כחומר ביד הבלוגר – מעשה שהיה בדבש ושף ווטסון

לאור חודש ספטמבר וראששנה הקרב ובא, חומר הגלם החודשי של פרויקט כחומר ביד הבלוגר הוא דבש!

מצד אחד נשמע כמו פרויקט פשוט וקל: גם דבש, גם חג – קלאסיקה! דובשניות ועוגות דבש כבר מחייכות אלינו מעבר לפינה, חוככות ידיים ומהנהנות בידענות…
אבל – הפוסט אינו חובב גדול של אף אחת מהאופציות האלה (אולי עוד לא מצא את הגרסה המושלמת שלהן ששווה את הנסיון, אנא עדכנו אותו אם יש לכם את הנוסחה המנצחת באמתחתכם!), והוא גם שאף למחשבה מקורית וגם חש עצמו מיוחד (הוא סיים את התואר השני שלו ומרגיש כל יכול. או משהו 😉 ) – אז לא!

מה עשה? 
לאחרונה גונבה לאזנו של הפוסט שמועה שיש דבר כזה שנקרא שף ווטסון והוא מבוסס על פרויקט ווטסון המפורסם של IBM. גם הייטק וגם אוכל גרים בכפיפה אחת ומציעים שפעעעעעע של מתכונים לפי חומרי גלם, מנות, סגנונות ועוד הרבה אפשרויות חיפוש, ובעיקר – המון השראה? כןןן!!! 🙂

שף ווטסון, נעים להכיר

אז קודם כל מילת אזהרה: דבש הוא חומר גלם כ"כ בסיסי שלא היה מסובך בכלל למצוא המוווון שילובים שמתאימים לו ב-100% (מעגל "סינרגיה" שלם עלפי שף ווסטון), מה שהפך את הענין לטיפה יותר מאתגר (קשה להחליט!). אבל מצד שני, גם היה ממש כיף לגלות כלמיני שילובים ולנסות לראות מה ווסטון מציע ומה מזה באמת יכול להיות רלוונטי. 
משום מה מתכון הביסקוטי לכד את עינו של הפוסט די מההתחלה, ומכיוון שהוא מאוווווד אוהב ביסקוטי טובים, ומכיוון שבארוחה לכבוד סיום התואר שלו הוא זכה לנשנש ביסקוטי יוקרתי שהיה לו טעם שמאוד הזכיר לו דבש – הפוסט החליט שאין ברירה אלא לבסקט!

המתכון שמובא לכם פה הוא בהשראת הרעיונות של שף ווטסון, שזה אומר שהפוסט לא השתמש במתכון של ווטסון (כי הוא קרא לשימוש בחמאה, וכל הביסקוטי שהפוסט הכין בעברו התגאו בהיותם נטולי שומן פרט לחלמון ביצה, אם זה נחשב בכלל), אלא במתכון היסטורי שיש לו באמתחתו. אבל השינויים והעדכונים היו בהחלט קשורים להצעותיו של השף המומחה.
כמו כן, הפוסט חש צורך לציין שכמות הדבש גם נתונה קצת לשיקול דעתכם – פרטים בהערות שבתום המתכון.

הי!

ביסקוטי דבש, חמוציות מיובשות ופיסטוק
(התשובה האולטימטיבית למה מנשנשים עם הקפה)

(שתי ככרות שתהפוכנה לכ-50-60 ביסקוטי, תלוי בפריסה שלכם)

חומרים:

• 3.5 כוסות קמח תופח (או 3.5 כוסות קמח ו-3.5 כפיות אבקת אפיה, אם אתם גרים כבר שנתיים בארה"ב ועדיין לא סגורים על אם קמח תופח זה משהו שקיים פה)
• 4 ביצים
• 1 כפית תמצית וניל
• כ-1/2 כוס דבש (שימו לב להערות)
• 2 כפות אמרטו (לא חובה)
• פיסטוקים קלופים – כחופן, חופן וחצי
• חמוציות מיובשות – גם בין חופן לשניים

הכנה:

