גם הפוסט לא שוכח את החיים עצמם

שלומות,
בפוסט התחיל לקנן חשש שלאחרונה הוא מפרסם בעיקר מתכונים מתובלים במעט תלונות וטרוניות, בניגוד לימי העבר בהם היה בעיקר מתלונן ובוכה על מר גורלו ומצפה שכולכם תנחמו אותו.
והוא חשב שאתם בוודאי מתגעגעים לאותם ימים עטורי תהילה ונהי…

אז הוא החליט לנסות את כוחו במלל רב שאינו כולל כוסות מידה, תנורים וסוכר
(טוב, על מי הוא עובד? הכל אצלו כולל סוכר. ופיזור נצנצים ורודים גם כשהעולם אכזר והפוסט עצמו אומלל. או כך לפחות טוענת קוקי)

אז על מה הוא יכול לספר לכם?

קודם כל, זוכרים שאי אז במהלך התואר הראשון שלו הוא התלונן על אנשים שמתעקשים על להביע את דעתם במהלך השיעור ומפריעים לסיכומיו המשוקלטים-צבעוניים-OCDאים של הפוסט ולכן גם לשפיותו?
ובכן מתברר שכאשר אתה לומד לתואר שני בארה"ב דעתם של אחרים (ושלך לעיתים, כשאתה מספיק ער על מנת לדבר) היא היא מרכז העניין!
המרצה יבוא, ידבר קצת על איזה קונספט, ואו אז ינהג כמנהג פייסבוקאים מומחים ויזרוק "דונו" לחלל החדר.
וכולם דנים. באמאמא שלהם דנים.
אפילו לפוסט כבר יצא לחלוק כמה סיפורים אישיים ונוגעים ללב או לתת נאום חוצב להבות על דעתו לגבי ניהול שרשרת האספקה של חברה מומצאת לייצור מבחנות 😛
(אבל כיאה להבטחתו לפזר נצנצים – גם יצא לו לזרוק כמה וכמה הערות סרקסטיות לחלל החדר שגרמו לכמה אנשים לצחוק. היאח!)
אה – וגם מה מסתבר? שחלק מהציון שלך בקורס מבוסס על ההשתתפות שלך.
כןכן, המחליאות הינה ממוסדת!
*** אנשי תואר שני בארץ- האם זה קורה גם במולדנו החמימה?!? שלפחות הפוסט ידע שזה היה קורה לו בכל מקום 😉 ***

גולת הכותרת ההשכלתית של הפוסט מהסמסטר שעבר (את הנוכחי עדיין אי אפשר לסכם.. חכו איזה חודש וחצי) הייתה טמונה בשני שיעורי מופת:

• מדעי החליפה
  שיעור שלם שפיזר פנינות חכמה חקוקות בסלע כמו "אסור ללבוש חום ושחור יחד בשום פנים ואופן", "סוודר מעל החולצה המכופתרת זה לא מספיק רשמי", "בנות צריכות ללבוש גרביונים מתחת למכנסיים" ו"שמרנות, שמרנות, שמרנות!" (באיפור, בצבעי החליפה… אפילו במידת הכיפתור של החולצה, מה שגרם לפוסט לזוז קצת בכיסא באי נוחות כשהוכרז קבל עם ועדה שיש לכפתר את הכפתור העליון ביותר :-O ).
  הפוסט, כמובן, החליט שזה הזמן המושלם לחזור למרדנותו מימי הצבא העליזים ו*לא* שם גרביונים מתחת למכנס. מוהאהאהא!
• נימוסי שולחן, אנליזה ויישום
  כן. זה קרה.
  הייתה חברה אמיתית וקיימת שמימנה ארוחת בוקר (לחם מטוגן, בייקון ומייפל, אם תהיתם. הפוסט ביקש בלי בייקון וכתחליף ל-3 פרוסות בייקון קטנות קיבל חיזוק של 3 פרוסות לחם מטוגן ענקיות. הו פרופורציות 🙂 ) על מנת שנציגיה יוכלו לשבת עם סטודנטים צעירים בחליפותיהם-המרשרשות-מרוב-שהן-חדשות, ולשמוע הרצאה על נימוסי שולחן.
  חשבתם ש"ללכת מהסכו"ם החיצוני לפנימי" מכסה אתכם לכל צרה שלא תהיה? ובכן, חשבו שוב.
  הידעת? יש סגנון החזקת סכו"ם אמריקאי השונה מזה האירופאי!
  כמו כן, אין להזמין יין אלא אם המארח הזמין יין, יש מיקום קבוע וידוע לצלחת לחם קטנה ולכוס המים שלך (ולעוד משהו שמתחיל ב-M אבל הפוסט לא זוכר! הו לא!), ואסור בתכלית האיסור לתקוע את המפית בתוך הצווארון!

