המזללה – ביקורת מסעדה

הפוסט רוצה לנצל את ההזדמנות שנקלעה לידיו, ועל כן, כיוון שהיה במסעדה חדשה (וככה"נ soon to be מהוללת) בתקופת ההרצה שלה – אתם תקבלו ביקורת מסעדות!!

אז הפוסט, תודות לכוחות המשולבים של אמו ואחותו שבאו אליו תלאביבה, ושל דודתו שטובה בלדגום מסעדות שוות ולהעביר המלצות הלאה לאנשים הנכונים, מצא עצמו במסעדת המזללה – מקום חדש יחסית שפתח לא אחר ממאיר אדוני.
אתם כבר יודעים על ומכירים את ההערכה העזה שחש הפוסט לשף אביב משה, אבל בטח אתם מתפלאים למה דווקא מר אדוני (שמי מכם שאינו זללן, או אפילו שהינו זללן, אך לא זללן מתעניין, לא מכיר כלל וכלל) זוכה להקדמה מפוארת.. אז תחילתו של הרומן-הקולינרי-מרחוק-עד-לאחרונה של הפוסט עם מר אדוני מתחיל בימי ה-QA של הפוסט, בהיותו גוזל הייטק עול ימים בחברת נחמד מערכות:
קודם כל- הפוסט אימץ לעצמו מספר מנהגים קלוקלים בתקופה זו. כיוון שהעיסוק ב-QA אינו מהדורשים את כלל יכולות העיבוד של המוח האנושי ראה הפוסט כי טוב וכי אפשר וניתן, ואף רצוי, לפתח תחביבים קלילים, עם עדיפות משמעותית לתחביבים שיכולים לטפח את עצמם בעיקר על בסיס אינטרנטי. אז הוא כבר סיפר לכם על ההתמכרות שפיתח בתקופה זו לבלוגי אוכל, התמכרות שממשיכה עד היום [ותכלס – ישמצב שהייתה בלתי נמנעת, בהתחשב בעובדה שהפוסט אהב לקרוא ביקורות מסעדות בערך ביום שהתחיל לקרוא עיתונים (מה מעניין שם? חדשות?? נתונים כלכליים?? לא! אוכל, כמובן!)]. אבל מכיוון שהפוסט הינו אדם מעשי- הוא לא יסתפק בבלוגים בלבד!! העבודה בהייטק סיפקה גם הזדמנויות לבלוס במסעדות המגניבות יותר שיש למדינת תלאביב להציע, ועם האוכל בא התיאבון- הפוסט החל לחקור ולחפש אחר המסעדות הטובות שיש לארץ החלב ודבש שלנו להציע. מחיפוש לחיפוש נתקל הפוסט בשם 'אדוני' שוב ושוב, במיוחד לאחר אזכורים של בישול עילית, חלוציות בבישול מולקולארי ואיכות. בנוסף לכך, כמעט כל יום נתקל הפוסט באח של אותו מר אדוני המהולל, שהיה לא אחר מהארכי-בוס המהולל של הפוסט! ולא רק מהולל, גם נחמד וסימפטי (שזו תכונה מרנינה בבוסים מהזן העילי ;))

