Posts tagged ‘פריז’

24 ביוני 2013

Chercher la Blonde פרק ב', או – אומנומנום וקצת תרבות

יאאאאא פריז! 🙂
או במילים אחרות, כך הסתבר רטרואקטיבית: יאאאאאא קינוחים מטורפים!
🙂

את הבוקר הראשון שפתחו הפוסט והידוע אשכרה בפריז הם החליטו להתחיל, כמובן, בשוטטות בוקר תוך נשנוש לחם וקרואסון מהמאפיה הראשונה שנקרתה בדרכם ורכישת קופסת פטל טרי זמן קצר לאחר מכן. יפים הם חייו של ה(תייר ה)פריזאי..
מבין כל השוטטויות של יום זה הפוסט רוצה לחלוק עמכם כמה:
בהמלצתה של ר' חובבת האקליירים הגיע צמד החמד לרחוב קטן ומגניב: רחוב מופטאר(ד). מדובר ברחוב קצת תיירותי, עם המון חנויות לאוכל מסוגים שונים (מפרומז'רי וחנות יין פלצניות, דרך בולנז'רי עם לחמים ומאפים שוים, ועד מיני שוק עם פטריות גירול (תודה משב) טריות) וגם – מסתבר – עם שירה בציבור בימי ראשון! très chic 🙂

שירה בציבור זה למגניבים...

שירה בציבור זה למגניבים…

גילוי נוסף, שהוא פחות טרה שיק ויותר אחלה בחלה היה בגני הטיולרי, שליד הלובר. הגנים יפים ממש וכיפיים, ומסתבר שהצרפתים (או לפחות הפריזאים) יודעים להעריך את זה – ברחבי הגנים, ליד המזרקות, מפוזרים להם כסאות ברזל לנוחות המשוטטים.  חלקם סטנדרטיים, אבל הפוסט והידוע מצאו שם גם כסאות התחרדנות! אותם כסאות ברזל, רק עם זוית כזו למשענת שלא מותירה לך ברירה אלא לנמנם לצלילי המזרקה 🙂 המיקום המושלם לפיקניק ביום שמש לא חם מדי.

עוד פנינה מאותו יום הייתה אנג'לינה.
כשהפוסט היה בן 13 הוא היה בחו"ל לראשונה- טיול משפחתי, שכלל גם את פאריז. חברים שלחו את הפוסט וחמולתו למקום פלאי בו הגישו עוגת ערמונים נפלאה ושוקו אלוהי שעשוי משוקולד מריר. כך הייתה חקוקה החוויה בזכרונותיו של הפוסט (הוא התעלם באלגנטיות מהעובדה שהשוקו העביר את שתי אחיותיו שלל יסורים – כיוון שהיה מריר להן מדי, לא משנה כמה תועפות קצפת הן שמו בו..). אותו מקום נקרא אנג'לינה. ברגע שיצאו הפוסט והידוע מהטיולרי ידע הפוסט שאין מנוס אלא לחפש את אותו מקום פלאי ולנסות לשחזר את החוויה.
מדובר במסעדה מפוארת ויקרה ששתי מנות הדגל שלה הינן: שוקו ועוגת מון בלאן. בדיוק מה שאכל הפוסט אי אז. ובדיוק מה שהוזמן הפעם.
היה טעים. מאוד טעים. אבל לא אלוהי. תכלס- אם אתם בפריז ורוצים שוקו מושלם, הפוסט מבטיח המלצה חגיגית בהמשך.

לארוחת ערב הקשיב צמד החמד להמלצתה של בצקאלים והלך לברייז קפה הבראטני. זו הייתה חוויה ייחודית ו… ניחוחית. משום מה במחוז בראטן נוטים לאכול קרפים מקמח כוסמת (וכן – כוסמת זה מסריח) ולשתות סיידר עם ריח של מערה. עם זאת – זה היה טעים ומשעשע 🙂

