Posts tagged ‘קרמל’

5 בדצמבר 2014

כחומר ביד הבלוגר – מי הזיז את הסניקרס שלי?

ושם אותם בתוך עוגת שמרים?? 😛

קלוז אפ חינני

קלוז אפ חינני

כשחטיפי שוקולד הוכרזו כחומר הגלם החודשי- הפוסט היה חייב לנסות!
כמובן שזה דרש קצת חשיבה:
מצד אחד – הוא יכול לשלוף כלמיני חטיפים אמריקאים רנדומליים שמעולם לא שמעתם עליהם ולדחוף אותם לכל דבר שזז! יש לו פה הזדמנות פז לשחק עם מגוון די גדול של אפשרויות ומרקמים וצורות וצבעים…
מצד שני – הוא רוצה להביא לכם מתכון שיהיה אפשרי לביצוע בארץ בלי יותר מדי התעסקויות.
כמו כן – הוא רצה מתכון שיתאים לטעם ישראלי ועל כן הוא צריך קבוצת טעימה ישראלית!
מה עושים???

האמת שדי מהר הגיע לו רעיון מסקרן:
סניקרס, טוויקס, מארס ובאונטי אין בעיה להשיג בארץ,
סניקרס הוא ללא ספק אחד מחטיפי השוקולד האהובים על הפוסט (בוטנים ושוקולד. אומנומנום!)
הפוסט התחייב להכין עוגה למסיבת הפתעה ליום ההולדת של הבנדוד, כפרעליו. לבנדוד יש מלא חברים ישראליים שגרים בסובב-בוסטון…

לאיזו מסקנה הגיע הפוסט? כמובן:
יש להכין קינוח סניקרסי להחריד ולהביא אותו לקבוצת הטעימה התמימה שכלל לא יודעת שהיא עתידה להשתתף בניסוי!
האח הידד!

אז מה עשה הפוסט?
הוא הכין עוגת שמרים (רולדתית. עצל שכמותו. כי מי קולע צמות בעוגת שמרים? סתם, האמת שבכל פעם שהפוסט משתמש בבצק שתיכף תכירו הוא עושה את עוגת השמרים שלו בתצורת רולדה, תוך רידוד הבצק לעלה דק למדי. כך מתקבלת כמות נאה של עוגות שמרים, אף אחת מהם לא ענקית בגודלה, אבל כולן מלאות בדברים טובים בפרופורציות מוצלחות מאוד, לדעתו של הפוסט) ומילא אותה בשברי סניקרס, לא לפני שמרח את פני השטח בפטיסייר וניל – שלא יחסר.
הוא גם הכין לחמניות קטנטנות ובתוכן מסתתרת הפתעת סניקרס אפוי.

ובכן, למרות העובדה שהלחמניות הצטלמו מאוד מצחיק אחרי האפייה

משום מה התמונה הזו נורא מזכירה לפוסט דווקא Pumpkin curving בצורת דלעת מקיאה...

משום מה התמונה הזו נורא מזכירה לפוסט דווקא Pumpkin curving בצורת דלעת מקיאה…

ולמרות שהידוע חשב שפטיסייר הוניל אולי לא 100% מתאים כטעם רקע לסניקרס

עוגת השמרים שהתפוצצה (מרוב פטיסייר וסניקרס! הידד!)

עוגת השמרים שהתפוצצה (מרוב פטיסייר וסניקרס! הידד!)

הפוסט החליט ללכת על העוגה, שהייתה עשירה יותר וזכתה לתגובות נלהבות מכל הנסיינים (הפוסט השיג איזה 8 נסיינים עם טעם ישראלי! זה יפה!)

מי הזיז את הסניקרס שלי
(או: עוגת שמרים עם פטיסייר וניל ומלא סניקרס)
(או באמריקאית: Snickers Babka)

(המתכון מניב 3 רולדות בתבנית אינגליש קייק)

חומרים:

לבצק: (מבוסס על צמת השוקולד של לינדה מהספר "שוקולד")

  • 15-17 גרם שמרים יבשים (או שקית שמרית אחת)
  • 1/4 כוס סוכר (כ-50 גרם)
  • 2 ביצים
  • 1 כוס מים רותחים (240 מ"ל)
  • 200 גרם חמאה
  • 4 כוסות קמח (560 גרם)
  • 1 כף אבקת אפייה (1 שקית)

למילוי:

  • חטיפי סניקרס קצוצים!
    (הפוסט השתמש בשקית של מיני סניקרס ופשוט קצץ ממנה איזה 15-20 חטיפים קטנים, למיטב זכרונו. אם קונים שקית גדולה לא צריך לחשוש שלא יהיה מספיק. תכלס בטח גם יישאר לכם איזה סניקר קטן לנשנוש. הידד! אפשר גם לקנות כמה חטיפים גדולים ולקצוץ אותם אם זה יותר זמין לכם. הפוסט חושב שכדאי לחשב יותר מחטיף אחד גדול לעוגה, כך שכדאי לרכוש לפחות 4-5 חטיפים גדולים.)
  • לפטיסייר:
    • 250 מ"ל חלב
    • 2 חלמונים
    • 60 גרם סוכר
    • 25 גרם קורנפלור
    •  1-2 כפיות תמצית וניל
      (שתי הערות בנושא זה:
      א. בד"כ הפוסט מהלל השקעה בפטיסייר ושימוש במקל וניל. הפעם, מכיוון שמדובר במצע לסניקרס, הפוסט בהחלט חושב שאפשר להסתפק בתמצית איכותית.
      ב. אל תשימו יותר מדי תמצית! כדאי למדוד כפית, מקסימום שתיים. הפוסט קצת התפרע עם הבקבוק (יש לומר – הבקבוק הענק. בכ"ז אמריקה. בכ"ז נקנה בקוסטקו) של תמצית הוניל שלו – אז הפטיסייר שלו קיבל יותר מ-2 כפיות תמצית ואיתן גם טעם מעט מצועצע. ראו הוזהרתם 😉 )

הכנה:

בצק:
מערבבים שמרים, סוכר וביצים בקערה קטנה.
בקערה נפרדת יוצקים מים רותחים על החמאה ומערבבים עד שהיא נמסה. מצננים מעט.
בקערה גדולה מערבבים בכף עץ קמח ואבקת אפייה. מוסיפים את תערובת השמרים ואת תערובת החמאה הפושרת ומערבבים עד לקבלת בצק אחיד ודביק (אין צורך ללוש. הבצק מתערבב די בנוחות!). מכסים בניילון נצמד ומתפיחים במקרר 2-3 שעות. 