מחממים תנור ל-180 מעלות ומרפדים תבנית בנייר אפייה.
בקערה גדולה מנפים את הקמח ואת אבקת האפיה (או רק את הקמח).
בקערה נוספת מערבבים טוב (מומלץ עם מטרפה ידנית או מזלג, שיעזרו לדבש להתאחד עם שאר החבר'ה. עם זאת, אין צורך לטרוף להכנסת אוויר) את הביצים, הוניל, הדבש והאמרטו עד לתערובת אחידה.
מוסיפים את תערובת הרטובים לקמח ומערבבים/ לשים עד לבצק אחיד יחסית (ניתן בהתחלה לערבב עם כף עד שמגיע השלב שדורש לישה ידנית או ישר לערבב עם היד). מוסיפים את הפיסטוקים והחמוציות, לשים עד שנטמע ומעצבים את הבצק לשתי ככרות על התבנית המרופדת בנייר אפייה.
הבצק עלול להיות דביק מעט- וזה בסדר! אם קשה לעצב את הככרות אפשר לבחור בין מראה כפרי ופרוע ובין הרטבת הידיים קלות, מה שיעזור לעצב ולהחליק קצת את הככרות כשהן כבר בתבנית 🙂

שתי ככרות – תמונת אילוסטרציה

את הככרות אופים כ-20-30 דקות, עד שניתן לראות שהבצק אפוי כיאות. אפשר לבדוק עם קיסם אבל אין ממש צורך. הפואנטה היא שבצק רטוב יתפרק יותר בפריסה, ובמילא הביסקוטי עתידים לעבור ייבוש מתקדם, אז עדיפה אפיית יתר על האופציה ההפוכה.

נותנים לככרות האפויות להצטנן עד לטמפרטורה שתאפשר פריסה ידנית, ומורידים את חום התנור לכ-150 מעלות. בנתיים מרפדים עוד תבנית בנייר אפיה. 
פורסים את הככרות (כ-25-30 פרוסות כ"א. טיפ פוסט: אם פורסים מעט באלכסון מתקבלות פרוסות ארוכות יותר!), מניחים את הפרוסות בתבניות ואופים 10-15 דקות. הופכים את הפרוסות בכל תבנית ומייבשים 10 דקות נוספות. בשלב הזה הפוסט מחליף בין תבניותיו ומעניק להן עוד 10 דקות בונוס. 
ניתן להשאיר את התבניות בתנור המכובה לכמה דקות נוספות, על מנת להבטיח ייבוש מלא.

את הביסקוטי היבשים מאחסנים בכלי אטום וחגיגי ומניחים קרוב לאיפה ששותים את הקפה 🙂
ואם יש לכם Vino Santo, יין קינוח איטלקי – הפוסט ממליץ לטבול את הביסקוטי ביין להנות מאחה"צ שמשי 🙂

נום נום נום. איפה הקפה?

הערות, טיפים ורעיונות:

• דבש: הפוסט שם כרבע כוס דבש (5 כפות, אם לדייק) וממש הרגיש שחסרה מתיקות. אמנם החמוציות מוסיפות מתיקות כיפית בביסים שלהן, אבל בכ"ז. אי לכך הוא מרשה לעצמו להמליץ על חצי כוס. אם אתם לא מחובבי המתוק תרגישו חופשי להפחית מעט בכמות הדבש. בכלאופן – אתם יותר ממוזמנים לעדכן! 🙂
• אפייה, פריסה וייבוש: מנסיונו רב השנים של הפוסט עם ביסקוטי, יש להם חיבה להתפרק קלות בעת הפריסה, ןלכן הפוסט ממליץ על אפייה ראשונית מלאה (עד לכיכר ביסקוטי יבשה מבפנים) ועל צינון לטמפרטורת החדר לפני הפריסה. כעוגיות יבשות בלי הרבה שומן, הן גם נוטות לפזר פירורים עם כל ביס, ראו הוזהרתם 😉  