ביום השני, שהיה גם יום שני, גילו הידוע והפוסט בדרך הכואבת שחצי מהמקומות בפריז נסגרים ביום שני. מבאס, אז כדאי לדעת ולהתכונן מראש (גם חלק מהמוזיאונים, שאת זה דווקא ידעו השניים, אלא גם כלמיני חנויות, בעיקר כאלה שמוכרות אוכל והן לא סופר…). עם זאת, פיצוי הולם הגיע בדמותו סניף של אריק קייזר. זו רשת עם לא מעט סניפים (אז כמעט בטוח שתתקלו לפחות באחד מהם…) שיש לה ויטרינה מפתה במיוחד. אישית הפוסט ממליץ על לחם הדגנים (פאן או סיריאל) המתפצפץ ועל קרואסון השוקולד-שקדים שנחקק בדפי ההיסטוריה כקרואסון הראשון בעולם ממנו התלהב הידוע!
בסאקרה קר נקלעו השניים לצילומים למגזין אופנה ככל הנראה (בחורה שמצטלמת כל פריז הנשקפת מאחוריה בעוד איש מוזר מסרק אותה הלוך וסרוק, סרוק ושוב..) ובנוטרה דאם גילו שמלבד ויטראז'ים מרהיבים וגרגולים הכנסייה מחביאה מאחוריה גינה מגניבה עד מאוד עם צמחים יפים, ספסלים ויונים שמנות. אפרופו יונים, הפוסט הגיע למסקנה היונים הן בעצם חתולי הרחוב של פריז. אין יותר מדי חתולים משוטטים ברחובות העיר, אבל יונים שמנות וגרגרניות תמצא בכל מקום, והן ירדפו אחרייך על מנת לקבל איזה פירור לחם או שניים (או כיכר שלמה…).

היונים הפריזאיות בציד פירורי לחם מתיירים מזדמנים

היונים הפריזאיות בציד פירורי לחם מתיירים מזדמנים

באיל סיינט לואי סופסוף נמצאה פרומז'רי פתוחה והפוסט והידוע החליטו לעשות פיקניק. במקרה לחלוטין הם החליטו להכנס לפלאס דה ווז'. מדובר במשהו שבמפה נראה כמו סתם ריבוע שמגודר בחומה, אבל מסתבר שזו גינה קטנה וחמודה, עם עצי ערמונים (וילדות צרפתיות קטנות שצועקות לאבא-אים שלהן בהתלהבות "Maroooon! Marooooon!") ודשא. וכיף 🙂

ביום השלישי הגשים הפוסט עוד חלום וזלל מקרון של ל'אדורה וגם עוגת קפה שלהם. היה מאוד טעים. הליכה ברגל משער הנצחון לעבר מגדל אייפל התגלתה ככיפית מאוד – רחובות פריזאיים נחמדים זה אחלה. המטרו ממש אחלה ונוח, אבל להליכות לא ארוכות מדי זה לא רע לבחור דווקא באופציה הרגלית. מלבד זאת, נצפתה עז מלחכת דשא בגני הטיולרי 😛

כמה מסקנות על מוזיאון ד'אורסיי: אמנות יכולה להיות ממש אחלה לפעמים אז כדאי להקדיש לה מספיק זמן 🙂
הפוסט והידוע החליטו ללכת לשם לקראת סוף היום וקצת התחרטו על ההחלטה הזו. מה שכן, טיפ חשוב: אמנם המוזיאון טוען שהוא נסגר ב-6 בערב, אבל כבר מ-5:30 מתחילים לאיים עליכם לזרום לעבר היציאה. מה גם שאם אתם תיירים אתם בטח מגיעים עם תיק לכל מקום ועל כן מחוייבים להשאיר אותו בשמירת חפצים. שמירת חפצים נסגרת ברבע ל-6, כי זה הגיוני (?) – אז ממילא תצטרכו לסיים את בהייתכם בקירות מוקדם ממה שחשבתם..