פטיסייר:
בקערה קטנה טורפים את הסוכר, הקורנפלור והחלמונים. זה דורש קצת סבלנות, כידוע, אבל בקטנה. מקסימום אם החלמונים ממש מציקים אפשר להוסיף להם מעט מהשמנת המחוממת (שתגיע עוד רגע..) וזה יעזור לתערובת להיטרף בצורה אחידה יותר (ותודה למארינקא על הטיפ המוצלח! יי!).
בנתיים מביאים חלב ותמצית וניל לסף רתיחה בסיר קטן.
כשהחלב על סף רתיחה והחלמונים טרופים היטב שופכים לאט לאט, כל פעם קצת, מהחלב אל תערובת החלמונים – ומיד טורפים. רק כשאחיד- שופכים עוד קצת. ככה ממשיכים עד שערבבנו כ-1/3 מתערובת החלב אל תוך החלמונים.
אחרי שהחלמונים + חלב טרופים ואחידים מחזירים אותם לסיר ומיד ממשיכים לטרוף.
מחזירים את הסיר לאש נמוכה- בינונית וממשיכים לטרוף עד שזה מגיע לסמיכות הרצוייה בעיניכם (פחות או יותר לכיוון של פודינג) ומורידים מהאש.
מצננים מעט, תוך שמדי פעם טורפים את הפטיסייר, על מנת למנוע היווצרות קרום. הפטיסייר לא צריך להיות קר, וגם לא חייב להגיע לטמפרטורת החדר. רק שלא יהיה חם מדי כדי שלא יפגע בבצק.

הכנת העוגות:
מחלקים את הבצק ל-3 חלקים שווים.
מרדדים חלק אחד לעלה דק יחסית, מורחים שכבה דקה ואחידה של פטיסייר ומפזרים סניקרס קצוצים. תהיו נדיבים ככל מתחשק לכם עם הסניקרס, מקסימום העוגה מתבקעת מעט למעלה אם יש יותר מדי מילוי- הפוסט חושב שזה חינני 🙂

מראה כפרי, לא?

מראה כפרי, לא?

מגלגלים לרולדה ומניחים (בזהירות) את הרולדה בתבנית אינגליש קייק. 
התבנית לא חובה, אבל היא עוזרת לעוגה לשמור על גובה ולא לתפוח רק לרוחב 😉
חוזרים על הפעולה עם שני חלקי הבצק הנוספים.

מחממים תנור ל-180 מעלות, מורחים ביצה טרופה על כל עוגה וכשהתנור חם שולחים את העוגות פנימה ל-25-30 דקות (אין חובה להתפיח שוב את העוגות לפי המתכון המקורי. לפוסט בד"כ יוצא להתפיח אותן מעט – עד שהתנור מתחמם).
העוגות מוכנות כשהן משחימות קצת והבית מלא ריח שמנמן ומפתה 🙂

בתאבון!

הערות, טיפים ורעיונות:

  • הייתם מאמינים? בצק שמרים ללא לישה! הידד! 😀
  • הפוסט לא טורח עם קליעת צמות מהבצק הזה, כאמור. רולדות עושות את העבודה כבר כמה שנים טובות 😉
  • הפוסט הכין רק עוגה אחת מתוך ה-3 עם סניקרס כשהוא עשה את הניסוי שלו, הוא השתמש בקצת פחות מחצי מכמות הפטיסייר. עם זאת, הפוסט חושב שהיה מדובר בקצת יותר מדי פטיסייר לעוגה אחת..
    אי לכך, הוא בהחלט מאמין שכמות הפטיסייר שבמתכון תספיק ל-3 עוגות עם מספיק-פטיסייר-אבל-לא-יותר-מדי 🙂
  • כמובן שאתם מוזמנים לגוון במילוי העוגות!
    תכלס- תודו שזה כמעט הכרחי 😉

    מחטיפים שונים במקום הסניקרס (מממ… הפוסט מתחיל לתהות איך תצא עוגת שמרים ממולאת בפטיסייר ומקופלת! מממ… או אולי במילוי של טים טם??? 🙂 ) ועד מילויים סטנדרטיים כמו שוקולד למריחה, שוקולד וחלבה, חמאה קינמון וסוכר וכדומה. השמיים הם הגבול!
    (וכן- כמובן שהפוסט הכין עוגה אחת במילוי למון קרד ושוקולד מריר…)
  • כמו כן: אפשר לגוון קצת עם הפטיסייר:
    כשהידוע אמר שטעם הפטיסייר הונילי פחות מסתדר לו עם הסניקרס הפוסט חשב על כמה רעיונות, אבל עוד לא ביצע עליהם טסטינג…
    למשל- להוסיף קצת חמאת בוטנים לפטיסייר וכך להדגיש את טעם הבוטנים בעוגה, או אולי להמיס כמה סניקרסים קצוצים בתוך הפטיסייר, ככה שהעוגה תהיה באמת באמת אפופה בסניקרס, או אפילו להוסיף מעט טעם של קפה לעוגה! תחשבו על זה… 🙂
  • העוגה יוצאת בטעם עשיר של סניקרס, אז היא מומלצת מאוד למי שאוהב סניקרס!
    הפטיסייר עוזר מאוד להפוך את העוגה ממשהו בסגנון "לחם עם ממרח סניקרס מסקרן" לעוגה כיפית ומפנקת, אפופת מילוי.
    הלחמניות שהחביאו בחובן רק סניקרס, ללא פטיסייר, יצאו קצת יבשות, ראו הוזהרתם.
  • זה אולי קצת יפתיע אתכם, אבל הפוסט אשכרה ממליץ להקפיא חלק מהעוגות! כלומר, רק אם אתם לא מתכוונים לזלול את כולן תיכף ומיד 🙂
    למה ומדוע? ובכן, קודם כל – תמיד טוב שתהיה עוגת שמרים במקפיא! הן מפשירות אחלה בחלה ועוזרות מאוד להרשים חברים ומשפחה כששולפים להם עוגת שמרים עסיסית משום מקום.
    הפוסט פעם לקח עוגה קפואה בתיק ליום טיול במדבר. עד הצהריים העוגה הייתה כבר מעט חמימה (בכל זאת – מדבר) ומאוד מאוד כיפית!
    חוצמזה, הפוסט לא יודע איך בדיוק להסביר או לנסח את זה, אבל משהו טוב קורה לעוגות שמרים שהפוסט מכין מהבצק הזה אחרי הקפאה והפשרה. המרקם של הבצק משתנה קצת ואם יש לכם שכבות דקות של בצק ושכבות מפנקות של מילוי – אחרי הקפאה המרקם מגיע ל-love child של וופל (סטייל לואקר) ועוגת שמרים.
    אויש, הפוסט מרגיש קצת עילג עם נסיונותיו הכושלים להעביר את המלצתו הקפואה… נו יאללה- תהיו פולנים, תקפיאו קצת עוגה ותחזרו לנסות לנסח בעצמכם איזה קסמים מתרחשים שם! 😀

רוצים עוד מתכוני חטיפי שוקולד של שאר חברי כחומר-ביד-הבלוגר? ברור! טירוף חושים מובטח לכם, כי הפוסט קיבל סניק פיק לכמה מתכונים שנראים מסקרנים ומפתים 🙂 🙂

מודעות פרסומת
2 בספטמבר 2011

המזללה – ביקורת מסעדה

הפוסט רוצה לנצל את ההזדמנות שנקלעה לידיו, ועל כן, כיוון שהיה במסעדה חדשה (וככה"נ soon to be מהוללת) בתקופת ההרצה שלה – אתם תקבלו ביקורת מסעדות!!