  הפוסט גם ממליץ על ייבוש של 30-45 דקות ועוד בונוס בתנור כבוי בשביל להבטיח עוגיות יבשות שנשמרות מצוין בקופסה אטומה.
  כפי שהפוסט ציין – אם פורסים כל פרוסה עם זווית אלכסונית קלה, מגיעים לחתך אלכסוני שמניב פרוסות ארוכות יותר, כלומר – יותר ביסקוט! הפוסט ומשפחתו הם חובבי ביסקוטי ארוכים ידועים, ועל כן הוא חולק איתכם את הטיפ הזה 🙂
• פירורים: רוב הסיכויים שבעת הפריסה הבצק יתפרק מעט בכ"ז, ולצד פרוסות הביסקוטי היפות שלכם קרש החיתוך יהיה מלא בחתיכות ביסקוטי קטנות. הפוסט מייבש גם אותן! שם אותן בתבנית עם הפרוסות, ושם אותן בכלי האטום עם הביסקוטי המוכנים. מה עושים איתן? כמובן שאפשר לנשנש, אבל הפוסט גילה שהן גם אחלה תוספת קראנצ'ית לגלידת וניל!
• תוספות: החמוציות והפיסטוקים באו בהשראת שף ווטסון והמלצותיו, והתבררו כשיחוק לא רע בכלל! החמוציות מוסיפות מתיקות, אבל לא כבדה מדי, והפיסטוקים מאוד עשירים וטעימים. השילוב בין שני אלה עם הטעם העדין של הדבש ברקע באמת מוצלח! אבל כמובן שאפשר להחליף את הפיסטוקים באגוזים אחרים כמו לוז ושקדים (או בשילוב של כמה סוגי אגוזים!), ואת החמוציות ניתן להחליף בפרי יבש אחר שאוהבים.
  אפשר להכין ביסקוטי עם אגוזים בלבד (בלי פירות יבשים), אפשר להוסיף שוקולד מריר קצוץ, אפשר להוסיף קליפת לימון מגוררת (או תפוז), ואפשר לגוון אפילו באלכוהול שתבחרו להוסיף (אמרטו משתלב מצוין עם שקדים וגם עם פיסטוקים, והפוסט בטוח שגם פרנג'ליקו יכול להבריק פה, ואם אתם חובבי טעמי תפוז עדינים – אולי קוואנטרו?).
• שוקולד: יש הטובלים ביסקוטי בשוקולד עד למחציתם, להגשה חגיגית. הפוסט מרגיש שביסקוטי נשמרים זמן רב יותר כשאינם מצופים, אבל מצד שני – הוא טעם את הביסקוטי האלה גם עם שוקולד (בשבילכם, בטח שבשבילכם!) והוא חייב להגיד שזה שילוב מעולה!
  אז אם בא לכם אתם מוזמנים להמיס את השוקולד המועדף עליכם (הפוסט ממליץ על מריר, אבל שף ווטסון הציע דווקא לבן – 100 גרם שוקולד עם כף אחת של שמן צמחי, המסה זהירה במיקרו תספיק) ולטבול לפחות את הביסקוטי שאתם מתעתדים להגיש באותו יום. קירור לטמפרטורת החדר (או במקרר) בכלי אטום אמור לספק לכם ביסקוטי פריכים מספיק ושוקולדיים מספיק 🙂
• הכנת ביסקוטי היא פשוטה למדי ומומלצת מאוד. מה שלוקח זמן זה בעיקר האפיה.