אחרי האמנות לעיניים הגיע הזמן לעוד קצת אמנות לבטן – מגוון המלצות כיוונו את הפוסט לשוקולטייר בשם ז'אק ז'נין. יש לבחור חנות חמודה שהיא גם "בית קפה" ברובע המארה והפוסט לקח את הידוע שם לשוקו ופריז ברסט כי זה מה שכולם אמרו. קודם כל- אווירה סימפטית וחביבה מאוד, מה גם שמר ז'נין עצמו נצפה משוטט לו בחנות (וגורם לפוסט להתלהב כמו ילד קטן ומטופש..). השוקו היה נ-פ-ל-א לחלוטין. מריר ועשיר. מפנק ומושקע. ניצח את אנג'לינה בלי להניד עפעף. הברסט מולאה בקרם אגוזי לוז והייתה ממש שווה. אמנם בצק פריך מנצח כמעט תמיד בצק של פחזניות, אבל מר ז'נין בהחלט יודע מה הוא עושה גם במקרה דלהלן 🙂
תוספת נחמדה מאוד הייתה 4 הפרלינים שהגיעו להם לשולחן. משום מה הוגשה לשולחן קערה עם קוביות סוכר מגוונות (גם מבחינת הסוגים – גם סוכר לבן וגם סוכר חום, וגם מהחינת הצורות). הפוסט כמובן תהה לעצמו מי לעזאזל רוצה להמתיק שוקו איכותי עם סוכר?? אבל כיוון שעל הקערית נחו להם אותם פרלינים הוא לא הצליח להתרעם יותר מדי (גרגרנות תמיד תנצח תרעומת, ככה עובד העולם 😉 ).
לסיכום- באמת מקום ששווה להגיע אליו!

ולראייה

ולראייה

ביום האחרון והרביעי במספר ביקרו השניים ברחוב מונטגיו החביב. מדובר במעין מדרחוב נחמד שקצת נראה כמו גרסת 'ליטל איטלי' הפריזאית. גם שם נצפה סניף של אריק קייזר 🙂
הליכה ארוכה במיוחד לגאלרי לאפייט גילתה לצמד שמדובר סה"כ בקניון משמים ויקר, אז הפוסט לא ממש ממליץ. עם זאת ההגעה לשם תוכננה בעיקר כדי להגיע למקום אחר: פייר הרמה! נכון לכרגע מדובר כנראה בקונדיטור המהולל ביותר בפריז (ולא רק…) והפוסט היה נרגש עד מאוד. נאכלו: מיל פיי קרמל (משום מה הוא נקרא אצל מר הרמה אלפיים עלים ולא אלף, אבל למי אכפת. טעים טעים טעים), אספהן (בעצם מדובר במקרון גדול שממולא במן קרם ליצ'י ובפטל טרי. הפוסט שונא ליצ'י ועם זאת זה היה טעים באופן יוצא דופן. יש לאותו מר הרמה קולקצייה שלמה של אספהן, והפוסט הבין שהקרואסון מומלץ ביותר, אבל אחרי הצהריים כבר לא נשארו שכאלה..) ושני מקרונים נוספים.
היה שווה כל יורו ואפילו יש בונוס נחמד: אם אתם מחפשים מתנה לחובבי קונדיטוריה פריקים כמו הפוסט – מר הרמה מוכר גם וופלים דקיקים שמגיעים ארוזים יפה מראש (ולא רק מהויטרינה) ועל כן ניתן לשנע אותם גם בטיסה הביתה.. מדובר בוופלים מהז'אנר שמיועד להנחה על כוס משקה חם שאדיו ימיסו קצת את המילוי, אבל אלה של מר הרמה מגיעים בטעמים המיוחדים והמגניבים שלו.
הפוסט, אגב, חש צורך לציין שהאופנה רדפה אותו באותה חופשה פריזאית: בדרך לחגיגת הסוכר הזו נתקל צמד החמד בכאוס ומהומה של צלמים שמתלהבים מאנשים רנדומליים. מכיוון שהסקרנות התעוררה אזר בסוף הפוסט אומץ ושאל שני צלמים על מה כל המהומה. מסתבר שנערכה באחד הרחובות הרנדומליים הנ"ל תצוגת אופנה אליה הגיעו כמה מי ומי אופנתיים במיוחד (שהפוסט לא היה מזהה לעולם). הו וול 🙂

בסופו של אותו יום הגיע הגשם, וסיכל את תוכניות הצמד לשוטטות ערב אחרונה באיר האורות (…)
אבל גם בירה זו אלטרנטיבה לא רעה 😉

מודעות פרסומת
8 בינואר 2013

Chercher la Blonde פרק א', או – הטלנובלה של הפוסט

הפוסט והידוע התגעגעו לניחוח של אוויר מטוסים ממוחזר והחליטו שהשנה מגיע להם טיול!

הידוע החליט לארוז את עצמו כמעט שבוע קודם וללכת לשוטט בלונדון עם עצמו ואנוכו בלונדון, בעוד הפוסט נאבק בשארית כוחותיו בסמינריונים סרבניים..
(לדואגים- לסמינרים שלום. גם לזכאות לתואר של הפוסט!)

