Chercher la Blonde פרק א', או – הטלנובלה של הפוסט

הפוסט והידוע התגעגעו לניחוח של אוויר מטוסים ממוחזר והחליטו שהשנה מגיע להם טיול!

הידוע החליט לארוז את עצמו כמעט שבוע קודם וללכת לשוטט בלונדון עם עצמו ואנוכו בלונדון, בעוד הפוסט נאבק בשארית כוחותיו בסמינריונים סרבניים..
(לדואגים- לסמינרים שלום. גם לזכאות לתואר של הפוסט!)

הפוסט, כמובן, מעוניין לחלוק עמכם מספר חוויות ייחודיות שעברו עליו בטיולו זה:

בראש ובראשונה – לחץ אטומי של הפוסט שמנסה להגיע לבד לאיחוד המרגש עם הידוע אי שם ברחובות לונדון.
בשביל לעשות זאת הפוסט היה צריך להביא את עצמו ללוטון. "מה זה לוטון?" אתם וודאי תוהים לעצמכם בעודכם בוהים במסך. ובכן, מדובר פשוט בחור רנדומלי המרוחק מלונדון מרחק של כשעה נסיעה של נהגי שאטל בריטים. טיסות זולות של איזיג'ט מגיעות משום מה דווקא לחור חינני זה. היתרון הוא שלאיזיג'ט יש גם איזיבאס (או איזי-שאטל, במקרה להלן) שייקח אותך ללונדון במחיר סביר למדי.
הפוסט רוצה להגן על כבודו ולומר שאין זו הפעם הראשונה שהוא טס לבד, ועל כן – לא מהטיסה עצמה הוא היה לחוץ.. אך כיון שבד"כ יש באמתחתו ידוע שייקח אותו לשדה התעופה ויעצור אותו מלארוז חצי בית, וכיוון שבד"כ כשטס לבד חיכתה לו מכונית מושכרת ביעד (ככה זה כשהעבודה שלך מחליטה שאתה צריך לטוס לכלמיני מקומות), וכיוון שבד"כ היה לו טלפון שמומן גם כן באותו תקציב-עבודה חינני, וכיוון שהפעם הוא היה לבדו-לבדו וללא חבילת חו"ל בסלולר (מה שלווה באיומים כמו 'כל סמס יעלה לך כמו משכנתא' ו'כל שניית שיחה תעשוק את ניני נינייך'..), הוא הרגיש שיותר אחריות מוטלת על כתפיו הפעם.
אותו לחץ רק היווה, מסתבר, הקדמה לטלנובלה המופלאה הזו:
ערב לפני הטיסה אמר לעצמו הפוסט שילך לחד"כ ויארוז מזוודתו מיד כשיחזור. הרי הטיסה רק מחר ב-16:00, אז אל לו להיות לחוץ (מדי). בערך 5 דקות אחרי שחזר מהחד"כ זכה לטלפון שבישר לו שבמקום לארוז עליו לתקן את הסמינר שלו שוב. שוב, כיוון שהפוסט ושותפיו לסמינר עשו טעות והגישו את הסמינר יחד במקום כל אחד בנפרד. אוקיי, קורה. והמרצה הייתה חביבה מספיק והסכימה לקבל ניסוחים אישיים תוך מספר ימים. הפוסט כבר עשה זאת, ניסח, תיקן, ערך ושלח. וחשב שכל הסאגה (והפדיחה) מאחוריו. אך כיוון שהשותף שהיה אחראי על הגרפים לא גילה מספיק אחריות, מסתבר שהפדיחה גדולה יותר כי מחצית מהגרפים הנחוצים לא היו כלולים בשתי הגרסאות שכבר הוגשו. אי לכך ובהתאם לזאת לא הייתה לפוסט ברירה והוא ישב להוסיף גרפים, לתקן, לערוך ולשלוח בשלישית את הסמינר שלו. מייל  תחינה נשלח למרצה ובו האשמות בוטות של השותף השכחן, דאגות נדאגו, ציפורניים נכססו (לא באמת, הפוסט נגמל מההרגל המגונה הזה…). מייל לקוני התקבל מהמרצה ואישר את קבלת התיקונים. עכשיו הפוסט יכול להתחיל לארוז!
למחרת בצהריים, ארוז ומוכן, שם הפוסט פעמיו לתחנת הרכבת שתובילו לעבר שדה התעופה. הוא מיהר לצאת מביתו כיוון שרצה להספיק לרכבת מוקדמת, שאמנם  תביא אותו להשתעמם בטרמינל, אבל לפחות לא יצטרך לתלוש שערותיו מהלחץ להספיק. הוא הגיע לתחנה וראה כי הלוח האלקטרוני עדיין מכריז על בואה של הרכבת המיוחלת! ייפי!!! אבל הבחורה בדלפק כיבתה את שמחתו כשבישרה לו שהרכבת הזו, שהופיעה באתר (ובלוח האלקטרוני, כאמור) לא קיימת. כשעלה לרציף התגלה לו שגם כרזו על בואה של הרכבת, אך היא בשלה – רכבת רפאים.
לבסוף הגיעה רכבת והפוסט הגיע לשדה התעופה, וחשב שפה תמו צרותיו וכי הוא יוכל בקרוב להתייחד עם הדיוטי, אבל… שלטים חביבים בישרו לו שהצ'ק אין של איזי ג'ט מתבצע בטרמינל 1.
טרמינל 1, למי שלא יודע, הוא טרמינל בגודל אפונה לא מבושלת, שממוקם לו להנאתו במרחק של חצי שעת נסיעה בשאטל (האם רק הפוסט של לב למוטיב השאטלים בטלנובלה שלו? מה משמעותם??) צפוף עם מעט מקומות ישיבה ועם ילדה מעצבנת שמנסה לקשקש בעט על מזוודות של אנשים אחרים (*אהמ*). הפוסט מלמל תודה לעבודה הנוכחית שלו, שאמנם לא הטיסה אותו לחו"ל, אבל גרמה לו לטוס לאילת ולכן הוא ידע כבר איך מגיעים לאותו טרמינל מרוחק ומשוקץ. לאחר מכן הפוסט מלמל כמה קללות, כי נזכר שבטרמינל האפון אין ולו חנות דיוטי אחת לרפואה, רק מזנון מעופש והמון אנשים שטסים לאילת (…). עם זאת הוא ניסה לשמור על אופטימיות, כי אם הטרמינל בקוטן המדובר – הרי שאין מקום לתורים!
הפוסט צדק – זה היה הצ'ק אין המהיר שעבר מימיו.
הפוסט שמח ועלץ והמשיך בדרכו לקרבי הטרמינל, רק בשביל לגלות שעכשיו עליו לעלות על עוד שאטל (!) שיסע חזרה לטרמינל 3 (!!!), הפעם בכבישים פנימיים שעוברים קרוב מאוד למטוסים (!!!!!), כי משם יוצאת הטיסה.
כןכן. לפחות הפוסט זכה להתייחדות המיוחלת עם הדיוטי (ולטעימה של גלנפידיך 15) ולאחר מכן להתחפשנות חביבה בטרמינל דן שמספק בירות וספרייט חינם.
רגוע ונינוח עמד הפוסט בתור האינסופי, עלה למטוס והתמקם לקראת תנומה. אך אבוי!!! הטייס כורז כי המטוס שמן מדי ולא יכול להמריא! הטייס מציע מגוון פיתויים לשני  נוסעים שיסכימו להשאר עוד לילה בת"א ולטוס לונדונה רק מחר. הפוסט נלחץ לרגע על העיכוב, אך עד מהרה התנדבו שני מתנדבים והפוסט חשב שתיכף הוא יתחיל לנפוש. עכשיו כורז הטייס שהמטוס הפסיד את התור שלו להמריא (גם למטוסים יש תורים??) ויש להמתין עוד 20 דקות. נו ניחא, גם הדקות האלה עוברות והמטוס לבסוף ממריא בשלום – ואף נוחת בשלום בלוטון.