קלוז-אפ חגיגי לסיום

רוצים עוד מתכוני דבש חגיגיים? דף הפייסבוק של מנטקה יספק לכם אלבום מפתה ורעיונות בשפע 🙂

הפרק השלישי במסע לחיפוש האקלר המושלם!

בזמן שאתם נחתם לכם על זרי הדפנה של החפשנות, הפוסט זכה להגשים משאלה ו.. לצאת לפרק השלישי במסע לחיפוש האקלר המושלם!!!

אין ספק שהבלוג, ביתו ה(כבר לא כל כך)חדש של הפוסט, הוכיח את היתרונות הגלומים בו כאשר עלמה יקרה שלחה מייל בתגובה לעלילותיהן הקודמות של הפוסט ור', ובו טענה אותה עלמת החן כי בבאזל יש פטיסרי צרפתי ובו אקלרים מצויינים. אי לכך ובהתאם לזאת, ובהתחשב כי זו הפעם הראשונה בה הובטח סיכוי לא מבוטל להגשמת מטרת העל של ר' – אקלר שוקולד – הוחלט קבל עם ועדה שיש לפנות את הלו"ז ולהשתנע לעבר באזל!

מכיוון שהפוסט מצא עצמו משוטט בבאזל מספר ימים לפני שעת השין המיוחלת, הוא ערך מחקר מקדים קצר וגילה כי ישנו בית קפה המכנה עצמו פטיסרי בצד א', וכי יש מקום קטון וצנוע המתכנה פטיסרי אף הוא, בצד ב'. מחקר זה סייע לבניית תוכנית העבודה המדוקדקת:
קודם כל נערכה גיחה קטנה לבית הקפה, שהתברר כיותר בית קפה וכפחות ופחות פטיסרי. האם גם לבתי עסק יכול לצמוח אף ארוך על שקרים?? ואם כן, היכן ממוקם אותו אף?
הגיחה המאכזבת הובילה לצעידה נחושה ונרגשת לעבר הצנוע. מסתבר שהצניעות מחביאה פטיסרי צרפתי לעילא ולעילא, שמאכלס בתוכו צמד צרפתים חביבים (שקצת התפלצו כנראה לראות שיש אנשים ביקום שמסוגלים לכלות כל כך הרבה סוכר בשעות לא קונבנציונאליות כמו 10:00 בבוקר..). ועם הפרנקופיליה הגיע האושר. בראש ובראשונה נמצאו אקלרים! רף ההתרגשות הגיע כבר לטווח האדום. היו שחששו כי ר' תאבד את עשתונותיה ותפצח במחול לוהט לכבוד הממצאים, אך חשש זה התבדה במהרה כשהתברר שר' הינה נערה פרקטית, וככל נערה פרקטית- כשהיא רואה אקלר היא מבכרת לאכול אותו. J אז אקלר שוקולד אחד הגיע לשולחן. לפוסט, שמעולם לא טעם אקלר (אך ידע שזו פחזנייה שהתחפשה!!), התגלה כי מילוי השוקולד מזכיר מעט פודינג סמיך. הפוסט מודה ומתוודה שהוא ציפה יותר לגנאש ופחות לפודינג, אבל אין לו תלונות. מה גם שעם האקלר הגיעה לשולחן גם עוגת אגסים ושוקולד. כיוון שהפוסט אינו דובר צרפתית, אך ר' יודעת ללהג בחינניות, הוא הופתע לגלות דבר שר' כבר גילתה בשיחתה עם גברת פטיסרי – לא היה מדובר בעוגה המבוססת על אגסים ועל שוקולד. לא לא. לפי הפרשנות של אותו גנעדן צרפתי קטן ונסתר, "עוגת אגסים ושוקולד" משמעה בצק מוספג במעין תמצית אגסים ובאלכוהול (התחלה טובה!) ומעליו שכבה מכובדת של מוס שוקולד מריר, עמוק ומטריף. בשביל הגראנד פינאלה נוספו להם גם פרוסת אגס מסוכר ופיסת שוקולדה מוזהבת לקישוט במרומי היצירה.
אחרי מנוחה קלה, מאבק עם יונה היסטרית וכוס מים, מצא עצמו הצמד חמד מהרהר במנה שנייה. איזה מזל שר' והפוסט חולקים שגעונות משותפים חשובים ביותר, ולכן לאחר כמה דקות של חשיבה הגיעה ההחלטה שהייתה ידועה וברורה לכולם- הר של פירות יער על קרם שקדים. מיי. הו. מיי!

משום מה ומסיבה לא ברורה לעין, הפוסט חשב לעצמו שעכשיו – אחרי שוקולד, אגסים ופירות יער – זהו הזמן המתאים לספר לר' על רוגלעך החלווה המופלאים ביותר שהוא מכיר (תודות לאחותו, שהתברכה בכשרון שלא יסולא בפז לאיתור תופינים שווים במיוחד). אחרי תיאור קצר אך ממצה של בצק נמס בפה ממנו מתפרץ מילוי חלווה מתוק, כנראה שההחלטה ההגיונית ביותר הייתה קינוח לארוחת הבוקר המזינה!
[מה שכן, מפאת שמירה על רמות הסוכר בדם, הוחלט שאותו קינוח יגיע לאחר צעידה קלה]
מפה לשם, ומבאזל לבניין המאה, התברר שרוגלעך חלווה יש בשפע, וחוץ מהם יש עוד כמה דברים ששווים טעימה… אז נלקחה צלחת טעימות קטנ-טנ-טנ-טנה אל השולחן, שכללה:
בריוש אוורירי, ממולא פסטו וגבינת עיזים (1. כי צריך ללמוד לחלוק),
בואיק (היחיד של בואיקוס..) –גבינתי ונימוח,
וצמד רוגלעך אפופי הוד והדר. וחלווה. (כי עם כל הכבוד – מי שאוכל לבד אוכל יותר. ובהגיעך לסוגיית הרוגלעך אין ספק ש"אוכל יותר" זה מה שבאמת חשוב!!).

רק מלקרוא את הגיגיו הפוסט נהיה שוב שבע..
לא נותר לו אלא לאחל לכם תקופת מבחנים פורייה ומלאת רוגלעך!
(המלצות יינתנו על פי דרישה 😉 )

המסע למציאת האקלר המושלם

הפוסט רוצה להכריז כי תקופת המבחנים עומדת בפתח.

אי לכך ובהתאם לזאת- כנראה שתצטרכו להתגעגע אליו קצת. כפיצוי הוא מעניק לכם את עלילות הרפתקאתו הקיצית והטעימה:

עם תחילת חופשת הקיץ המופלאה הכריזו הפוסט וחברתו ר' על המסע למציאת האקלר המושלם.

אותה ר' בילתה שנה שלמה בפריז לפני שהגיעה למעוז ההשכלה והידע- אוניברסיטת ת"א. אי לכך ובהתאם לזאת אותה עלמת חן נתקפת קרייבינגז הגיוניים לחלוטין למעדן המופלא מהמטבח הצרפתי. ואיזו ברירה יש לפוסט חוץ מלנסות לעזור לעלמה במצוקה?!