היופי במזללה הוא העובדה שהיא אמורה להביא את מר אדוני לעם, או במילים אחרות- אוכל טעים במחיר שווה לרוב כיס. והיופי העוד יותר יפה הוא שהעסקית שלה באמת נשמעת כמו אחד הדילים המשתלמים והטעימים שאתה יכול לקבל בתמורה לריקון ארנקך: בתמורה ל-70-90 שקלים חדשים (תלוי באיזו מנה עיקרית תבחר) תקבל מנת לחם אחת ומנה ראשונה אחת בדמות מאזט [התפריט מעט מבלבל, יש לציין, וגורס שתקבל "שני מאזטים (כולל לחם)". מה זה אומר?? שתקבל 2 מאזטים וגם לחם או שהוא כלול כבר בשניים ולמרות שהבטיחו לך 2 מנות בעצם על אחת כבר סוגשל החליטו לך מראש?? עם זאת, ככל הנראה מדובר בנקודת חולשה שכבר הובהרה לצוות, כיוון שמיד כשהגיע המלצר הוא הסביר לנו שמדובר במאזט+לחם לכל סועד וסועדת]; בקבוק מים מינרליים פלצניים (אוויאן. ניתן גם לבקש סודה- לפורום הנוכחי זה הצליח); מנה עיקרית (יש מנה צמחונית אחת שלא מופיעה בתפריט וצויינה כשהפוסט שאל עליה. כיוון שהיא נשמעה טעימה הוא לא התרעם. הוא מקווה שהיא אולי תתגוון לה מפעם לפעם, כך שאם צמחוני כלשהו יראה כי טוב לו וירצה לשוב לעוד סיבוב- הוא יזכה לטעום דברים חדשים..); שתייה חמה ופטיפור. או לסיכום ענייני- דיל שנשמע סבבה לחלוטין, ומביא לך בעסקת החבילה גם פלצנות לאווירה (אוויאן) וגם קלוז'ר חינני ביותר ואף חיוני לרוב לארוח"צ- קפה ומשהו קטנטן ומתוק בצד.
רוב העסקיות שהפוסט נתקל בהן מימיו כוללות ראשונה ועיקרית, אולי גם סלט, וסטטוסו של הלחם (נמצא/ נפקד) תלוי במסעדה ובאופייה. אין ספק בכלל שגזרת הקלוז'ר לרוב נותרת אומללה וערירית, מקסימום קינוחים מוקטנים במחיר מיוחד לעסקיות. גם פה, במזללה, הם הופיעו, אך כיוון שהובטח פטיפור הם כבר לא הפכו למאסט אלא לבונוס..

אז ככה:
[הפוסט מבקש להתנצל מראש- מפאת העובדה שאין באתר של המזללה תפריט של עסקיות הצהריים, אלא רק תפריט ערב, ומכיוון שהפוסט הוא קצת סניל והרבה בלונדיני- הוא לא יוכל לספק לכם את השמות והתיאורים הרשמיים של המנות אלא רק את מה שמסננת זכרונו  והתמונות החגיגיות יאפשרו לו…]

ראשונות: משהו נחמד ומפתיע הוא שאמנם כבר החליטו בשבילך שאחת מהמנות הראשונות שתזמין תהיה לחם, אבל לפחות יש לך 2 אפשרויות לבחירה: לחם מחמצת לבן עם זרעי כוסברה חמדמדים (הם פלא קולינארי, זרעי הכוסברה האלה. במיוחד לדעת הפוסט- שאוהב אותם מאוד, אבל שונא(!!!) כוסברה) שמגיע עם חמאה ואיולי פלפלים, וחלת שום שמגיעה עם כלמיני ביצי דגים. הטריו ויתר על ביצי הדגים והחליט להתחיל עם חלת שום אחת ולחם אחד ולראות מה יוליד יום (או כמה מקום יהיה בבטן).