אז הפוסט, תודות לכוחות המשולבים של אמו ואחותו שבאו אליו תלאביבה, ושל דודתו שטובה בלדגום מסעדות שוות ולהעביר המלצות הלאה לאנשים הנכונים, מצא עצמו במסעדת המזללה – מקום חדש יחסית שפתח לא אחר ממאיר אדוני.
אתם כבר יודעים על ומכירים את ההערכה העזה שחש הפוסט לשף אביב משה, אבל בטח אתם מתפלאים למה דווקא מר אדוני (שמי מכם שאינו זללן, או אפילו שהינו זללן, אך לא זללן מתעניין, לא מכיר כלל וכלל) זוכה להקדמה מפוארת.. אז תחילתו של הרומן-הקולינרי-מרחוק-עד-לאחרונה של הפוסט עם מר אדוני מתחיל בימי ה-QA של הפוסט, בהיותו גוזל הייטק עול ימים בחברת נחמד מערכות:
קודם כל- הפוסט אימץ לעצמו מספר מנהגים קלוקלים בתקופה זו. כיוון שהעיסוק ב-QA אינו מהדורשים את כלל יכולות העיבוד של המוח האנושי ראה הפוסט כי טוב וכי אפשר וניתן, ואף רצוי, לפתח תחביבים קלילים, עם עדיפות משמעותית לתחביבים שיכולים לטפח את עצמם בעיקר על בסיס אינטרנטי. אז הוא כבר סיפר לכם על ההתמכרות שפיתח בתקופה זו לבלוגי אוכל, התמכרות שממשיכה עד היום [ותכלס – ישמצב שהייתה בלתי נמנעת, בהתחשב בעובדה שהפוסט אהב לקרוא ביקורות מסעדות בערך ביום שהתחיל לקרוא עיתונים (מה מעניין שם? חדשות?? נתונים כלכליים?? לא! אוכל, כמובן!)]. אבל מכיוון שהפוסט הינו אדם מעשי- הוא לא יסתפק בבלוגים בלבד!! העבודה בהייטק סיפקה גם הזדמנויות לבלוס במסעדות המגניבות יותר שיש למדינת תלאביב להציע, ועם האוכל בא התיאבון- הפוסט החל לחקור ולחפש אחר המסעדות הטובות שיש לארץ החלב ודבש שלנו להציע. מחיפוש לחיפוש נתקל הפוסט בשם 'אדוני' שוב ושוב, במיוחד לאחר אזכורים של בישול עילית, חלוציות בבישול מולקולארי ואיכות. בנוסף לכך, כמעט כל יום נתקל הפוסט באח של אותו מר אדוני המהולל, שהיה לא אחר מהארכי-בוס המהולל של הפוסט! ולא רק מהולל, גם נחמד וסימפטי (שזו תכונה מרנינה בבוסים מהזן העילי ;))

היופי במזללה הוא העובדה שהיא אמורה להביא את מר אדוני לעם, או במילים אחרות- אוכל טעים במחיר שווה לרוב כיס. והיופי העוד יותר יפה הוא שהעסקית שלה באמת נשמעת כמו אחד הדילים המשתלמים והטעימים שאתה יכול לקבל בתמורה לריקון ארנקך: בתמורה ל-70-90 שקלים חדשים (תלוי באיזו מנה עיקרית תבחר) תקבל מנת לחם אחת ומנה ראשונה אחת בדמות מאזט [התפריט מעט מבלבל, יש לציין, וגורס שתקבל "שני מאזטים (כולל לחם)". מה זה אומר?? שתקבל 2 מאזטים וגם לחם או שהוא כלול כבר בשניים ולמרות שהבטיחו לך 2 מנות בעצם על אחת כבר סוגשל החליטו לך מראש?? עם זאת, ככל הנראה מדובר בנקודת חולשה שכבר הובהרה לצוות, כיוון שמיד כשהגיע המלצר הוא הסביר לנו שמדובר במאזט+לחם לכל סועד וסועדת]; בקבוק מים מינרליים פלצניים (אוויאן. ניתן גם לבקש סודה- לפורום הנוכחי זה הצליח); מנה עיקרית (יש מנה צמחונית אחת שלא מופיעה בתפריט וצויינה כשהפוסט שאל עליה. כיוון שהיא נשמעה טעימה הוא לא התרעם. הוא מקווה שהיא אולי תתגוון לה מפעם לפעם, כך שאם צמחוני כלשהו יראה כי טוב לו וירצה לשוב לעוד סיבוב- הוא יזכה לטעום דברים חדשים..); שתייה חמה ופטיפור. או לסיכום ענייני- דיל שנשמע סבבה לחלוטין, ומביא לך בעסקת החבילה גם פלצנות לאווירה (אוויאן) וגם קלוז'ר חינני ביותר ואף חיוני לרוב לארוח"צ- קפה ומשהו קטנטן ומתוק בצד.
רוב העסקיות שהפוסט נתקל בהן מימיו כוללות ראשונה ועיקרית, אולי גם סלט, וסטטוסו של הלחם (נמצא/ נפקד) תלוי במסעדה ובאופייה. אין ספק בכלל שגזרת הקלוז'ר לרוב נותרת אומללה וערירית, מקסימום קינוחים מוקטנים במחיר מיוחד לעסקיות. גם פה, במזללה, הם הופיעו, אך כיוון שהובטח פטיפור הם כבר לא הפכו למאסט אלא לבונוס..

אז ככה:
[הפוסט מבקש להתנצל מראש- מפאת העובדה שאין באתר של המזללה תפריט של עסקיות הצהריים, אלא רק תפריט ערב, ומכיוון שהפוסט הוא קצת סניל והרבה בלונדיני- הוא לא יוכל לספק לכם את השמות והתיאורים הרשמיים של המנות אלא רק את מה שמסננת זכרונו  והתמונות החגיגיות יאפשרו לו…]

ראשונות: משהו נחמד ומפתיע הוא שאמנם כבר החליטו בשבילך שאחת מהמנות הראשונות שתזמין תהיה לחם, אבל לפחות יש לך 2 אפשרויות לבחירה: לחם מחמצת לבן עם זרעי כוסברה חמדמדים (הם פלא קולינארי, זרעי הכוסברה האלה. במיוחד לדעת הפוסט- שאוהב אותם מאוד, אבל שונא(!!!) כוסברה) שמגיע עם חמאה ואיולי פלפלים, וחלת שום שמגיעה עם כלמיני ביצי דגים. הטריו ויתר על ביצי הדגים והחליט להתחיל עם חלת שום אחת ולחם אחד ולראות מה יוליד יום (או כמה מקום יהיה בבטן).