כך בעצם מצא עצמו הפוסט יושב במכוניתה של ר', כולו שמחה וחדוות שמנמנות, ומוסע לעבר היעד הראשון.

הכל התחיל כנסיעה רגילה ותמימה לרמת השרון. הפוסט תמיד חשב שרמת השרון היא אחת מערי גוש דן הטיפוסיות- מרכזית מספיק, מטופחת ומסודרת, ונעימה לעין. ובכן- מסתבר שגם לה יש צד אפל!!! כן כן, פנינת הקונדיטוריה הצרפתית הראשונה במסע מוקמה לה באזור התעשייה המאובק והמטונף של רמת השרון. לאחר שהרגיעו את נפשן התמימה שסבלה מניפוץ בועת האשלייה וניקו את נעליהן מהסחי התעשייתי מצאו ר' והפוסט דלת כניסה קטנטנה לכוך מיניאטורי המדיף ניחוחות אפייה.

ובכן, התברר כי אקלרים אין באותו כוך מיניאטורי, אך לא דיזאסטר כזה הוא שיעצור את שתי הגראציות! הן בחרו באופציה הטובה ביותר האפשרית בסיטואציה הנתונה – להתנחם במה שכן היה למקום להציע. ואין ספק שזו הבחירה התבררה כמוצלחת!

קודם כל יש לציין כי המקום הצטייד מבעוד מועד בשירות שככל הנראה ראוי לתואר 'השירות הכי אדיב במדינת ישראל'. הצטיידות זו היא ללא ספק רווחית, כי אין ספק שהרעב של הצרכן מתגבר מרגע לרגע מרוב חיוכים, אמירות תודה וצחקוקים.

מלבד אדיבות ונחמדות, שתמיד גורמות לפוסט למצב רוח מרומם בשל העובדה שהן מספקות לו הוכחה שאכן-לא-כל-העולם-קר-ומרושע, הציע הכוך גם מגוון מאפים (למשל מאפה שמרים עם גבינה ואוכמניות. אוכמניות רולז!), עוגיות שונות ומגוונות (וגולת הכותרת לעניות דעתו של הפוסט: עוגיות סיידר. לכאורה ובביס ראשון נדמה לטועם כי מדובר בעוגיית חמאה רגילה ומעט פושטית בניחוח תפוחי. בביס השני, עם ההגעה למרכז העוגייה, מתגלה פלא בלתי מוסבר של טעם סיידר מובהק, קופצני וייחודי, שעד היום הפוסט לא הצליח להבין איך הטעם וההרגשה הזו הצליחו להיכנס לתוך עוגיונת קטנטונת..), טראפלז שוקולד שווים (הן קיבלו אחד מתנה..), פחזניות תפוחות וחמדמדות (הן קיבלו 2 מתנה!) ולרגל החג הרנדומלי שהתקרב ובא באותה תקופה (לצערו הרב נאלץ הפוסט להודות שזה היה ראש השנה וזה היה מזמן. ר'- בואי לעוד סיור אקלרים!!!)  – מרשמלו דבש שהוגש להן לטעימה.

היה טעים, היה נעים, היה מפתיע והיה כיף במיוחד.

היעד השני (והאחרון בנתיים. אי אפשר לאכול כ"כ הרבה בחופשת קיץ אחת! ואי אפשר לצאת למסעות הרפתקניים כשיש לך לימודים עם קורסי בחירה ייחודיים שחומדים את זמנך..) הסתתר לו בין חנויות לשמלות כלה, בוטיקי אופנה שגורמים לך להרים גבה מעוצבת להפליא, וחנויות נעליים שונות ומשונות…

כן- ניחשתם נכונה! המיקום הוא רחוב דיזינגוף, והשיק (של הפטיסרי, כמובן. את השיק של הרחוב תוכל להגדיר רק בלוגרית אופנה מיומנת, ולא גוזל-רשת עול ימים כמו הפוסט) הוא צרפתי.