מנקודת ציון זו (נחיתה בשלום) ועד האיחוד המרגש של הפוסט והידוע המשיכה הטלנובלה להלום בפוסט בעוד כמה דרמות קטנות (תור לבידוק הדרכונים בלוטון שהיה ארוך כמו המרחק-בין-הזמן-בו-אתה-מתחיל-להתעפץ-ובין-הסיום-המיוחל-של-הישיבה/שיעור/וואטאבר, איזיבאס לנקודת המפגש שנקבעה מראש עם הידוע שהתגלה כמלא לחלוטין בשעתיים הנראות לעין, סמס בהול (משכנתא!) שמוודא שהידוע יגיע לנקודת מפגש חלופית אליה מגיע האיזישאטל המופלא (קו חדש ועל כן זול עוד יותר!) ומסע חיפושים של הידוע אחר התחנה אליה יוביל השאטל שהצליח רק בזכות מזל, אלי האיזיג'ט או היד הנעלמה..), אבל בסוף זה הצליח!

שמחה וששון, לכל ילד אויסטר (מזל שהידוע היה מאוד חכם ורכש מראש גם אויסטר אחד לפוסט- ככה הם היו יכולים מיד לקחת רכבת ולהמשיך בדרכם, במקום לעמוד במבטים נוגים מול הקופות הסגורות) ולפוסט אחד מצפה הפתעה: קרפים מהקרפרי המטורף שבשכונת האמפסטד, שהידוע ההו-כה-מוצלח רכש מבעוד מועד!
(הידוע והפוסט טיילו להם בלונדון לא-כל-כך-מזמן ואז כבר הגיעו לקרפרי המפורסם וכבר אכלו שני קרפים מלוחים – עם תרד ועם גבינה. אחרי השמנמנות הזו היה להם מאוד קשה להצליח לזלול גם קרפ מתוק ועל כן מאז ועד לאותו ערב מופלא בו הידוע הפגין גאונות אין קץ – הפוסט פינטז על קרפ ערמונים :))

מטרת הטיול של הידוע והפוסט הייתה דווקא עיר האורות – פריז, אבל יום אחד הקדיש הפוסט ללונדון ולדברים אליהם הספיק להתגעגע:
סנאים.
הפוסט אוהב סנאים. בלונדון יש את פארק סיינט ג'יימס ובפארק סיינט ג'יימס יש סנאים. הרבה סנאים.
בפעם שעברה ניסה הפוסט להאכיל אותם בלחם ובקרקרים, אבל הסנאים סובבו ראשם בסנוביות משל אמרו לא "אנחנו לא ברווזים!" והלכו לאנשים אחרים לזלול בוטנים מכף ידם. אי לכך ובהתאם לזאת הצטיידו הפוסט והידוע מראש בשקית של בוטנים קלויים ומומלחים, אפעס הסנאים הבריטים ככל הנראה ניחנו בבלוטות טעם קלוקלות במיוחד, כיוון שהם הואילו בטובם לאכול אך ורק בוטנים לא קלויים (מידם של מבקרים אחרים בפארק…) ועובדה ידועה היא שהבוטן הוא אגוז נפלא ונהדר בכל צורה מעובדת שהיא (קלויים, מוקפצים עם מנות של ג'ירף, חמאת בוטנים… מממ…) אך מעלה קבס בצורתו הטבעית. בעע..
אבל הפוסט יודע שכשהחיים נותנים לך לימונים יש לעשות מהם לימונדה (עם וניל וג'ינג'ר!), וכשהחיים נותנים לך בוטנים קלויים – יש לאכול אותם ולהנות!

לאחר מכן פנו צמד החמד לפעילות חשובה ומועילה בעת השהייה בלונדון: שופינג בפריימרק. יה בייבי!
סריגים עם לוק של סטודנט בריטי ומכנסיים עם ניחוח של תה בחלב זה מאסט 😉

לעת ערב זכו השניים לחוויה מיוחדת למדי – נסיעה ביורוסטאר.
היורוסטאר היא רכבת שמקשרת בין לונדון ופריז. היא גם מתפקדת כמעבר גבול ועל כן יש להחתים דרכונים מטר וחצי מהמקום בו שאר האנשים מסתכלים במבטים מבולבלים במפות של הטיוב. בנוסף, היא נוסעת מתחת למים. אמנם זה לא משפיע על הנוסעים, אבל ידיעת העובדה הזו היא מגניבה בפני עצמה… וגם- הצעד ההגיוני ביותר היה רכישת צ'יפס בטעם חומץ ומלח (טעים!!) ולגימת בירה בבית קפה מיומן דיו שנותן לך לקחת את שאריות הבירה שלך בכוסות טייק אווי לרכבת 🙂
הנסיעה הייתה חביבה ונוחה ובתומה נרשמה הגעה אל היעד האמיתי: פריז!

הערב הראשון בפריז כלל קצת בלבול (קשה לקנות כרטיסים למטרו כשאין אף אדם בדלפק והמכונות מתעקשות לקבל רק סכומים מדוייקים, בעוד ילדים שממש נראים כאילו הם מעוניינים לגנוב את הכסף שלך נושפים בעורפך..) והרבה הליכה, אך לבסוף נמצאה הדירה ברובע המארה המגניב, המזוודות אוכסנו בדירה והשוטטות הלילית החלה!
לכבוד הערב הראשון בפריז הפוסט החליט לשתות תה עם נענע ו… צנוברים!
אולי זה נבע מהגעגועים לתה הלונדוני, אולי זה נבע מהעובדה שהקרפרי בה ההתיישבו השניים לא נראתה כאילו היא יכולה להשתוות לבבת עינו של הפוסט (האמפסטד!) ואולי פשוט כי זה נשמע מוזר מכדי שיהיה אפשר לוותר על זה…
(זה היה כמו תה עם נענע. וצנוברים בתוכו שאתה יכול פשוט לנשנש עם הכפית מדי פעם. למקרה שתהיתם..)

לסיכומו של הערב, ועל מנת להכין את הקיבה לכל הפטיסרי המעולים של פריז שעתידים לתקוף אותה – הייתה גלידה.
זו הייתה גלידה איטלקית דווקא, ועוד רשת שפרושה בלא מעט מקומות בפריז (אמורינו שמה), אבל היא הייתה מעולה-מעולה-מעולה!!! וופל פריך וקרמלי, גלידה רכה בטעמים משובחים, ומעל הכל – הם מסדרים לך את הגלידה בצורה של פרח בתוך הגביע! חלומי!

טעים…

על המשך עלילות הפוסט והידוע בפריז תוכלו לקרוא בפרק הבא 😉

ויהי בוקר, ויהי ערב.. ויהי אוכל!

בהמשכיות מתבקשת לפוסטים הקודמים, שכמו תמיד נועדו לבחון את ה-drool-resistance של המקלדת שלכם, הפוסט מביא לכם את החוויות הקולינריות האחרונות שגרמו לו לשמוח שיש לו בלוטות טעם:

לפני זמן מה יצא הפוסט לטיול פסאודו-משפחתי בצפון הרחוק (ולצערנו- הלא קריר). אי אז, בין רכבל לבין היכרות עם מגוון מגניב ביותר של ציפורים, נערכה גם ארוחה במסעדת 'פוקצ'ה בר', אי שם מעבר לאופק (ליד קריית שמונה).
מכיוון שהפוסט הוא צמחוני, הרי שהוא בעייתי, כך יטענו רוב שוכני כדור הארץ, וככל הנראה גם רוב האנשים שמכינים אוכל… מירב המסעדות נוהגות להותיר איזה שעמומון או שניים (או לחילופין, מנה טובה ומושקעת – אבל אחת ויחידה) כמנה צמחונית בתפריט, ולחשוב שבכך הן פתרו את הבעיה.
[א. יש מסעדות שטורחות להשקיע גם בצמחונים, גם כשהן משרתות את הקהל הרחב ולא רק את אוכלי הזרעונים-שלא-חוממו-מעבר-לארבעים-מעלות (*אהמ*בודהה בורגר*אהמ*). מסעדות כאלה הפוסט מעריך!
ב. למשל, אם נבחר להעמיק את הדיון בסוגייה החשובה הזו לרגע קט: פסטה עם פטריות. זה יכול להיות טעים, אבל רק אם תשקיעו בזה. זה שתכתבו בתפריט "פסטה קזרצ'י ברוטב שמנת עשירה עם פטריות כמהין, שמפניון, יער, פורצ'יני ופורטבלו" ותגרמו לצמחונים להזמין את המנה רק כדי לגלות שמדובר בפסטת ביסלי-גריל-מעוך עם זרזיף שמנת, גירודי פטרייה וניחוח-כמהין-ללא-כמהין – לא מקדם אותנו לשום מקום!]
הפוסט רגיל להתנהגות נפשעת שכזו, ולכן הוא בד"כ בודק תפריטים ומתכנן תכנונים. הפעם, כיוון שהבחירה לא הייתה בשליטתו, הוא החליט להיות ספונטני ולאלתר עם מה שיש. לאחר כמה טיולים של המלצרית החביבה אל המטבח ובחזרה (כדי לוודא אם מותר להכין מנה זו או אחרת נטולת רצח זה או אחר) זכה הפוסט לזלילה שכזו:
פוקאצ'ות שמנמנות, רכות וטעימות (התחלה טובה- את שמה המסעדה הצדיקה..)
חציל בטחינה – אחד הטובים שיצא לפוסט לטעום, לנשנש ולבלוס ללא מעצורים, למרות שנטעמו כבר לא מעט חצילים בטחינה במהלך חייו הקולינריים של הפוסט, כולל חצילי-חופש-בטחינה-אתיופית.. מסקנות מרחיקות לכת: מלח גס זה אדיר.
פסטה בשרימפס, גבינה כחולה, שמנת יין לבן ואגוזים, ללא שרימפס – נכון, גבינה כחולה זו כבר התחלה טובה כמעט לכל דבר אפשרי (הפוסט שקל לשנייה לומר "חוץ מלקינוח אולי" אבל תכלס, פירות וגבינה כחולה הם שידוך שנעשה בגנעדן ככל הנראה..), ושמנת-יין-אגוזים הם שילוש שמבטיח טובות, אבל אין ספק שכל מה שהיה לפוסט לומר, אחרי שסיים לנקות את הצלחת מכל טיפת רוטב, זה "מממממממממ…"
ובסוף, למרות שהוא היה מפוצץ ושבפעם הראשונה בחייו הציע לוותר (!!!) על קינוח, התפתה הפוסט לטעום מכמה מטעמים ומגדנות שהוגשו לשולחן בכל זאת. היו שם שטרודל תפוחים סימפטי, פנה קוטה קרמית ו-ונילית שהייתה מספיק שווה בשביל שהפוסט ייקח עוד כפית או שתיים (למרות שהוא אנטי-ג'לטין), וגולת הכותרת: קינוח מסקרפונה ופירות יער, שהיה בעצם ענן קרמי, סמיך, עשיר ומופלא של מסקרופנה שבתוכו מרחפים להם פירות יער חמצמצים, קצת פסיפלורה, וטוויל שקדים קראנצ'י אחד (המון שקדים, הרבה סוכר, לא מעט חמאה ותנור. נום :)). לפעמים שווה להגיע עד קריית שמונה!

בהזדמנות גרגרנית אחרת נטל עמו הפוסט את הידוע ולקח אותו לדאבל דייט של שמנמנים עם האחות ובעלה הכבר-לא-כל-כך-טרי במעוז קולינרי, המתקרא על שם נהר בצפון-­­מזרח-ארה"ב למרות שהוא בעצם במרחק יריקה מקניון איילון.
הארוחה התחילה בשתייה דווקא, כי האחות המליצה על הלימונדה. מסתבר שיש אנשים שחושבים שניתן לחדש לשתייני הלימונדה (ולא, לא ע"י הוספת צבע ורוד לחגיגה), כי הלימונדה המופלאה ביותר שטעם הפוסט מימיו הייתה באותו ערב, והיא הכילה גם וניל וג'ינג'ר!!!
אחרי הלימונדה הגיעו גם קוקטיילים מגניבים, כי מה טוב יותר מקצת אלכוהול שיעזור לך להתמודד עם כמה שהכל כלכך טעים? 😉
לסיפתח הוזמן לחם. הוא היה טעים. כ"כ טעים, עד שרק כשנשארו ממנו 2 חתיכות קטנות הגיעה הרביעייה למסקנה שחבל מאוד שלא נשאר קצת יותר ממנו, כדי לספוג את הרוטב המופלא של המנה הראשונה.. והיא, חברים, כבודה במקומה מונח. מחבת ובה פטריות עסיסיות ועלי תרד, ששחו להם ברוטב אלוהי. האמת? הרוטב היה כ"כ טעים גם לשוכני השולחן הקרניבורים, עד שהועלה החשד שהוא מכיל מרכיבים שיגרמו לפוסט לשקול להמיר את דתו הצמחונית למשהו שמאשר את הרוטב הזה, אבל! הפלא ופלא, זהו רוטב צמחוני לחלוטין וגאוני בכל רמ"ח איבריו (האם גם לרטבים יש רמ"ח איברים??)
אחרי כל זה, בזמן שהצד הגברי של השולחן זלל סטייקים גדולי מימדים ויקרי כיס, חלקו הפוסט והאחות ניוקי ממולאים ריקוטה. א. ניוקי זה אחלה. ב. ניוקי ממולאים ריקוטה זה אחלה בחלה. ג. ניוקי ממולאים ריקוטה ברוטב של שמנת, דלעת וגרעיני דלעת (לקראנץ'!) זה נום!!!
וקינוחים.. הו וודאי שהיו קינוחים!! כשהפוסט והאחות תחת קורת גג אחת, שנייה לפני שהיקום collapses into itself – יש קינוח!! 🙂 אז היה קרם ברולה, מאסט בכל ארוחה של הצד הזה של המשפחה.. הוא היה מעולה לחלוטין. אין לפוסט מספיק סופרלטיבים כבר, כי באמת היה לו טעים לאורך כל הארוחה, אבל בתור מי שהתנסה כבר בהכנת קרם ברולה בימי חלדו, במגוון כלים וכמויות, ואפילו מחזיק ברשותו ברנר חגיגי לשריפת הסוכר (כן כן, עד כדי כך מגניב הוא הפוסט!) – זה היה קרמי, עשיר וט-ע-י-ם בטירוף! ולא שינתה לו עובדת הפלצנות (הוא נקרא "קרם ברולה חופשי" ולא כי הוא מוכן מביצי חופש, אלא כי הוא לא מעוצב בכלי קיבול, כמו בדרך כלל) שאפפה אותו.. במקביל אליו הגיע קינוח ליים קפוא, שאמנם המתין קצת בצד עד שהכפיות התפנו מהברולה, אבל הגיע על עוגיית שוקולד ששטה לה במרק תותים. קודם כל, זה המקום לציין לטובה את הידוע, שביקש, ואת המלצרית וצוות המטבח, שנענו לבקשה להוסיף כמה דובדבנים למנה, כי הפוסט אוההההההההההב דובדבנים!!!
[למורה של הפוסט לתיאטרון מכיתה י': אם אתה קורא את זה, הפוסט מאוד מקווה שהוא הצליח להעביר את הרגש שלו במילה "אוהב". אחרי שבמשך שנה שלמה ניסית להדגים לנו שיש "אני אוהב אותך" אוהב ו"אני אוהב אותך" כועס, הפוסט מקווה שהוא הצליח להפנים את זה מספיק על מנת שיוכל להביע אהבה כנה ואמיתית – לדובדבנים לפחות – גם בכתיבה].
אבל מעבר לדובדבנים, שהיו קוריוז נחמד ביותר, המנה הזו הייתה שילוב מוצלח ביותר של שוקולד מתוק-מריר עם חמיצות של פרי.
נרשמה באסה אחת בארוחה הזו. אחרי שני הקינוחים האלה הוחלט שלארבעה אנשים שנהנו כ"כ לא מספיקים שני קינוחים בלבד (ש-מ-נ-מ-נ-י-ם אינדיד) וששווה להשקיע בעוד אחד. פה הגיעה החלטה אסטרטגית מצערת למדי, שהתגלמה בדמותו של פאדג' שוקולד. לכאורה ועל נייר התפריט זה נשמע כמו קינוח שוקולדי ומושחת. בפועל התברר כי מדובר במדבר סהרה יבשושי ומר. לא מריר, מר. מקור לנחמה התגלה באגוזים המקורמלים שפוזרו בצלחת ונאכלו כולם עד אחד, ובקצפת והגלידה שהגיעו כליווי ולוקקו עד תום, בעוד חצי מדבר נשאר מיותם בצלחת. הפוסט רואה לנכון לציין שהוא אוהב שוקולד מריר, ואף נמנה על חבורת הפסיכים שחושבת שלאכול שוקולד מריר עם 85% מוצקי קקאו (ו-90% מרירות) זה אושר גדול ובילוי לגיטימי, ולא טירוף חולני. אבל בכל זאת מה שהיה שם בצלחת לא ראוי להתקרא פאדג' ולא ראוי לקנח ארוחות שוות במיוחד..