פה יש מקום לציין שהטריו הגיע לא מורעב במיוחד, ועל כן נינוח יחסית. הפוסט רואה את העניין כראוי לציון כי זה השלב בו התחילה המסעדה לבחון את גבולות הסבלנות האנושית. בראש ובראשונה – המלצרים. היה מלצר אחד שנדמה כיצור סימפטי אך מעט מפוזר. הוא זה שבחר להגיע לשולחן בתחילה על מנת להסביר על המנות ולהגיש את המים, ועל כן יצר את האשלייה שהוא גם יחזור. לאחר נסיון מאוחר יותר להסב את תשומת ליבו, שנענה ב"שנייה, אביא את המים לשולחן הסמוך ותיכף אתפנה אליכם", התגלה אצלו חשד לסניליות מתקדמת, כיוון שהוא לא הגיע לשולחן מאז ועד עולם… אבל אל דאגה- יש מלצרים בשפע והיה מי שידאג לענות על השאלות ולהביא את האוכל… לו רק האוכל היה מגיע. בין הזמנת המנות לבין הגעת חלת השום חלף פרק זמן משמעותי למדי. עלתה האפשרות שמנות הלחם שהיו מיועדות להגיע לשולחן הכבוד נשלחו לשולחן אחר בטעות [אנשים שצריך להרוג #9363: אנשים שמגיעים אחרייך למסעדה, מזמינים אחרי שאתה הזמנת – ומקבלים את האוכל שלהם לפנייך], אבל הפוסט לא חושב שזה באמת תירוץ. לאחר שהגיעו מים עד נפש (כמה מים אתה כבר יכול לשתות? תנו קצת לחם הבית לנשנוש!!) והפוסט הלך למר-אחראי-משמרת (או לפחות למר-חולצה-מכופתרת-בזמן-שכל-השאר-לובשים-סתם-חולצות-שחורות) להגיד לו שהלחם עדיין מבושש לבוא – הגיעה חלת השום. היא הייתה טעימה עד מאוד – מן בריוש חמאתי ונהדר שמעליו מפוזרות חתיכות שום קטנות ומקורמלות (אפקט מתוק-חריף כיפי למדי) – והסבה הנאה ליושבי השולחן, רק חבל שהיא הגיעה לבדה, ללא הלחם, ולכן רובה נאכלה ללא כל ממרח (כיוון שכאמור- ביצי הדגים הוגלו מן השולחן מבעוד מועד). כשנשאלו המלצרים אודות לחם המחמצת שהחמיץ את כל האקשן הם טענו שבדיוק נכנסה עוד נגלה לתנור וייקח קצת זמן. אחרי קצת הרבה זמן ועוד 2 שולחנות שקיבלו לחם- הגיע סופסוף הלחם המיוחל, עם האיולי והחמאה המובטחים.

בגזרת המאזטים הפגיזה השלישייה עם בחירה בצבעוניות בריאה ואפופת גבינות:
סלט של סלק עם גבינה כחולה שהיה מעולה. סלק זה טעים, יש לומר אף טרנד טעים (סלק סלק כמנה ראשונה הוא כמעט מאסט במסעדה שרוצה שיתייחסו אליה ברצינות, כך מסתבר), והשילוב שלו עם הגבינה הכחולה היה טעים. מה שכן, מי שמתקשה להתמודד עם גבינות ריחניות עם עורקי עובש- כנראה לא יוכל להתמודד עם יותר מפירור-שניים של הגבינה.. (ואל דאגה – הפוסט ישמח לבוא לנשנש את מה שיישאר ;))

סלט ירוק עם ארטישוק, קרוטונים וריקוטה שהיה טעים ועדין. מלבד שם שום סוררת וחריפה (אך טעימה! שום זה אחלה :)) אחת הסלט הזה היווה קונטרה נחמדה לעוקצנות הגבינה הכחולה ממקודם.

ופלפל שושקה, שהגיע עם טפנד זיתי קלמטה, צלפים ממולאים בחרדל, גבינת פטה ושיני שום רכות וטעימות. קודם כל, הפוסט מודה שזיתי קלמטה הם כנראה הזיתים האהובים עליו. מאז שנתקל בהם כמעט בטעות הוא חושב שהם צריכים להיות פסגת שאיפותיו של כל זיתינוק שאך נולד, כך שהטפנאד שבה אותו די מהר. בנוסף, הצלפים היו שוס, כיוון שהפוסט מזמן לא אכל צלפים, בטח שלא מגודלים כמו אלה, ובטח ובטח שלא ממולאים בחרדל! הפלפל היה טעים ונחמד, ובסך הכל מדובר במאזט חגיגי ומלא טעמים מגניבים.