פה יש מקום לציין שהטריו הגיע לא מורעב במיוחד, ועל כן נינוח יחסית. הפוסט רואה את העניין כראוי לציון כי זה השלב בו התחילה המסעדה לבחון את גבולות הסבלנות האנושית. בראש ובראשונה – המלצרים. היה מלצר אחד שנדמה כיצור סימפטי אך מעט מפוזר. הוא זה שבחר להגיע לשולחן בתחילה על מנת להסביר על המנות ולהגיש את המים, ועל כן יצר את האשלייה שהוא גם יחזור. לאחר נסיון מאוחר יותר להסב את תשומת ליבו, שנענה ב"שנייה, אביא את המים לשולחן הסמוך ותיכף אתפנה אליכם", התגלה אצלו חשד לסניליות מתקדמת, כיוון שהוא לא הגיע לשולחן מאז ועד עולם… אבל אל דאגה- יש מלצרים בשפע והיה מי שידאג לענות על השאלות ולהביא את האוכל… לו רק האוכל היה מגיע. בין הזמנת המנות לבין הגעת חלת השום חלף פרק זמן משמעותי למדי. עלתה האפשרות שמנות הלחם שהיו מיועדות להגיע לשולחן הכבוד נשלחו לשולחן אחר בטעות [אנשים שצריך להרוג #9363: אנשים שמגיעים אחרייך למסעדה, מזמינים אחרי שאתה הזמנת – ומקבלים את האוכל שלהם לפנייך], אבל הפוסט לא חושב שזה באמת תירוץ. לאחר שהגיעו מים עד נפש (כמה מים אתה כבר יכול לשתות? תנו קצת לחם הבית לנשנוש!!) והפוסט הלך למר-אחראי-משמרת (או לפחות למר-חולצה-מכופתרת-בזמן-שכל-השאר-לובשים-סתם-חולצות-שחורות) להגיד לו שהלחם עדיין מבושש לבוא – הגיעה חלת השום. היא הייתה טעימה עד מאוד – מן בריוש חמאתי ונהדר שמעליו מפוזרות חתיכות שום קטנות ומקורמלות (אפקט מתוק-חריף כיפי למדי) – והסבה הנאה ליושבי השולחן, רק חבל שהיא הגיעה לבדה, ללא הלחם, ולכן רובה נאכלה ללא כל ממרח (כיוון שכאמור- ביצי הדגים הוגלו מן השולחן מבעוד מועד). כשנשאלו המלצרים אודות לחם המחמצת שהחמיץ את כל האקשן הם טענו שבדיוק נכנסה עוד נגלה לתנור וייקח קצת זמן. אחרי קצת הרבה זמן ועוד 2 שולחנות שקיבלו לחם- הגיע סופסוף הלחם המיוחל, עם האיולי והחמאה המובטחים.

בגזרת המאזטים הפגיזה השלישייה עם בחירה בצבעוניות בריאה ואפופת גבינות:
סלט של סלק עם גבינה כחולה שהיה מעולה. סלק זה טעים, יש לומר אף טרנד טעים (סלק סלק כמנה ראשונה הוא כמעט מאסט במסעדה שרוצה שיתייחסו אליה ברצינות, כך מסתבר), והשילוב שלו עם הגבינה הכחולה היה טעים. מה שכן, מי שמתקשה להתמודד עם גבינות ריחניות עם עורקי עובש- כנראה לא יוכל להתמודד עם יותר מפירור-שניים של הגבינה.. (ואל דאגה – הפוסט ישמח לבוא לנשנש את מה שיישאר ;))

סלט ירוק עם ארטישוק, קרוטונים וריקוטה שהיה טעים ועדין. מלבד שם שום סוררת וחריפה (אך טעימה! שום זה אחלה :)) אחת הסלט הזה היווה קונטרה נחמדה לעוקצנות הגבינה הכחולה ממקודם.

ופלפל שושקה, שהגיע עם טפנד זיתי קלמטה, צלפים ממולאים בחרדל, גבינת פטה ושיני שום רכות וטעימות. קודם כל, הפוסט מודה שזיתי קלמטה הם כנראה הזיתים האהובים עליו. מאז שנתקל בהם כמעט בטעות הוא חושב שהם צריכים להיות פסגת שאיפותיו של כל זיתינוק שאך נולד, כך שהטפנאד שבה אותו די מהר. בנוסף, הצלפים היו שוס, כיוון שהפוסט מזמן לא אכל צלפים, בטח שלא מגודלים כמו אלה, ובטח ובטח שלא ממולאים בחרדל! הפלפל היה טעים ונחמד, ובסך הכל מדובר במאזט חגיגי ומלא טעמים מגניבים.

מה שכן, גם המאזטים החליטו לדפוק "איחור אופנתי" והגיעו אחרי פרק זמן שגם לאדם לא רעב בכלל נראה כנצח. הפוסט רואה לנכון לציין שהישיבה במקום הייתה נחמדה מאוד, בין היתר כיוון מדובר בחלל גדול ומואר שנעים לשבת בו. מכיוון שמדובר היה גם בארוחה במסגרת יום של שיטוטים אפשר היה להנות מהישיבה הממושכת והנינוחה, אבל אין ספק שהיא הייתה ממושכת מדי. מה גם שארוחה עסקית שכזו לא תתאים כלל לאנשי עסקים, שסדר יומם לא מאפשר להם ישיבה של כמעט-שלוש-שעות לארוחת צהריים אחת.. ודבר נוסף: כסאות העץ היו רחבים ונוחים, מה שהנעים את הישיבה, ארוכה ככל שתהיה. אבל במהלך הארוחה התגלה החסרון המשמעותי של עגלגלותם הרחבה של הכסאות- אם אדם אחד רוצה לקום מן השולחן לרגע – מי שיושב לידו חייב לקום איתו. אין דרך לזוז בלי להזיז איתך חצי שולחן..

