Posts tagged ‘פירות יער’

1 באפריל 2017

כחומר ביד הבלוגר – פסטה לקינוח לכבוד האחד באפריל!

הפוסט לא הכין לכם מתכון בכלל!
סתאאאאאאם, אחד באפריל 😉

כבר שנים שהפוסט בלונדיני לא באמת מנסה למתוח את חבריו באחד באפריל,
וכבר שנים (אותן שנים כנראה…) שהוא נהיה קצת חשדניסט כלפי חדשות מרעישות במיוחד שמגיעות דווקא בתחילתו של חודש אביבי זה (נישואים פתאומיים, פרידות לא הגיוניות (סטטוסים בפייסבוק זה קל), ושאר אירועי-חיים מאותגרי תזמון), ובו זמנית עוקב אחרי ה"מתיחות" הצפויות והמשעשעות של גוגל ושאר חבריהם.
תכלס – האחד באפריל בדרך כלל היה עבור הפוסט יותר פוטנציאל לשעשוע מאשר התעסקות ישירה.

אבל – הנה הגיע פרויקט כחומר ביד הבלוגר והחליט לגרום לפוסט להשתעשע קצת יותר ברצינות השנה 🙂

האתגר החודש היה ליצור משהו מתחום הקונדיטוריה או האפיה עם פסטה!
היו בלוגרים שפירשו את האתגר לכיוון יצירת מנות המתחפשות לפסטה, והיו מי שהעדיפו לעבוד עם פסטה ליצירת מנות חדשות… והפוסט, מרוצה מאוד מהעובדה שלאחרונה קיבל מכונת פסטה כמתנת יומולדת מפנקת במיוחד –
החליט ליצור את הפסטה שלו בעצמו ולעשות ממנה קינוח שמתחפש למנת פסטה סטנדרטית! 😀

הרעיון הראשון שעלה לפוסט במוחו (הדי קודח, בואו נהיה כנים לרגע) היה לזניה:
במקום רוטב בשמל – קרם פטיסייר צחור
במקום רוטב עגבניות – ריבת פירות יער חמצמצה
ובמקום עלי פסטה סטנדרטיים – פסטת קקאו שתוסיף קצת מרירות ותשלים טעמים.

מי חתיך?

דיון מרתק עם יקירת המדור (הי מארינקא) הביא לגילוי מרגש שלגיברת יקירת יש פנטזיה על רביולי חמאת בוטנים ממולאים בטראפל שוקולד מריר. מה עשה הפוסט? ניסה גם את זה 😀

הו שלום לכם!

התוצאות הצדיקו להעניק לכם את המתכון ללזניה במלואו, אבל הפוסט, כמו הפוסט, יספק לכם גם מידע רלוונטי על הרביולי, במסגרת מסורת מתכוני הבונוס 🙂

לזניה לקינוח לכבוד האחד באפריל

(תכלס תלוי בכם :))

חומרים:

לפטיסייר: (כמות זו של פטיסייר תוכל להספיק לכ-4 מנות אישיות של לזניה, 5 אם אתם יעילים בחלוקת משאבים)

  • 2 חלמונים
  • 25 גרם קורנפלור
  • 60 גרם סוכר
  • 250 מ"ל חלב
  • 1/2 מקל וניל

לריבה:

  • פה אתם יכולים להשתמש בריבה מוכנה שאתם אוהבים (עדיפות לריבה אדומה – אם אתם הולכים על עניין התאמת הצבעים), יודעים שהיא איכותית (ניתן להרגיש את הפרי) ומבחינים בחמצמצות בטעמה – שימוש בריבה מאוד מתוקה יניב מנה מאווווווד מתוקה
  • אם אתם רוצים להכין ריבה בעצמכם, הפוסט יכול לספר שהוא הכין ריבה מהירה מתותים ופטל שהתקרבו לסוף חייהם:
    הוא השתמש בסוכר במשקל חצי ממשקל הפירות (למשל- 400 גרם סוכר על 800 גרם פרי), הוסיף מעט מקלות וניל יבשים שיוסיפו טעם, מיץ מליים אחד קטן ומעט ג'ינג'ר מגורר. את כל העסק הוא בישל על להבה גבוהה יחסית – כדי להשיג הסמכה מהירה ולשמר כמה שאפשר את טעמי הפרי – עד להסמכה, ואז העביר לצנצנות מעוקרות.

לבצק הפסטה: (הכמות לבצק פה היא הכמות המינימלית האפשרית לבצק פסטה. הפוסט מאמין שמכמות כזו יוצאות כ-4 מנות אישיות, אולי חמש – חושו חופשי להכפיל כאוות רצונכם ולהתאים כמויות פטיסייר)

  • 80 גרם קמח
  • 20 גרם קקאו
  • 1 ביצה, טרופה

הכנה:

בהנחה שהריבה שלנו כבר מוכנה, בין אם היא קנויה או ביתית (ומוכנה מבעוד מועד) – מתחילים בהכנת קרם הפטיסייר: בקערה חסינת חום טורפים יחד חלמונים, קורנפלור וסוכר. בנתיים מביאים את החלב והוניל לסף רתיחה בסיר (טיפ: אם תערובת החלמונים מסרבת להתערבב ולהתאחד חושו חופשי להוסיף כף-שתיים מהשמנת לפני החימום – זה יעזור "לשחרר" את החלמונים ויקל על הטריפה – ולא יפגע בענייני איזון טמפרטורות).
כשהחלב כמעט רותח מוסיפים ממנו מעט, כמה כפות בכל פעם, לתערובת החלבונים וטורפים במהירות. כשמתאחד מוסיפים עוד כמה כפות, כך עד שכשליש מהחלב מעורבב עם החלמונים.
שופכים את תערובת החלמונים אל הסיר עם שאר החלב ומחזירים אל האש תוך טריפה מתמדת, עד שהפטיסייר מסמיך.
את הפטיסייר המוכן מצננים לטמפרטורת החדר (וטורפים אותו מעט כל כמה דקות – על מנת למנוע היווצרות קרום). כשהקרם צונן מעבירים אותו לקופסה אטומה ולשעה לפחות למקרר.

לפני בניית המנה טורפים מעט את הפטיסייר הקר כדי להחזיר לו את מרקמו ומעבירים לשקית זילוף עם צנטר לבחירתכם (הפוסט בחר בצנטר משונן).

בצק קקאו מהמם במכונת פסטה שווה

להכנת בצק הפסטה שוקלים קמח וקקאו לקערה נוחה ללישה ומערבבים את השניים יחד לתערובת אחידה יחסית.
יוצרים גומה קטנה בתערובת הקמח ושופכים אליה את הביצה. לשים עד לבצק אחיד.
פה זה הזמן לומר שבצק פסטה אמורים ללוש כך שכל פעם מוסיפים מעט מהקמח אל הביצה ולשים, מוסיפים ולשים – עד שכל הקמח נטמע. בכמות כזו קטנה של בצק זה קצת מצחיק לנסות לעשות את זה, אבל זה עובד 🙂
כשהבצק מוכן עוטפים אותו בניילון נצמד ונותנים לו לנוח בטמפרטורת החדר כחצי שעה.

מי מוכן להתבשל ברותחין?

אחרי שהבצק נח לו בנוחות אפשר לשים סיר מים על האש ולהביא לרתיחה, ובנתיים לרדד עד אין קץ:

אם יש לכם מכונת פסטה זו ההזדמנות לשלוף אותה 🙂
הפוסט חייב להודות שהבצק הפתיע בקלות העבודה איתו כי הוא לא דרש הרבה מאוד קימוח וכמעט שלא נדבק למכונה. זה בצק שיצא יותר יבש ממה שהפוסט מכיר מבצק הפסטה הסטנדרטי שלו (אולי בגלל הקקאו), אבל דווקא בעת הרידוד הוא היה מאוד נוח ומתחשב. 
בקיצור: עם מכונה מעבירים את הבצק כמה פעמים על רמה 0 (מעבירים, מקפלים ומעבירים שוב). כך משיגים את האלסטיות של הבצק ומקלים על התהליך. אח"כ מעלים בהדרגה את הרמה עד שמגיעים לעובי הרצוי. עבור הלזניה הפוסט הגיע לרמה 6, שהניבה בצק דק למדי שלא משתלט על הקינוח, אבל עדיין מורגש בביס. מי שמעדיף לזניה פחות "צ'ואית" יכול להגיע לרמה 7 או 9 – רק תיזהרו מהידבקויות!
אם אין מכונת פסטה יש לרדד את הבצק דק ככל שניתן.
מהבצק המרודד קורצים עיגולים או מלבנים (אם חושקים במנות אישיות). ניתן גם להכין דפי לזניה מלבניים גדולים יותר ולסדר את הקינוח בתבנית מרכזית, אבל הפוסט חושב שזה יותר קינוח של מנות אישיות.

שחייה צורנית בסיר מבעבע

את העיגולים/ מלבנים מבשלים במים רותחים (לא להתבלבל ולהוסיף מלח למי הבישול!) כ-7-10 דקות, מוציאים מהמים ומניחים על צלחת על מנת שיצטננו ויתייבשו קצת.

לבניית הקינוח מסדרים שכבות של עלי לזניה מבושלים וצוננים, זילופי פטיסייר יפים וריבה לפי הסדר המועדף עליכם לבניית לזניה 😀
בתאבון ובהצלחה 😉

קלוז-אפ חגיגי

 

הערות, טיפים ורעיונות:

  • אז… כן – מדובר במתכון הרפתקני משהו 😉 אבל לא מאוד מסובך.
    בתכלס הפוסט היה מרוצה מהתוצאה ומעניק לקינוח את התואר "משעשע וטעים!" 
  • חושו חופשי לשחק עם הכמויות ועם גיוונים – לפי טעמכם ומוחכם הקודח!
    מה שכן- הפוסט ממליץ לשמור על איזון טעמים – הקקאו מוסיף מרירות ועומק והריבה מוסיפה רקע חמצמץ – ובלעדיהם זה לא היה מספיק מעניין 🙂

אומנומנום!

