כחומר ביד הבלוגר – מעשה שהיה בדבש ושף ווטסון

לאור חודש ספטמבר וראששנה הקרב ובא, חומר הגלם החודשי של פרויקט כחומר ביד הבלוגר הוא דבש!

מצד אחד נשמע כמו פרויקט פשוט וקל: גם דבש, גם חג – קלאסיקה! דובשניות ועוגות דבש כבר מחייכות אלינו מעבר לפינה, חוככות ידיים ומהנהנות בידענות…
אבל – הפוסט אינו חובב גדול של אף אחת מהאופציות האלה (אולי עוד לא מצא את הגרסה המושלמת שלהן ששווה את הנסיון, אנא עדכנו אותו אם יש לכם את הנוסחה המנצחת באמתחתכם!), והוא גם שאף למחשבה מקורית וגם חש עצמו מיוחד (הוא סיים את התואר השני שלו ומרגיש כל יכול. או משהו 😉 ) – אז לא!

מה עשה? 
לאחרונה גונבה לאזנו של הפוסט שמועה שיש דבר כזה שנקרא שף ווטסון והוא מבוסס על פרויקט ווטסון המפורסם של IBM. גם הייטק וגם אוכל גרים בכפיפה אחת ומציעים שפעעעעעע של מתכונים לפי חומרי גלם, מנות, סגנונות ועוד הרבה אפשרויות חיפוש, ובעיקר – המון השראה? כןןן!!! 🙂

שף ווטסון, נעים להכיר

אז קודם כל מילת אזהרה: דבש הוא חומר גלם כ"כ בסיסי שלא היה מסובך בכלל למצוא המוווון שילובים שמתאימים לו ב-100% (מעגל "סינרגיה" שלם עלפי שף ווסטון), מה שהפך את הענין לטיפה יותר מאתגר (קשה להחליט!). אבל מצד שני, גם היה ממש כיף לגלות כלמיני שילובים ולנסות לראות מה ווסטון מציע ומה מזה באמת יכול להיות רלוונטי. 
משום מה מתכון הביסקוטי לכד את עינו של הפוסט די מההתחלה, ומכיוון שהוא מאוווווד אוהב ביסקוטי טובים, ומכיוון שבארוחה לכבוד סיום התואר שלו הוא זכה לנשנש ביסקוטי יוקרתי שהיה לו טעם שמאוד הזכיר לו דבש – הפוסט החליט שאין ברירה אלא לבסקט!

המתכון שמובא לכם פה הוא בהשראת הרעיונות של שף ווטסון, שזה אומר שהפוסט לא השתמש במתכון של ווטסון (כי הוא קרא לשימוש בחמאה, וכל הביסקוטי שהפוסט הכין בעברו התגאו בהיותם נטולי שומן פרט לחלמון ביצה, אם זה נחשב בכלל), אלא במתכון היסטורי שיש לו באמתחתו. אבל השינויים והעדכונים היו בהחלט קשורים להצעותיו של השף המומחה.
כמו כן, הפוסט חש צורך לציין שכמות הדבש גם נתונה קצת לשיקול דעתכם – פרטים בהערות שבתום המתכון.

הי!

ביסקוטי דבש, חמוציות מיובשות ופיסטוק
(התשובה האולטימטיבית למה מנשנשים עם הקפה)

(שתי ככרות שתהפוכנה לכ-50-60 ביסקוטי, תלוי בפריסה שלכם)

חומרים:

• 3.5 כוסות קמח תופח (או 3.5 כוסות קמח ו-3.5 כפיות אבקת אפיה, אם אתם גרים כבר שנתיים בארה"ב ועדיין לא סגורים על אם קמח תופח זה משהו שקיים פה)
• 4 ביצים
• 1 כפית תמצית וניל
• כ-1/2 כוס דבש (שימו לב להערות)
• 2 כפות אמרטו (לא חובה)
• פיסטוקים קלופים – כחופן, חופן וחצי
• חמוציות מיובשות – גם בין חופן לשניים

הכנה:

מחממים תנור ל-180 מעלות ומרפדים תבנית בנייר אפייה.
בקערה גדולה מנפים את הקמח ואת אבקת האפיה (או רק את הקמח).
בקערה נוספת מערבבים טוב (מומלץ עם מטרפה ידנית או מזלג, שיעזרו לדבש להתאחד עם שאר החבר'ה. עם זאת, אין צורך לטרוף להכנסת אוויר) את הביצים, הוניל, הדבש והאמרטו עד לתערובת אחידה.
מוסיפים את תערובת הרטובים לקמח ומערבבים/ לשים עד לבצק אחיד יחסית (ניתן בהתחלה לערבב עם כף עד שמגיע השלב שדורש לישה ידנית או ישר לערבב עם היד). מוסיפים את הפיסטוקים והחמוציות, לשים עד שנטמע ומעצבים את הבצק לשתי ככרות על התבנית המרופדת בנייר אפייה.
הבצק עלול להיות דביק מעט- וזה בסדר! אם קשה לעצב את הככרות אפשר לבחור בין מראה כפרי ופרוע ובין הרטבת הידיים קלות, מה שיעזור לעצב ולהחליק קצת את הככרות כשהן כבר בתבנית 🙂

שתי ככרות – תמונת אילוסטרציה

את הככרות אופים כ-20-30 דקות, עד שניתן לראות שהבצק אפוי כיאות. אפשר לבדוק עם קיסם אבל אין ממש צורך. הפואנטה היא שבצק רטוב יתפרק יותר בפריסה, ובמילא הביסקוטי עתידים לעבור ייבוש מתקדם, אז עדיפה אפיית יתר על האופציה ההפוכה.

נותנים לככרות האפויות להצטנן עד לטמפרטורה שתאפשר פריסה ידנית, ומורידים את חום התנור לכ-150 מעלות. בנתיים מרפדים עוד תבנית בנייר אפיה. 
פורסים את הככרות (כ-25-30 פרוסות כ"א. טיפ פוסט: אם פורסים מעט באלכסון מתקבלות פרוסות ארוכות יותר!), מניחים את הפרוסות בתבניות ואופים 10-15 דקות. הופכים את הפרוסות בכל תבנית ומייבשים 10 דקות נוספות. בשלב הזה הפוסט מחליף בין תבניותיו ומעניק להן עוד 10 דקות בונוס. 
ניתן להשאיר את התבניות בתנור המכובה לכמה דקות נוספות, על מנת להבטיח ייבוש מלא.

את הביסקוטי היבשים מאחסנים בכלי אטום וחגיגי ומניחים קרוב לאיפה ששותים את הקפה 🙂
ואם יש לכם Vino Santo, יין קינוח איטלקי – הפוסט ממליץ לטבול את הביסקוטי ביין להנות מאחה"צ שמשי 🙂

נום נום נום. איפה הקפה?

הערות, טיפים ורעיונות:

• דבש: הפוסט שם כרבע כוס דבש (5 כפות, אם לדייק) וממש הרגיש שחסרה מתיקות. אמנם החמוציות מוסיפות מתיקות כיפית בביסים שלהן, אבל בכ"ז. אי לכך הוא מרשה לעצמו להמליץ על חצי כוס. אם אתם לא מחובבי המתוק תרגישו חופשי להפחית מעט בכמות הדבש. בכלאופן – אתם יותר ממוזמנים לעדכן! 🙂
• אפייה, פריסה וייבוש: מנסיונו רב השנים של הפוסט עם ביסקוטי, יש להם חיבה להתפרק קלות בעת הפריסה, ןלכן הפוסט ממליץ על אפייה ראשונית מלאה (עד לכיכר ביסקוטי יבשה מבפנים) ועל צינון לטמפרטורת החדר לפני הפריסה. כעוגיות יבשות בלי הרבה שומן, הן גם נוטות לפזר פירורים עם כל ביס, ראו הוזהרתם 😉  
  הפוסט גם ממליץ על ייבוש של 30-45 דקות ועוד בונוס בתנור כבוי בשביל להבטיח עוגיות יבשות שנשמרות מצוין בקופסה אטומה.
  כפי שהפוסט ציין – אם פורסים כל פרוסה עם זווית אלכסונית קלה, מגיעים לחתך אלכסוני שמניב פרוסות ארוכות יותר, כלומר – יותר ביסקוט! הפוסט ומשפחתו הם חובבי ביסקוטי ארוכים ידועים, ועל כן הוא חולק איתכם את הטיפ הזה 🙂
• פירורים: רוב הסיכויים שבעת הפריסה הבצק יתפרק מעט בכ"ז, ולצד פרוסות הביסקוטי היפות שלכם קרש החיתוך יהיה מלא בחתיכות ביסקוטי קטנות. הפוסט מייבש גם אותן! שם אותן בתבנית עם הפרוסות, ושם אותן בכלי האטום עם הביסקוטי המוכנים. מה עושים איתן? כמובן שאפשר לנשנש, אבל הפוסט גילה שהן גם אחלה תוספת קראנצ'ית לגלידת וניל!
• תוספות: החמוציות והפיסטוקים באו בהשראת שף ווטסון והמלצותיו, והתבררו כשיחוק לא רע בכלל! החמוציות מוסיפות מתיקות, אבל לא כבדה מדי, והפיסטוקים מאוד עשירים וטעימים. השילוב בין שני אלה עם הטעם העדין של הדבש ברקע באמת מוצלח! אבל כמובן שאפשר להחליף את הפיסטוקים באגוזים אחרים כמו לוז ושקדים (או בשילוב של כמה סוגי אגוזים!), ואת החמוציות ניתן להחליף בפרי יבש אחר שאוהבים.
  אפשר להכין ביסקוטי עם אגוזים בלבד (בלי פירות יבשים), אפשר להוסיף שוקולד מריר קצוץ, אפשר להוסיף קליפת לימון מגוררת (או תפוז), ואפשר לגוון אפילו באלכוהול שתבחרו להוסיף (אמרטו משתלב מצוין עם שקדים וגם עם פיסטוקים, והפוסט בטוח שגם פרנג'ליקו יכול להבריק פה, ואם אתם חובבי טעמי תפוז עדינים – אולי קוואנטרו?).
• שוקולד: יש הטובלים ביסקוטי בשוקולד עד למחציתם, להגשה חגיגית. הפוסט מרגיש שביסקוטי נשמרים זמן רב יותר כשאינם מצופים, אבל מצד שני – הוא טעם את הביסקוטי האלה גם עם שוקולד (בשבילכם, בטח שבשבילכם!) והוא חייב להגיד שזה שילוב מעולה!
  אז אם בא לכם אתם מוזמנים להמיס את השוקולד המועדף עליכם (הפוסט ממליץ על מריר, אבל שף ווטסון הציע דווקא לבן – 100 גרם שוקולד עם כף אחת של שמן צמחי, המסה זהירה במיקרו תספיק) ולטבול לפחות את הביסקוטי שאתם מתעתדים להגיש באותו יום. קירור לטמפרטורת החדר (או במקרר) בכלי אטום אמור לספק לכם ביסקוטי פריכים מספיק ושוקולדיים מספיק 🙂
• הכנת ביסקוטי היא פשוטה למדי ומומלצת מאוד. מה שלוקח זמן זה בעיקר האפיה.

קלוז-אפ חגיגי לסיום

רוצים עוד מתכוני דבש חגיגיים? דף הפייסבוק של מנטקה יספק לכם אלבום מפתה ורעיונות בשפע 🙂

אוניברסיטת תל אביב, מדריך למשתמש

אוניברסיטת תל אביב (צלאביב..) מציעה לשוכניה מגוון אטרקציות חינניות ביותר, והפוסט שמח להיות שפן הנסיונות שידווח לכם עליהן!!! (ייפי):

1. כסאות: לאוניברסיטה יש כ"כ הרבה סוגי כסאות, ומשום מה הפוסט לא ממש הצליח למצוא כסא אחד נורמלי לרפואה (המממ.. מחשבה מעניינת – דווקא את הכסאות של בניין רפואה מעולם לא ניסה הפוסט..). המצב עגום, אין ספק:

• יש את הכסאות של רקנאטי, שנעים מכסאות משרד כחלחלים וגנריים (חביב – אך לא מלהיב) ועד נפילים דמויי כסאות מנהלים, אפופי הילת-עור-מזוייף ופאסון. גם הם, למרבה הפלא (או שלא..) לא באמת מעניקים לישבנך את הנוחות לה הוא ראוי. אחיזת עיניים!
• מרקנאטי הקפיטליסטי נפנה לבניין גילמן הרוחני ויפה הנפש. מעניין שכ"כ אכפת לשוכני הבניין הזה מעניינים ברומו של עולם וממדעי הדשא, אבל מישבנים הם מתעלמים. האמת היא שלא העכוז הוא שסובל מכסאות העץ המזוייפים של גילמן. לא לא- הכסאות אולי מחוברים זה לזה בחלקם, אבל לתחתך הענוג יש מספיק מקום להתרווח ולך ישנה אפשרות לשקוע במחשבות מעמיקות. מה שכן, אם תשקע באותן מחשבות רק *טיפ-טיפה* יותר מדי- תזכה לסימנים כחולים אימתניים על רגלייך!!! מעצם היותם כסאות לשיעורים באוניברסיטה יש להם משטח כתיבה לא משוכלל. אי המשוכללות שלהם היא הבעיה המרכזית שלהם, היות ואותם משטחים חיננים לא מתקפלים, לא זזים ולא נפתחים – מה שגורם לך להיות זקוק לחישוב אנטומי ומתמטי מסובך על מנת להיכנס לכיסא מבלי להתנגש בחלק כלשהו מחלקי הכיסא השונים. במשפט אחד: אכזבה..
• בניין דן דוד מספק אופציה לחוויה פסיכוסומטית (ופסיכומטרית, לחלק מאיתנו..) מעניינת למדי. הוא מכיל בתוך כיתה בודדת מספר סוגי כסאות.
  האחד הוא הפוֹקְי-גְדָל של הכסאות של גילמן: שוב עץ מזוייף, שוב משטחי כתיבה המקובעים למקומם.. אבל פה יש חידוש מרגש- הכסאות מותאמים למידות אדם ואפשר להתיישב בהם ללא חשש!!! הצלחה? הממ.. בחינה מדוקדקת של מצאי הכסאות בכיתה יוביל אותך אל השורה האחרונה, המכילה את הכסאות הקלסטרופביים. מדובר באשלייה אופטית מתוחכמת, שכן הקלסטרופוביים כמעט זהים לפוקי-גדל  למראית עין, אך משום מה הם נותנים לך מרחב אישי קטן בהרבה. התוצאה היא סטודנט תמים שבא לשבת בכסאות הנורמליים אליהם הוא רגיל, ולאחר שניות מספר הוא מדמה בנפשו כי קירות החדר סוגרים עליו.. פרויד, למה אתה יושב בנפתלי? פה יותר מעניין…
• מוכי הגורל מביניכם שזכו להגיע להרצאה בבר שירה, על הזקנות-הפרסיות-צובטות-העכוזים שבו, וודאי זוכר (או שלא) את העובדה המעניינת שאין שם משענות יד, א.ק.א משטחי כתיבה. זה הגיוני כשאתה בא להרצאה רק כדי להתחמק מעוד חצי יום בבסיס (ובתקווה לברוח מוקדם באמצע ההרצאה..). זה לא הגיוני כשאתה סטודנט שצריך להעביר שם שעות של הרצאות, מבחנים, ומה לא. אמנם יש שם מעין שולחנות הזויים שאתה יכול לנכס לעצמך (ושהדודות מנכסות עבורך בעת העגומה של מבחן), אבל אין ספק שלנסות לסכם שיעורים באולם שנועד להרצאות המוניות זה מאתגר..
• יש גם כיתות ממוזלות, שבהן יש שולחנות ארוכים שפשוט מגמדים את חשיבותם של הכסאות. כשיש לך שולחן אינסופי לפרוש עליו את דפייך, קלמרך, פלאפונך, בקבוקך, נשנושייך ומשנתך – אין לך תלונות 🙂

2. מרצים שמדברים מהר: לא מזמן הפוסט בחר להכיר לכם מרצה-לשעבר, בטענה שהיא מדברת מהר. ובכן – חשבתם שההיא שמדברת כאילו היא נופלת מצוק מדברת מהר? הכירו את את המרצה החדשה של הפוסט, אור לסמסטר ב': זו שנופלת מהאבן-הבולטת-שבקצה-המדרכה!!!
[הוריי, פיצ'ר חדש: סרטון להמחשה  :)]

3. הלא קשורים:

• הכירו את המרצה המתוסכל 381#. מדובר באדם מן השורה שבכלל רצה להיות גאון מתמטיקה. עברו (הלא ידוע לפוסט) הביא לכך שאותו מר-איש אומלל נפל קורבן לפסיכולוגיה והפך לפרופסור מדופלם דווקא בתחום הנפשי. אותו עבר מסתורי הביא לכך שעכשיו הוא מרביץ בכולנו את הפסיכופיזיקה שלו במשך שעה וחצי בשבוע, לא מבין למה אנחנו נבהלים כשהוא ממלא את הלוח בגרפים ונוסחאות הזויות שתי שניות *לפני* תחילת השיעור, ומתעצבן כשאנחנו לא זוכרים את מנת וובר של כל חוש וחוש. (והפוסט חשב שנוסחאות, אותיות לטיניות משונות והטענה הביזארית ש'דלתא=גידול' זה רק עניין של קורסים מיותרים בניהול. כלכלה למשל.)