עיקריות: האחות לקחה בורי צלוי בגריל שהבטיח להגיע על "לחם אבוד". הוא הגיע על עגבניות, חציל וג'בטה, ואפילו קצת מוצרלה. והיה טעים, לפי הדיווחים. הפוסט רוצה לציין שלמיטב ידיעותיו הקולינריות- לחם אבוד הוא פרנץ' טוסט. מה לעשות שהצרפתים לא יקראו ללחם המטוגן שלהם "טוסט צרפתי", אז הם בחרו בשם שמעיד על הפואנטה (עושים פרנץ' טוסט מהחלה של אתמול, לפני שתינפח את נשמתה..). הג'בטה הייתה אחלה, אבל לא ממש מטוגנת. יותר מטוסטסת קלות. אבל ניחא.. מה גם שהמלצרית הסבירה מבעוד מועד, לתמיהתה של האחות אודות אותו לחם אבוד (כשיש מנה שמגיעה עם לחם אבוד– זה אומר שהלחם יגיע, או שלא יצליח למצוא את דרכו לצלחת?), שכוונת התפריט היא ללחם קלוי.. מבלבל, אבל טעים. זה מה שחשוב, לא? 🙂 
האמא הלכה על מנה של כבדי עוף על פולנטה ופטריות יער, עם אספרגוס ומרווה. הפוסט צמחוני כבר שנים רבות ולרוב הוא מעדיף להעלים עין מהבשרים השונים שנקלעים לסביבתו. הוא נוקט בגישת ה"כל אחד יאכל מה שטוב לו ואני אדבוק בצמחונותי הנלבבת ולא אחטט בצלחות לא לי". אבל הוא חייב להודות שיש משהו במנות האלה של פולנטה ופטריות יער שנשמע מפתה מאוד.. והיה משהו במנה הזו שנראה מפתה לא פחות 🙂 המנה נאכלה בהנאה ודווחה כטעימה ומעניינת.

הפוסט, כיאה לצמחוני, הלך על האופציה היחידה שהייתה (שכאמור- לא צויינה בתפריט. עניין מפתיע קולינרית, להיות צמחוני- בד"כ כן יהיה לך מה לאכול, אבל לעיתים תיאלץ לשאול ולברר על הנושא כי הוא לא יצויין בשומקום, ולהיות פתוח להצעות..) – פסטה רחבה (ככל הנראה מדובר בפפרדלה) עם אספרגוס, פירורי בריוש, חמאה ופרמז'ן. ברוב הפעמים שהפוסט הולך לאכול פסטה הוא נמשך לפסטות ברטבי שמנת כבדים, עדיף עם איזו גבינה עזת טעם (וריח..) שתימס לה בפנים (ע"ע הפסטה-גורגונזולה מדיווח המסעדות הקודם..) ואין ספק שהמנה הזו הפתיעה אותו – היא הייתה טעימה מאוד, מספקת, לא כבדה מדי אבל מאוד משביעה, ותכלס? כיפית. אספרגוס זה מעולה, ופירורי בריוש על הפסטה שלך זה קונספט שהיה חדש לפוסט ומצא חן בעיניו.

ולסיום… נבחרו ספל קפה לאמא ותה לפוסט. האחות העדיפה לשתות עוד מים. הבחירה בתה התבררה כמגניבה ביותר: לשולחן הגיע קומקום תה קטן אך מכובד ביותר, מלא במים חמים (עם נענע- שהוצעה ע"י המלצרית וצורפה בחום) ולידו שישיית תיונים מאחת הסדרות היותר מתוחכמות של ויסוצקי. הפוסט יכול היה לבחור לעצמו את התה שבו ליבו חפץ (אמרטו ושקדים, ארל גריי ופרחים כחולים, וכו' וכיו"ב) ולשתות עוד ועוד, עד שייגמרו המים והמקום בבטן. הבחירה בקפה התבררה, למרבה הצער, כאומללה במקצת. הפוסט מודה שהוא קצת סנוב של קפה. והוא קיבל את זה מאמא שלו… הקפה לא היה מוצלח בעליל, וחבל :(.

בטרם הזמנת השתייה החמה בהתה שלישיית הפלא בתפריט הקינוחים וניסתה להחליט אם בא לה משהו מתוק ורציני יותר לסגירת פינת ה"טעים לי בבטן". במסגרת בהייה זו נשאלה המלצרית אודות קינוח שנשמע מסקרן. למרבה הפלא (לא באמת מפליא) אותו קינוח הגיע לשולחן – על חשבון הבית. מדובר היה בטרקוטת שוקולד מריר וקולי פטל, ולצדה קרם קפה וקצפת קרמל. ואם נתרגם את זה לעברית מדוברת: לשולחן הגיע עציץ חרסינה פעוט, שככל הנראה נקרא טרקוטה בפי העם, בו נאפה פונדנט שוקולד טעים עד מאוד. בפונדט התנוססה לה בגאון פיפטה קטנטנה ומלאה ברוטב פטל. [בפיפטת-פטל שכזו כבר נתקל הפוסט באחד ממסעותיו האקלייריים עם ר' היקרה, ומאז הוא מאוהב ברעיון. השילוב של שוקולד מריר+פטל טרי וחמצמץ הוא באמת מוצלח ביותר והפיפטה מאפשרת לכל אחד להפטיל כראות עיניו את השוקולדה שלו. יפה!! :)]. ליד העציץ נח לו ספל קפה קטן ובו קרם קפה חביב עד מאוד ומעליו הר קטן וחינני של קצפת שהוגדרה בדיוק-מושלם ע"י האחות כ"יש לזה טעם של קרם ברולה!". לדעתו של הפוסט מדובר בקינוח נחמד מאוד וטעים. אמנם לא מדובר פה בהמצאת הגלגל או בביצת פברז'ה (מי מעמיד פנים שהוא מעודכן במאסטר שף, מי?), אבל שוקולד טוב זה תמיד התחלה טובה – בטח ובטח כשמשדכים לו פטל, וגם הקפה והקרמל-קרם-ברולה שימחו לבב גרגרן (כלומר- את ליבו של הפוסט..).

עם זאת, הפוסט הרגיש שמשהו חסר לו. אמנם יש מי שיראה את ההשגה הזו כקטנונית משהו, אבל בכל זאת: עסקית הצהריים הבטיחה לכל סועד 2 מנות ראשונות, מנה עיקרית, מים, שתייה חמה ו… פטיפור. אז נכון – היה קינוח חינם. וזה נחמד. אבל הפוסט חושב שאם הבטחתם משהו- תקיימו אותו. על כל הכלול בו. ואם אתם מרגישים צורך לפנק את הסועדים שלכם (בין אם כי הם משכמם ומעלה ובין אם כי ההתנהלות שלכם כנותני שירות טעונה שיפור) זה צריך להיות כ*אקסטרה*. ולא במקום.

לסיכום- הפוסט בסך הכל נהנה והיה לו טעים. וגם מאוד נעמה לו החברה 🙂
עם זאת הוא חושב שהשירות הוא חלק מאוד חשוב מהחוויה הכללית שאתה יוצא איתה ממסעדה, ועל כן- כדאי, ראוי ורצוי ללטש אותו עד למקסימום האפשרי.