ואם אתם עדיין מעוניינים ברביולי חמאת בוטנים במילוי טראפל, להלן מסקנותיו של הפוסט ומתכון בונוס:

הפוסט רצה במקור להכין בצק פסטה שבו חמאת הבוטנים *תחליף* את הביצה, אבל זה לא ממש הצליח לו. 
בצק שהוא הכין עם חמאת בוטנים בנוסף לביצה יצא עמיד ואפקטיבי, אם כי משום מה קצת יבש ולא הכי קל לעבודה.
עם זאת, הבצק התנהג יפה מאוד בבישול, ואם תדאגו להדביק את קצוות הרביולי כמו שצריך ולשמור על שלמותו של הבצק (בלי סדקים ושברים) – תוכלו לקבל כיסון חמוד עם טעם חמאת-בוטנימי עדין ומילוי של שוקולד נוזלי ועמוק! 🙂

רביולי חמאת בוטנים ושוקולד – הוראות הכנה

  • לטראפלס: לתוך 80 גרם שמנת מתוקה חמה ממיסים 160-170 גרם שוקולד מריר (הפוסט השתמש בשוקולד 72%). מקררים את התערובת לחצי שעה במקרר ואז ניתן לעצב כדורי טראפל בעזרת כף גלידה קפיצית – התערובת עדיין נוזלית אבל סמיכה יחסית, וזה מקל מאוד על העניינים 🙂
    את כדורי הטראפל מקפיאים עד להכנת הרביולי – כדי שיהיו קרים ככל שניתן לפני הבישול.
  • לבצק: הפוסט ערבב בעזרת קצות האצבעות 3 כפות חמאת בוטנים לתוך 100 גרם קמח. לתערובת הפירורית שהתקבלה הוא הוסיף ביצה ולש עד לבצק אחיד-אך-מעט-מתפורר, ונתן לבצק לנוח לכחצי שעה.
  • ליצירת הרביולי: מרדדים את הבצק במכשיר פסטה (לדרגה 6), או בעזרת מערוך ליריעה דקה מאוד. קורצים עיגולים בעזרת קורצן/ חותכן/ כוס.
    באמצע כל עיגול מניחים טראפל קפוא. אם כף הגלידה שלכם מייצרת כדורי טראפל גדולים מדי – אל תהססו לחתוך אותם בעזרת סכין. זה מאוד קל כשהכדורים קפואים!
    מרטיבים בעזרת מעט מים את כל ההיקף של עיגול ומדביקים את הקצוות זה לזה (לצורת חצי עיגול). 
    מוודאים שההדבקה אטומה וחזקה.
    מבשלים את הרביולי במים רותחים כ-7-10 דקות, מוציאים ומייבשים מעט – וזוללים!
    ניתן לקשט בדובדבן אמרה ומעט סירופ – זו תוספת מאוד נחמדה לטעם 🙂 🙂 הפוסט בטוח שגם תותים טריים יתקבלו פה בברכה 🙂

מי רוצה ביס?

 

מעוניינים בעוד מתכוני פסטה מגניבים לאללה? 😀

בברכת "מי שאשכרה מכין – חובה עליו לשתף" 🙂 🙂

מודעות פרסומת
5 בפברואר 2017

כחומר ביד הבלוגר – טארט מרווה מרענן

ט"ו בשבט מתקרב אלינו בצעדי ענק, ופרויקט כחומר החליט ללבוש ירוק חגיגי במיוחד: עשבי תיבול!

וכמובן, שוב נתקל הפוסט בסאגת ההתחבטויות הקבועה שלו:
*זה* נדוש מדי לדעתו (נענע/ מנתה)
*זה* הוא כבר ניסה וגם ככה זה שטיק של מישהו אחר (בזיליקום – לז'אק ז'נה, מושא הערצתו של הפוסט, האיש בעל השוקולה שו הטוב ביותר בפריז שעוד מגיש לך פרליני שוקולד קטנים ומהממים לצד השוקולה שלא יחסר, השף פטיסייה והפריז ברסט הגבוה מכולם כנראה, יש טארט לימון ובזיליקום שהפוסט הכין עפ"י מתכון שלו כבר)
*זה* אויאויאוי (כוסברה. הפוסט שונא כוסברה!)
*זה* יותר מתאים למאפים מלוחים והפוסט רוצה לאתגר את עצמו עם קינוח (טימין)
ו*זה*.. זה…
פתאום הפוסט חשב על מרווה, ותהה לעצמו איך הטעם המעניין והייחודי שלה ישתלב לו בקינוח.

מסתתרת פה מרווה!

מסתתרת פה מרווה!

מכיוון שהפוסט הוא פרקטי, מיד רכש לעצמו גם נענע, גם טימין וגם מרווה – והמשיך לחשוב במרץ.

ומכיוון שהפוסט הוא גם יעיל – הימצאותם של 4 חלמונים מיותרים במקרר שתלה במוחו רעיון: פטיסייר מרווה. למה? ככה 🙂

בעודו תוהה לעצמו איך טעם המרווה ישתלב בחלביות של הפטיסייר ("מה", אמר לעצמו, "הרי שמים מרווה בריזוטו ופסטה שמנתית וזה, זה לגיטימי!") מצא עצמו הפוסט טורף (מלשון 'מטרפה', כן? עוד לא הגיע שלב האומנומנום) במרץ קרם פטיסייר ריחני ומעניין.

בעודו תוהה לעצמו לאן הקינוח הזה הולך לקחת אותו, החליט הפוסט להתייעץ עם חברו החדש (יחסית): שף ווטסון!
ושף ווטסון החליט לעוף על עצמו בפירגונים למרווה – המון חומרים השתלבו איתה מצוין (או מה שלא תהיה משמעותו של מעגל "סינרג'י" שלם), והפוסט רק היה צריך להחליט מה הוא עושה איתם 🙂
כשאגוזי לוז צורפו למרווה כחיבור מוצלח – הפוסט החליט ללכת על טארט ובו בצק פריך שישלב אגוזי לוז ומרווה קצוצה, וימולא בפטיסייר, שכבר המתין בסבלנות במקרר.
עוד קצת מחקר וגם זסט לימון הוצע על ידי ווטסון, כפרעליו. תוספת מבורכת לכל בצק פריך, הלא כן?
בסוף, כשווטסון הציע להוסיף וויסקי לכל החגיגה הזו – הפוסט כבר ידע מה הוא הולך לרקוח ממוחו הקודח למטבחו ה… זורח (?):

כפרעל ווטסון

כפרעל ווטסון

טארט מרווה מרענן

(5-6 טארטים אישיים או טארט אחד בתבנית 24)

חומרים:

לפטיסייר מרווה:

  • 250 מ"ל חלב
  • 1-2 ענפי מרווה
  • 2 חלמונים
  • 60 גרם סוכר
  • 25 גרם קורנפלור
  • מעט חמאה (כ-15-20 גרם)

לבצק פריך מרווה, לוז, ליים ו-וויסקי:

  • 30 גרם אגוזי לוז טבעיים (לא קלויים)
  • 130 גרם קמח
  • 50 גרם אבקת סוכר
  • 100 גרם חמאה קרה, חתוכה לקוביות
  • 1 חלמון
  • זסט מליים אחד (אפשר גם מלימון קטן)
  • עלי מרווה קצוצים (מענף/ ענף וחצי)
  • 2 כפות וויסקי – לא חובה

לעיטור (לא חובה):

  • מעט זסט ליים
  • מעט עלי מרווה קצוצים
במלוא תפארתו

במלוא תפארתו

הכנה:

מתחילים בהכנת הפטיסייר, כי הוא צריך קירור של כמה שעות במקרר:
שמים את החלב ואת ענפים המרווה בסיר ומביאים לרתיחה עדינה תוך ערבוב מדי פעם (שיעזור לטעם לצאת מהמרווה). מצננים את החלב כחצי שעה (שוב – טריקים להעצמת מיצוי טעם המרווה. בשלב הזה החלב כבר יעלה ניחוח עדין של מרווה – זה די מגניב זה) ומביאים שוב לסף רתיחה.
בקערה חסינת חום טורפים את החלמונים, הסוכר והקורנפלור לתערובת אחידה. אם מאוד קשה לטרוף אותם אפשר להוסיף מעט מהחלב – כל עוד הוא לא חם.
כשהחלב על סף רתיחה מוציאים את ענפי המרווה ומוסיפים כשליש מהחלב אל תערובת החלמונים – וטורפים מיד. אם אתם מעדיפים, אפשר גם להתחיל בהוספה של כמה כפות מהחלב החם, טריפה מהירה מיידית, עוד כמה כפות וחוזר חלילה עד שכשליש מהחלב נטרף לו עם החלמונים 🙂
מחזירים את תערובת החלמונים אל יתרת החלב שבסיר ומחזירים אל האש תוך טריפה מתמדת, עד שהפטיסייר מסמיך. מורידים מהאש ומוסיפים את החמאה, טורפים טוב עד שהחמאה נטמעת כולה בפטיסייר.
מצננים את הפטיסייר בטמפרטורת החדר תוך טריפה מדי פעם (על מנת למנוע היווצרות קרום), וכשהוא צונן- מעבירים אותו למקרר לשעתיים לפחות.

עכשיו מכינים את הבצק:
במעבד מזון שמים את האגוזים והקמח ומעבדים בפולסים עד שהאגוזים טחונים דק ככל האפשר.
הקמח עוזר לאגוזים לא להפוך למחית/ חמאת לוז, כי אגוזים נוטים לעשות זאת 🙂
מוסיפים את אבקת הסוכר, החמאה, זסט הליים ועלי המרווה הקצוצים ומעבדים בפולסים לתערובת אחידה.
מוסיפים את החלמון ואת הוויסקי ומעבדים עד שמתחילים להיווצר גושי בצק. 
מוציאים את הבצק לניילון נצמד, ואם יש עודפים קמח – מעבדים את הבצק מעט בידיים עד להטמעת הקמח. משטחים את הבצק לדיסקית, עוטפים בניילון נצמד ושולחים למנוחה של שעה במקרר. 

תצוגת תכלית או סטיילינג?

תצוגת תכלית או סטיילינג?

אפייה והרכבת הטארטים:
מרדדים את הבצק הקר על משטח מקומח לעובי של 3-4 מ"מ ומסדרים בתבניות הטארט. חשוב להקפיד להצמיד את הבצק לתבנית כמו שצריך, כולל לזוית בין התחתית לדופן (כדאי לנסות ליצור זוית של 90 מעלות – זה עוזר לבצק לא לקרוס באפייה, וזה חשוב כי אנחנו עושים אפייה מלאה בלי משקולות :-O )
את התבניות המבוצקות מחוררים במזלג ושולחים לגלות של כחצי שעה במקפיא. בנתיים מחממים את התנור ל-180 מעלות.
אופים את קלתיות הבצק (כן, כן – מיד מהמקפיא) עד שהם זהובות למדי.
לתבניות אישיות יספיקו 15-20 דקות, ייתכן שתבנית 24 תצטרך סה"כ חצי שעה.
בנתיים טורפים את הפטיסייר הקר ע"מ להחזיר אותו ממרקם פודינגי למרקם קרמי :).
נותנים לקלתיות האפויות להצטנן מעט (שלא ילחיצו את הפטיסייר וזה 😛 ), ממלאים אותם בפטיסייר ואם רוצים – מעטרים במעט זסט ועלי מרווה קצוצים דק.

מגישים, זוללים, נהנים וחוזר חלילה 🙂

חתיך, לא?

חתיך, לא?