מה שכן, גם המאזטים החליטו לדפוק "איחור אופנתי" והגיעו אחרי פרק זמן שגם לאדם לא רעב בכלל נראה כנצח. הפוסט רואה לנכון לציין שהישיבה במקום הייתה נחמדה מאוד, בין היתר כיוון מדובר בחלל גדול ומואר שנעים לשבת בו. מכיוון שמדובר היה גם בארוחה במסגרת יום של שיטוטים אפשר היה להנות מהישיבה הממושכת והנינוחה, אבל אין ספק שהיא הייתה ממושכת מדי. מה גם שארוחה עסקית שכזו לא תתאים כלל לאנשי עסקים, שסדר יומם לא מאפשר להם ישיבה של כמעט-שלוש-שעות לארוחת צהריים אחת.. ודבר נוסף: כסאות העץ היו רחבים ונוחים, מה שהנעים את הישיבה, ארוכה ככל שתהיה. אבל במהלך הארוחה התגלה החסרון המשמעותי של עגלגלותם הרחבה של הכסאות- אם אדם אחד רוצה לקום מן השולחן לרגע – מי שיושב לידו חייב לקום איתו. אין דרך לזוז בלי להזיז איתך חצי שולחן..

עיקריות: האחות לקחה בורי צלוי בגריל שהבטיח להגיע על "לחם אבוד". הוא הגיע על עגבניות, חציל וג'בטה, ואפילו קצת מוצרלה. והיה טעים, לפי הדיווחים. הפוסט רוצה לציין שלמיטב ידיעותיו הקולינריות- לחם אבוד הוא פרנץ' טוסט. מה לעשות שהצרפתים לא יקראו ללחם המטוגן שלהם "טוסט צרפתי", אז הם בחרו בשם שמעיד על הפואנטה (עושים פרנץ' טוסט מהחלה של אתמול, לפני שתינפח את נשמתה..). הג'בטה הייתה אחלה, אבל לא ממש מטוגנת. יותר מטוסטסת קלות. אבל ניחא.. מה גם שהמלצרית הסבירה מבעוד מועד, לתמיהתה של האחות אודות אותו לחם אבוד (כשיש מנה שמגיעה עם לחם אבוד– זה אומר שהלחם יגיע, או שלא יצליח למצוא את דרכו לצלחת?), שכוונת התפריט היא ללחם קלוי.. מבלבל, אבל טעים. זה מה שחשוב, לא? 🙂 
האמא הלכה על מנה של כבדי עוף על פולנטה ופטריות יער, עם אספרגוס ומרווה. הפוסט צמחוני כבר שנים רבות ולרוב הוא מעדיף להעלים עין מהבשרים השונים שנקלעים לסביבתו. הוא נוקט בגישת ה"כל אחד יאכל מה שטוב לו ואני אדבוק בצמחונותי הנלבבת ולא אחטט בצלחות לא לי". אבל הוא חייב להודות שיש משהו במנות האלה של פולנטה ופטריות יער שנשמע מפתה מאוד.. והיה משהו במנה הזו שנראה מפתה לא פחות 🙂 המנה נאכלה בהנאה ודווחה כטעימה ומעניינת.

הפוסט, כיאה לצמחוני, הלך על האופציה היחידה שהייתה (שכאמור- לא צויינה בתפריט. עניין מפתיע קולינרית, להיות צמחוני- בד"כ כן יהיה לך מה לאכול, אבל לעיתים תיאלץ לשאול ולברר על הנושא כי הוא לא יצויין בשומקום, ולהיות פתוח להצעות..) – פסטה רחבה (ככל הנראה מדובר בפפרדלה) עם אספרגוס, פירורי בריוש, חמאה ופרמז'ן. ברוב הפעמים שהפוסט הולך לאכול פסטה הוא נמשך לפסטות ברטבי שמנת כבדים, עדיף עם איזו גבינה עזת טעם (וריח..) שתימס לה בפנים (ע"ע הפסטה-גורגונזולה מדיווח המסעדות הקודם..) ואין ספק שהמנה הזו הפתיעה אותו – היא הייתה טעימה מאוד, מספקת, לא כבדה מדי אבל מאוד משביעה, ותכלס? כיפית. אספרגוס זה מעולה, ופירורי בריוש על הפסטה שלך זה קונספט שהיה חדש לפוסט ומצא חן בעיניו.