ולקינוח, וכדי שלא תישארו עם טעם מר בפה (סטיגידיש!) – הידוע גילה לפוסט מקום קטן, קצת פלצני אבל טעים בטירוף. הקונספט הוא מנות קטנטנות ולא יקרות מדי (מוכר וידוע, כמובן. זה בעצם טאפאס מגניבים), שיוכלו לתת לך ארוחת טעימות מגוונת ומפתיעה בלי לקרוע לך את הכיס בדרך לשדוד את הכלייה שלך. בפעם הראשונה שביקרו שם הם זכו לחוות את הפלא של "גבינות מסריחות הן המכסה לסיר שקורא לעצמו פירות" (אירוע שכפי שיכולתם להבחין כבר, בוודאי – השפיע על הפוסט). הפעם הם החליטו, למרות שבלוטות הטעם של הפוסט דרשו את שלהן וארגנו מחאה כמעט בסדר הגודל של מחאת האוהלים, לטעום דברים חדשים. היה שם קרפצ'יו סלק מגניב למדי – פרוסות דקיקות וסגולות לחלוטין של סלק, פסים ירקרקים של רוטב פטרוזילה (צריך לאהוב פטרוזיליה בשביל זה, אבל האפקט של הצבעים היה גאוני) וקצת גבינת עיזים להרגעת בלוטות הטעם המוחות. אחר כך הגיעו להם פלפלים קלויים  שלוו בגבינת עיזים מטוגנת. (כן – הפוסט אוהב גבינות :)). ולקינוח בחרו הפוסט והידוע בשוקולד. ולא סתם שוקולד – מוס שוקולד חם, שהתגלה כמעדן שוקולדי ומושחת. אכן בטמפרטורה חמימה ויותר נוזלי ממוס-אוורירי, אבל טעים ודקדנטי.  בנוסף הם קיבלו גם מיני צ'ורוס ברוטב קרמל לנשנוש, כנראה כי היין שלהם בושש לבוא. אמנם הפוסט גילה שהיחס שלו לצ'ורוס זהה למדי ליחס שלו לסופגניות (אויש, שמן), אבל מכיוון שעד כה הוא לא טעם את המאכל המגיע מארץ אבותיו (הוא רבע ארגנטינאי!!! באמת!! לכן הוא יודע להכין אלפחורס ;)) הוא התייחס לאירוע כהזדמנות פז וניקה את קערית רוטב הקרמל עד שהבהיקה..

לונדון חלק ה', או – סיומה של הסאגה

המלון בו שכנו הידוע והפוסט ראוי בעיקר למילת התואר "זול". כמובן שלמילה זו יש משמעויות רבות, משני צידי השיקולים- מצד אחד זול זה טוב, כי הם סטודנטים, וסטודנטים הם קצת כמו קיבוצניקים: מטרתם בעולם הינה בכי ונהי תמידיים ורצופים על העובדה שאין להם כסף. כך העולם נוהג וכולנו כבר השלמנו עם זה. ואם המלון זול הרי שזה מפנה תקציב למטרות שניות במעלה, כמו אוכל. ממ.. נו טוב.. ושופינג.

מצד שני, ובמיוחד במקרה דלהלן, כנראה שהמשמעות הנוספת של המילה כרוכה בחדרי מקלחת המשותפים לקומה שלמה, בעלי נטייה מענינת להתפרק, להישבר, להיסתם ולהיות די מגעילים באופן כללי.

(** הודעה למי שטייל עם הפוסט, למשל, בארה"ב [*אהמ עילית אהמ*] : ה-shower shoes זכו לקאמבק מטורף!!! **)

בנוסף, לפחות אחד מחדרי המקלחת האמורים אחז בפיצ'ר נוסף ומרנין במיוחד: חלון עיקש, שסירב להיסגר (אלא אם גיבורים הכניעו אותו בעזרת גליל נ"ט ריק). לא לסגור שירותים שמשמשים קומה שלמה זה חכם ואף חיוני, הפוסט מבין זאת. לא לסגור חלון אחרי מקלחת חמה בלונדון הלא-ממש-חמה-בכלל זה סוגשל מתכון לדלקת ריאות (כן. הפוסט באמת פולני.)

מסקנה: כשאתם מטיילים עם חברים והכל בסבבה: לכו על זול ויעיל. כשאתם מטיילים בזוג ודברים כמו לחפוף-ראש-כדי-שהשיער-יריח-נורמלי-כי-אתם-ישנים-באותה-מיטה: לכו על קצת פחות זול.

מה שכן, אל תדאגו יותר מדי לידוע ולפוסט (ולשיערו של הפוסט..).  ביום הטיסה שלהם חזרה מלונדון ( 😦 ) הם נעזרו, כזכור, בשירותיה של חברת תעופה שוויצרית (שעוצרת בציריך).

אז מסתבר שהשוויצרים מדייקים מאוד בשעה בה יש לסגור את נמל התעופה שלהם. לעומת זאת עבור זמני טיסות הם כנראה משתמשים בשעונים שמיוצרים בסין, כי הטיסה איחרה בשעתיים (כן- היה גשם. לא- גשם זה לא תירוץ. כבר יצא לפוסט להמריא בגשם).

התוצאה: הגעה לציריך באותה הדקה בה הייתה אמורה טיסת ההמשך היעודה להמריא לת"א. אך, אויה! המטוס המריא, שדה"ת נסגר, ועל הידוע והפוסט נגזר לבלות לילה בציריך.

השתלשלות העניינים הרגשית הלכה בערך ככה:

1.       לחץ אטומי מאי הגעה בזמן לארץ. מירב הלחץ נבע מן העובדה שאי הגעה לישראל היא גם אי הגעה למקום עבודתו המרושע של הפוסט, שגם ככה רגש וגעש כי הפוסט העיז גם להסכים לאחותו להתחתן וגם להסכים לעצמו לטוס לחו"ל, ובגלל זה הוא לא יכול היה לעבוד שבוע וקצת (בעבודה של משמרות.. אהמ..). יתר הלחץ נבע מהתרוצצות בשטחו של שדה תעופה סגור ולא מוכר, אחרי אדם שטען בתוקף ובחביבות שהוא פה כדי לעזור לנו, אך משום מה פיתח נוהג היעלמות כל עשר דקות.

2.       תחושת רוגע פושה באבריו של הפוסט בעקבות:

• השגת הכרטיסים החלופיים למחר + כרטיס שיחות בחינם משדה"ת שכמובן שלא נעשה בו שימוש.
• סימוס נמרץ לכל אנשים הקשר בארץ (כולל לבוס של העבודה המרושעת, שהיה בלתי מרושע ורק דרש שוקולד..).
• איסוף המזוודות ומציאת האוטובוס שיביא אותנו אל המנוחה והנחלה – המלון ששוריין בעבורנו, המרוחק כשעה (!) משדה"ת.

3.       שמחה וששון, לכל ילד בלון!!!

טוב. אז לא בלון. אבל חדר במלון עסקים 4 כוכבים!

כן כן, אותה חברה שמגישה שוקולד שוויצרי טעים בטיסות גם טרחה לשכן את הידוע ואת הפוסט (ועוד כמה אנשים שהיו בדרך לארץ/ ליוון..) במלון לא רע בכלל. זה התחיל בדלפק קבלה עם סחלבים ופקיד מחוייך (השעה הייתה אחת בלילה, זה לא היה כזה מובן מאליו..) שחילק מפתחות לחדרים והפציר בנו לשתות מים מינרליים מכוסות שוט מגניבות ולנשנש פירות. מיד לאחר מכן הגיע החדר, שמלבד העובדה המרנינה שהוא סיפק אופציה נהדרת לחפיפת שיער (…), כולל מגבות ענק מפנקות ונעלי בית פיקטיביות, הוא הכיל גם מיטה רכה עם שמיכה ענקית. וליד כל כרית- שוקולד בצורת לב.