הערות, טיפים ורעיונות:

  • כמויות מרווה: הפוסט ניסה לשחק עם כמות המרווה ככה שטעמה לא יהיה חזק מדי, אך גם שיהיה מספיק מורגש. לטעמו הטארט השלם יצא עם טעם מגניב ומרענן של מרווה, וכמו כן לפטיסייר היה טעם מורגש אך עדין של מרווה. שני הטועמים האחרים הרגישו את המרווה יותר בבצק דווקא. מעניין 🙂
    שני ענפי מרווה מכובדים הספיקו אפילו לכמות פטיסייר כפולה, אז הפוסט ממליץ לשים ענף מכובד או שני קטנים בכמות הפטיסייר המצוינת פה ולרחרח את החלב בהרתחה הראשונה. אם הריח חזק מספיק לטעמכם- מצוין, ואם לא- תמיד אפשר להוסיף ענפון 🙂
    לגבי הבצק- הפוסט מאמין שאין חשש בהוספת עלים מיותר מענף אחד. כדאי לא לשים יותר מדי כי הפוסט חושש ממרירות, אבל גם שני ענפים יהיו כנראה בסדר.
  • הכפלת כמויות וכו': לפוסט היו 4 חלמונים מיותמים במקרר ועל כן הוא הכין כמות כפולה של פטיסייר. אם הטעם נשמע לכם מגניב – לכו על זה 🙂
    תוכלו לערום פטיסייר לגובה על הטארטים האישיים, או לחילופין – אם אתם הולכים על טארט מרכזי – ייתכן שתוכלו למתוח את הבצק גם לתבנית של 26 או אפילו 28 – ואז הרבה פטיסייר זה רק לטובה 🙂
  • וויסקי: אז… שף ווטסון, כאמור, טען שוויסקי מתאים פה עם כל החמולה, והפוסט הקשיב לו. אממה, גם הפוסט וגם יתר הטועמים (כולל טועם שהפוסט מחזיק ממנו איש וויסקי 🙂 ) פחות הרגישו בטעם.
    אז ייתכן שהוויסקי עוזר לטעם כללי מגניב של הבצק וייתכן שלא. אם בא לכם על בצק אלכוהולי (בעיקר בקונספט, לא בטעם 🙂 ) – מעולה. אם לא, אתם מוזמנים להוסיף כף-שתיים של חלב או מים קרים לבצק במקום הוויסקי, כדי לשמר את איזון הנוזלים.
    אבל תכלס – בצק פריך עם וויסקי זה מגניב 🙂
  • חמאה בפטיסייר: הפוסט בד"כ לא מוסיף חמאה לפטיסייר שלו (והוא חושב שפטיסייר מחומא נקרא "קרם מוסלין", למדקדקין 😉 ), אבל הפעם הוא חשב שזו תהיה תוספת חיננית שתחמיא למרווה ולמרקם הקרם, שהוא מרכיב די מרכזי בטארט. מבחינתו יצא מוצלח, אבל אם אתם מעדיפים להקליל מעט את הקינוח, ייתכן שכדאי לוותר על החמאה.
  • גיוונים: אז ווטסון טוען שגם כלמיני פירות יער יכולים להשתלב מצוין בשילוש מרווה-זסט-לוז, והפוסט חשב שאולי עיטור הטארט בכמה פטלים יכול להיות רעיון מגניב למדי. זה שהוא לא ניסה את זה- לא אומר שאתם לא יכולים! גם כמה אגוזי לוז קלויים וקצוצים יכולים להיות תוספת מגניבה מעל הפטיסייר לדעתו של הפוסט 🙂
    כמו כן, אם בא לכם קרם קליל יותר, תרגישו חופשי לקפל לתוכו קצת קצפת ללא ממותקת 🙂 זה מניב מהפטיסייר מעין מוס עדין, שזה לא רע בכלל 🙂
אחרון ודי

אחרון ודי

ומה עכשיו? עוד מתכוני עשבי תיבול! נשמע מעניין שם, שווה בדיקה 🙂

7 בנובמבר 2016

כחומר ביד הבלוגר – מה עושים עם חלבונים מיותמים?

אז… באמת מה עושים עם חלבונים מיותמים? 🙂
הפוסט נתקל בסוגיה הזו לא פעם, במיוחד אחרי הכנת קרם ברולה, אלפחורס, למון קרד ושאר מתכונים עשירים.
הפתרון הראשוני שלו היה, כמובן, מרנג, אבל יש גבול לכמות קציפת החלבונים האפויה שאדם יכול לנשנש בחייו רק לשם חיסול חלבונים (וכן, הפוסט כבר ניסה מרנג בכלמיני טעמים עם כלמיני תמציות, או מרנג מזולף בשוקולד, או שתי עוגיות מרנג מסונדווצ'ות עם נוטלה..).

אחרי כמה וכמה חביתות חלבונים הפוסט גילה אהבה חדשה ועמה תשובה ניצחת לסוגיית המיותמים: הפיננסייר!
טעים, חמאתי ועשיר ועם זאת – אף לא חלמון אחד!

אבל מכיוון שכבר קיבלתם מתכון פיננסייר אחד בערך לפני שנתיים הפוסט החליט לנסות לגוון לכם!
ואיך יעשה זאת?
ובכן, לפני זמן מה פרסמה מורקייק אחת תמונה של מוס שוקולד חתיך (ישמצב שזה היה באינסטגרם, כן?), ובתיאור שלו ציינה שאין בו חלמונים כלל וכלל. הפוסט חשב לעצמו שזה מתכון "גזור ושמור" קלאסי לשליפה בפעם הבאה שיהיו לו הרבה חלבונים שמחפשים בית חם (מממ… ובכן- בית קר. זה מוס, אנחנו מעדיפים קור), והנה הגיע חודש החלבונים!
אבל הפוסט לא רצה לתת לכם מתכון שמנצל רק 3 חלבונים, כי אז אם תכינו קרם ברולימון מה תעשו עם 3 החלבונים הנוספים שיוותרו לכם??
ועל כן קבלו מתכון ורסטילי!
בא לכם להגיש פבלובות חגיגיות אפופות מוס שוקולד? הגעתם למתכון הנכון!
בא לכם קינוח כוסות מפונפן ומדוגמן שראוי לעלות לאיסנטגרם עם ההאשטאג #נופילטרנידד? עדיין המתכון הנכון! והמקום הנכון! 🙂

גם וגם - ורסטילי זה כאן

גם וגם – ורסטילי זה כאן

אז יאללה, לעבודה!

פבלובה מוס שוקולד
או: קינוח כוסות של מוס שוקולד ומרנג
(או נום חלבונים חגיגי)

(לפחות 6 מנות, אולי אפילו 8)

חומרים:

למרנג:

  • 3 חלבונים 
  • קורט מלח
  • 3/4 כוס סוכר (אפשר קצת פחות)
  • 2 כפיות תמצית וניל
  • מעט לימון/ קרם טרטר

למוס (מתורגם ומעובד קצת מהמתכון הזה):

  • 160 גרם שוקולד (אפשר גם 150 אם זה מה שיוצא, הפוסט שם 160 אז הוא זורם)
  • 400 גרם שמנת מתוקה
  • 3 חלבונים
  • קורט מלח
  • 30 גרם סוכר

לקישוט (אופציונאלי):

  • פטל טרי/ תות שדה פרוס/ כל פרי אחר שבא לכם עליו ויתאים לכם עם שוקולד מריר
  • קצפת ממותקת
  • שבבי שוקולד מריר (פשוט לגרד קצת מהשוקולד עם סכין חדה – בזהירות 🙂 )
  • ברס או שאר שברי אגוזים מקורמלים

הכנה:

מתחילים במרנג:
הפוסט פעם שמע (ממארינקא, יקירת המדור) שאם נותנים לחלבונים לנוח קצת בקערה עם מלח – הם מתקצפים טוב יותר. אז כל פעם שהוא רוצה קצף חלבונים טוב – הוא מתחיל בלהניח את החלבונים יחד עם קורט מלח בקערת המיקסר ובנתיים מתפנה לכל שאר ההכנות…
אז תנו לחלבונים והמלח לנוח קצת, ואחרי כמה דקות תוסיפו את הוניל והלימון/ טרטר (שניהם עוזרים להקצפה, והלימון לא יורגש בטעם הסופי) ותתחילו להקציף. לאחר שנוצר קצף דליל מתחילים להוסיף בהדרגה, תוך הקצפה במהירות גבוהה, את הסוכר.
כשהקצף יציב ומבריק וחתיך מעבירים אותו לשקית זילוף עם צנטר משונן.
אם אתם מעוניינים בקינוח כוסות בלבד עם נשיקות קטנטנות – הפוסט ממליץ על צנטר קטן.
אם אתם מעוניינים בפבלובות- הפוסט ממליץ על צנטר רחב יחסית (למשל, צנטר שמתאים לזילוף פחזניות).
וכמובן – שאפשר את שניהם! 🙂
(זה מה שהפוסט עשה, עם שתי שקיות זילוף נפרדות)

Why not both?

Why not both?

אם אין לכם שקיות זילוף – אפשר בכיף להשתמש בכפית!
לפבלובות: עורמים ערימה נאה של קצף ואז משטחים אותה מהאמצע ומשאירים שוליים מוגבהים. התיאור הכי טוב שיש לפוסט הוא שזה בדיוק כמו לצלחת חומוס 🙂
לנשיקות: פשוט עושים ערימות קטנות של קצף.

את כל תבנית המרנג שלכם אפשר לאפות יחד- ב-110 מעלות צלזיוס, בין שעה וחצי לשעתיים. העיקר הוא שהמרנגים יתנתקו בקלות מהנייר בסוף האפיה ויהיה יבשים וקריספיים גם מבפנים (ההתנתקות מנייר האפייה היא בד"כ אינדיקציה די טובה לקריספיות). הפוסט אפה שעתיים ואח"כ השאיר את הנשיקות להצטנן קצת בתנור המכובה.

הנשיקות נשארות קריספיות וחמודות בקופסה אטומה, אז אפשר בהחלט להכין את השלב הזה מראש 🙂

נשיקות קטנות וחמודות

נשיקות קטנות וחמודות

ועכשיו למוס:
שמים את החלבונים והמלח בקערת המיקסר ופונים לשאר ההכנות 🙂

ממיסים את השוקולד בבן מארי או במיקרו. הפוסט ממליץ לעשות זאת בקערה גדולה יחסית, שנוכל להכניס אליה אח"כ את שאר חומרי המוס.
הפעם הפוסט דווקא עשה שימוש בבן מארי, כי למרות שהוא דוגל בהמסת שוקולד במיקרו- הוא יודע ששוקולד עלול להישרף, ומכיוון שבמתכון זה אנחנו ממיסים את השוקולד לבדו (בלי שמן או שמנת שיעזרו לו להתמודד עם הטמפרטורות) – השיטה הזהירה ביותר תהיה בן מארי. אם אתם בכ"ז רוצים ללכת על המיקרו- הפוסט ממליץ על פולסים קצרים ומשנה זהירות 🙂
את השוקולד המומס משאירים למנוחה בטמפרטורת החדר עד ששאר החומרים מוכנים.