למרבה הצער, עם כל הפאסון גם פה התרחש אסון (קטן), ואקלר לא היה בנמצא (לפחות להם הייתה הבטחה לימים ספציפיים בשבוע בהם יש אקלרים..). אבל גם פה הגרגרנות ניצחה, ועוגת השוקולד האלוהית שקרצה מהויטרינה פיתתה אותן להישאר ולטעום קצת.. אז נלקח קרואסון פיסטוק משעשע לסלסילה קטנה ומגניבה להפליא. היה טעים והיה מקורי, אך לא נרשמו מחשבות בגידה בקרואסון השקדים הנצחי של הפוסט. נלקחה גם אותה עוגת שוקולד פתיינית, שהתבררה כשילוב מושלם בין שכבות שוקולד שונות (מוסים, גנאשים ושאר מזילי ריר) ובין מזרק פלסטיק מיניאטורי ובו רוטב פירות יער. בתחילה נראה כאילו יש הרבה שוקולד (טוב!) ומעט רוטב (חבל, אבל נשרוד). מביס לביס התגלה כי יש פה מלאכת מחשבת של איזון מושלם ושילוב אלוהי.

עכשיו רק חסר הקינוח לארוחה המזינה הזו, לא? לאחר התייעצות קלה הוחלט על קינוח בריא: תפוח עץ.

אבל בסגנון צרפתי, כן? התפוח הופשט מליבתו, מולא בפירות יער וקצת קינמון במקומה, הוספג בקרמל ונעטף בגלימת בצק עלים חיננית (שעוצבה כמו תפוח. עם עלה. זה היה די מגניב הדבר הזה!). ואז כמובן נשלח לחופשה קטנה בתנור החמים, עד שכל הקונסטרוקציה הזו הפכה למאפה שחום, פריך וספוג בקרמל פירותי וריחני.

או במילים אחרות- טעים טעים טעים.

אם לסכם את האפיזודה המהוללת הזו בחייו של הפוסט- הרי שהוא אסיר תודה לקרייבינגז של ר' ומצפה בקוצר רוח לחופשת הקיץ הבאה שתגיעה כבר- ותביא איתה את הגאולה, ואת הפרק הבא במסע המופלא..

🙂

25.8.10 – הפוסט סיים שנה א' וקיבל קופונפון

האושר הוא חופש.

אין ספק שמאז שנגמרה תקופת המבחנים (בה החליט הפוסט להצטנע וללכת רק על 8 מועדי א' + מועד ב' אחד..) הפוסט מגלה כמה מהדברים החשובים בחיים..

נכון. מי שמכיר אותו יודע שמאוד קשה לו להתחפשן. אבל אינבוקסכם-המתגעגע-לפוסטים יכול להעיד שגם הפוסט למד שלשבת מול המזגן ולראות טלוויזיה יכול להיות פעילות מרנינה מאין כמותה  🙂

אז אמנם אין חפשנות בלבד, כי יש עבודה כמה פעמים בשבוע (הפוסט צריך להרוויח את לחם השיפון וחמוציות שלו..) ויש שופינג שצריך לעשות (כן. שופינג זו פעילות שצריך לעשות מדי פעם), ויש אנשים שצריך להכין איתם אוכל, אבל אין לו לפוסט יותר מדי תלונות בשלב זה של חייו..

אז… שנתחיל?

 

אנשים שאנחנו אוהבים

אנשים שמגלים לך כמה מהאמיתות הנוקבות של החיים.

יום אחד ישב לו הפוסט וליהג לו להנאתו בעוד קוקי ושלי מקשיבות (…). בהתחשב בכך שהשילוש הקדוש הזה כולל 2 יושבי אוניברסיטות נאמנים + 1 שעתידה להצטרף להילולה ממש בקרוב, אין פליאה ממשית בכך שהליהוג סבב גם סביב נושא הלימודים, המבחנים, המתרגלים (הלא כ"כ חתיכים. אוניברסיטת תלאביב לא מתפקדת!) ושאר ירקות.

מתוקף נושאי השיחה ניסה הפוסט לשים ידו על חמקמקותו של סמסטר ב'.

אין דינו של סמסטר זה כדינו של סמסטר א'! לא לא!!

בסמסטר א' אתה כולך נרגש, קונה דפדפות חדשות ומבהיקות, משקיע בערכת עטים ומרקרים צבעוניים, רוכש קלמר ותיק וחבילת שמרדפים שמנמנה. לפני סמסטר א' אתה מתרגש קצת, כי אולי השנה יהיו לך קורס או שניים שבאמת גם יהיו מעניינים, וכי אולי תכיר אנשים נחמדים או שתמצא אוכל אכיל באוניברסיטה, וכי אולי השנה תשקיע ותהיה ילד טוב ותקרא מאמרים ולא רק סיכומים שלהם. לפני סמסטר א' אתה גם עצוב קצת, כי עוד מעט נגמר החופש ולא תוכל לשבת בבתי קפה ולהרגיש תלאביבי (נו טוב, אבל במקרה של הפוסט הוא עדיין יוכל ללכת לקניון רמת אביב באמצע היום ולהרגיש כמו סטודנט-תלאביבי. יש גם חיה כזאת..)