ובעניינים שאינם קשורים ללימודים?
הפוסט יכול להתוודות מולכם שלגור בארה"ב, ארץ המשלוחים החינמיים מאמאזון, הופך אותך למכור לרכישות אונליין.
מה? יש להם אופציה להזמין טחינה! נורמלית! שיש לה טעם של טחינה ולא של מים עכורים! ומלפפונים חמוצים שאינם בטעם של שמיר ממותק!
אה, וגם ממש כיף לעשות קניות כשאתה יושב בבית כמו חפשן 🙂

וגם:
הפוסט והידוע נתקלו אי אז, לפני חודשים רבים, במוכרת שכנראה השתתפה במירוץ "שירותיות למרחקים גדולים" או ניסתה לשבור שיאי שירותיות ולהכנס לספר של גינס.
האישה עשתה כל שביכולתה על מנת להדגיש את העובדה שהיא מקלידה עיוור ומעניקה ללקוחותיה את מ-ל-ו-א תשומת ליבה ע"י בהייה עזה ונטולה מצמוצים בעת שהיא מקלידה את פרטי הרכישה אל המחשב. לא קריפי בכלל גיברת!

ולסיום בנימה אופטימית-
היו רגעים בהם הפוסט לא האמין כי האביב אכן יבוא. הוא כבר התכונן לחיים שלמים תחת ערימות שלג ענקיות שלא נגמרות, לקיץ של "גלידה חמה" בלבד (פיכסוש!) ולאיחוד מלא בינו ובין המעיל (הסגול!) שלו.
אבל
ציוצי ציפורים החלו נשמעים בטיולי הבוקר ביומיים האחרונים,
נצפו שתי ארנבות בגינת השכנים,
נצפו סנאים מקפצים שוב מעץ לעץ
וכנראה שנצפה בואש (או גירית. מותר להאמין שרק מדובר היה בגירית תמימה) שחצה את הכביש (שלא היה מכוסה קרח! ווהו!)
****כל אלה שיגעו את הכלבלב המלכותי, כמובן***
היתכן שבא אביב?

 

Cookies!!!

ואוו.
אין ספק שהפוסט חייב לכם התנצלות על תקופת היעדרות ארוכה (הוא אפילו קיבל כמה נזיפות).
הוא יכול לתרץ את זה בעבודה חדשה וסמסטר שהתחיל, אבל מי כמוכם יודע ששני אלה לא מהווים תירוץ הולם לשומדבר.
אז – סליחה.

 ועכשיו, כשסיימנו עם הנימוס אפשר לעבור למה שחשוב באמת – אוכל. או בלוגים. או אוכל ובלוגים 🙂