בנתיים מקציפים את השמנת המתוקה לקצפת רכה, וגם לה נותנים להמתין קצת.

עכשיו מתחילים בהקצפת החלבונים, ושוב- כשמתחיל להיווצר קצף דליל – מתחילים להוסיף את הסוכר בהדרגה, תוך הקצפה על מהירות גבוהה – עד לקצף נוקשה (הוא יהיה פחות מבריק ופחות חתיך מהקצף של המרנג, וזה בסדר – כי יש פה הרבה פחות סוכר…).

בשלב זה מערבבים את קצף הביצים והשוקולד – הכל בבת אחת – עם מטרפה. 
בעוד המתכון המקורי גרס שיש להוסיף את החלבונים אל קערת השוקולד, הפוסט חשש שהקערה החמה (היא בכלזאת עמדה כמה דקות על סיר ובו מים שהיו רותחים ועכשיו כובו) תעשה קצת שמות בחלבונים – ולכן הוא הוסיף מעט חלבונים אל השוקולד, טרף קצת והוסיף את כל התערובת הזו אל שאר החלבונים – וטרף עד אחידות. 
בעת הוספת מעט החלבונים אל השוקולד, התערובת התקשתה קצת. ככל הנראה כתוצאה מכך- הפוסט קיבל בסופו של דבר מוס שוקולד עם צ'אנקים קטנים של שוקולד. הן הפוסט והן הידוע חשבו שזו תוספת מעולה של מרקם ושוקולדיות, אבל מן הראוי להזהיר מראש מתופעה זו כשחולקים מתכון 🙂
אז- אתם מוזמנים להוסיף את כל קצף החלבונים בבת אחת אל קערת השוקולד המומס ולטרוף מיד – כמו שממליץ המתכון, או לנקוט בשיטתו של הפוסט, ובכלאופן- גם אם השוקולד מתקשה קצת כשמתחילים לערבב אותו עם החלבונים – אל תתייאשו ותמשיכו לטרוף עד שהתערובת כמעט אחידה לגמרי. ואל דאגה אם הנפח יורד- זה בסדר!

עכשיו עוברים למרית: מוסיפים את הקצפת אל תערובת השוקולד ומאחדים בתנועות קיפול. הפוסט הוסיף את הקצפת בכמה "נגלות" כדי להקל על מלאכת הקיפול. מהר למדי יהיה לכם מוס שוקולדי ועשיר 🙂
עכשיו צריך לקרר את המוס לפחות שעה במקרר (אפשר גם הרבה יותר, גם המוס מחזיק כמה ימים במקרר, אז בהחלט אפשר להכין גם אותו מראש- ולהרכיב את הקינוחים מיד לפני ההגשה).
אם אתם רוצים, אפשר לשים את המוס בשקית זילוף סגורה (עם צנטר חתיך) – ככה, אחרי הקירור, יהיה לכם מוס מוכן לזילוף!
ואם לא- כמובן שאפשר לשים את המוס בקופסה אטומה ולקרר.

להרכבת הקינוח יש לבחור אם למקם פבלובה (קערית מרנג) על צלחת הגשה אישית, למלא אותה במוס שוקולד ולפזר מלמעלה (ועל הצלחת!) פטל טרי, פרוסות תות, מעט קצפת, שבבי שוקולד מריר… הכל ביחד או רק חלק מהאופציות 🙂
ואם בקינוח כוסות בחרתם, ניתן למלא את כוס ההגשה במוס ולפזר מלמעלה בלבד נשיקות מרנג קטנטנות ושאר תוספות טעימות, או שמא מתחשק לכם לרפד את תחתית הכוס או דפנותיה במרנג או פרוסות תותים, עליהם לזלף מוס ואז להוסיף עוד קצת תוספות טעימות מלמעלה 🙂 
בכל אופן – נום מובטח!

בתאבון 🙂

גרסת הכוסות

גרסת הכוסות

 

גרסת הפבלובה

גרסת הפבלובה

הערות, טיפים ורעיונות:

  • המוס עשיר וטעים מאוד! הפוסט ממליץ עליו בכל פה 😉
    והוא גם יכול לשמש כקינוח בפני עצמו, בלי מרנג ובלי (או עם, למה לא) התוספות.
    רק קחו בחשבון שהחלבונים אינם מפוסטרים (כלומר- מדובר בקינוח שאינו מומלץ לנשים בהריון וכו').
  • באשר לתוספות, הפוסט רכש פטל טרי ביום בו הגיש את הקינוח, ועל כן החליט שזו תהיה תוספת מושלמת. מה גם שהוא מאוווווד אוהב את השילוב של פטל ושוקולד מריר. 
    לפני אותה רכישת פטל גורלית ( 😛 ) הוא ניסה לחשוב על שילובים שיהיו טעימים וגם מעניינים מבחינת מרקם. המרנג נותן קריספיות מעולה ועוד קצת מתיקות, בעוד המוס מצטיין בהיותו עשיר ומפנק מאוד (אבל לא מאוד מתוק). שבבי שוקולד ו/או שברי אגוזים מקורמלים בהחלט יכולים להוסיף קראנץ' מגניב, ופירות יכולים להוסיף חמצמצות מרעננת, כמו שעשה הפטל. בכלאופן- אתם מוזמנים להתפרע!
    ואם כבר, אז רעיון מהפוסט אליכם: אם אתם מארחים הרבה אנשים ורוצים קינוח חגיגי ומגניב- אתם יכולים להכין כוסות מוס לכל אורח ולהניח על השולחן לידן קערות עם התוספות השונות – ממרנג, דרך פירות ועד קצה העולם בערך 🙂 – וכל אורח יוכל להרכיב לו את כוס הקינוח המושלמת שלו 🙂 🙂
  • הקינוח הזה יחסית קל להכנה. המוס לא דורש הרבה עבודה וגם לא הרבה קירור, והמרנג דורש בעיקר אפייה וסבלנות. וכאמור- שני חלקיו המרכזיים ניתנים להכנה מראש. אז אם בא לכם להרשים אנשים בלי לעבוד קשה מדי, ובאותה הזדמנות חגיגית לנצל את כל החלבונים שנשארו מהכנת פסטת 40 החלמונים שהכנתם (הממממ, טוב אולי הפוסט הגזים קצת) – יאללה לעבודה! 🙂
1,000 נשיקות מרנג!

1,000 נשיקות מרנג!

רוצים עוד מתכונים שווים ומפנקים לניצול חלבונים ולפינוק טעים? כדאי לכם! לכו לכאן ותהנו 🙂 🙂

מי רוצה ביס?

מי רוצה ביס?

25 בנובמבר 2012

תיאוריות קונספירציה אודות הקשר בין הזרבובים, פטל, לימון ומוסד הנישואין…

כן כן, תאמינו או לא – לפוסט יש עוד סיפורי שמנמנות בארסנל שלו! 🙂

בתור התחלה הוא בחר לספר לכם סיפור גבורה מרגש, מלא דרמה, מתח ונצחונות מרוממי נפש:

שניים מחבריו של הפוסט מימים ימימה (כלומר- אחת מהתיכון, אחד מהצבא) החליטו להתחתן! שמחה, ששון, בלון לכל ילד, וקולולו נמרץ! (מזל טוב!!!). לאור העובדה שהפוסט אחראי לשידוך החגיגי היה לו גם רווח אישי מהעניין (יי שליש דרך לגנעדן! ;)), אבל לא מזה נבעו השמחה והששון…

בכלאופן, גברת ש' הנודעה (המכונה גם מארינקא) והפוסט החליטו להכין לזוג הצעיר עוגת חתונה (פום פום פום!!!)!

עוגת חתונה זה לא צחוק! זה דרש תכנון מוקדם (תכתובת מיילים באורך הגלות, שכללה הגיגים על החיים, החלפת לינקים מאסיבית, תכנון מועדי מפגש פוטנציאליים ולבסוף – רשימה מסודרת ומדוקדקת של העוגה הנבחרת, הקרם למילוי, הציפוי וכמובן – כל החומרים שיידרשו כדי להביא את כל התכנונים הנ"ל לכדי מציאות קיימת), כמה מפגשי אפייה חגיגיים, נסיעה אחת המלווה בהתקפי היסטריה קלה עד חמורה מפעם לפעם ("לא!! אל תיסע מהר!!! היא תיפול!!!") והרבה תחושות גאווה.
העוגה שנבחרה הייתה: 3 שכבות של עוגת לימון חמצמצה ורעננה, ממולאות בקרם שוקולד לבן ופטל ומצופות במרנג שוויצרי בטעם וניל. ככה יהיה גם חגיגי (עוגה צחורה ומקושטת) וגם טעים (לימון? טעים. פטל? טעים. שוקולד לבן? טעים. וניל? טעיייייייםםםםםםם!).

אבל אתם מכירים את המשפט-שחכם-סיני-אחד-אמר-לי-פעם על התוכניות שלך והבידור של אלוהים?
אז ככה:
מכיוון שהפוסט טס לו לנופש חגיגי עם הידוע ונחת ב-ד-י-ו-ק בבוקר החתונה פוצלה הכנת העוגה לשני מפגשים חגיגיים: אחד להכנת העוגות מראש, שני להכנת קרמים, הרכבה, ציפוי וכו' וכיו"ב.
הכנת העוגה הוכתרה בהצלחה, כיוון שהכמויות במתכון היו מדוייקות (ההוראות אמנם היו קצת לוקות בחסר, אבל מכיוון שגברת ש' היא בוגרת קורס קונדיטוריה יוקרתי – וגם מאוד מוכשרת – המכשול הזה נצלח בלא נפגעים), והפירורים שנגנבו מהתבניות היו טעימים עד למאוד.
הרכבת העוגה, לעומת זאת, הייתה קומדיה של טעויות… מזל שבסופו של דבר היא הייתה בעיקר מצחיקה. וטעימה (אם יורשה לנחתום להעיד על עיסתו..)!

בראש ובראשונה- קרם שוקולד לבן ופטל. המתכון נלקח מבלוג רנדומלי והוכפלו הכמויות (מחשש פולני שלא יהיה מספיק).
פטל ושמנת בושלו להם יחדיו ולאחר מכן נטחנו לכדי נוזל ורוד יפיפה, שוקולד לבן עם וניל ודבש המתין לשמנת שתמיס אותו, ואז… בעוד השוקולד נמס לו לאיטו התחיל הקרם לשנות את צבעו מורוד מפתה לחום-אפרפר שמזכיר (רחמנא ליצלן) גוויה. או לפחות בובת שעווה במדאם טוסו..