הפוסט, כמובן, מעוניין לחלוק עמכם מספר חוויות ייחודיות שעברו עליו בטיולו זה:

בראש ובראשונה – לחץ אטומי של הפוסט שמנסה להגיע לבד לאיחוד המרגש עם הידוע אי שם ברחובות לונדון.
בשביל לעשות זאת הפוסט היה צריך להביא את עצמו ללוטון. "מה זה לוטון?" אתם וודאי תוהים לעצמכם בעודכם בוהים במסך. ובכן, מדובר פשוט בחור רנדומלי המרוחק מלונדון מרחק של כשעה נסיעה של נהגי שאטל בריטים. טיסות זולות של איזיג'ט מגיעות משום מה דווקא לחור חינני זה. היתרון הוא שלאיזיג'ט יש גם איזיבאס (או איזי-שאטל, במקרה להלן) שייקח אותך ללונדון במחיר סביר למדי.
הפוסט רוצה להגן על כבודו ולומר שאין זו הפעם הראשונה שהוא טס לבד, ועל כן – לא מהטיסה עצמה הוא היה לחוץ.. אך כיון שבד"כ יש באמתחתו ידוע שייקח אותו לשדה התעופה ויעצור אותו מלארוז חצי בית, וכיוון שבד"כ כשטס לבד חיכתה לו מכונית מושכרת ביעד (ככה זה כשהעבודה שלך מחליטה שאתה צריך לטוס לכלמיני מקומות), וכיוון שבד"כ היה לו טלפון שמומן גם כן באותו תקציב-עבודה חינני, וכיוון שהפעם הוא היה לבדו-לבדו וללא חבילת חו"ל בסלולר (מה שלווה באיומים כמו 'כל סמס יעלה לך כמו משכנתא' ו'כל שניית שיחה תעשוק את ניני נינייך'..), הוא הרגיש שיותר אחריות מוטלת על כתפיו הפעם.
אותו לחץ רק היווה, מסתבר, הקדמה לטלנובלה המופלאה הזו:
ערב לפני הטיסה אמר לעצמו הפוסט שילך לחד"כ ויארוז מזוודתו מיד כשיחזור. הרי הטיסה רק מחר ב-16:00, אז אל לו להיות לחוץ (מדי). בערך 5 דקות אחרי שחזר מהחד"כ זכה לטלפון שבישר לו שבמקום לארוז עליו לתקן את הסמינר שלו שוב. שוב, כיוון שהפוסט ושותפיו לסמינר עשו טעות והגישו את הסמינר יחד במקום כל אחד בנפרד. אוקיי, קורה. והמרצה הייתה חביבה מספיק והסכימה לקבל ניסוחים אישיים תוך מספר ימים. הפוסט כבר עשה זאת, ניסח, תיקן, ערך ושלח. וחשב שכל הסאגה (והפדיחה) מאחוריו. אך כיוון שהשותף שהיה אחראי על הגרפים לא גילה מספיק אחריות, מסתבר שהפדיחה גדולה יותר כי מחצית מהגרפים הנחוצים לא היו כלולים בשתי הגרסאות שכבר הוגשו. אי לכך ובהתאם לזאת לא הייתה לפוסט ברירה והוא ישב להוסיף גרפים, לתקן, לערוך ולשלוח בשלישית את הסמינר שלו. מייל  תחינה נשלח למרצה ובו האשמות בוטות של השותף השכחן, דאגות נדאגו, ציפורניים נכססו (לא באמת, הפוסט נגמל מההרגל המגונה הזה…). מייל לקוני התקבל מהמרצה ואישר את קבלת התיקונים. עכשיו הפוסט יכול להתחיל לארוז!
