבט מיואש, לשתות קפה שחור, להתווכח בויכוחים פוליטיים ולהאנח כשהוא קם מהספה- גם הוא מבוגר!!!
ואם דאגתם לפוסט שמרוב גרגרנות הוא כבר לא מצליח לקום מהספה הוא שמח להוכיח לכם שלא כך הדבר!!! הפוסט הולך לחדר כושר! 🙂
אז יש הליכונים ומכשירי סקי בחד"כ. שזה אחלה. בעיקר כי אפשר לראות טלוויזיה תוך כדי. אין ספק שאין ליווי טוב יותר והולם יותר להליכה נמרצת (הפוסט שונא לרוץ..) מאשר פרק מופלא נוסף של 'היפים והאמיצים'!
אחרי ההליכה אפשר לרדת לקומה התחתונה של המבנה ולנסות לנפח שרירים תוך זהירות מופלגת שלא להשטף במפל הטסטוסטרון (הידעת? אנשים שמרימים משקולות או שמבצעים תרגילים במכשירים מבוססי משקולות נוטים להפיק מגוון קולות ייחודיים, כגון "פפפפפפפ" "ססססססס" והקול האהוב על הפוסט- "שששששהההה!!!!". הידעת נוסף? גברים עושים יותר קולות מנשים בחד"כ. נשים יודעות לסבול בשקט. או שנשים בעצם יודעות שלא כדאי להרים פי 7 ממשקל גופן- הן לא נמלים..).
ומעל לכל- יש חוגים!! חדר הכושר מספק לפוסט ולשאר לקוחותיו מגוון נרחב של פעילויות פנאי שונות ומשונות, והפוסט ניסה להשתתף בכמה וכמה מהן.. בראש ובראשונה, בנסיון הראשון שלו להגיע לחוג פילאטיס, הוא הגיע בטעות לחוג ריקודי בטן, או בשמו השני – "העצמה נשית תוך ענטוזים". היה חווייתי.. מאז הספיק הפוסט לקחת חלק פעיל בכמה וכמה שיעורי פילאטיס, ואף להנות מכך. אבל לא את זה הוא רצה לספר לכם! לאחרונה נכנע הפוסט לטרנד והחל להגיע לשיעורי זומבה!!! כןכן, גם הוא מקפץ לו באקסטזה מדומה לצלילי עיבודים מעוותים לשירים לטיניים!!! לאחר 3 שיעורי זומבה הפוסט כבר מרגיש שהוא יכול לחלוק עמכם כמה תובנות:
- כנראה שמשמעות המילה זומבה היא "להשפיל עצמך בתנועות מביכות בפומבי ועוד לאהוב את זה"..
- מדריכות זומבה כנראה עובדות על אנרג'ייזר. הן קופצות וצועקות ומחייכות במשך שעה רצוף ולא נראה שזה מפריע להן לשומדבר.. גם לא לנשום, נגיד.
- מדריכות זומבה הן התגלמות הרזון השרירי. אין לפוסט מושג למה דווקא לקפוץ לצלילי מוזיקה לטינית גורמת לבטן שלך להיראות כמו קרש גיהוץ שרירי, אבל כנראה שזה מה שזה עושה. לפחות למי שעושה את זה כקריירה..
- למדריכות זומבה סגנון לבוש ייחודי. הוא מתחיל בטייץ. שחור כמובן. באורכים שונים, אך לעולם לא באורך מלא. הוא ממשיך לאופנת "החולצה הלא קיימת" המקורית – חולצות רשת או חולצות עם חורי שרוולים כה רחבים עד שנדמה כי מדובר בשני חצאי חולצה המחוברים ביניהם בחוט דקיק ותו לא. לרוב אותו חלקיק חולצה (תכלס- זו לא באמת חולצה שלמה..) יהיה צבעוני ככל הניתן, עדיף גם שיהיה בצבעוניות שתתנגש עם הפריט האופנתי הבא והחשוב ביותר- הגוזייה. למדריכות זומבה אין חזייה, גם לא חזיית ספורט. יש להם גוזייה קטנטנה (צבעונית לרוב) וחיננית. לרוב תיפטר המדריכה מחלקיק החולצה שלה מתישהו במהלך השיעור, ותיוותר באותה גוזייה תוך חיוך מתנצל ומזיע..
- למדריכות זומבה נטייה להסתובב בחדר ולתקשר עם המשתתפות בשיעור בדרכים ייחודיות. ענטוזים נמרצים, אחיזה במותנייהן של המשתתפות תוך סקיפינג נמרץ, וצווחות "אני לא שומעת אתכן!!!" מהווים את דרכי התקשורת המרכזיות.
- לשיעור זומבה כדאי-כדאי-כדאי לבוא עם חברה. ככה יהיה לך למי לחייך במבוכה כאשר תחושי טפשית במיוחד (למשל, בריקוד המוכר בו עלייך לבצע תנועות air guitar נמרצות) או כשתגלי שלמרות שלא עשית שומדבר חוץ מלקפץ מרגל לרגל תוך ענטוזים- את מזיעה כמו חמור כורדיסטני בעלייה…
הפוסט בלונדיני 