28 ביולי 2011

ויהי בוקר, ויהי ערב.. ויהי אוכל!

בהמשכיות מתבקשת לפוסטים הקודמים, שכמו תמיד נועדו לבחון את ה-drool-resistance של המקלדת שלכם, הפוסט מביא לכם את החוויות הקולינריות האחרונות שגרמו לו לשמוח שיש לו בלוטות טעם:

לפני זמן מה יצא הפוסט לטיול פסאודו-משפחתי בצפון הרחוק (ולצערנו- הלא קריר). אי אז, בין רכבל לבין היכרות עם מגוון מגניב ביותר של ציפורים, נערכה גם ארוחה במסעדת 'פוקצ'ה בר', אי שם מעבר לאופק (ליד קריית שמונה).
מכיוון שהפוסט הוא צמחוני, הרי שהוא בעייתי, כך יטענו רוב שוכני כדור הארץ, וככל הנראה גם רוב האנשים שמכינים אוכל… מירב המסעדות נוהגות להותיר איזה שעמומון או שניים (או לחילופין, מנה טובה ומושקעת – אבל אחת ויחידה) כמנה צמחונית בתפריט, ולחשוב שבכך הן פתרו את הבעיה.
[א. יש מסעדות שטורחות להשקיע גם בצמחונים, גם כשהן משרתות את הקהל הרחב ולא רק את אוכלי הזרעונים-שלא-חוממו-מעבר-לארבעים-מעלות (*אהמ*בודהה בורגר*אהמ*). מסעדות כאלה הפוסט מעריך!
ב. למשל, אם נבחר להעמיק את הדיון בסוגייה החשובה הזו לרגע קט: פסטה עם פטריות. זה יכול להיות טעים, אבל רק אם תשקיעו בזה. זה שתכתבו בתפריט "פסטה קזרצ'י ברוטב שמנת עשירה עם פטריות כמהין, שמפניון, יער, פורצ'יני ופורטבלו" ותגרמו לצמחונים להזמין את המנה רק כדי לגלות שמדובר בפסטת ביסלי-גריל-מעוך עם זרזיף שמנת, גירודי פטרייה וניחוח-כמהין-ללא-כמהין – לא מקדם אותנו לשום מקום!]
הפוסט רגיל להתנהגות נפשעת שכזו, ולכן הוא בד"כ בודק תפריטים ומתכנן תכנונים. הפעם, כיוון שהבחירה לא הייתה בשליטתו, הוא החליט להיות ספונטני ולאלתר עם מה שיש. לאחר כמה טיולים של המלצרית החביבה אל המטבח ובחזרה (כדי לוודא אם מותר להכין מנה זו או אחרת נטולת רצח זה או אחר) זכה הפוסט לזלילה שכזו:
פוקאצ'ות שמנמנות, רכות וטעימות (התחלה טובה- את שמה המסעדה הצדיקה..)
חציל בטחינה – אחד הטובים שיצא לפוסט לטעום, לנשנש ולבלוס ללא מעצורים, למרות שנטעמו כבר לא מעט חצילים בטחינה במהלך חייו הקולינריים של הפוסט, כולל חצילי-חופש-בטחינה-אתיופית.. מסקנות מרחיקות לכת: מלח גס זה אדיר.
פסטה בשרימפס, גבינה כחולה, שמנת יין לבן ואגוזים, ללא שרימפס – נכון, גבינה כחולה זו כבר התחלה טובה כמעט לכל דבר אפשרי (הפוסט שקל לשנייה לומר "חוץ מלקינוח אולי" אבל תכלס, פירות וגבינה כחולה הם שידוך שנעשה בגנעדן ככל הנראה..), ושמנת-יין-אגוזים הם שילוש שמבטיח טובות, אבל אין ספק שכל מה שהיה לפוסט לומר, אחרי שסיים לנקות את הצלחת מכל טיפת רוטב, זה "מממממממממ…"
ובסוף, למרות שהוא היה מפוצץ ושבפעם הראשונה בחייו הציע לוותר (!!!) על קינוח, התפתה הפוסט לטעום מכמה מטעמים ומגדנות שהוגשו לשולחן בכל זאת. היו שם שטרודל תפוחים סימפטי, פנה קוטה קרמית ו-ונילית שהייתה מספיק שווה בשביל שהפוסט ייקח עוד כפית או שתיים (למרות שהוא אנטי-ג'לטין), וגולת הכותרת: קינוח מסקרפונה ופירות יער, שהיה בעצם ענן קרמי, סמיך, עשיר ומופלא של מסקרופנה שבתוכו מרחפים להם פירות יער חמצמצים, קצת פסיפלורה, וטוויל שקדים קראנצ'י אחד (המון שקדים, הרבה סוכר, לא מעט חמאה ותנור. נום :)). לפעמים שווה להגיע עד קריית שמונה!