למחרת בצהריים, ארוז ומוכן, שם הפוסט פעמיו לתחנת הרכבת שתובילו לעבר שדה התעופה. הוא מיהר לצאת מביתו כיוון שרצה להספיק לרכבת מוקדמת, שאמנם  תביא אותו להשתעמם בטרמינל, אבל לפחות לא יצטרך לתלוש שערותיו מהלחץ להספיק. הוא הגיע לתחנה וראה כי הלוח האלקטרוני עדיין מכריז על בואה של הרכבת המיוחלת! ייפי!!! אבל הבחורה בדלפק כיבתה את שמחתו כשבישרה לו שהרכבת הזו, שהופיעה באתר (ובלוח האלקטרוני, כאמור) לא קיימת. כשעלה לרציף התגלה לו שגם כרזו על בואה של הרכבת, אך היא בשלה – רכבת רפאים.
לבסוף הגיעה רכבת והפוסט הגיע לשדה התעופה, וחשב שפה תמו צרותיו וכי הוא יוכל בקרוב להתייחד עם הדיוטי, אבל… שלטים חביבים בישרו לו שהצ'ק אין של איזי ג'ט מתבצע בטרמינל 1.
טרמינל 1, למי שלא יודע, הוא טרמינל בגודל אפונה לא מבושלת, שממוקם לו להנאתו במרחק של חצי שעת נסיעה בשאטל (האם רק הפוסט של לב למוטיב השאטלים בטלנובלה שלו? מה משמעותם??) צפוף עם מעט מקומות ישיבה ועם ילדה מעצבנת שמנסה לקשקש בעט על מזוודות של אנשים אחרים (*אהמ*). הפוסט מלמל תודה לעבודה הנוכחית שלו, שאמנם לא הטיסה אותו לחו"ל, אבל גרמה לו לטוס לאילת ולכן הוא ידע כבר איך מגיעים לאותו טרמינל מרוחק ומשוקץ. לאחר מכן הפוסט מלמל כמה קללות, כי נזכר שבטרמינל האפון אין ולו חנות דיוטי אחת לרפואה, רק מזנון מעופש והמון אנשים שטסים לאילת (…). עם זאת הוא ניסה לשמור על אופטימיות, כי אם הטרמינל בקוטן המדובר – הרי שאין מקום לתורים!
הפוסט צדק – זה היה הצ'ק אין המהיר שעבר מימיו.
הפוסט שמח ועלץ והמשיך בדרכו לקרבי הטרמינל, רק בשביל לגלות שעכשיו עליו לעלות על עוד שאטל (!) שיסע חזרה לטרמינל 3 (!!!), הפעם בכבישים פנימיים שעוברים קרוב מאוד למטוסים (!!!!!), כי משם יוצאת הטיסה.
כןכן. לפחות הפוסט זכה להתייחדות המיוחלת עם הדיוטי (ולטעימה של גלנפידיך 15) ולאחר מכן להתחפשנות חביבה בטרמינל דן שמספק בירות וספרייט חינם.
רגוע ונינוח עמד הפוסט בתור האינסופי, עלה למטוס והתמקם לקראת תנומה. אך אבוי!!! הטייס כורז כי המטוס שמן מדי ולא יכול להמריא! הטייס מציע מגוון פיתויים לשני  נוסעים שיסכימו להשאר עוד לילה בת"א ולטוס לונדונה רק מחר. הפוסט נלחץ לרגע על העיכוב, אך עד מהרה התנדבו שני מתנדבים והפוסט חשב שתיכף הוא יתחיל לנפוש. עכשיו כורז הטייס שהמטוס הפסיד את התור שלו להמריא (גם למטוסים יש תורים??) ויש להמתין עוד 20 דקות. נו ניחא, גם הדקות האלה עוברות והמטוס לבסוף ממריא בשלום – ואף נוחת בשלום בלוטון.