טעימה מהקרם גילתה שיש לו בעיקר טעם של שוקולד לבן, קרי- לא רק הצבע של הפטל הלך לאיבוד, אלא גם הטעם.
באקט של תושייה נמרצת וניצול הזדמנויות הוכפלו כמויות הפטל בקרם (מזל שנשארה חצי קופסה!) והקרם הפך ל"ורוד עתיק" (אהמ* חום ורדרד*אהמ) ולטעים (מאוד טעים. מאוד מאוד טעים).

פדיחה שנייה התגלתה אחרי שהקרם הונח לו למנוחה קלה במקרר – אין יותר וניל. מה זה אומר? שממרנג שוויצרי צחור ו-ונילי נשארנו עם שוויצרי. וצחור. מה עושים? מכינים! האופטימיות היא קוסמית, והעוגה תהיה עוגתית בכלאופן, לא?
בשלב הזה כבר הגיע הזמן להתארגן, להתלבש יפה ולהתאפר – ולקחת את 3 הקומות המודבקות בקרם טעים לנסיעה. כאמור- היסטריות קלות אכן נרשמו בדרך, אך העוגה הגיעה שלמה-אך-לא-מצופה ליעדה.

גברת ש' והפוסט מיד נכנסו למטבח כדי לעשות כמה "ליטושים אחרונים". פה קומדיית הטעויות שלנו כבר העלתה הילוך והביאה עמה כמה אפיזודות משעשעות כגון:

  • דיון עד כמה טעים הקרם ועד כמה טעים המרנג. הקרם ניצח.
  • חוץ מהעובדה שהקרם היה טעים יותר, הוא גם היה יציב יותר, כי
    משום מה המרנג השוויצרי, שאמור להיות קשיח ומגניב (וקשוח) סירב לעמוד בציפיות ולעמוד בפני עצמו..
  • אי לכך ובהתאם לזאת כל 3 הקומות צופו מלמעלה בקרם בצבע "ורוד עתיק" ורק הצדדים זכו לציפוי צחור.
  • מסתבר שהעוגה רצתה להשוויץ וסירבה שיצפו אותה לחלוטין. על כן כל הנסיונות להגיע לציפוי מגניב וחגיגי עלו בתוהו. אפילו הפרפקציוניזם של גברת ש' לא הצליח להביא את העוגה לתמונה המושלמת שצמד החמד דימה לעצמו כשרק התחיל את התכנונים..
  • בובות חתנכלה לא היו בנמצא. וגם היו סטנדרטיות מדי. לכן, ולאור פלא שלא ייאמן מצאה גברת ש' בובות של… זרבובים!!! יס יס יס! זרבוב וזרבובית הועמדו להם בחגיגיות על הקומה העליונה ביותר, ואחרי מחיאות כפים נרגשות ניסו הפוסט וש' להעביר את העוגה למקרר..
    את מה שקרה אז אתם יכולים לנחש- הזרבוביים נפלו אפיים ונמרחו להם (בחגיגיות..) במרנג (צחור).

אבל לא זה מה שיעצור את הזוג המופלא! הזרבוב נוקה מהמרנג במקצועיות ע"י גברת ש', הזרבובה זכתה ל"הינומת" מרנג והעוגה החגיגית זכתה לתשואות, בוק קטן ואפילו טקס חיתוך חגיגי!
וכך הגיעה לכדי סיום (די מוצלח, אם יותר לפוסט לשפוט בעצמו) אחת ממשימות האפייה היותר גדולות שהעז הפוסט לקחת על עצמו..
השלב הבא, כיוון שמקרונים כבר נוסו והצליחו (!) כנראה יהיה להכין קרואסון לבד 😀

הפוסט יפרד מכם באיחולי שבוע מוצלח טעים ושקט, ובאיחול מזלטוב חגיגי (חצי שעה איחור בשביל קבל עם ועדה זה תופס, לא?) לקוקי, כפרעליה!!!! 🙂

2 בספטמבר 2011

המזללה – ביקורת מסעדה

הפוסט רוצה לנצל את ההזדמנות שנקלעה לידיו, ועל כן, כיוון שהיה במסעדה חדשה (וככה"נ soon to be מהוללת) בתקופת ההרצה שלה – אתם תקבלו ביקורת מסעדות!!

אז הפוסט, תודות לכוחות המשולבים של אמו ואחותו שבאו אליו תלאביבה, ושל דודתו שטובה בלדגום מסעדות שוות ולהעביר המלצות הלאה לאנשים הנכונים, מצא עצמו במסעדת המזללה – מקום חדש יחסית שפתח לא אחר ממאיר אדוני.
אתם כבר יודעים על ומכירים את ההערכה העזה שחש הפוסט לשף אביב משה, אבל בטח אתם מתפלאים למה דווקא מר אדוני (שמי מכם שאינו זללן, או אפילו שהינו זללן, אך לא זללן מתעניין, לא מכיר כלל וכלל) זוכה להקדמה מפוארת.. אז תחילתו של הרומן-הקולינרי-מרחוק-עד-לאחרונה של הפוסט עם מר אדוני מתחיל בימי ה-QA של הפוסט, בהיותו גוזל הייטק עול ימים בחברת נחמד מערכות:
קודם כל- הפוסט אימץ לעצמו מספר מנהגים קלוקלים בתקופה זו. כיוון שהעיסוק ב-QA אינו מהדורשים את כלל יכולות העיבוד של המוח האנושי ראה הפוסט כי טוב וכי אפשר וניתן, ואף רצוי, לפתח תחביבים קלילים, עם עדיפות משמעותית לתחביבים שיכולים לטפח את עצמם בעיקר על בסיס אינטרנטי. אז הוא כבר סיפר לכם על ההתמכרות שפיתח בתקופה זו לבלוגי אוכל, התמכרות שממשיכה עד היום [ותכלס – ישמצב שהייתה בלתי נמנעת, בהתחשב בעובדה שהפוסט אהב לקרוא ביקורות מסעדות בערך ביום שהתחיל לקרוא עיתונים (מה מעניין שם? חדשות?? נתונים כלכליים?? לא! אוכל, כמובן!)]. אבל מכיוון שהפוסט הינו אדם מעשי- הוא לא יסתפק בבלוגים בלבד!! העבודה בהייטק סיפקה גם הזדמנויות לבלוס במסעדות המגניבות יותר שיש למדינת תלאביב להציע, ועם האוכל בא התיאבון- הפוסט החל לחקור ולחפש אחר המסעדות הטובות שיש לארץ החלב ודבש שלנו להציע. מחיפוש לחיפוש נתקל הפוסט בשם 'אדוני' שוב ושוב, במיוחד לאחר אזכורים של בישול עילית, חלוציות בבישול מולקולארי ואיכות. בנוסף לכך, כמעט כל יום נתקל הפוסט באח של אותו מר אדוני המהולל, שהיה לא אחר מהארכי-בוס המהולל של הפוסט! ולא רק מהולל, גם נחמד וסימפטי (שזו תכונה מרנינה בבוסים מהזן העילי ;))

היופי במזללה הוא העובדה שהיא אמורה להביא את מר אדוני לעם, או במילים אחרות- אוכל טעים במחיר שווה לרוב כיס. והיופי העוד יותר יפה הוא שהעסקית שלה באמת נשמעת כמו אחד הדילים המשתלמים והטעימים שאתה יכול לקבל בתמורה לריקון ארנקך: בתמורה ל-70-90 שקלים חדשים (תלוי באיזו מנה עיקרית תבחר) תקבל מנת לחם אחת ומנה ראשונה אחת בדמות מאזט [התפריט מעט מבלבל, יש לציין, וגורס שתקבל "שני מאזטים (כולל לחם)". מה זה אומר?? שתקבל 2 מאזטים וגם לחם או שהוא כלול כבר בשניים ולמרות שהבטיחו לך 2 מנות בעצם על אחת כבר סוגשל החליטו לך מראש?? עם זאת, ככל הנראה מדובר בנקודת חולשה שכבר הובהרה לצוות, כיוון שמיד כשהגיע המלצר הוא הסביר לנו שמדובר במאזט+לחם לכל סועד וסועדת]; בקבוק מים מינרליים פלצניים (אוויאן. ניתן גם לבקש סודה- לפורום הנוכחי זה הצליח); מנה עיקרית (יש מנה צמחונית אחת שלא מופיעה בתפריט וצויינה כשהפוסט שאל עליה. כיוון שהיא נשמעה טעימה הוא לא התרעם. הוא מקווה שהיא אולי תתגוון לה מפעם לפעם, כך שאם צמחוני כלשהו יראה כי טוב לו וירצה לשוב לעוד סיבוב- הוא יזכה לטעום דברים חדשים..); שתייה חמה ופטיפור. או לסיכום ענייני- דיל שנשמע סבבה לחלוטין, ומביא לך בעסקת החבילה גם פלצנות לאווירה (אוויאן) וגם קלוז'ר חינני ביותר ואף חיוני לרוב לארוח"צ- קפה ומשהו קטנטן ומתוק בצד.
רוב העסקיות שהפוסט נתקל בהן מימיו כוללות ראשונה ועיקרית, אולי גם סלט, וסטטוסו של הלחם (נמצא/ נפקד) תלוי במסעדה ובאופייה. אין ספק בכלל שגזרת הקלוז'ר לרוב נותרת אומללה וערירית, מקסימום קינוחים מוקטנים במחיר מיוחד לעסקיות. גם פה, במזללה, הם הופיעו, אך כיוון שהובטח פטיפור הם כבר לא הפכו למאסט אלא לבונוס..

אז ככה:
[הפוסט מבקש להתנצל מראש- מפאת העובדה שאין באתר של המזללה תפריט של עסקיות הצהריים, אלא רק תפריט ערב, ומכיוון שהפוסט הוא קצת סניל והרבה בלונדיני- הוא לא יוכל לספק לכם את השמות והתיאורים הרשמיים של המנות אלא רק את מה שמסננת זכרונו  והתמונות החגיגיות יאפשרו לו…]

ראשונות: משהו נחמד ומפתיע הוא שאמנם כבר החליטו בשבילך שאחת מהמנות הראשונות שתזמין תהיה לחם, אבל לפחות יש לך 2 אפשרויות לבחירה: לחם מחמצת לבן עם זרעי כוסברה חמדמדים (הם פלא קולינארי, זרעי הכוסברה האלה. במיוחד לדעת הפוסט- שאוהב אותם מאוד, אבל שונא(!!!) כוסברה) שמגיע עם חמאה ואיולי פלפלים, וחלת שום שמגיעה עם כלמיני ביצי דגים. הטריו ויתר על ביצי הדגים והחליט להתחיל עם חלת שום אחת ולחם אחד ולראות מה יוליד יום (או כמה מקום יהיה בבטן).