בהזדמנות גרגרנית אחרת נטל עמו הפוסט את הידוע ולקח אותו לדאבל דייט של שמנמנים עם האחות ובעלה הכבר-לא-כל-כך-טרי במעוז קולינרי, המתקרא על שם נהר בצפון-­­מזרח-ארה"ב למרות שהוא בעצם במרחק יריקה מקניון איילון.
הארוחה התחילה בשתייה דווקא, כי האחות המליצה על הלימונדה. מסתבר שיש אנשים שחושבים שניתן לחדש לשתייני הלימונדה (ולא, לא ע"י הוספת צבע ורוד לחגיגה), כי הלימונדה המופלאה ביותר שטעם הפוסט מימיו הייתה באותו ערב, והיא הכילה גם וניל וג'ינג'ר!!!
אחרי הלימונדה הגיעו גם קוקטיילים מגניבים, כי מה טוב יותר מקצת אלכוהול שיעזור לך להתמודד עם כמה שהכל כלכך טעים? 😉
לסיפתח הוזמן לחם. הוא היה טעים. כ"כ טעים, עד שרק כשנשארו ממנו 2 חתיכות קטנות הגיעה הרביעייה למסקנה שחבל מאוד שלא נשאר קצת יותר ממנו, כדי לספוג את הרוטב המופלא של המנה הראשונה.. והיא, חברים, כבודה במקומה מונח. מחבת ובה פטריות עסיסיות ועלי תרד, ששחו להם ברוטב אלוהי. האמת? הרוטב היה כ"כ טעים גם לשוכני השולחן הקרניבורים, עד שהועלה החשד שהוא מכיל מרכיבים שיגרמו לפוסט לשקול להמיר את דתו הצמחונית למשהו שמאשר את הרוטב הזה, אבל! הפלא ופלא, זהו רוטב צמחוני לחלוטין וגאוני בכל רמ"ח איבריו (האם גם לרטבים יש רמ"ח איברים??)
אחרי כל זה, בזמן שהצד הגברי של השולחן זלל סטייקים גדולי מימדים ויקרי כיס, חלקו הפוסט והאחות ניוקי ממולאים ריקוטה. א. ניוקי זה אחלה. ב. ניוקי ממולאים ריקוטה זה אחלה בחלה. ג. ניוקי ממולאים ריקוטה ברוטב של שמנת, דלעת וגרעיני דלעת (לקראנץ'!) זה נום!!!
וקינוחים.. הו וודאי שהיו קינוחים!! כשהפוסט והאחות תחת קורת גג אחת, שנייה לפני שהיקום collapses into itself – יש קינוח!! 🙂 אז היה קרם ברולה, מאסט בכל ארוחה של הצד הזה של המשפחה.. הוא היה מעולה לחלוטין. אין לפוסט מספיק סופרלטיבים כבר, כי באמת היה לו טעים לאורך כל הארוחה, אבל בתור מי שהתנסה כבר בהכנת קרם ברולה בימי חלדו, במגוון כלים וכמויות, ואפילו מחזיק ברשותו ברנר חגיגי לשריפת הסוכר (כן כן, עד כדי כך מגניב הוא הפוסט!) – זה היה קרמי, עשיר וט-ע-י-ם בטירוף! ולא שינתה לו עובדת הפלצנות (הוא נקרא "קרם ברולה חופשי" ולא כי הוא מוכן מביצי חופש, אלא כי הוא לא מעוצב בכלי קיבול, כמו בדרך כלל) שאפפה אותו.. במקביל אליו הגיע קינוח ליים קפוא, שאמנם המתין קצת בצד עד שהכפיות התפנו מהברולה, אבל הגיע על עוגיית שוקולד ששטה לה במרק תותים. קודם כל, זה המקום לציין לטובה את הידוע, שביקש, ואת המלצרית וצוות המטבח, שנענו לבקשה להוסיף כמה דובדבנים למנה, כי הפוסט אוההההההההההב דובדבנים!!!
[למורה של הפוסט לתיאטרון מכיתה י': אם אתה קורא את זה, הפוסט מאוד מקווה שהוא הצליח להעביר את הרגש שלו במילה "אוהב". אחרי שבמשך שנה שלמה ניסית להדגים לנו שיש "אני אוהב אותך" אוהב ו"אני אוהב אותך" כועס, הפוסט מקווה שהוא הצליח להפנים את זה מספיק על מנת שיוכל להביע אהבה כנה ואמיתית – לדובדבנים לפחות – גם בכתיבה].
אבל מעבר לדובדבנים, שהיו קוריוז נחמד ביותר, המנה הזו הייתה שילוב מוצלח ביותר של שוקולד מתוק-מריר עם חמיצות של פרי.
נרשמה באסה אחת בארוחה הזו. אחרי שני הקינוחים האלה הוחלט שלארבעה אנשים שנהנו כ"כ לא מספיקים שני קינוחים בלבד (ש-מ-נ-מ-נ-י-ם אינדיד) וששווה להשקיע בעוד אחד. פה הגיעה החלטה אסטרטגית מצערת למדי, שהתגלמה בדמותו של פאדג' שוקולד. לכאורה ועל נייר התפריט זה נשמע כמו קינוח שוקולדי ומושחת. בפועל התברר כי מדובר במדבר סהרה יבשושי ומר. לא מריר, מר. מקור לנחמה התגלה באגוזים המקורמלים שפוזרו בצלחת ונאכלו כולם עד אחד, ובקצפת והגלידה שהגיעו כליווי ולוקקו עד תום, בעוד חצי מדבר נשאר מיותם בצלחת. הפוסט רואה לנכון לציין שהוא אוהב שוקולד מריר, ואף נמנה על חבורת הפסיכים שחושבת שלאכול שוקולד מריר עם 85% מוצקי קקאו (ו-90% מרירות) זה אושר גדול ובילוי לגיטימי, ולא טירוף חולני. אבל בכל זאת מה שהיה שם בצלחת לא ראוי להתקרא פאדג' ולא ראוי לקנח ארוחות שוות במיוחד..

ולקינוח, וכדי שלא תישארו עם טעם מר בפה (סטיגידיש!) – הידוע גילה לפוסט מקום קטן, קצת פלצני אבל טעים בטירוף. הקונספט הוא מנות קטנטנות ולא יקרות מדי (מוכר וידוע, כמובן. זה בעצם טאפאס מגניבים), שיוכלו לתת לך ארוחת טעימות מגוונת ומפתיעה בלי לקרוע לך את הכיס בדרך לשדוד את הכלייה שלך. בפעם הראשונה שביקרו שם הם זכו לחוות את הפלא של "גבינות מסריחות הן המכסה לסיר שקורא לעצמו פירות" (אירוע שכפי שיכולתם להבחין כבר, בוודאי – השפיע על הפוסט). הפעם הם החליטו, למרות שבלוטות הטעם של הפוסט דרשו את שלהן וארגנו מחאה כמעט בסדר הגודל של מחאת האוהלים, לטעום דברים חדשים. היה שם קרפצ'יו סלק מגניב למדי – פרוסות דקיקות וסגולות לחלוטין של סלק, פסים ירקרקים של רוטב פטרוזילה (צריך לאהוב פטרוזיליה בשביל זה, אבל האפקט של הצבעים היה גאוני) וקצת גבינת עיזים להרגעת בלוטות הטעם המוחות. אחר כך הגיעו להם פלפלים קלויים  שלוו בגבינת עיזים מטוגנת. (כן – הפוסט אוהב גבינות :)). ולקינוח בחרו הפוסט והידוע בשוקולד. ולא סתם שוקולד – מוס שוקולד חם, שהתגלה כמעדן שוקולדי ומושחת. אכן בטמפרטורה חמימה ויותר נוזלי ממוס-אוורירי, אבל טעים ודקדנטי.  בנוסף הם קיבלו גם מיני צ'ורוס ברוטב קרמל לנשנוש, כנראה כי היין שלהם בושש לבוא. אמנם הפוסט גילה שהיחס שלו לצ'ורוס זהה למדי ליחס שלו לסופגניות (אויש, שמן), אבל מכיוון שעד כה הוא לא טעם את המאכל המגיע מארץ אבותיו (הוא רבע ארגנטינאי!!! באמת!! לכן הוא יודע להכין אלפחורס ;)) הוא התייחס לאירוע כהזדמנות פז וניקה את קערית רוטב הקרמל עד שהבהיקה..

20 בינואר 2011

המסע למציאת האקלר המושלם

הפוסט רוצה להכריז כי תקופת המבחנים עומדת בפתח.