מנקודת ציון זו (נחיתה בשלום) ועד האיחוד המרגש של הפוסט והידוע המשיכה הטלנובלה להלום בפוסט בעוד כמה דרמות קטנות (תור לבידוק הדרכונים בלוטון שהיה ארוך כמו המרחק-בין-הזמן-בו-אתה-מתחיל-להתעפץ-ובין-הסיום-המיוחל-של-הישיבה/שיעור/וואטאבר, איזיבאס לנקודת המפגש שנקבעה מראש עם הידוע שהתגלה כמלא לחלוטין בשעתיים הנראות לעין, סמס בהול (משכנתא!) שמוודא שהידוע יגיע לנקודת מפגש חלופית אליה מגיע האיזישאטל המופלא (קו חדש ועל כן זול עוד יותר!) ומסע חיפושים של הידוע אחר התחנה אליה יוביל השאטל שהצליח רק בזכות מזל, אלי האיזיג'ט או היד הנעלמה..), אבל בסוף זה הצליח!

שמחה וששון, לכל ילד אויסטר (מזל שהידוע היה מאוד חכם ורכש מראש גם אויסטר אחד לפוסט- ככה הם היו יכולים מיד לקחת רכבת ולהמשיך בדרכם, במקום לעמוד במבטים נוגים מול הקופות הסגורות) ולפוסט אחד מצפה הפתעה: קרפים מהקרפרי המטורף שבשכונת האמפסטד, שהידוע ההו-כה-מוצלח רכש מבעוד מועד!
(הידוע והפוסט טיילו להם בלונדון לא-כל-כך-מזמן ואז כבר הגיעו לקרפרי המפורסם וכבר אכלו שני קרפים מלוחים – עם תרד ועם גבינה. אחרי השמנמנות הזו היה להם מאוד קשה להצליח לזלול גם קרפ מתוק ועל כן מאז ועד לאותו ערב מופלא בו הידוע הפגין גאונות אין קץ – הפוסט פינטז על קרפ ערמונים :))

מטרת הטיול של הידוע והפוסט הייתה דווקא עיר האורות – פריז, אבל יום אחד הקדיש הפוסט ללונדון ולדברים אליהם הספיק להתגעגע:
סנאים.
הפוסט אוהב סנאים. בלונדון יש את פארק סיינט ג'יימס ובפארק סיינט ג'יימס יש סנאים. הרבה סנאים.
בפעם שעברה ניסה הפוסט להאכיל אותם בלחם ובקרקרים, אבל הסנאים סובבו ראשם בסנוביות משל אמרו לא "אנחנו לא ברווזים!" והלכו לאנשים אחרים לזלול בוטנים מכף ידם. אי לכך ובהתאם לזאת הצטיידו הפוסט והידוע מראש בשקית של בוטנים קלויים ומומלחים, אפעס הסנאים הבריטים ככל הנראה ניחנו בבלוטות טעם קלוקלות במיוחד, כיוון שהם הואילו בטובם לאכול אך ורק בוטנים לא קלויים (מידם של מבקרים אחרים בפארק…) ועובדה ידועה היא שהבוטן הוא אגוז נפלא ונהדר בכל צורה מעובדת שהיא (קלויים, מוקפצים עם מנות של ג'ירף, חמאת בוטנים… מממ…) אך מעלה קבס בצורתו הטבעית. בעע..
אבל הפוסט יודע שכשהחיים נותנים לך לימונים יש לעשות מהם לימונדה (עם וניל וג'ינג'ר!), וכשהחיים נותנים לך בוטנים קלויים – יש לאכול אותם ולהנות!

לאחר מכן פנו צמד החמד לפעילות חשובה ומועילה בעת השהייה בלונדון: שופינג בפריימרק. יה בייבי!
סריגים עם לוק של סטודנט בריטי ומכנסיים עם ניחוח של תה בחלב זה מאסט 😉

לעת ערב זכו השניים לחוויה מיוחדת למדי – נסיעה ביורוסטאר.
היורוסטאר היא רכבת שמקשרת בין לונדון ופריז. היא גם מתפקדת כמעבר גבול ועל כן יש להחתים דרכונים מטר וחצי מהמקום בו שאר האנשים מסתכלים במבטים מבולבלים במפות של הטיוב. בנוסף, היא נוסעת מתחת למים. אמנם זה לא משפיע על הנוסעים, אבל ידיעת העובדה הזו היא מגניבה בפני עצמה… וגם- הצעד ההגיוני ביותר היה רכישת צ'יפס בטעם חומץ ומלח (טעים!!) ולגימת בירה בבית קפה מיומן דיו שנותן לך לקחת את שאריות הבירה שלך בכוסות טייק אווי לרכבת 🙂
הנסיעה הייתה חביבה ונוחה ובתומה נרשמה הגעה אל היעד האמיתי: פריז!