ולסיום… נבחרו ספל קפה לאמא ותה לפוסט. האחות העדיפה לשתות עוד מים. הבחירה בתה התבררה כמגניבה ביותר: לשולחן הגיע קומקום תה קטן אך מכובד ביותר, מלא במים חמים (עם נענע- שהוצעה ע"י המלצרית וצורפה בחום) ולידו שישיית תיונים מאחת הסדרות היותר מתוחכמות של ויסוצקי. הפוסט יכול היה לבחור לעצמו את התה שבו ליבו חפץ (אמרטו ושקדים, ארל גריי ופרחים כחולים, וכו' וכיו"ב) ולשתות עוד ועוד, עד שייגמרו המים והמקום בבטן. הבחירה בקפה התבררה, למרבה הצער, כאומללה במקצת. הפוסט מודה שהוא קצת סנוב של קפה. והוא קיבל את זה מאמא שלו… הקפה לא היה מוצלח בעליל, וחבל :(.

בטרם הזמנת השתייה החמה בהתה שלישיית הפלא בתפריט הקינוחים וניסתה להחליט אם בא לה משהו מתוק ורציני יותר לסגירת פינת ה"טעים לי בבטן". במסגרת בהייה זו נשאלה המלצרית אודות קינוח שנשמע מסקרן. למרבה הפלא (לא באמת מפליא) אותו קינוח הגיע לשולחן – על חשבון הבית. מדובר היה בטרקוטת שוקולד מריר וקולי פטל, ולצדה קרם קפה וקצפת קרמל. ואם נתרגם את זה לעברית מדוברת: לשולחן הגיע עציץ חרסינה פעוט, שככל הנראה נקרא טרקוטה בפי העם, בו נאפה פונדנט שוקולד טעים עד מאוד. בפונדט התנוססה לה בגאון פיפטה קטנטנה ומלאה ברוטב פטל. [בפיפטת-פטל שכזו כבר נתקל הפוסט באחד ממסעותיו האקלייריים עם ר' היקרה, ומאז הוא מאוהב ברעיון. השילוב של שוקולד מריר+פטל טרי וחמצמץ הוא באמת מוצלח ביותר והפיפטה מאפשרת לכל אחד להפטיל כראות עיניו את השוקולדה שלו. יפה!! :)]. ליד העציץ נח לו ספל קפה קטן ובו קרם קפה חביב עד מאוד ומעליו הר קטן וחינני של קצפת שהוגדרה בדיוק-מושלם ע"י האחות כ"יש לזה טעם של קרם ברולה!". לדעתו של הפוסט מדובר בקינוח נחמד מאוד וטעים. אמנם לא מדובר פה בהמצאת הגלגל או בביצת פברז'ה (מי מעמיד פנים שהוא מעודכן במאסטר שף, מי?), אבל שוקולד טוב זה תמיד התחלה טובה – בטח ובטח כשמשדכים לו פטל, וגם הקפה והקרמל-קרם-ברולה שימחו לבב גרגרן (כלומר- את ליבו של הפוסט..).

עם זאת, הפוסט הרגיש שמשהו חסר לו. אמנם יש מי שיראה את ההשגה הזו כקטנונית משהו, אבל בכל זאת: עסקית הצהריים הבטיחה לכל סועד 2 מנות ראשונות, מנה עיקרית, מים, שתייה חמה ו… פטיפור. אז נכון – היה קינוח חינם. וזה נחמד. אבל הפוסט חושב שאם הבטחתם משהו- תקיימו אותו. על כל הכלול בו. ואם אתם מרגישים צורך לפנק את הסועדים שלכם (בין אם כי הם משכמם ומעלה ובין אם כי ההתנהלות שלכם כנותני שירות טעונה שיפור) זה צריך להיות כ*אקסטרה*. ולא במקום.

לסיכום- הפוסט בסך הכל נהנה והיה לו טעים. וגם מאוד נעמה לו החברה 🙂
עם זאת הוא חושב שהשירות הוא חלק מאוד חשוב מהחוויה הכללית שאתה יוצא איתה ממסעדה, ועל כן- כדאי, ראוי ורצוי ללטש אותו עד למקסימום האפשרי.