אי לכך ובהתאם לזאת- כנראה שתצטרכו להתגעגע אליו קצת. כפיצוי הוא מעניק לכם את עלילות הרפתקאתו הקיצית והטעימה:

עם תחילת חופשת הקיץ המופלאה הכריזו הפוסט וחברתו ר' על המסע למציאת האקלר המושלם.

אותה ר' בילתה שנה שלמה בפריז לפני שהגיעה למעוז ההשכלה והידע- אוניברסיטת ת"א. אי לכך ובהתאם לזאת אותה עלמת חן נתקפת קרייבינגז הגיוניים לחלוטין למעדן המופלא מהמטבח הצרפתי. ואיזו ברירה יש לפוסט חוץ מלנסות לעזור לעלמה במצוקה?!

כך בעצם מצא עצמו הפוסט יושב במכוניתה של ר', כולו שמחה וחדוות שמנמנות, ומוסע לעבר היעד הראשון.

הכל התחיל כנסיעה רגילה ותמימה לרמת השרון. הפוסט תמיד חשב שרמת השרון היא אחת מערי גוש דן הטיפוסיות- מרכזית מספיק, מטופחת ומסודרת, ונעימה לעין. ובכן- מסתבר שגם לה יש צד אפל!!! כן כן, פנינת הקונדיטוריה הצרפתית הראשונה במסע מוקמה לה באזור התעשייה המאובק והמטונף של רמת השרון. לאחר שהרגיעו את נפשן התמימה שסבלה מניפוץ בועת האשלייה וניקו את נעליהן מהסחי התעשייתי מצאו ר' והפוסט דלת כניסה קטנטנה לכוך מיניאטורי המדיף ניחוחות אפייה.

ובכן, התברר כי אקלרים אין באותו כוך מיניאטורי, אך לא דיזאסטר כזה הוא שיעצור את שתי הגראציות! הן בחרו באופציה הטובה ביותר האפשרית בסיטואציה הנתונה – להתנחם במה שכן היה למקום להציע. ואין ספק שזו הבחירה התבררה כמוצלחת!

קודם כל יש לציין כי המקום הצטייד מבעוד מועד בשירות שככל הנראה ראוי לתואר 'השירות הכי אדיב במדינת ישראל'. הצטיידות זו היא ללא ספק רווחית, כי אין ספק שהרעב של הצרכן מתגבר מרגע לרגע מרוב חיוכים, אמירות תודה וצחקוקים.

מלבד אדיבות ונחמדות, שתמיד גורמות לפוסט למצב רוח מרומם בשל העובדה שהן מספקות לו הוכחה שאכן-לא-כל-העולם-קר-ומרושע, הציע הכוך גם מגוון מאפים (למשל מאפה שמרים עם גבינה ואוכמניות. אוכמניות רולז!), עוגיות שונות ומגוונות (וגולת הכותרת לעניות דעתו של הפוסט: עוגיות סיידר. לכאורה ובביס ראשון נדמה לטועם כי מדובר בעוגיית חמאה רגילה ומעט פושטית בניחוח תפוחי. בביס השני, עם ההגעה למרכז העוגייה, מתגלה פלא בלתי מוסבר של טעם סיידר מובהק, קופצני וייחודי, שעד היום הפוסט לא הצליח להבין איך הטעם וההרגשה הזו הצליחו להיכנס לתוך עוגיונת קטנטונת..), טראפלז שוקולד שווים (הן קיבלו אחד מתנה..), פחזניות תפוחות וחמדמדות (הן קיבלו 2 מתנה!) ולרגל החג הרנדומלי שהתקרב ובא באותה תקופה (לצערו הרב נאלץ הפוסט להודות שזה היה ראש השנה וזה היה מזמן. ר'- בואי לעוד סיור אקלרים!!!)  – מרשמלו דבש שהוגש להן לטעימה.

היה טעים, היה נעים, היה מפתיע והיה כיף במיוחד.

היעד השני (והאחרון בנתיים. אי אפשר לאכול כ"כ הרבה בחופשת קיץ אחת! ואי אפשר לצאת למסעות הרפתקניים כשיש לך לימודים עם קורסי בחירה ייחודיים שחומדים את זמנך..) הסתתר לו בין חנויות לשמלות כלה, בוטיקי אופנה שגורמים לך להרים גבה מעוצבת להפליא, וחנויות נעליים שונות ומשונות…

כן- ניחשתם נכונה! המיקום הוא רחוב דיזינגוף, והשיק (של הפטיסרי, כמובן. את השיק של הרחוב תוכל להגדיר רק בלוגרית אופנה מיומנת, ולא גוזל-רשת עול ימים כמו הפוסט) הוא צרפתי.

למרבה הצער, עם כל הפאסון גם פה התרחש אסון (קטן), ואקלר לא היה בנמצא (לפחות להם הייתה הבטחה לימים ספציפיים בשבוע בהם יש אקלרים..). אבל גם פה הגרגרנות ניצחה, ועוגת השוקולד האלוהית שקרצה מהויטרינה פיתתה אותן להישאר ולטעום קצת.. אז נלקח קרואסון פיסטוק משעשע לסלסילה קטנה ומגניבה להפליא. היה טעים והיה מקורי, אך לא נרשמו מחשבות בגידה בקרואסון השקדים הנצחי של הפוסט. נלקחה גם אותה עוגת שוקולד פתיינית, שהתבררה כשילוב מושלם בין שכבות שוקולד שונות (מוסים, גנאשים ושאר מזילי ריר) ובין מזרק פלסטיק מיניאטורי ובו רוטב פירות יער. בתחילה נראה כאילו יש הרבה שוקולד (טוב!) ומעט רוטב (חבל, אבל נשרוד). מביס לביס התגלה כי יש פה מלאכת מחשבת של איזון מושלם ושילוב אלוהי.

עכשיו רק חסר הקינוח לארוחה המזינה הזו, לא? לאחר התייעצות קלה הוחלט על קינוח בריא: תפוח עץ.

אבל בסגנון צרפתי, כן? התפוח הופשט מליבתו, מולא בפירות יער וקצת קינמון במקומה, הוספג בקרמל ונעטף בגלימת בצק עלים חיננית (שעוצבה כמו תפוח. עם עלה. זה היה די מגניב הדבר הזה!). ואז כמובן נשלח לחופשה קטנה בתנור החמים, עד שכל הקונסטרוקציה הזו הפכה למאפה שחום, פריך וספוג בקרמל פירותי וריחני.

או במילים אחרות- טעים טעים טעים.

אם לסכם את האפיזודה המהוללת הזו בחייו של הפוסט- הרי שהוא אסיר תודה לקרייבינגז של ר' ומצפה בקוצר רוח לחופשת הקיץ הבאה שתגיעה כבר- ותביא איתה את הגאולה, ואת הפרק הבא במסע המופלא..

🙂