אמנם היו להם רק 6 שעות במלון הפלא, אך הן כללו גם ארוחת בוקר והפוסט והידוע ניצלו היטב את השהייה המפתיעה בשוויץ. מלבד מקלחות שיגרמו לכל ישראלי מצוי לרוץ לחסכם שלו וללחוש מילות הרגעה באוזנו, גם נרשמו טעימות ונשנושים של כל דבר שהיה אפשרי בארוחת הבוקר (והיו די הרבה אפשרויות. מלבד הבנאליה של חביתה, לחמים, ריבות וקורנפלקסים, שהיא תמיד נחמדה אבל כבר פחות מרגשת, היו הפתעות מרנינות כגון מאפי בוקר שהריחו שוויצריים במיוחד, מיץ אננס, דייסה, וגולת הכותרת – גבינות. לא גבינה לבנה וקוטג' וגבנ"צ פושטית, אלא גבינות שאפילו צרפתי מן המניין לא היה מתנגד לקנח איתן ארוחה רנדומלית. אושר על צלחת!)

מרגע שעלו השניים על המטוס והתחילו במסע המופלא הביתה, הם הבינו שמלבד חווית הפינוק המופלאה שהם זכו לה לעת ליל, הם זכו לבונוס נפלא לא פחות: במקום טיסת לילה אפלולית, משמימה ועייפה הם זכו לטיסה באור יום, עם נוף מרהיב של עמקים, הרים מושלגים (שלווווום אלפים!) ואגמים נסתרים מתנוצצים בשמש 🙂

ולסיכום- תקנאו, כך הפוסט ירגיש טוב עם עצמו 😉

 

 

 

 

~~~ תמה ונשלמה ההרפתקה בלונדון ~~~

 

לונדון חלק ד', או – המכנה המשותף לפוסט ולעורבים נחשף

יום נוסף מימי הטיול שראוי לציון היה אותו יום בו דווקא איתרע מזלם של זוג הטיילים האמיצים.

הם החליטו לפתוח את היום בביקור בגלוב השייקספירי המשוחזר. אותה מועצה לבלבול תיירים (ע"ע לונדון חלק א') החליטה שכיוון שמדובר בסופ"ש מן הראוי לסגור דווקא את הקו שיועד להובילם אל עבר האושר והתלבושות המפוארות. כמו כן היא החליטה לגרום להם להבין את האירוע המצער הזה רק אחרי שהם כבר לקחו קו אחד וירדו בתחנה בה הם תיכננו לבצע החלפות. אבל גם המהלך המתוחכם של מציאת קו חלופי שיביאם למחוז חפצם לא עזר להם להתמודד עם מועצת הרשע, שטרחה לחסום להם את הגשר איתו הם תכננו לחצות את הטיבר – לשם "עבודות".

לאחר תלאות וייסורים אלה (והתנחמות בעובדה שלפחות בגלל שהגשר המיועד היה סגור הם מצאו את עצמם חוצים את גשר לונדון. והוא לא נפל!) הצליחו השניים לנווט למקום חפצם הנסתר מעין, רק כדי לגלות שיש אליו 3 (!) כניסות אפשריות. כמובן שהגילוי נעשה בדרך של ניסוי וטעייה, וכמובן שהכניסה השלישית הייתה זו הרצוייה.

אך לא זה מה ששבר את רוחם של הנועזים, לא לא! דווקא הסיור היה מעניין ונחמד, ואפילו מומלץ.

הטעות הפטאלית שהגיעה אחר כך, בדמותה של החלטה לסייר בטייט, והיא שהביאה לייאוש אינסופי כמעט. מדובר במוזיאון לאמנות מודרנית. מה שהפוסט שכח על אמנות מודרנית זה שהוא לא אוהב אותה.

לא לא, אין חיבה מיוחדת בליבו לחדר שלם ובו קנבסים עם פסים בבורדו ובורוד. במאונך או במאוזן. גם לא סימפטיה יתירה לאמנים שמחליטים שלצייר עיגולים רצופים באדום בוהק על הרבה קנבסים ענקיים, ולתת וצבע לטפטף – זו אמנות.

אם ככה, אז גם כשילדים יוצאים מהקווים בציורים האלה עם המספרים שאומרים לך באיזה צבע לצבוע כל חלק – זו גם אמנות, לא??

אין ספק ששיא השיאים היייתה מראה. היות והיא הודבקה על קנבס היא ככל הנראה הפכה ראוייה להיקרא יצירת אמנות. מהתבוננות ראשונית במראה ראית בעיקר את עצמך, שזה טוב ויפה, אבל בעצם- לא בשביל זה באת למוזיאון (לפחות לא בשלב הנוכחי בחייך, לפני פרוץ הנרקיסיזם). בעוד הפוסט המשיך הלאה, לעוד פסים (או אולי נקודות?) הידוע עשה את הטעות של לא להתייאש מהמראה הטוענת לכתר, ולקרוא את הטקסט הקטן שלצידה שנועד להסביר את פשרה של האמנות המהוללה. הוא גילה טקסט פלצני על 'באמנות אתה מצפה לראות תמונה של העולם. ביצירתי המאממת אתה מסתכל על עצמך. לא- אתה לא העולם. אני כן. אבל זה מתוחכם, ועל כן עמוק ובעל משמעות!'

משם, אחרי שהטביעו יגונם בסנדוויצ'ים של מרקס אנד ספנסר, החליטו השניים להצטייד בפטל אדום טרי ולפצות את עצמם בביקור בטאוור! האמת שפה הם בעיקר התמקדו בתכשיטי הכתר (הפוסט חושב שהמכנה המשותף הרחב ביותר בינו ובין עורבים מתמצה בשני אלמנטים מרכזיים- חיבה לפקאנים וחיבה לכל מה שמנצנץ. לפחות פקאנים הוא יודע לקלף בעצמו) ובגשר-המגניב-ביותר-בלונדון.

בעייפותם פנו השניים לנחמה מתוקה- גלידה. ולא סתם גלידה- האגן דאז. לצערם ולבושתם, גם פה הם ביצעו טעות מביכה. בד"כ שילוב של טעמי שוקולד כבדים עם טעם פירותי מרענן מפיק חווית גלידה מושלמת. הפעם, מכיוון שחדשנות שלטה בבחירות, נרשמה אכזבה. מהאגן דאז. אין ספק שהיה זה יום עצוב לכל הנוגעים בדבר.

אמנם, אין מה לומר- הטעם החדש של פרלין שוקולד וקרמל היה נהדר ומופלא. וכבד. באופן מפתיע משהו, דווקא החדשנות הורדרדה בדמות 'רימונים, פריחת הדרים ואפרסק לבן' שנועדה לרענן את החיך התגלתה כמפלה קשה ומכאיבה. ואם האגן דאז הצליחו לאכזב- היש בכלל עוד תקווה בעולם?!?!

התשובה היא כן. שופינג. ואוכל.

כפיצוי עצמי הכרחי ומופלא הוחלט על סיור במעוז השופינג והמציאות הלונדוני- פריימארק!

ואחרי הקניות- דים סאמים מגניבים במיוחד במסעדה בעלת שם הזוי במיוחד – יאוואצ'ה! נצפו: דים סאם בצורת גזר (!) עם כוסברה ( 😦 ), דים סאם מגניב עם דלעת וצנוברים, דברים שעשויים מלוטוס, סאקה ועוד. היה טעים!

הפוסט חש צורך להתוודות: אי אז, כשהוא היה צעיר ונמרץ ובתיכון, הוריו ואחותו טסו ללונדון. מאז ועד היום לונדון מתקשרת במוחו המחווט-באופן-ביזארי עם קרפים, כי אותם בני משפחה דיווחו בהתלהבות על הקרפים שהם אכלו בהאמפסטד, והפוסט שמנמן- אז הוא תמיד זוכר סיפורי אוכל. כמובן שלאור השתלשלות עניינים זו שמו הידוע והפוסט פעמיהם להאמפסטד ולדוכן (הקטנטן) האמור.

א.       היה שם תור רציני. כך הבינו השניים שהגיעו למקום הנכון.

ב.       בתור הם עמדו אחרי משפחה שייצגה אחוז נכבד למדי מאוכלוסיית כדור הארץ, היות והאם הייתה ממוצא גרמני, האב נמנה עם מי שמעדיפים להיקרא אפרו-אמריקאים כשהם גרים בארה"ב, והנני הייתה ממוצא אסייתי! הילדים, כמובן, היו מחונכים למופת.

ג.        הפוסט מתחרט עד היום על שהוא והידוע היו רעבים ועל כן הזמינו 2 קרפים מלוחים. אין ספק שהפטריות המתובלות היו טעימות, אבל לצערו הן הוטבעו ביותר מדי גבינה (כן, אפילו הפוסט, חובב גבינות ידוע לשמצה שאינו נרתע מגבינות בעלות עובשים שונים ומשונים וריחות מזעזעים משהו, נכנע בפני מפלצת הגבנ"צ שהסתתרה בתוך הקרפ התמים ההוא). קרפ התרד, לעומת זאת, זכה למלית מעט אנמית שלא חוזקה במספיק גבינה, מה שגרם לשעמום קולינארי קל. לעומת זאת, בתפריט המתוקים שוכן לו קרפ ערמונים שלוחש עד היום באוזני הפוסט דברי חיבה ולחשושי פיתוי…

ד.       האמפסטד היא שכונה מרוחקת מעט ממרכז לונדון, והיא שווה את הטיול. אמנם נרשמה עייפות קלה + חשש שנבע מאי-ידיעת השעה של הרכבת האחרונה חזרה, אבל גם השיטוט הקצר ברחובות היה שווה את זה 🙂

~~~ תם ונשלם חלק ד' של ההרפתקה בלונדון ~~~

לונדון חלק ג', או – יש סנאים שמדברים אנגלית. עם מבטא!