אבל סמסטר ב', כמו שתרמה קוקי מחכמתה כבוגרת שנה שנייה, אף פעם לא מתחיל. שמים לב אליו רק כשהוא נגמר.

אתה רושם לך ביומן את היום ההוא שתיאלץ לצאת בו מכוך הלימודים החמים שלך ולשים פעמייך לבנייני האוניברסיטה, נכון, אבל בהתחשב בכך שתחילתו בין מבחן זה לאחר, ובכך שמרביתו משופעת בחופשים שונים ומשונים (מחופש פסח הארוך והמבורך ועד יום המרמיטה, או מה שזה לא יהיה..) – רק כשבועיים לפני תקופת המבחנים השנייה של השנה אתה מגלה שהיה סמסטר ושיש חומר שאתה אמור לדעת. אוי אופס..

אנשים שאנחנו לא אוהבים

אנשים שאתה צריך להגיש איתם עבודות באוניברסיטה.

בעצם לא. הפוסט לוקח את דבריו בחזרה ומבקש לתקנם: אנחנו לא אוהבים מרצים שיכורי-כוח שחושבים שעבודת צוות תהיה משהו מרכזי בחייו של כל מנהל (…) ועל כן מחובתם לתרגל את סטודנטיהם בכך.

את האנשים שהפוסט עבד איתם הוא מחבב. מאוד אפילו. אבל למיטב ידיעתו, כשאדם מהווה חלק מצוות בקריירה שלו ונדרש לכישורים חברתיים שיאפשרו לו לתפקד, בד"כ מדובר בצוות שמוקדש כולו לפרוייקט מסויים, שמבלה את מירב זמנו באותו המשרד ובד"כ אפילו נוהג ללהג זה באוזניו של זה על חייו הפרטיים בשעת ארוחת הצהריים- אותה בולסים חברי הצוות יחד. לעומת זאת, נסו לצרף 8 סטודנטים בגיל הנהייה לתלאביב, תוסיפו חוגים שונים (אמנם חצי מהצוות היה מאנשי פסיכולוגיה-ניהול, כמו גם הפוסט, אבל לעניות דעתו הצטרפו עוד 2 חוגים למסיבה המטורפת הזאת) וספקטרום תחומי עניין שנע מעבודה אינטנסיבית, דרך מסיבות-אלכוהול-ים, ועד שאיפה לציון מושלם.. ומה יוצא לכם מזה? בעיקר נסיונות נואשים עד עקרים לקבוע פגישות והרבה מיילים. וקצת דם יזע ודמעות ככל הנראה..

אפיזודה משעשעת

הו כן!!!!

יש לפוסט קופונפון!!!!

הפוסט הגיע להגשמה העצמית שלו. נוחו על משכבכם בשלום יונג, מאסלו ושות'- הוא ניצח! יש לו קופונפון והוא יכול לאכול 3 פעמים בשבוע כמו חצי שמן (זה רק 25 שקלים.. צריך להתקמצן..) או פעמיים בשבוע כמו שמן, או פעם בשבוע  כמו אובר-ארכי-שמן-על! 🙂

אם הוא ציין את עבודת הסטודנטים שלו (או אין שהוא מעדיף לכנותה: עבודת הקופים שלו. עילית, זה מהזדהות איתך..) אז הרי שפרט חשוב שמצטרף אליה הוא הקופונפון, שמזמן כמה הרפתקאות קולינריות הראויות לציון..

קודם כל גילה הפוסט שאם הוא מביא אוכל מהבית- הוא יוכל אח"כ להיות ממש שמן וללכת לאכול עם הידוע בשגב אקספרס למשל- על חשבון הברון (לפחות חלקית..). מלבד זאת הוא גילה גם פניני אוכל קולינאריות השמורות למגזר ההייטקיסטי (מאוליב, הסנדוויצ'יה המוכרת לכל בעל קופונפון מצוי שמקבל פחות מ-30 ש"ח בתקצוב היומי, ועד הקופי בר, למיטיבי הלסת ;)).

אבל הרפתקה אחת נישאת מעל כולם ודורשת את הרחבת היריעה:

בודהה בורגר.

כידוע וכמוכר לכלל קהל  הקוראים, הפוסט צמחוני ויפה נפש כבר כמה שנים טובות. הוא כבר חלק  עמכם את הגיגיו על ההמבורגרים הצמחוניים שניתן למצוא במדינתנו הקטנטונת, והוא עדיין שמח לשמוע את השם "בודהה בורגר" בהקשר הזה, ולו כי המקום הזה חושב שיש עוד כמה אופציות מלבד המון פטריות וקצת עדשים שנדחסים להם לתוך לחמניית בריאות (שכבודם במקומם מונח, כמובן, אך עם זאת- גם הצמחוני רוצה לגוון לעיתים..).