לא כלכך מזמן (הכל יחסי, אתם יודעים), בצעד די חריג יש לציין, הלך הפוסט להשתתף לו באירוע שקשור לאחד מבלוגי האוכל החביבים עליו. ומעשה שהיה כך היה:
כיאה לעידן המדיה החברתית הנוכחי (ולעובדה שהפוסט הוא חבר פעיל) הפוסט מקבל הודעות-פייסבוק מאותו בלוג. אור ליום חמישי אחד, שנייה וחצי בערך לפני שהפוסט ברח מעבודתו בדרכו לשיעור, הגיעה הודעה על "פוסט חדש ובסופו הפתעה". חיש מהר נכנס הפוסט, חובב הפתעות ידוע, ללינק, גלל למטה (אחלה פוסט, אבל הפתעות זה יותר חשוב..) וראה הודעה על מפגש החלפת עוגיות חגיגי לקוראי אותו בלוג ביום שישי. כן- שישי. כלומר- למחרת היום. מכיוון שיש לבלוג אחות שאוהבת אף היא את אותו בלוג אוכל, ומכיוון שהיו באמתחתו דקות ספורות בלבד, ומכיוון שלא היה לא כוח לחשוב יותר מדי (חשיבה לא צומחת על עצים! צריך לנהוג בה בחסכנות..) הוא מיד שלח את הפוסט לאחות היקרה והחליט שלא להחליט לעת עתה. עוד באותו הערב נערכה התייעצות רב תכליתית בין אחות עייפה אחת ופוסט שעושה בייביסיטר, והוחלט – באופן די מפתיע, יש לומר – לקום מוקדם בשישי בבוקר, להכין המוני עוגיות ולהצטרף למפגש! 🙂
הפוסט קם מוקדם בשישי, ארז מגוון דברי-אוכל שהיו לו בבית, רקח מרקחות, ופצח במסע המופלא לעבר העוגייה הנכספת!
אחותו של הפוסט השכילה לציין סיפור זכור לטובה מהילדות, על עוגיפלצת שהוזמן לשפוט בתחרות עוגיות (לא אותה תחרות עוגיות, כי הפוסט לא הצליח למצוא כמעט שום אזכור לספר הזה ברחבי הרשת, אבל הפוסט כולו תקווה שזה יספק את הצורך..) – ככה בערך זה הרגיש 🙂  אחרי אחד ממרתוני האפייה המהירים יותר שיצא לפוסט לערוך (במאסטר שף כבר ניסו להכין המווווווון עוגיות בשעה אחת??) יצאו לדרך האחות, הוא וזוג קופסאות מלאות עוגיות.

לנסוע עם עוגיות זה מצחיק. זה גם התגלה כיעיל – מכיוון שנהג האוטובוס, שכבר סגר דלתותיו והתכוון לנסוע, החליט להיות נחמד ולעצור שוב לצמד החמד- הוא זכה בעוגייה!!!
וכך, בכיכר רבין ליד המזרקה, בבוקר של יום שישי חמים, חיכו כמה וכמה אנשים שהפוסט אמנם לא הכיר, אבל הם היו מוכנים לחלוק עמו את עוגיותיהם. יי!

אז קודם כל- הפוסט חושב שזה די כיף לפגוש עוד כלמיני אנשים שאוהבים לאפות עוגיות, ויותר חשוב- לאכול עוגיות. זה גם מאוד מגניב לטעום כלמיני סוגים שונים ומשונים של עוגיות בהזדמנות חגיגית אחת!
היו שם עוגיות שוקולד צ'יפס, כמובן.
עוגיות טחינה, שעולה תהייה אם הן טרנד חדש, כיוון שלפחות 3 אנשים הביאו אותן ואפילו הפוסט והאחות חשבו עליהן כאופציה..
עוגיות שלום עולמי, שיש בהן מספיק שוקולד כדי להביא לפחות שלום למזרח התיכון, ושגם הן היו טרנד עולה.
עוגיות קוואקר עם חמוציות,
עוגיות ג'ינג'ר תפוזיות וענקיות בגודלן…
אפילו היו עוגיות פופקורן ועוגיות חמאה מתוקות עם זיתים. תאמינו או לא- שתיהן היו טעימות!
ועוד הרבה עוגיות, כולל העוגיות המגניבות של הפוסט והאחות 🙂

 חוצמזה- זה מגניב לפגוש מישהו שאתה קורא את הבלוג שלו כבר תקופה לא קצרה. הפוסט שוקל להסיר את התנגדותו לאירועי-בלוגוספירה..

 והכי חשוב- מכיוון שהפוסט והאחות נשארו לזלול עוגיות בשמש עד שהמסיבה התפזרה הן זכו לקחת דוגי-בג חגיגי (כלומר- לעשות ריפיל לקופסאות שלהם, והפעם עם עוגיות של אנשים אחרים) ולהנות מהמוני עוגיות לעוד קצת! 🙂

ולסיכום: אום-נום-נום!!

שובו של הפוסט

תקופת מבחנים מאתגרת עברה על כוחותיו של הפוסט, ועם זאת – הוא חוזר אליכם, בריא ושלם (בגופו לפחות, אם לא בנפשו) ומוכן ומזומן לחלוק עמכם כמה מהגיגיו מהתקופה האחרונה.