חילופי המשמר בארמון באקינגהם העלו תמיהות מספר אצל הפוסט. כולם אמרו לידוע ולו שאין באמת מה לעשות שם וזה סתם, אבל.. בעצם.. אם אתם בלונדון פעם ראשונה אז תלכו, תלכו. בטח- זה דבר כזה של תיירים, שתמיד עושים.

אז הם הלכו. בבוקר יום ראשון. ועמדו שם. ליד המוני אנשים. וראו בדל מדים אדומים ואת קצה-קצהו של כובע פרווה שחור.

באמת שזה לא מסתדר לפוסט. הוא חשב שחילופי משמר זה דבר מגניב. וכנראה שהוא והידוע קיבלו את כל חבילת המגניבות האפשרית כי אפילו באה תזמורת גדולה של לובשי מדים שחורים שסיפקה מוזיקה מרגשת לכל האירוע, והם אפילו הצליחו לעמוד די קרוב לגדר, מה שסיפק להם הזדמנות לדחוף את היד עם המצלמה פנימה בין הסורגים ובין האנשים המעצבנים שסביבם ולצלם המון תמונות וסרטי וידאו של שמאל-ימין-שמאל.

אבל ככל שהחלק הרציונאלי במוחו מעבד את החוויה הוא מגיע להבנה שבעצם מדובר בזמן יקר שנוצל כולו לעמידה דחוקה וצפופה, תוך חשש מכייסים וגנבים (כי כל פולני יודע שבמקומות הומי אדם יש יותר סכנה שיבואו לקחת לך את התיק-בגודל-בית שאתה, כתייר טוב, סוחב עמך לכל מקום), תוך שבירת צווארו הענוג בנסיונות להביט בשומרים (שמצידם עסקו ברקיעות רגליים נמרצות, נפנופי רובים ופירצוף פרצופים רציניים להחריד) – בלא לקבל תמורה הולמת.

מזל שהגורל (או ההיסטוריה. או מעצבי התיירות בלונדון) מיקם את הארמון, על שומריו הלא מסוקסים, מרחק פסיעות בודדות מפארק סיינט ג'יימס. המקום הזה פשוט מרהיב. אין ספק שללונדון, על אפרוריותה המפורסמת והערפיח המוטל בספק, אין חסך בריאות ירוקות – מפוזרים בה לא מעט פארקים, בכל מקום אפשרי, כך שאחרי כל סיור מעייף תוכל למתוח רגלייך על דשא ירוק ולפנטז על שמש.

איכשהו, דווקא הפארק הקטן יחסית הנ"ל הצליח לשבות את ליבם של הצמד.

יש הכל בסיינט ג'יימס: יש דשא. יש עצים. יש פרחים מוזרים שצומחים באמצע הדשא. יש נחל קטן וחמוד שזורם באמצע, ואפילו גשר עץ רומנטי שמשקיף על גלגל הענק המפורסם. יש ברבורים וברווזים צווחניים, ויונים שמנשנשות לך את פירורי הלחם. יש ספסלים שמזמינים אותך לערוך עליהם פיקניק לתפארת לונדון (כלומר- סנדוויצ'ים שמתעקשים שיהיה בתוכם משהו מתוק וביזארי. מה הקשר בין המונח 'צ'אטני' לריבה, ומה הקשר בין זה לגזר? מה הקשר בין pickle למתיקות ולמה זה אמור להשתדך עם בשר?!). יש בריטים בחליפות שוויתרו על הבירת-צהריים ובאו לנשנש סנדוויצ'ים ביזאריים בפארק. וגולת הכותרת: יש סנאים!!! כן כן, המכרסמים בעלי הזנב הפרוותי החליטו להתנחל דווקא בפארק הנ"ל, תוך פיתוח בטחון עצמי ניכר וחוסר פחד מובהק מבני אדם. התוצאה – סנאים שבאים אלייך כדי שתאכיל אותם! והם גם מפונקים. הם לא יסתפקו בלחם עלוב- זה לברווזים וזה לא לרמתם. לא לא. גם לא קרקר בצל של לחמית, אם חשבתם לנסות לפתותם באוכל מארץ הקודש. אם תביא להם בוטנים לעומת זאת, הם יטפסו על ברכייך תוך כרסום נמרץ ונפנוף זנב.

מי שמכיר את הפוסט יכול להבין שברגע בו התגלה פוטנציאל הסנאים של הפארק, מדד השקט והשלווה בו ירד לא מעט, כי הפוסט החל מתרוצץ מצד לצד תוך שהוא מצווח "סנאי! סנאי! איזה חמווווודייייי!!!".

אכן- תמונות קשות.

באותו יום ראשון מפורסם, לאחר שמאסו השניים ברקיעות הרגליים הקצביות של השומרים, שמו פעמיהם לכיוון אטרקצית יום ראשון מפורסמת למדי בלונדון – השווקים. יש מבחר לא קטן של שווקים בלונדון, כל אחד מהם מתיימר להיות ייחודי ומושך עין, לב וארנק.

בעקבות המלצות לוהטות מספרי-הדרכת-טיולים בני עשור החליט הצמד לפתוח את יום הרכישות שלו בשוק פטיקוט ליין, שזכה לתיאור "השוק המפורסם ביותר בלונדון במוצרי העור שלו", או משהו בסגנון. לאחר נסיעת טיוב נמרצת והליכה לעבר האתר התגלה רחוב ארוך, לא רחב במיוחד, רווי דוכנים קטנים ובהם סחורה רגילה, כמו ברוב השווקים הבינלאומיים שיצא לו לפוסט להיתקל בהם בימי חייו. אכן- היו שם מעילי עור. והם היו ארוכים, יפים ומטריקסיים. אבל מטעמי אידיאולוגיה בעיקר הם נשארו על הקולבים, ופרט להם כל מה שהיה לשוק המפורסם הזה להציע היו צפיפות וסחורה סטנדרטית לחלוטין.

מאוכזבים משהו המשיכו השניים במסעם, ולאחר שסעדו את ליבם בפיקניק בהייד פארק ונתנו לרגליים לנוח ל-10 דקות, הם הגיעו לשוק של קמדן סטריט. ואז הפציע חיוך על פניהם.

מדובר ברחוב רחב ומואר, שישר מזמין אותך לשוטט בו. כדי שאכן ייחשב לשוק, ולא לסתם רחוב, מיד בתחילתו יש מקבץ גדול של דוכנים צפופים של מיטב הסחורה התיירותית – חולצות מודפסות, כוסות הקפצה ושאר מרעין בישין שיש עליהם הדפס של המפה של הטיוב (מן הראוי לציין שבדוכנים אלה ממש גילה הפוסט שיש לי כשרון לא רע ולא צפוי בכלל במשא ומתן ובעמידה על המיקח, שמורכב בעיקר מכנות. מעניין, מעניין מאוד..).

אחרי שתסיים להרהר בינך ובין עצמך אם פד לעכבר + כוס שוט + גרביים + בוקסר זה מספיק כדי שלעולם תצליח לצאת מהתחנה הנכונה של הרכבת התחתית, תוכל לשים לב לעובדה שהרחוב מלא בחנויות פריקים מרנינות! כן כן- חצאיות עם שכבות של טול, מחוכים, מעילים שמזכירים בצורה מעט מטרידה תקופות שאירופאים מסויימים היו מעדיפים למחוק מעברם, נעליים עם פלטפורמה של מעל לחצי מטר וכמה אבזמים בשביל האיזון… אח.. אופנה זה דבר נפלא!