• תגידו שלום וברוכים הבאים למרצה האברסיבית. היות וחלק מהחומר שעליה להעביר בהרצאותיה נוגע לשימוש באמצעים אברסיביים למטרות אלו ואחרות, וכנראה שהיא הפנימה את החומר המדובר מעל ומעבר. לראייה, הרי לכם ציטוט מהודעה שהיא פרסמה מספר ימים מועט לפני מועד ב:
  לאור התוצאות המאכזבות במועד א, אני רוצה להדגיש את הידוע:
  המבחן הוא על כל החומר שנלמד בכתה ועל כל חומר הקריאה (חובה) מהספר.
  מי שיסתפק רק באחד מהם יתקל בשאלות שהוא לא יודע לענות עליהן.
• הכירו את המרצה החינני שאמור ללמד אותנו על החלטות ומוצא עצמו מלהג בלהט על קובייה ארבע מימדית (!) במשך 20 דקות באמצע שיעור אומלל. ואתם יודעים מה? מילא ללהג על קובייה ארבע מימדית – לצייר אותה על הלוח כל שיעור שלישי???
  אותו מרצה מהולל מטפח גם נטייה חיננית לענות לשאלות שלך על חומר השיעור בשתי תמות מרכזיות:
  1."אין בעייה. תשאלו. תשאלו שוב. אני אענה לכם כמה שתרצו" (למי שלא יודע לקרוא סאבטקט: הוא קורא לנו מטומטמים חדלי אישים).
  2. שומע את השאלה, מהנהן ואז פוצח בהרצאה נמרצת של חומר שונה לגמרי, תוך שהוא נועץ בשואל השאלה מבטים חודרים, ושואל אותו אם הוא מבין.
  ואם זה לא מספיק, מתוקף גילו והיותו סבא, הוא כנראה חושב שכולם היו נכדיו, שכן הוא מתעקש לחוד לנו חידות מהז'אנר הסבאי-הפסאודו-מתחכם..

• המתרגל של הסבא המדובר, שחושב שכל יום פורים וממש מתאמץ להתחפש למעצור דלת.
  אין בו שום תועלת, הוא לא יודע את החומר או מה הוא אמור לעשות עם החומר. כל תרגול איתו הוא סאגה חדשה ומרגשת, מלאת אימה (שואלים אותו שאלות), מותחת (הוא מדבר הרבה הרבה, עד שנדמה לך שלעולם לא יגיע לפואנטה ויראה לך איך פותרים תרגילים) ומרגשת עד דמעות ("תראו!! הצלחתי לצייר טבלה!").

שובו של הפוסט

תקופת מבחנים מאתגרת עברה על כוחותיו של הפוסט, ועם זאת – הוא חוזר אליכם, בריא ושלם (בגופו לפחות, אם לא בנפשו) ומוכן ומזומן לחלוק עמכם כמה מהגיגיו מהתקופה האחרונה.

אז נפנה למובן מאליו – הלימודים:

במהלך הסמסטר האחרון נפלה בחלקו של הפוסט הזכות לקחת חלק במגוון ניסויים מעניינים ומרתקים שהפקולטה למדעי החברה מבצעת על סטודנטיה התמימים. ולא, הוא לא מדבר על 15 השעות שנאלץ להעביר בכוכי עינויים שונים ומשונים בשנה שעברה ("עכשיו תצייר בית. עכשיו תסתכל על 3 התמונות האלה ותגיד מה יותר יפה. עכשיו תסתכל על מסך מחשב ותגיד לי אם בין המליון קוים בזוית א' אתה מזהה גם קו אחד בזוית ב'"), לא הפעם. היום הוא חש צורך עז לחלוק את דעותיו הנחרצות על חלק מהקורסים שהוא אולץ לקחת במסגרת המופלאה של 'תואר ראשון בניהול ופסיכולוגיה'. (דגש על פסיכולוגיה)
זה התחיל כסמסטר תמים נוסף. שנה שנייה, כבר לא מבועתים מהבידינג, כבר לא פעורים (מזמן לא צעירים. מדהים כמה זקן אתה יכול להרגיש לעיתים בתואר הראשון שלך באוניברסיטה..), כבר יודעים איפה זה אולם אפטר..
ובכן- על תחילת הסמטר נתקל הפוסט בקורס-טרנדי-בקרב-פליטי-היחידה, ולו מתוקף העובדה שהוא מכיל בשמו את השורש ק.ג.נ.צ.  הפוסט, מצידו,  נהג לכנותו: "הנה רצף של המון ניסויים שכלמיני אנשים עשו על כלמיני אנשים אחרים. מדי פעם אזרוק גם מילת חיבור (כגון "וגם") כדי שתחשבו שיש איזשהו קשר בין המשפטים השונים שלי ותתאמצו להבין מהו אותו קשר. במבחן תגלו שהקשר הוא פיקציה, ושלמרות שטענתי בתוקף במשך כל הסמסטר ששינון זה רע, גם פה, כמו בתיכון, תאלצו לשנן".
מלבד ענייני הפיקציה והספוראדיות, קורס זה גם טמן בחובו הפתעה נוספת: מרצה שמתעצבן עלייך על שאינך בריטי.
אין ספק שלאחר חופשת הקיץ האחרונה שלו, ולאור העובדה שהוא חובב תה (על סף האובססיה, יש שיגידו..) הפוסט מזדהה עם רגשות חיוביים כלפי בריטניה הגדולה, אבל הוא עדיין לא חושב שזו אשמתו שהוא נולד בקיבוץ בארץ-ישראל-שלי-יפה-וגם-פורחת!! אז אם אתה מחליט ללמד באוניברסיטה באנגליה משך שנים רבות, ואז עושה את הטעות הפטאלית של לחזור לארץ התפוזים, הפוחזים והערסים- אל תאשים את הסטודנטים שלך על שאין להם נימוסים מהוקצעים, מבטא מחוכם וחיבה לארוחות בוקר, אממ.. דשנות!

הקורס השני העולה במחשבתו של הפוסט כראוי לדיון הוא קורס שאמור ללמד אותך איך לחקור (**התמרמרות של הפוסט על העובדה שעליו לחקור משום מה**). הפוסט סמוך ובטוח שמופלאים ממנו כבר דרשו בקורס זה וגרסו כי הוא רשע ופשע, ועם זאת – גם לפוסט יש קצת שמן להוסיף למדורה.. (מוהאהאה).
המרצה של הפוסט הפעם הייתה אישה שבמבט ראשון הצטיירה כחביבה וקופצנית יחסית לארכיון שמאכלס לרוב את מסדרונות הפקולטה למדעי החברה. אל המבט השני לא הצליח הפוסט להגיע מעולם, ולא כי הוא מבריז משיעורים (חננת על שכמותו). לא לא, הפוסט פשוט נמנה על אוכלוסיית מסכמי השיעורים. כחבר פעיל ובעל סטטוס של כבוד (סיכום שיעור אחד ב-3 צבעים, ייפ ייפ הוריי!) באוכלוסייה זו הוא נאלץ ללהטט בין הדפים, המרצה והמצגת. ובכן, אותה מרצה פיתחה במהלך חייה מנהג מעניין ומרתק מבחינה אנתרופולוגית: היא מדברת מהר. אבל לא "מהר" כמו האנשים שאתם, קוראים יקרים, חושבים עליהם כרגע. לא לא. היא הצליחה לקבוע שיא חדש! הפוסט טוען בתוקף שעל פי מהירות הדיבור שנרשמה בשיעור נדמה כי האישה בטוחה שהיא נופלת מצוק לא גבוה במיוחד, ועליה להספיק את כל החומר של שיעור שלם בטרם תתרסק על הקרקעית ברעש מחליא. אי לכך ובהתאם לעובדה שהפוסט נאלץ להתבונן בעשן המיתמר מדפי הסיכום שלו (תמיהה מעניינת: האם אפשר להדליק אש בעזרת דפי פוליו ועטי פילוט 0.4? המממ…) נותר המבט השני לשיעורים המצולמים בוידאו, אם אי פעם יחוש הפוסט נוסטלגיה עזה לקונפאונדים וארטיפקטים.

לכל מי שהתגעגע – שובו של הפוסט מוקדש לכם. שאו תפילה לפוסטים תכופים יותר, אולי זה יעזור 😉