אז נפנה למובן מאליו – הלימודים:

במהלך הסמסטר האחרון נפלה בחלקו של הפוסט הזכות לקחת חלק במגוון ניסויים מעניינים ומרתקים שהפקולטה למדעי החברה מבצעת על סטודנטיה התמימים. ולא, הוא לא מדבר על 15 השעות שנאלץ להעביר בכוכי עינויים שונים ומשונים בשנה שעברה ("עכשיו תצייר בית. עכשיו תסתכל על 3 התמונות האלה ותגיד מה יותר יפה. עכשיו תסתכל על מסך מחשב ותגיד לי אם בין המליון קוים בזוית א' אתה מזהה גם קו אחד בזוית ב'"), לא הפעם. היום הוא חש צורך עז לחלוק את דעותיו הנחרצות על חלק מהקורסים שהוא אולץ לקחת במסגרת המופלאה של 'תואר ראשון בניהול ופסיכולוגיה'. (דגש על פסיכולוגיה)
זה התחיל כסמסטר תמים נוסף. שנה שנייה, כבר לא מבועתים מהבידינג, כבר לא פעורים (מזמן לא צעירים. מדהים כמה זקן אתה יכול להרגיש לעיתים בתואר הראשון שלך באוניברסיטה..), כבר יודעים איפה זה אולם אפטר..
ובכן- על תחילת הסמטר נתקל הפוסט בקורס-טרנדי-בקרב-פליטי-היחידה, ולו מתוקף העובדה שהוא מכיל בשמו את השורש ק.ג.נ.צ.  הפוסט, מצידו,  נהג לכנותו: "הנה רצף של המון ניסויים שכלמיני אנשים עשו על כלמיני אנשים אחרים. מדי פעם אזרוק גם מילת חיבור (כגון "וגם") כדי שתחשבו שיש איזשהו קשר בין המשפטים השונים שלי ותתאמצו להבין מהו אותו קשר. במבחן תגלו שהקשר הוא פיקציה, ושלמרות שטענתי בתוקף במשך כל הסמסטר ששינון זה רע, גם פה, כמו בתיכון, תאלצו לשנן".
מלבד ענייני הפיקציה והספוראדיות, קורס זה גם טמן בחובו הפתעה נוספת: מרצה שמתעצבן עלייך על שאינך בריטי.
אין ספק שלאחר חופשת הקיץ האחרונה שלו, ולאור העובדה שהוא חובב תה (על סף האובססיה, יש שיגידו..) הפוסט מזדהה עם רגשות חיוביים כלפי בריטניה הגדולה, אבל הוא עדיין לא חושב שזו אשמתו שהוא נולד בקיבוץ בארץ-ישראל-שלי-יפה-וגם-פורחת!! אז אם אתה מחליט ללמד באוניברסיטה באנגליה משך שנים רבות, ואז עושה את הטעות הפטאלית של לחזור לארץ התפוזים, הפוחזים והערסים- אל תאשים את הסטודנטים שלך על שאין להם נימוסים מהוקצעים, מבטא מחוכם וחיבה לארוחות בוקר, אממ.. דשנות!

הקורס השני העולה במחשבתו של הפוסט כראוי לדיון הוא קורס שאמור ללמד אותך איך לחקור (**התמרמרות של הפוסט על העובדה שעליו לחקור משום מה**). הפוסט סמוך ובטוח שמופלאים ממנו כבר דרשו בקורס זה וגרסו כי הוא רשע ופשע, ועם זאת – גם לפוסט יש קצת שמן להוסיף למדורה.. (מוהאהאה).
המרצה של הפוסט הפעם הייתה אישה שבמבט ראשון הצטיירה כחביבה וקופצנית יחסית לארכיון שמאכלס לרוב את מסדרונות הפקולטה למדעי החברה. אל המבט השני לא הצליח הפוסט להגיע מעולם, ולא כי הוא מבריז משיעורים (חננת על שכמותו). לא לא, הפוסט פשוט נמנה על אוכלוסיית מסכמי השיעורים. כחבר פעיל ובעל סטטוס של כבוד (סיכום שיעור אחד ב-3 צבעים, ייפ ייפ הוריי!) באוכלוסייה זו הוא נאלץ ללהטט בין הדפים, המרצה והמצגת. ובכן, אותה מרצה פיתחה במהלך חייה מנהג מעניין ומרתק מבחינה אנתרופולוגית: היא מדברת מהר. אבל לא "מהר" כמו האנשים שאתם, קוראים יקרים, חושבים עליהם כרגע. לא לא. היא הצליחה לקבוע שיא חדש! הפוסט טוען בתוקף שעל פי מהירות הדיבור שנרשמה בשיעור נדמה כי האישה בטוחה שהיא נופלת מצוק לא גבוה במיוחד, ועליה להספיק את כל החומר של שיעור שלם בטרם תתרסק על הקרקעית ברעש מחליא. אי לכך ובהתאם לעובדה שהפוסט נאלץ להתבונן בעשן המיתמר מדפי הסיכום שלו (תמיהה מעניינת: האם אפשר להדליק אש בעזרת דפי פוליו ועטי פילוט 0.4? המממ…) נותר המבט השני לשיעורים המצולמים בוידאו, אם אי פעם יחוש הפוסט נוסטלגיה עזה לקונפאונדים וארטיפקטים.