אחרי סיבוב נמרץ של מו"מ (מיקח ומדידות) מתעורר הרעב. לרחוב קמדן יש דברים מקוריים להציע להרגעת הקרקורים, והפוסט והידוע מצאו עצמם אוכלים (בהנאה לא מבוטלת, יש לציין) גלידה טבעונית שעשוייה מקשיו! אמנם הייתה שם גלידה בטעם לבנדר ובצבע מלט, אבל המנטה-שוקולד-צ'יפס הייתה טעימה ביותר!

לאיזון הבריאות המוגזמת הם גם נשנשו סוכריות גומי גדולות יתר על המידה, תוך שהם בוהים במגוון מיצירותיהם המגניבות של המוכרים בשוק ונשבעים על אהבתם הנצחית לרחוב קמדן, על כל אשר בו.
~~~ תם ונשלם חלק ג' של ההרפתקה בלונדון ~~~

לונדון חלק ב', או – יש אירועים בחיים שגורמים לך לחשוב שהגיוני להיות בעליה של משקפת

בירות היו חלק מרכזי בטיול. אחרי מחקר מעמיק נדמה כי הבריטים חיים על גלונים של תה ופיינטים של בירה. כל זה נועד, כמובן, לאזן את כמויות השמן שהם צורכים בכל בוקר (ובמאמר מוסגר- ארוחות בוקר בריטיות, עניין שהידוע פיתח חיבה עמוקה עד כמעט אובססיבית אליו, הן בעיקר שמן, מנוקד בקצת ביצה, בשר ושעועית ברוטב עגבניות. הפוסט זכה לטעום אחת צמחונית ויכול לומר שזו אטרקציה משעשעת, אם כי סלט והמון גבינות זה כנראה הליווי המועדף עליו. אם כבר בביצים מטוגנות עסקינן). עניין משעשע שראוי לציון הוא שלפעמים התחלפו המשקאות הללו בסדר יומם של צמד החמד. לא, הם לא שתו בירה לארוחת בוקר, אבל היה לפחות פאב אחד שבגלל שהמטבח בו נסגר עברו השניים מתוכנית א' (2 ספלים מהבילים ויאללה לישון) לתוכנית ב' (שני פיינטים אנגליים ומגניבים שכדאי לנסות) בלי להתלונן יותר מדי. היו גם בירות-צהריים, שזה גם להיט וגם מגניב, כי שותים אותן בעמידה מחוץ לפאב, ליד לונדונים שבטח חושבים לעצמם "הא…. בירה של צהריים לפני שאחזור למשרדי המשמים.. כמה חבל שיש פה תיירים שלבושים מזעזע שיהרסו לי את כוס הגאווה הלונדונית שלי..".

בתחום הבירות נרשמו גם מספר תגליות מפתיעות:

• יש גינס רד. יש לה טעם שגורם לך לחשוב שזו אכן בירה אדמונית סימפטית, ועם זאת החיך שלך צועק על התת מודע שלך שברור שעדיין מדובר בגינס. זה היה טעים.
• בירה אנגלית זה ממש סבבה.
• בירה אוסטרלית, מסתבר, זה גם ממש סבבה, ואפילו יותר סבבה כשזה מוגש קר מאוד. בירה, אבל מרענן כמו.. טוב- כמו כוס בירה קרה מאוד באמצע מדבר. הפוסט שקל להכניס פה דימוי שקשור לספרייט, אבל הגיע למסקנה שמי שלא מכיר את חיבתו האובססיבית משהו לספרייט יחשוב שאולי מדובר פה בהמעטה מערכה של הבירה הנידונה. וחבל.
• הידוע יכול להשתכר!  🙂

האנשים להם צריך הפוסט להודות על הטיול המהולל הינם ללא ספק חברי להקת מיוז. הם בתומם החליטו להופיע בוומבלי, והידוע, לא כ"כ בתומו, החליט ללכת לשם ולקחת דווקא את הפוסט איתו (יי!).

וומבלי זה אצטדיון. הוא די ענק יש לציין. די מאוד ענק. מסוג הדברים שגורמים לך לחשוב שלהיות בעליה הגאה של משקפת איננו רעיון מטופש יותר מדי. בנוסף, מעצם היותו אצטדיון הוא צוייד באוכלזבל. הפוסט כמובן נזכר, ללא יותר מדי ערגה, בחוויית הבייסבול ראשונה והאחרונה שלו שכללה בעיקר מחשבות כמו "אלוהים המשחק הזה נמשך כבר ארבע שעות. כל מה שהשחקנים עשו עד כה יכול להסתכם בקצת יותר משום דבר. כל מה שהצופים עשו עד כה יכול להסתכם באכילה של כל אוכלזבל אפשרי באינטרוולים של רבע שעה. מיי הו מיי". במשך השעתיים הראשונות של המתנה להופעה שתתחיל כבר הצליחו הידוע והפוסט להתגבר על כל דחף רגעי לרכישת מה מן הדברים שניצבו בדוכנים הרבים שהקיפו את האיצטדיון האינסופי, אבל בסופו של דבר, הפוסט מודה ומתוודה שהגיע שלב בו ערימת נאצ'וס סינטטים ברוטב גבינת פלסטיק נראה כמו פסגת שאיפותיו. הוא הסתפק בהמהום. הידוע נכנע לנקניקייה.

כיאה ללהקה במעמדה של מיוז היו שלושה מופעי חימום. שניים מהם כללו כלמיני בחורים רנדומליים. למי אכפת. אבל השלישית שעלתה לחמם היא לילי אלן. את השם לא זיהו הידוע והפוסט בתחילה, אבל אחרי כדקה וחצי של שיר לא כ"כ מוכר עם ארומה מאוד מוכרת הבין הפוסט כי מדובר באותה בחורה מגניבה ששרה על בחור שנימוסיו הבריטיים המצויינים לוקים בחסך אחד: אין הוא מסוגל לספק אותה. לא פייר. לא פייר בכלל. ובכן בשלב זה פחות או יותר שם הפוסט לב לעובדה מרנינה במיוחד- לא רק שהבחורה הזו משעשעת וששיריה גורמים לך לזמזמם בחיוך- היא גם שרה עם מבטא!!! גאון. היא פשוט גאון. שירה עם מבטא בריטי זה כמו כוס תה עם חלב.. ורקיק!

אחרי שפיסת הגאונות הראשונה הסתיימה הגיעה גולת הכותרת של הערב. הפוסט חושש שאין הוא מהמסוגלים לתאר את החוויות האודיטוריות של השלב הזה של הערב אז הוא יתמקד בויזואליות: היו שם מליון אורות. אביזר הכרחי בכל הופעה. משהו כמו חוטיני מנומר שמציץ מהג'ינס עבור פרחה. אבל מלבד האורות נרשמו גם במה קטנה נפרדת שידעה להתרומם ולרדת; סולן עם חליפה שעשוייה כולה מקליפה ענקית של כדור מראות; דגלנים (?!?); פלאשים של אנשים מהקהל שהשתלבו בהרמוניה מוחלטת במוזיקה; בלון ענק שנראה כמו צפלין, הגיח מקצה אחד של הבימה, שייט לו לאמצע, הטיל לוליין הזוי שביצע תרגילי אקרובטיקה תוך שהוא נתלה מחבלי ענק, וחזר (הצפלין והלוליין כאחד) אל מקומו שמאחורי הקלעים.

ואם עוד לא נמאס לכם עד כלות מלשמוע חוויות מהופעה בה הפוסט היה ואתם לא (נה נה בננה וכו' ושות') אז הריהו לבשר לכם שסיומו של המופע היה מעין אפיזודה מתמשכת של הפסקות ארוכות מדי בין השירים של ההדרן. מה שגרם ללא מעט אנשים לפספס כמה וכמה שירים שווים, ולפוסט ולידוע לשמוע שיר אחד שווה מבחוץ, בעודם בוהים במערך המשטרתי המפואר שניצב סביב לאצדיון בפריסה חגיגית.

וזה היה קצת כמו עוגת שכבות: שכבה ראשונה של שוטרים. שכבת שנייה ונרחבת יותר (כנראה שזה קצת הפוך מעוגת שכבות.. תלוי בנקודת המבט 🙂 ) של שוטרים. ועוד מספר לא מועט של מעגלים הולכים ומתרחבים של שוטרים על סוסים (!). יש מצב שזה יותר מפואר מכל מערך משטרתי שראה הפוסט מעולם, כולל זה של איזו מכונית מסתורית של איש חשוב שעשתה פעם פקק מרגיז בצומת גלילות..

פן תרבותי נוסף של לונדון הינו הצגות. כל מי שהיה בלונדון/ יהיה בלונדון/ הווה בלונדון מדבר על ללכת להצגה.

הידוע והפוסט החליטו לנצל את ההזדמנות וללכת להצגה שסיקרנה את הפוסט כבר שנים מספר, מאז שראה פרסומות שלה בטיימס סקוור- Wicked!

אז כמובן שכיאה לישראלים טובים הם עשו את מירב המאמצים למצוא כרטיסים מוזלים.

וכמובן שכיאה ליקום הם גילו שבמקום של הכרטיסים הזולים (לסטר סקוור) אין הנחות על וויקד,

שאם אתה מגיע חצי שעה לפני ההצגה לנסות את מזלך- יישארו רק כרטיסים ביותר מ-60 פאונד (תכפילו ב-6, וזה עוד בזמנים טובים..),

ושאם אתה מגיע בבוקר של ההצגה ומשיג את הכרטיס הרצוי והזול ביותר שיש לאולם ויקטוריה להציע לך- תשב בשורה האחרונה (שזה משהו כמו בגובה של קומה וחצי לפחות מעל הבמה, תכלס).

אז הם הלכו לוויקד. וישבו בשורה האחרונה. וראו הכל נורא מרחוק ונורא בקטן, אבל בכ"ז מספיק טוב. ונהנו. מאוד אפילו. וחזו באיש מוזר שהגיע לבד וישב לידם, לקח את המשקפת שנמצאת ליד כל מושב באדיבות האולם וה-1 פאונד שתכניס למה שמחזיק אותה, נע וזע בסוגשל אי נוחות כל המחצית הראשונה של ההצגה עד להפסקה, ואז הלך ולא חזר. הוא והמשקפת איתו.