פה יש מקום לציין שהטריו הגיע לא מורעב במיוחד, ועל כן נינוח יחסית. הפוסט רואה את העניין כראוי לציון כי זה השלב בו התחילה המסעדה לבחון את גבולות הסבלנות האנושית. בראש ובראשונה – המלצרים. היה מלצר אחד שנדמה כיצור סימפטי אך מעט מפוזר. הוא זה שבחר להגיע לשולחן בתחילה על מנת להסביר על המנות ולהגיש את המים, ועל כן יצר את האשלייה שהוא גם יחזור. לאחר נסיון מאוחר יותר להסב את תשומת ליבו, שנענה ב"שנייה, אביא את המים לשולחן הסמוך ותיכף אתפנה אליכם", התגלה אצלו חשד לסניליות מתקדמת, כיוון שהוא לא הגיע לשולחן מאז ועד עולם… אבל אל דאגה- יש מלצרים בשפע והיה מי שידאג לענות על השאלות ולהביא את האוכל… לו רק האוכל היה מגיע. בין הזמנת המנות לבין הגעת חלת השום חלף פרק זמן משמעותי למדי. עלתה האפשרות שמנות הלחם שהיו מיועדות להגיע לשולחן הכבוד נשלחו לשולחן אחר בטעות [אנשים שצריך להרוג #9363: אנשים שמגיעים אחרייך למסעדה, מזמינים אחרי שאתה הזמנת – ומקבלים את האוכל שלהם לפנייך], אבל הפוסט לא חושב שזה באמת תירוץ. לאחר שהגיעו מים עד נפש (כמה מים אתה כבר יכול לשתות? תנו קצת לחם הבית לנשנוש!!) והפוסט הלך למר-אחראי-משמרת (או לפחות למר-חולצה-מכופתרת-בזמן-שכל-השאר-לובשים-סתם-חולצות-שחורות) להגיד לו שהלחם עדיין מבושש לבוא – הגיעה חלת השום. היא הייתה טעימה עד מאוד – מן בריוש חמאתי ונהדר שמעליו מפוזרות חתיכות שום קטנות ומקורמלות (אפקט מתוק-חריף כיפי למדי) – והסבה הנאה ליושבי השולחן, רק חבל שהיא הגיעה לבדה, ללא הלחם, ולכן רובה נאכלה ללא כל ממרח (כיוון שכאמור- ביצי הדגים הוגלו מן השולחן מבעוד מועד). כשנשאלו המלצרים אודות לחם המחמצת שהחמיץ את כל האקשן הם טענו שבדיוק נכנסה עוד נגלה לתנור וייקח קצת זמן. אחרי קצת הרבה זמן ועוד 2 שולחנות שקיבלו לחם- הגיע סופסוף הלחם המיוחל, עם האיולי והחמאה המובטחים.

בגזרת המאזטים הפגיזה השלישייה עם בחירה בצבעוניות בריאה ואפופת גבינות:
סלט של סלק עם גבינה כחולה שהיה מעולה. סלק זה טעים, יש לומר אף טרנד טעים (סלק סלק כמנה ראשונה הוא כמעט מאסט במסעדה שרוצה שיתייחסו אליה ברצינות, כך מסתבר), והשילוב שלו עם הגבינה הכחולה היה טעים. מה שכן, מי שמתקשה להתמודד עם גבינות ריחניות עם עורקי עובש- כנראה לא יוכל להתמודד עם יותר מפירור-שניים של הגבינה.. (ואל דאגה – הפוסט ישמח לבוא לנשנש את מה שיישאר ;))

סלט ירוק עם ארטישוק, קרוטונים וריקוטה שהיה טעים ועדין. מלבד שם שום סוררת וחריפה (אך טעימה! שום זה אחלה :)) אחת הסלט הזה היווה קונטרה נחמדה לעוקצנות הגבינה הכחולה ממקודם.

ופלפל שושקה, שהגיע עם טפנד זיתי קלמטה, צלפים ממולאים בחרדל, גבינת פטה ושיני שום רכות וטעימות. קודם כל, הפוסט מודה שזיתי קלמטה הם כנראה הזיתים האהובים עליו. מאז שנתקל בהם כמעט בטעות הוא חושב שהם צריכים להיות פסגת שאיפותיו של כל זיתינוק שאך נולד, כך שהטפנאד שבה אותו די מהר. בנוסף, הצלפים היו שוס, כיוון שהפוסט מזמן לא אכל צלפים, בטח שלא מגודלים כמו אלה, ובטח ובטח שלא ממולאים בחרדל! הפלפל היה טעים ונחמד, ובסך הכל מדובר במאזט חגיגי ומלא טעמים מגניבים.

מה שכן, גם המאזטים החליטו לדפוק "איחור אופנתי" והגיעו אחרי פרק זמן שגם לאדם לא רעב בכלל נראה כנצח. הפוסט רואה לנכון לציין שהישיבה במקום הייתה נחמדה מאוד, בין היתר כיוון מדובר בחלל גדול ומואר שנעים לשבת בו. מכיוון שמדובר היה גם בארוחה במסגרת יום של שיטוטים אפשר היה להנות מהישיבה הממושכת והנינוחה, אבל אין ספק שהיא הייתה ממושכת מדי. מה גם שארוחה עסקית שכזו לא תתאים כלל לאנשי עסקים, שסדר יומם לא מאפשר להם ישיבה של כמעט-שלוש-שעות לארוחת צהריים אחת.. ודבר נוסף: כסאות העץ היו רחבים ונוחים, מה שהנעים את הישיבה, ארוכה ככל שתהיה. אבל במהלך הארוחה התגלה החסרון המשמעותי של עגלגלותם הרחבה של הכסאות- אם אדם אחד רוצה לקום מן השולחן לרגע – מי שיושב לידו חייב לקום איתו. אין דרך לזוז בלי להזיז איתך חצי שולחן..

עיקריות: האחות לקחה בורי צלוי בגריל שהבטיח להגיע על "לחם אבוד". הוא הגיע על עגבניות, חציל וג'בטה, ואפילו קצת מוצרלה. והיה טעים, לפי הדיווחים. הפוסט רוצה לציין שלמיטב ידיעותיו הקולינריות- לחם אבוד הוא פרנץ' טוסט. מה לעשות שהצרפתים לא יקראו ללחם המטוגן שלהם "טוסט צרפתי", אז הם בחרו בשם שמעיד על הפואנטה (עושים פרנץ' טוסט מהחלה של אתמול, לפני שתינפח את נשמתה..). הג'בטה הייתה אחלה, אבל לא ממש מטוגנת. יותר מטוסטסת קלות. אבל ניחא.. מה גם שהמלצרית הסבירה מבעוד מועד, לתמיהתה של האחות אודות אותו לחם אבוד (כשיש מנה שמגיעה עם לחם אבוד– זה אומר שהלחם יגיע, או שלא יצליח למצוא את דרכו לצלחת?), שכוונת התפריט היא ללחם קלוי.. מבלבל, אבל טעים. זה מה שחשוב, לא? 🙂 
האמא הלכה על מנה של כבדי עוף על פולנטה ופטריות יער, עם אספרגוס ומרווה. הפוסט צמחוני כבר שנים רבות ולרוב הוא מעדיף להעלים עין מהבשרים השונים שנקלעים לסביבתו. הוא נוקט בגישת ה"כל אחד יאכל מה שטוב לו ואני אדבוק בצמחונותי הנלבבת ולא אחטט בצלחות לא לי". אבל הוא חייב להודות שיש משהו במנות האלה של פולנטה ופטריות יער שנשמע מפתה מאוד.. והיה משהו במנה הזו שנראה מפתה לא פחות 🙂 המנה נאכלה בהנאה ודווחה כטעימה ומעניינת.

הפוסט, כיאה לצמחוני, הלך על האופציה היחידה שהייתה (שכאמור- לא צויינה בתפריט. עניין מפתיע קולינרית, להיות צמחוני- בד"כ כן יהיה לך מה לאכול, אבל לעיתים תיאלץ לשאול ולברר על הנושא כי הוא לא יצויין בשומקום, ולהיות פתוח להצעות..) – פסטה רחבה (ככל הנראה מדובר בפפרדלה) עם אספרגוס, פירורי בריוש, חמאה ופרמז'ן. ברוב הפעמים שהפוסט הולך לאכול פסטה הוא נמשך לפסטות ברטבי שמנת כבדים, עדיף עם איזו גבינה עזת טעם (וריח..) שתימס לה בפנים (ע"ע הפסטה-גורגונזולה מדיווח המסעדות הקודם..) ואין ספק שהמנה הזו הפתיעה אותו – היא הייתה טעימה מאוד, מספקת, לא כבדה מדי אבל מאוד משביעה, ותכלס? כיפית. אספרגוס זה מעולה, ופירורי בריוש על הפסטה שלך זה קונספט שהיה חדש לפוסט ומצא חן בעיניו.

ולסיום… נבחרו ספל קפה לאמא ותה לפוסט. האחות העדיפה לשתות עוד מים. הבחירה בתה התבררה כמגניבה ביותר: לשולחן הגיע קומקום תה קטן אך מכובד ביותר, מלא במים חמים (עם נענע- שהוצעה ע"י המלצרית וצורפה בחום) ולידו שישיית תיונים מאחת הסדרות היותר מתוחכמות של ויסוצקי. הפוסט יכול היה לבחור לעצמו את התה שבו ליבו חפץ (אמרטו ושקדים, ארל גריי ופרחים כחולים, וכו' וכיו"ב) ולשתות עוד ועוד, עד שייגמרו המים והמקום בבטן. הבחירה בקפה התבררה, למרבה הצער, כאומללה במקצת. הפוסט מודה שהוא קצת סנוב של קפה. והוא קיבל את זה מאמא שלו… הקפה לא היה מוצלח בעליל, וחבל :(.

בטרם הזמנת השתייה החמה בהתה שלישיית הפלא בתפריט הקינוחים וניסתה להחליט אם בא לה משהו מתוק ורציני יותר לסגירת פינת ה"טעים לי בבטן". במסגרת בהייה זו נשאלה המלצרית אודות קינוח שנשמע מסקרן. למרבה הפלא (לא באמת מפליא) אותו קינוח הגיע לשולחן – על חשבון הבית. מדובר היה בטרקוטת שוקולד מריר וקולי פטל, ולצדה קרם קפה וקצפת קרמל. ואם נתרגם את זה לעברית מדוברת: לשולחן הגיע עציץ חרסינה פעוט, שככל הנראה נקרא טרקוטה בפי העם, בו נאפה פונדנט שוקולד טעים עד מאוד. בפונדט התנוססה לה בגאון פיפטה קטנטנה ומלאה ברוטב פטל. [בפיפטת-פטל שכזו כבר נתקל הפוסט באחד ממסעותיו האקלייריים עם ר' היקרה, ומאז הוא מאוהב ברעיון. השילוב של שוקולד מריר+פטל טרי וחמצמץ הוא באמת מוצלח ביותר והפיפטה מאפשרת לכל אחד להפטיל כראות עיניו את השוקולדה שלו. יפה!! :)]. ליד העציץ נח לו ספל קפה קטן ובו קרם קפה חביב עד מאוד ומעליו הר קטן וחינני של קצפת שהוגדרה בדיוק-מושלם ע"י האחות כ"יש לזה טעם של קרם ברולה!". לדעתו של הפוסט מדובר בקינוח נחמד מאוד וטעים. אמנם לא מדובר פה בהמצאת הגלגל או בביצת פברז'ה (מי מעמיד פנים שהוא מעודכן במאסטר שף, מי?), אבל שוקולד טוב זה תמיד התחלה טובה – בטח ובטח כשמשדכים לו פטל, וגם הקפה והקרמל-קרם-ברולה שימחו לבב גרגרן (כלומר- את ליבו של הפוסט..).