לכל מי שהתגעגע – שובו של הפוסט מוקדש לכם. שאו תפילה לפוסטים תכופים יותר, אולי זה יעזור 😉

לונדון חלק א', או – איך הבלגים הגיעו לפה?!

מסתבר שלפעמים לונדון כן מחכה לך. או לפחות מוציאה כמה ימי שמש מהבוידעם, מנערת אותם היטב ומגישה לך לצד הבירה.

הידוע הציע לפוסט לקחת אותו לארץ התה-בחלב-והמבטא-המושלם, ולא היה מאושר מהפוסט.

אי לכך ובהתאם לזאת מצאו עצמם אורזים מזוודות בחצי שכרות (ערב קודם לכן התחתנה אחותו של הפוסט. מעלליו וכמות כוסות הוויסקי שנעלמו בקרבו יסופרו (וייספרו) בפרק הבא), טובלים תפוח בדבש וקצת גפילטע בחזרת, והופ- לנתב"ג 2000!

בקבוק להפרוייג ובקבוק מרטיני ביטר אח"כ כבר היו ישובים במושביהם ומקווים לטיסה שקטה ומלאה בחלומות נעימים.

משום מה (היו שצחקו על הסידור הייחודי הנידון) הפוסט והידוע טסו ללונדון – עיר שאיננה מרוחקת יתר על המדינה ממכורתנו – דרך בריסל. וחזרו דרך ציריך.

הבלגים סיפקו חוויה.. מעניינת. זה התחיל ממכונות לממכר שתייה קלה עליהן מתנוסס סמלה הבלתי מעורער של בריסל- פסל של ילד משתין. ביום פסטיבל הבירה הוא משתין בירה- כנראה שבשדה התעופה הוא משתין קוקה קולה.

זה טוב ויפה. ואפילו משעשע. אבל הבריסלים אינם פוחזים קלי דעת כפי שאולי משתמע מסמלם המדובר, לפחות לא כאשר מדובר בבטחון שדה התעופה!!!

מעשה שהיה כך היה: יש לו, לפוסט, הרגל לרסן את שיערו בעזרת סיכת שיער. בסיכת שיער יש, מטבע הדברים, מתכת. כבר קרה לו לא פעם שהוא שכח להסירה לפני שעבר בגלאי המתכות. למיטב זכרונו אפילו בארה"ב הידועה לשמצה כל שהיה עליו לעשות הסתכם בהסרת הסיכה תוך מבט מופתע-מתנצל, חיוך ומעבר חוזר בגלאי בלעדיה. הצפצוף לא נשנה, הבודקים הבטחוניים לא הציקו ועולם חזר כמנהגו לנהוג. לעומת זאת, בשדה התעופה הממוקם בבריסל הממוקמת בבלגיה- מדינה שאין לה יותר מדי מתקפות טרור להתלונן עליהן לאחרונה- התגובה לצפצוף הגלאי ולכל נסיונות ההסבר של הפוסט הייתה בחורה בלונדינית גבוהה ומפחידה למראה שמזמזה אותו נואשות בתירוץ עלוב של חיפוש כלי נשק או שקר-כלשהו-אחר.

את באירופה, וזה אומר שגרמניה מספיק קרובה- לכי לחפש את האקשן הלסבו אירוטי שלך שם ועזבי את הפוסט במנוחה!!!

הפיצוי על ההטרדה-המינית-בכיסוי-של-בדיקה-בטחונית-לגיטימית הזו בא בדמותם של מושבי עור מרווחים עם מקום לרגליים למשך 40 דקות, בטיסת ההמשך מבריסל ללונדון. הידעת? בטיסה של 40 דקות לא יגישו לך שומדבר אלא אם תשלם. או תטוס במחלקת עסקים. מה שכן- התקבלו מים חינם כי הדיילת ריחמה על הגרונות הניחרים.. נו שויין.