הערב הראשון בפריז כלל קצת בלבול (קשה לקנות כרטיסים למטרו כשאין אף אדם בדלפק והמכונות מתעקשות לקבל רק סכומים מדוייקים, בעוד ילדים שממש נראים כאילו הם מעוניינים לגנוב את הכסף שלך נושפים בעורפך..) והרבה הליכה, אך לבסוף נמצאה הדירה ברובע המארה המגניב, המזוודות אוכסנו בדירה והשוטטות הלילית החלה!
לכבוד הערב הראשון בפריז הפוסט החליט לשתות תה עם נענע ו… צנוברים!
אולי זה נבע מהגעגועים לתה הלונדוני, אולי זה נבע מהעובדה שהקרפרי בה ההתיישבו השניים לא נראתה כאילו היא יכולה להשתוות לבבת עינו של הפוסט (האמפסטד!) ואולי פשוט כי זה נשמע מוזר מכדי שיהיה אפשר לוותר על זה…
(זה היה כמו תה עם נענע. וצנוברים בתוכו שאתה יכול פשוט לנשנש עם הכפית מדי פעם. למקרה שתהיתם..)

לסיכומו של הערב, ועל מנת להכין את הקיבה לכל הפטיסרי המעולים של פריז שעתידים לתקוף אותה – הייתה גלידה.
זו הייתה גלידה איטלקית דווקא, ועוד רשת שפרושה בלא מעט מקומות בפריז (אמורינו שמה), אבל היא הייתה מעולה-מעולה-מעולה!!! וופל פריך וקרמלי, גלידה רכה בטעמים משובחים, ומעל הכל – הם מסדרים לך את הגלידה בצורה של פרח בתוך הגביע! חלומי!

טעים...

טעים…

על המשך עלילות הפוסט והידוע בפריז תוכלו לקרוא בפרק הבא 😉

20 בינואר 2011

המסע למציאת האקלר המושלם

הפוסט רוצה להכריז כי תקופת המבחנים עומדת בפתח.

אי לכך ובהתאם לזאת- כנראה שתצטרכו להתגעגע אליו קצת. כפיצוי הוא מעניק לכם את עלילות הרפתקאתו הקיצית והטעימה:

עם תחילת חופשת הקיץ המופלאה הכריזו הפוסט וחברתו ר' על המסע למציאת האקלר המושלם.

אותה ר' בילתה שנה שלמה בפריז לפני שהגיעה למעוז ההשכלה והידע- אוניברסיטת ת"א. אי לכך ובהתאם לזאת אותה עלמת חן נתקפת קרייבינגז הגיוניים לחלוטין למעדן המופלא מהמטבח הצרפתי. ואיזו ברירה יש לפוסט חוץ מלנסות לעזור לעלמה במצוקה?!

כך בעצם מצא עצמו הפוסט יושב במכוניתה של ר', כולו שמחה וחדוות שמנמנות, ומוסע לעבר היעד הראשון.

הכל התחיל כנסיעה רגילה ותמימה לרמת השרון. הפוסט תמיד חשב שרמת השרון היא אחת מערי גוש דן הטיפוסיות- מרכזית מספיק, מטופחת ומסודרת, ונעימה לעין. ובכן- מסתבר שגם לה יש צד אפל!!! כן כן, פנינת הקונדיטוריה הצרפתית הראשונה במסע מוקמה לה באזור התעשייה המאובק והמטונף של רמת השרון. לאחר שהרגיעו את נפשן התמימה שסבלה מניפוץ בועת האשלייה וניקו את נעליהן מהסחי התעשייתי מצאו ר' והפוסט דלת כניסה קטנטנה לכוך מיניאטורי המדיף ניחוחות אפייה.

ובכן, התברר כי אקלרים אין באותו כוך מיניאטורי, אך לא דיזאסטר כזה הוא שיעצור את שתי הגראציות! הן בחרו באופציה הטובה ביותר האפשרית בסיטואציה הנתונה – להתנחם במה שכן היה למקום להציע. ואין ספק שזו הבחירה התבררה כמוצלחת!

קודם כל יש לציין כי המקום הצטייד מבעוד מועד בשירות שככל הנראה ראוי לתואר 'השירות הכי אדיב במדינת ישראל'. הצטיידות זו היא ללא ספק רווחית, כי אין ספק שהרעב של הצרכן מתגבר מרגע לרגע מרוב חיוכים, אמירות תודה וצחקוקים.