עם זאת, הפוסט הרגיש שמשהו חסר לו. אמנם יש מי שיראה את ההשגה הזו כקטנונית משהו, אבל בכל זאת: עסקית הצהריים הבטיחה לכל סועד 2 מנות ראשונות, מנה עיקרית, מים, שתייה חמה ו… פטיפור. אז נכון – היה קינוח חינם. וזה נחמד. אבל הפוסט חושב שאם הבטחתם משהו- תקיימו אותו. על כל הכלול בו. ואם אתם מרגישים צורך לפנק את הסועדים שלכם (בין אם כי הם משכמם ומעלה ובין אם כי ההתנהלות שלכם כנותני שירות טעונה שיפור) זה צריך להיות כ*אקסטרה*. ולא במקום.

לסיכום- הפוסט בסך הכל נהנה והיה לו טעים. וגם מאוד נעמה לו החברה 🙂
עם זאת הוא חושב שהשירות הוא חלק מאוד חשוב מהחוויה הכללית שאתה יוצא איתה ממסעדה, ועל כן- כדאי, ראוי ורצוי ללטש אותו עד למקסימום האפשרי.

28 ביולי 2011

ויהי בוקר, ויהי ערב.. ויהי אוכל!

בהמשכיות מתבקשת לפוסטים הקודמים, שכמו תמיד נועדו לבחון את ה-drool-resistance של המקלדת שלכם, הפוסט מביא לכם את החוויות הקולינריות האחרונות שגרמו לו לשמוח שיש לו בלוטות טעם:

לפני זמן מה יצא הפוסט לטיול פסאודו-משפחתי בצפון הרחוק (ולצערנו- הלא קריר). אי אז, בין רכבל לבין היכרות עם מגוון מגניב ביותר של ציפורים, נערכה גם ארוחה במסעדת 'פוקצ'ה בר', אי שם מעבר לאופק (ליד קריית שמונה).
מכיוון שהפוסט הוא צמחוני, הרי שהוא בעייתי, כך יטענו רוב שוכני כדור הארץ, וככל הנראה גם רוב האנשים שמכינים אוכל… מירב המסעדות נוהגות להותיר איזה שעמומון או שניים (או לחילופין, מנה טובה ומושקעת – אבל אחת ויחידה) כמנה צמחונית בתפריט, ולחשוב שבכך הן פתרו את הבעיה.
[א. יש מסעדות שטורחות להשקיע גם בצמחונים, גם כשהן משרתות את הקהל הרחב ולא רק את אוכלי הזרעונים-שלא-חוממו-מעבר-לארבעים-מעלות (*אהמ*בודהה בורגר*אהמ*). מסעדות כאלה הפוסט מעריך!
ב. למשל, אם נבחר להעמיק את הדיון בסוגייה החשובה הזו לרגע קט: פסטה עם פטריות. זה יכול להיות טעים, אבל רק אם תשקיעו בזה. זה שתכתבו בתפריט "פסטה קזרצ'י ברוטב שמנת עשירה עם פטריות כמהין, שמפניון, יער, פורצ'יני ופורטבלו" ותגרמו לצמחונים להזמין את המנה רק כדי לגלות שמדובר בפסטת ביסלי-גריל-מעוך עם זרזיף שמנת, גירודי פטרייה וניחוח-כמהין-ללא-כמהין – לא מקדם אותנו לשום מקום!]
הפוסט רגיל להתנהגות נפשעת שכזו, ולכן הוא בד"כ בודק תפריטים ומתכנן תכנונים. הפעם, כיוון שהבחירה לא הייתה בשליטתו, הוא החליט להיות ספונטני ולאלתר עם מה שיש. לאחר כמה טיולים של המלצרית החביבה אל המטבח ובחזרה (כדי לוודא אם מותר להכין מנה זו או אחרת נטולת רצח זה או אחר) זכה הפוסט לזלילה שכזו:
פוקאצ'ות שמנמנות, רכות וטעימות (התחלה טובה- את שמה המסעדה הצדיקה..)
חציל בטחינה – אחד הטובים שיצא לפוסט לטעום, לנשנש ולבלוס ללא מעצורים, למרות שנטעמו כבר לא מעט חצילים בטחינה במהלך חייו הקולינריים של הפוסט, כולל חצילי-חופש-בטחינה-אתיופית.. מסקנות מרחיקות לכת: מלח גס זה אדיר.
פסטה בשרימפס, גבינה כחולה, שמנת יין לבן ואגוזים, ללא שרימפס – נכון, גבינה כחולה זו כבר התחלה טובה כמעט לכל דבר אפשרי (הפוסט שקל לשנייה לומר "חוץ מלקינוח אולי" אבל תכלס, פירות וגבינה כחולה הם שידוך שנעשה בגנעדן ככל הנראה..), ושמנת-יין-אגוזים הם שילוש שמבטיח טובות, אבל אין ספק שכל מה שהיה לפוסט לומר, אחרי שסיים לנקות את הצלחת מכל טיפת רוטב, זה "מממממממממ…"
ובסוף, למרות שהוא היה מפוצץ ושבפעם הראשונה בחייו הציע לוותר (!!!) על קינוח, התפתה הפוסט לטעום מכמה מטעמים ומגדנות שהוגשו לשולחן בכל זאת. היו שם שטרודל תפוחים סימפטי, פנה קוטה קרמית ו-ונילית שהייתה מספיק שווה בשביל שהפוסט ייקח עוד כפית או שתיים (למרות שהוא אנטי-ג'לטין), וגולת הכותרת: קינוח מסקרפונה ופירות יער, שהיה בעצם ענן קרמי, סמיך, עשיר ומופלא של מסקרופנה שבתוכו מרחפים להם פירות יער חמצמצים, קצת פסיפלורה, וטוויל שקדים קראנצ'י אחד (המון שקדים, הרבה סוכר, לא מעט חמאה ותנור. נום :)). לפעמים שווה להגיע עד קריית שמונה!

בהזדמנות גרגרנית אחרת נטל עמו הפוסט את הידוע ולקח אותו לדאבל דייט של שמנמנים עם האחות ובעלה הכבר-לא-כל-כך-טרי במעוז קולינרי, המתקרא על שם נהר בצפון-­­מזרח-ארה"ב למרות שהוא בעצם במרחק יריקה מקניון איילון.
הארוחה התחילה בשתייה דווקא, כי האחות המליצה על הלימונדה. מסתבר שיש אנשים שחושבים שניתן לחדש לשתייני הלימונדה (ולא, לא ע"י הוספת צבע ורוד לחגיגה), כי הלימונדה המופלאה ביותר שטעם הפוסט מימיו הייתה באותו ערב, והיא הכילה גם וניל וג'ינג'ר!!!
אחרי הלימונדה הגיעו גם קוקטיילים מגניבים, כי מה טוב יותר מקצת אלכוהול שיעזור לך להתמודד עם כמה שהכל כלכך טעים? 😉
לסיפתח הוזמן לחם. הוא היה טעים. כ"כ טעים, עד שרק כשנשארו ממנו 2 חתיכות קטנות הגיעה הרביעייה למסקנה שחבל מאוד שלא נשאר קצת יותר ממנו, כדי לספוג את הרוטב המופלא של המנה הראשונה.. והיא, חברים, כבודה במקומה מונח. מחבת ובה פטריות עסיסיות ועלי תרד, ששחו להם ברוטב אלוהי. האמת? הרוטב היה כ"כ טעים גם לשוכני השולחן הקרניבורים, עד שהועלה החשד שהוא מכיל מרכיבים שיגרמו לפוסט לשקול להמיר את דתו הצמחונית למשהו שמאשר את הרוטב הזה, אבל! הפלא ופלא, זהו רוטב צמחוני לחלוטין וגאוני בכל רמ"ח איבריו (האם גם לרטבים יש רמ"ח איברים??)
אחרי כל זה, בזמן שהצד הגברי של השולחן זלל סטייקים גדולי מימדים ויקרי כיס, חלקו הפוסט והאחות ניוקי ממולאים ריקוטה. א. ניוקי זה אחלה. ב. ניוקי ממולאים ריקוטה זה אחלה בחלה. ג. ניוקי ממולאים ריקוטה ברוטב של שמנת, דלעת וגרעיני דלעת (לקראנץ'!) זה נום!!!
וקינוחים.. הו וודאי שהיו קינוחים!! כשהפוסט והאחות תחת קורת גג אחת, שנייה לפני שהיקום collapses into itself – יש קינוח!! 🙂 אז היה קרם ברולה, מאסט בכל ארוחה של הצד הזה של המשפחה.. הוא היה מעולה לחלוטין. אין לפוסט מספיק סופרלטיבים כבר, כי באמת היה לו טעים לאורך כל הארוחה, אבל בתור מי שהתנסה כבר בהכנת קרם ברולה בימי חלדו, במגוון כלים וכמויות, ואפילו מחזיק ברשותו ברנר חגיגי לשריפת הסוכר (כן כן, עד כדי כך מגניב הוא הפוסט!) – זה היה קרמי, עשיר וט-ע-י-ם בטירוף! ולא שינתה לו עובדת הפלצנות (הוא נקרא "קרם ברולה חופשי" ולא כי הוא מוכן מביצי חופש, אלא כי הוא לא מעוצב בכלי קיבול, כמו בדרך כלל) שאפפה אותו.. במקביל אליו הגיע קינוח ליים קפוא, שאמנם המתין קצת בצד עד שהכפיות התפנו מהברולה, אבל הגיע על עוגיית שוקולד ששטה לה במרק תותים. קודם כל, זה המקום לציין לטובה את הידוע, שביקש, ואת המלצרית וצוות המטבח, שנענו לבקשה להוסיף כמה דובדבנים למנה, כי הפוסט אוההההההההההב דובדבנים!!!
[למורה של הפוסט לתיאטרון מכיתה י': אם אתה קורא את זה, הפוסט מאוד מקווה שהוא הצליח להעביר את הרגש שלו במילה "אוהב". אחרי שבמשך שנה שלמה ניסית להדגים לנו שיש "אני אוהב אותך" אוהב ו"אני אוהב אותך" כועס, הפוסט מקווה שהוא הצליח להפנים את זה מספיק על מנת שיוכל להביע אהבה כנה ואמיתית – לדובדבנים לפחות – גם בכתיבה].
אבל מעבר לדובדבנים, שהיו קוריוז נחמד ביותר, המנה הזו הייתה שילוב מוצלח ביותר של שוקולד מתוק-מריר עם חמיצות של פרי.
נרשמה באסה אחת בארוחה הזו. אחרי שני הקינוחים האלה הוחלט שלארבעה אנשים שנהנו כ"כ לא מספיקים שני קינוחים בלבד (ש-מ-נ-מ-נ-י-ם אינדיד) וששווה להשקיע בעוד אחד. פה הגיעה החלטה אסטרטגית מצערת למדי, שהתגלמה בדמותו של פאדג' שוקולד. לכאורה ועל נייר התפריט זה נשמע כמו קינוח שוקולדי ומושחת. בפועל התברר כי מדובר במדבר סהרה יבשושי ומר. לא מריר, מר. מקור לנחמה התגלה באגוזים המקורמלים שפוזרו בצלחת ונאכלו כולם עד אחד, ובקצפת והגלידה שהגיעו כליווי ולוקקו עד תום, בעוד חצי מדבר נשאר מיותם בצלחת. הפוסט רואה לנכון לציין שהוא אוהב שוקולד מריר, ואף נמנה על חבורת הפסיכים שחושבת שלאכול שוקולד מריר עם 85% מוצקי קקאו (ו-90% מרירות) זה אושר גדול ובילוי לגיטימי, ולא טירוף חולני. אבל בכל זאת מה שהיה שם בצלחת לא ראוי להתקרא פאדג' ולא ראוי לקנח ארוחות שוות במיוחד..