מלבד זאת, עם הגיעם של הפוסט והידוע ללונדון הם נתקלנו בחשדנות מתובלת בנימוס.

נדמה לו לפוסט שמימיו לא נשאל כ"כ הרבה שאלות בכניסתו למדינה כלשהי. נו נו- גם פקידי משמרת הגבולות הבריטיים צריכים לחזור הביתה בתחושה שהם עשו את הבלודי-עבודה שלהם על הצד הטוב ביותר..

על הטיוב יש לפוסט בעיקר דברים טובים לומר. כרטיסים אלקטרוניים חביבים (כמו רב קו, רק יותר טוב. ולא ירוק!) ניתנים לרכישה ואיש-טיוב חביב מחשב לך את כל יעדי נסיעותייך וכמה תצטרך לשלם. והחלק המקסים אף יותר הוא שברגע שאתה עוזב את לונדון תוכל להחזיר את הכרטיס, לקבל 3 פאונד חזרה שהיו פיקדון, ולקבל כל סנט עודף שנשאר לך מכל חישוב שגוי/ נסיעה שוויתרת עליה. לפוסט ולידוע עניין ההחזר הזה הרוויח בקבוק של אייריש קרים קרמל.. J

אבל, בחזרה לתחילת הטיול: עד מהרה מצאו עצמם השניים ישובים ברכבת, מזוודותיהם לצידם, ומתקרבים ליעדם הנכסף. מה שכן, מסתבר שיעדה של הרכבת המופלאה היה מקומם של מגדלי התרנגולים הבריטיים. כן. בכל תחנה ותחנה נשמע המשפט "This is a Piccadilly service line to – Cockfosters". וכן- בכל תחנה ותחנה מאוד השתדלו השתדלו השניים להחניק את צחוקם.

מלבד תחנה חביבה זו הטיוב חשף עולם שלם של הפתעות ותעלומות. בראש ובראשונה הפוסט חש צורך לציין שאם אי פעם קראת את 'לעולם לא עולם' ופיתחת חיבה לגיימן, הנסיעה בטיוב ככה"נ תשעשע אותך יותר משהיא משעשעת את האחרים. מומלץ.

כמובן שכמו בכל נסיעה לארץ ניכר בה יש רכבת תחתית גם הפעם הרהרו צמד החמד על החיים היפים שיכולים להיות לתלאביביים באם תוקם אי פעם רכבת תחתית בעיר – לא עוד חיפושי חנייה. לא עוד פקקים בנמיר. לא עוד סגירת רחובות לרגל חצי מרתון/ מירוץ נייק/ יום רנדומלי אחר. לא עוד מדרכות אפופות גלגלי מכוניות פולשניים. לא עוד דאבל פארקינג!

וההפתעה הגדולה ביותר שנגלתה עם השימוש בטיוב הייתה העובדה שהבריטים יקומו ממקומם, יעברו למושב אחר ויפנו לך את זה שלהם – כדי שתוכל לשבת עם בן זוגך. בלי שתבקש, בלי שתשלח אליהם מבטים חומדים ואפילו לפני שתספיק לחשוב על זה בכלל. אם קיימת עבורם האופציה הזו, הם יעדיפו שאתה תשב ליד מי שאתה רוצה. הם יסתפקו בקריאת הכתבות על ליידי גאגא בעיתון היומי מהמושב הצידי המרוחק.

תעלומה מרכזית, לעומת זאת, היא תחנת קינג'ז קרוס. יש לה כאלף יציאות שונות ומשונות. כל אחת פונה לכיוון אחר, ממוקמת בבניין אחר ופונה לרחוב בזווית כזו שלעולם לא תצליח להבין איפה אתה נמצא כעת ולמה, אם יצאת בתחנה הנכונה, אתה מרוחק ממקום חפצך יותר ממה שהיית כשנכנסת לרכבת מלכתחילה.

אולם, ביומיים האחרונים שלהם הגיעו הידוע והפוסט להישג מרהיב והצליחו לצאת 3 פעמים ברצף בדיוק מהיציאה ממנה הם נכנסו! הישג זה זיכה אותם במדלייה של כבוד מטעם המועצה האזורית לבלבול תיירים.

~~~ תם ונשלם חלק א' של ההרפתקה בלונדון ~~~