אי לכך, והיות  וגילה הפוסט שמקום עבודתו החדש נמצא בסמוך-עד-לא-רחוק בכלל מהסניף המרכזי, הגדול והנרחב של הבודהה – לא הייתה ברירה אלא ללכת ולחקור את הנסתר. הציפיות היו גבוהות. הוא שמע שלא רק מגוון המבורגרים מצפה לו, כי אם גם שווארמה צמחונית, תבשילים מעלי ניחוחות ואפילו קינוחים טבעוניים (טוב. זה אולי לא נשמע ממש מפתה, אבל זה נשמע כמו מוצג מוזיאוני שראוי להתבוננות..). נלהב ונרגש שם פעמיו למקום האמור, פיו מלא ריר ובטנו מלאת רעב.

עם הכניסה שמח הפוסט לראות אנשים חביבים ואווירה  נעימה. לאחר כ-10 דקות התלבטות (או בעצם- ציפייה בתור, שכלל רק זוג אחד של אנשים לפניו) הגיע תורו והוא הזמין את הזמנתו. הוא הוזהר מראש שבמקום האמור האוכל  לוקח את הזמן שלו, ואיך אומרים? עיתותיו היו בידו. אז הוא התיישב ובהה בסובב אותו עד שיגיע האוכל.

מסקנות?

מפחיד שם.

באמת.

אפילו לפוסט צמחוני ושוחר בריאות שכמותו!

נתחיל מאווירת ההודו השוררת במקום:

הודו זה סבבה, ככה"נ. הפוסט  מעולם לא היה שם אבל הוא הבין שזה יכול להיות כיף, שיש שם אוכל טעים מאוד (הוא טעם אוכל הודי בארץ- הוא לא יעיז להגיד שזה אותו הדבר וכו' וכיו"ב…), אבל מה שיש שם בבודהה זה מין אווירה רגועה מדי. כולם נחמדים מידי, איטיים מדי, אוהבים נבטוטים מדי, יושבים על פופים מדי ולוקחים את הילדים שלהם לאכול טופו סייטן וטמפה מדי.

ומכאן נמשיך לחומר הפרסומי:

לרופא שיניים יש עיתוני נשים, לספר יש מגזיני אופנה, לחדר כושר יש מגזיני מנטה, ולבודהה יש עלוני מסיונריה! כן כן- בעודך יושב וממתיך לאוכל שלך אתה יכול לקרוא על זה שבשר זה רצח (ידוע ומוכר), על כמה קשה לספר להורים שלך שאתה טבעוני, על איך להפוך להיות צמחוני, ואז איך להפוך להיות טבעוני. כי צמחוני זה לא מספיק.

אז נכון- הבר סלטים שלהם מרהיב. לחלוטין. יש בו כל דבר אפשרי ועוד קצת. כל צמחוני פנאט, טבעוני, או סתם שוחר בריאות יסכימו להתרחץ בסלט שלהם: על נבטוטי הכל-דבר-אפשרי שלהם. על החומוס, העדשים והפשתן המונבטים. על הסלק המבושל, הטופו, הפסטה המלאה. על רוטב המיונז סילאן  ועל רוטב המיסו שלהם. על לקט הגרעינים ועל שמרי הבירה (כן כן! זה אמור להיות "כמו פרמזן". וטעים לפיזור על סלט. ובריא. הפוסט חושב שזה היה  אכיל עד מעניין..)

ונכון, אמנם תבשיל  הטופו-ברוקולי-על-אורז-מלא היה מעט מוזר בעודו חם, אבל אפילו די טעים ביום המחרת בעודו קר.

אבל נכון לכרגע הפוסט  קצת מפחד לחזור לשם. מוחו שוחר הבריאות  זועק חמס ומנסה לגרור אותו לשם  ולוותר על פסטה בשמנת, בעוד נפשו העדינה מצטנפת בפחד בפינה עד יעבור זעם.

 

ובכן- הפוסט התגעגע. אין ספק.

הוא שולח לכם איחולי חופש נעים ומקווה שאתם מבלים את מירב ומיטב זמנכם באי-עשייה מבורך.. 🙂

בנוסף הוא רוצה להקדיש עצמו למאיה, שעומדת לנטוש לארצות רחוקות וקרירות לזמן רב. ולצרף תמונה גאונית שמאיה צילמה :):)