ולקינוח, וכדי שלא תישארו עם טעם מר בפה (סטיגידיש!) – הידוע גילה לפוסט מקום קטן, קצת פלצני אבל טעים בטירוף. הקונספט הוא מנות קטנטנות ולא יקרות מדי (מוכר וידוע, כמובן. זה בעצם טאפאס מגניבים), שיוכלו לתת לך ארוחת טעימות מגוונת ומפתיעה בלי לקרוע לך את הכיס בדרך לשדוד את הכלייה שלך. בפעם הראשונה שביקרו שם הם זכו לחוות את הפלא של "גבינות מסריחות הן המכסה לסיר שקורא לעצמו פירות" (אירוע שכפי שיכולתם להבחין כבר, בוודאי – השפיע על הפוסט). הפעם הם החליטו, למרות שבלוטות הטעם של הפוסט דרשו את שלהן וארגנו מחאה כמעט בסדר הגודל של מחאת האוהלים, לטעום דברים חדשים. היה שם קרפצ'יו סלק מגניב למדי – פרוסות דקיקות וסגולות לחלוטין של סלק, פסים ירקרקים של רוטב פטרוזילה (צריך לאהוב פטרוזיליה בשביל זה, אבל האפקט של הצבעים היה גאוני) וקצת גבינת עיזים להרגעת בלוטות הטעם המוחות. אחר כך הגיעו להם פלפלים קלויים  שלוו בגבינת עיזים מטוגנת. (כן – הפוסט אוהב גבינות :)). ולקינוח בחרו הפוסט והידוע בשוקולד. ולא סתם שוקולד – מוס שוקולד חם, שהתגלה כמעדן שוקולדי ומושחת. אכן בטמפרטורה חמימה ויותר נוזלי ממוס-אוורירי, אבל טעים ודקדנטי.  בנוסף הם קיבלו גם מיני צ'ורוס ברוטב קרמל לנשנוש, כנראה כי היין שלהם בושש לבוא. אמנם הפוסט גילה שהיחס שלו לצ'ורוס זהה למדי ליחס שלו לסופגניות (אויש, שמן), אבל מכיוון שעד כה הוא לא טעם את המאכל המגיע מארץ אבותיו (הוא רבע ארגנטינאי!!! באמת!! לכן הוא יודע להכין אלפחורס ;)) הוא התייחס לאירוע כהזדמנות פז וניקה את קערית רוטב הקרמל עד שהבהיקה..

20 בינואר 2011

המסע למציאת האקלר המושלם

הפוסט רוצה להכריז כי תקופת המבחנים עומדת בפתח.

אי לכך ובהתאם לזאת- כנראה שתצטרכו להתגעגע אליו קצת. כפיצוי הוא מעניק לכם את עלילות הרפתקאתו הקיצית והטעימה:

עם תחילת חופשת הקיץ המופלאה הכריזו הפוסט וחברתו ר' על המסע למציאת האקלר המושלם.

אותה ר' בילתה שנה שלמה בפריז לפני שהגיעה למעוז ההשכלה והידע- אוניברסיטת ת"א. אי לכך ובהתאם לזאת אותה עלמת חן נתקפת קרייבינגז הגיוניים לחלוטין למעדן המופלא מהמטבח הצרפתי. ואיזו ברירה יש לפוסט חוץ מלנסות לעזור לעלמה במצוקה?!

כך בעצם מצא עצמו הפוסט יושב במכוניתה של ר', כולו שמחה וחדוות שמנמנות, ומוסע לעבר היעד הראשון.

הכל התחיל כנסיעה רגילה ותמימה לרמת השרון. הפוסט תמיד חשב שרמת השרון היא אחת מערי גוש דן הטיפוסיות- מרכזית מספיק, מטופחת ומסודרת, ונעימה לעין. ובכן- מסתבר שגם לה יש צד אפל!!! כן כן, פנינת הקונדיטוריה הצרפתית הראשונה במסע מוקמה לה באזור התעשייה המאובק והמטונף של רמת השרון. לאחר שהרגיעו את נפשן התמימה שסבלה מניפוץ בועת האשלייה וניקו את נעליהן מהסחי התעשייתי מצאו ר' והפוסט דלת כניסה קטנטנה לכוך מיניאטורי המדיף ניחוחות אפייה.

ובכן, התברר כי אקלרים אין באותו כוך מיניאטורי, אך לא דיזאסטר כזה הוא שיעצור את שתי הגראציות! הן בחרו באופציה הטובה ביותר האפשרית בסיטואציה הנתונה – להתנחם במה שכן היה למקום להציע. ואין ספק שזו הבחירה התבררה כמוצלחת!

קודם כל יש לציין כי המקום הצטייד מבעוד מועד בשירות שככל הנראה ראוי לתואר 'השירות הכי אדיב במדינת ישראל'. הצטיידות זו היא ללא ספק רווחית, כי אין ספק שהרעב של הצרכן מתגבר מרגע לרגע מרוב חיוכים, אמירות תודה וצחקוקים.

מלבד אדיבות ונחמדות, שתמיד גורמות לפוסט למצב רוח מרומם בשל העובדה שהן מספקות לו הוכחה שאכן-לא-כל-העולם-קר-ומרושע, הציע הכוך גם מגוון מאפים (למשל מאפה שמרים עם גבינה ואוכמניות. אוכמניות רולז!), עוגיות שונות ומגוונות (וגולת הכותרת לעניות דעתו של הפוסט: עוגיות סיידר. לכאורה ובביס ראשון נדמה לטועם כי מדובר בעוגיית חמאה רגילה ומעט פושטית בניחוח תפוחי. בביס השני, עם ההגעה למרכז העוגייה, מתגלה פלא בלתי מוסבר של טעם סיידר מובהק, קופצני וייחודי, שעד היום הפוסט לא הצליח להבין איך הטעם וההרגשה הזו הצליחו להיכנס לתוך עוגיונת קטנטונת..), טראפלז שוקולד שווים (הן קיבלו אחד מתנה..), פחזניות תפוחות וחמדמדות (הן קיבלו 2 מתנה!) ולרגל החג הרנדומלי שהתקרב ובא באותה תקופה (לצערו הרב נאלץ הפוסט להודות שזה היה ראש השנה וזה היה מזמן. ר'- בואי לעוד סיור אקלרים!!!)  – מרשמלו דבש שהוגש להן לטעימה.

היה טעים, היה נעים, היה מפתיע והיה כיף במיוחד.

היעד השני (והאחרון בנתיים. אי אפשר לאכול כ"כ הרבה בחופשת קיץ אחת! ואי אפשר לצאת למסעות הרפתקניים כשיש לך לימודים עם קורסי בחירה ייחודיים שחומדים את זמנך..) הסתתר לו בין חנויות לשמלות כלה, בוטיקי אופנה שגורמים לך להרים גבה מעוצבת להפליא, וחנויות נעליים שונות ומשונות…

כן- ניחשתם נכונה! המיקום הוא רחוב דיזינגוף, והשיק (של הפטיסרי, כמובן. את השיק של הרחוב תוכל להגדיר רק בלוגרית אופנה מיומנת, ולא גוזל-רשת עול ימים כמו הפוסט) הוא צרפתי.

למרבה הצער, עם כל הפאסון גם פה התרחש אסון (קטן), ואקלר לא היה בנמצא (לפחות להם הייתה הבטחה לימים ספציפיים בשבוע בהם יש אקלרים..). אבל גם פה הגרגרנות ניצחה, ועוגת השוקולד האלוהית שקרצה מהויטרינה פיתתה אותן להישאר ולטעום קצת.. אז נלקח קרואסון פיסטוק משעשע לסלסילה קטנה ומגניבה להפליא. היה טעים והיה מקורי, אך לא נרשמו מחשבות בגידה בקרואסון השקדים הנצחי של הפוסט. נלקחה גם אותה עוגת שוקולד פתיינית, שהתבררה כשילוב מושלם בין שכבות שוקולד שונות (מוסים, גנאשים ושאר מזילי ריר) ובין מזרק פלסטיק מיניאטורי ובו רוטב פירות יער. בתחילה נראה כאילו יש הרבה שוקולד (טוב!) ומעט רוטב (חבל, אבל נשרוד). מביס לביס התגלה כי יש פה מלאכת מחשבת של איזון מושלם ושילוב אלוהי.

עכשיו רק חסר הקינוח לארוחה המזינה הזו, לא? לאחר התייעצות קלה הוחלט על קינוח בריא: תפוח עץ.

אבל בסגנון צרפתי, כן? התפוח הופשט מליבתו, מולא בפירות יער וקצת קינמון במקומה, הוספג בקרמל ונעטף בגלימת בצק עלים חיננית (שעוצבה כמו תפוח. עם עלה. זה היה די מגניב הדבר הזה!). ואז כמובן נשלח לחופשה קטנה בתנור החמים, עד שכל הקונסטרוקציה הזו הפכה למאפה שחום, פריך וספוג בקרמל פירותי וריחני.

או במילים אחרות- טעים טעים טעים.

אם לסכם את האפיזודה המהוללת הזו בחייו של הפוסט- הרי שהוא אסיר תודה לקרייבינגז של ר' ומצפה בקוצר רוח לחופשת הקיץ הבאה שתגיעה כבר- ותביא איתה את הגאולה, ואת הפרק הבא במסע המופלא..

🙂