מלבד אדיבות ונחמדות, שתמיד גורמות לפוסט למצב רוח מרומם בשל העובדה שהן מספקות לו הוכחה שאכן-לא-כל-העולם-קר-ומרושע, הציע הכוך גם מגוון מאפים (למשל מאפה שמרים עם גבינה ואוכמניות. אוכמניות רולז!), עוגיות שונות ומגוונות (וגולת הכותרת לעניות דעתו של הפוסט: עוגיות סיידר. לכאורה ובביס ראשון נדמה לטועם כי מדובר בעוגיית חמאה רגילה ומעט פושטית בניחוח תפוחי. בביס השני, עם ההגעה למרכז העוגייה, מתגלה פלא בלתי מוסבר של טעם סיידר מובהק, קופצני וייחודי, שעד היום הפוסט לא הצליח להבין איך הטעם וההרגשה הזו הצליחו להיכנס לתוך עוגיונת קטנטונת..), טראפלז שוקולד שווים (הן קיבלו אחד מתנה..), פחזניות תפוחות וחמדמדות (הן קיבלו 2 מתנה!) ולרגל החג הרנדומלי שהתקרב ובא באותה תקופה (לצערו הרב נאלץ הפוסט להודות שזה היה ראש השנה וזה היה מזמן. ר'- בואי לעוד סיור אקלרים!!!)  – מרשמלו דבש שהוגש להן לטעימה.

היה טעים, היה נעים, היה מפתיע והיה כיף במיוחד.

היעד השני (והאחרון בנתיים. אי אפשר לאכול כ"כ הרבה בחופשת קיץ אחת! ואי אפשר לצאת למסעות הרפתקניים כשיש לך לימודים עם קורסי בחירה ייחודיים שחומדים את זמנך..) הסתתר לו בין חנויות לשמלות כלה, בוטיקי אופנה שגורמים לך להרים גבה מעוצבת להפליא, וחנויות נעליים שונות ומשונות…

כן- ניחשתם נכונה! המיקום הוא רחוב דיזינגוף, והשיק (של הפטיסרי, כמובן. את השיק של הרחוב תוכל להגדיר רק בלוגרית אופנה מיומנת, ולא גוזל-רשת עול ימים כמו הפוסט) הוא צרפתי.

למרבה הצער, עם כל הפאסון גם פה התרחש אסון (קטן), ואקלר לא היה בנמצא (לפחות להם הייתה הבטחה לימים ספציפיים בשבוע בהם יש אקלרים..). אבל גם פה הגרגרנות ניצחה, ועוגת השוקולד האלוהית שקרצה מהויטרינה פיתתה אותן להישאר ולטעום קצת.. אז נלקח קרואסון פיסטוק משעשע לסלסילה קטנה ומגניבה להפליא. היה טעים והיה מקורי, אך לא נרשמו מחשבות בגידה בקרואסון השקדים הנצחי של הפוסט. נלקחה גם אותה עוגת שוקולד פתיינית, שהתבררה כשילוב מושלם בין שכבות שוקולד שונות (מוסים, גנאשים ושאר מזילי ריר) ובין מזרק פלסטיק מיניאטורי ובו רוטב פירות יער. בתחילה נראה כאילו יש הרבה שוקולד (טוב!) ומעט רוטב (חבל, אבל נשרוד). מביס לביס התגלה כי יש פה מלאכת מחשבת של איזון מושלם ושילוב אלוהי.

עכשיו רק חסר הקינוח לארוחה המזינה הזו, לא? לאחר התייעצות קלה הוחלט על קינוח בריא: תפוח עץ.

אבל בסגנון צרפתי, כן? התפוח הופשט מליבתו, מולא בפירות יער וקצת קינמון במקומה, הוספג בקרמל ונעטף בגלימת בצק עלים חיננית (שעוצבה כמו תפוח. עם עלה. זה היה די מגניב הדבר הזה!). ואז כמובן נשלח לחופשה קטנה בתנור החמים, עד שכל הקונסטרוקציה הזו הפכה למאפה שחום, פריך וספוג בקרמל פירותי וריחני.

או במילים אחרות- טעים טעים טעים.

אם לסכם את האפיזודה המהוללת הזו בחייו של הפוסט- הרי שהוא אסיר תודה לקרייבינגז של ר' ומצפה בקוצר רוח לחופשת הקיץ הבאה שתגיעה כבר- ותביא איתה את הגאולה, ואת הפרק הבא במסע המופלא..

🙂