~~~ תם ונשלם חלק ב' של ההרפתקה בלונדון ~~~

לונדון חלק א', או – איך הבלגים הגיעו לפה?!

מסתבר שלפעמים לונדון כן מחכה לך. או לפחות מוציאה כמה ימי שמש מהבוידעם, מנערת אותם היטב ומגישה לך לצד הבירה.

הידוע הציע לפוסט לקחת אותו לארץ התה-בחלב-והמבטא-המושלם, ולא היה מאושר מהפוסט.

אי לכך ובהתאם לזאת מצאו עצמם אורזים מזוודות בחצי שכרות (ערב קודם לכן התחתנה אחותו של הפוסט. מעלליו וכמות כוסות הוויסקי שנעלמו בקרבו יסופרו (וייספרו) בפרק הבא), טובלים תפוח בדבש וקצת גפילטע בחזרת, והופ- לנתב"ג 2000!

בקבוק להפרוייג ובקבוק מרטיני ביטר אח"כ כבר היו ישובים במושביהם ומקווים לטיסה שקטה ומלאה בחלומות נעימים.

משום מה (היו שצחקו על הסידור הייחודי הנידון) הפוסט והידוע טסו ללונדון – עיר שאיננה מרוחקת יתר על המדינה ממכורתנו – דרך בריסל. וחזרו דרך ציריך.

הבלגים סיפקו חוויה.. מעניינת. זה התחיל ממכונות לממכר שתייה קלה עליהן מתנוסס סמלה הבלתי מעורער של בריסל- פסל של ילד משתין. ביום פסטיבל הבירה הוא משתין בירה- כנראה שבשדה התעופה הוא משתין קוקה קולה.

זה טוב ויפה. ואפילו משעשע. אבל הבריסלים אינם פוחזים קלי דעת כפי שאולי משתמע מסמלם המדובר, לפחות לא כאשר מדובר בבטחון שדה התעופה!!!

מעשה שהיה כך היה: יש לו, לפוסט, הרגל לרסן את שיערו בעזרת סיכת שיער. בסיכת שיער יש, מטבע הדברים, מתכת. כבר קרה לו לא פעם שהוא שכח להסירה לפני שעבר בגלאי המתכות. למיטב זכרונו אפילו בארה"ב הידועה לשמצה כל שהיה עליו לעשות הסתכם בהסרת הסיכה תוך מבט מופתע-מתנצל, חיוך ומעבר חוזר בגלאי בלעדיה. הצפצוף לא נשנה, הבודקים הבטחוניים לא הציקו ועולם חזר כמנהגו לנהוג. לעומת זאת, בשדה התעופה הממוקם בבריסל הממוקמת בבלגיה- מדינה שאין לה יותר מדי מתקפות טרור להתלונן עליהן לאחרונה- התגובה לצפצוף הגלאי ולכל נסיונות ההסבר של הפוסט הייתה בחורה בלונדינית גבוהה ומפחידה למראה שמזמזה אותו נואשות בתירוץ עלוב של חיפוש כלי נשק או שקר-כלשהו-אחר.

את באירופה, וזה אומר שגרמניה מספיק קרובה- לכי לחפש את האקשן הלסבו אירוטי שלך שם ועזבי את הפוסט במנוחה!!!

הפיצוי על ההטרדה-המינית-בכיסוי-של-בדיקה-בטחונית-לגיטימית הזו בא בדמותם של מושבי עור מרווחים עם מקום לרגליים למשך 40 דקות, בטיסת ההמשך מבריסל ללונדון. הידעת? בטיסה של 40 דקות לא יגישו לך שומדבר אלא אם תשלם. או תטוס במחלקת עסקים. מה שכן- התקבלו מים חינם כי הדיילת ריחמה על הגרונות הניחרים.. נו שויין.

מלבד זאת, עם הגיעם של הפוסט והידוע ללונדון הם נתקלנו בחשדנות מתובלת בנימוס.

נדמה לו לפוסט שמימיו לא נשאל כ"כ הרבה שאלות בכניסתו למדינה כלשהי. נו נו- גם פקידי משמרת הגבולות הבריטיים צריכים לחזור הביתה בתחושה שהם עשו את הבלודי-עבודה שלהם על הצד הטוב ביותר..

על הטיוב יש לפוסט בעיקר דברים טובים לומר. כרטיסים אלקטרוניים חביבים (כמו רב קו, רק יותר טוב. ולא ירוק!) ניתנים לרכישה ואיש-טיוב חביב מחשב לך את כל יעדי נסיעותייך וכמה תצטרך לשלם. והחלק המקסים אף יותר הוא שברגע שאתה עוזב את לונדון תוכל להחזיר את הכרטיס, לקבל 3 פאונד חזרה שהיו פיקדון, ולקבל כל סנט עודף שנשאר לך מכל חישוב שגוי/ נסיעה שוויתרת עליה. לפוסט ולידוע עניין ההחזר הזה הרוויח בקבוק של אייריש קרים קרמל.. J

אבל, בחזרה לתחילת הטיול: עד מהרה מצאו עצמם השניים ישובים ברכבת, מזוודותיהם לצידם, ומתקרבים ליעדם הנכסף. מה שכן, מסתבר שיעדה של הרכבת המופלאה היה מקומם של מגדלי התרנגולים הבריטיים. כן. בכל תחנה ותחנה נשמע המשפט "This is a Piccadilly service line to – Cockfosters". וכן- בכל תחנה ותחנה מאוד השתדלו השתדלו השניים להחניק את צחוקם.

מלבד תחנה חביבה זו הטיוב חשף עולם שלם של הפתעות ותעלומות. בראש ובראשונה הפוסט חש צורך לציין שאם אי פעם קראת את 'לעולם לא עולם' ופיתחת חיבה לגיימן, הנסיעה בטיוב ככה"נ תשעשע אותך יותר משהיא משעשעת את האחרים. מומלץ.

כמובן שכמו בכל נסיעה לארץ ניכר בה יש רכבת תחתית גם הפעם הרהרו צמד החמד על החיים היפים שיכולים להיות לתלאביביים באם תוקם אי פעם רכבת תחתית בעיר – לא עוד חיפושי חנייה. לא עוד פקקים בנמיר. לא עוד סגירת רחובות לרגל חצי מרתון/ מירוץ נייק/ יום רנדומלי אחר. לא עוד מדרכות אפופות גלגלי מכוניות פולשניים. לא עוד דאבל פארקינג!

וההפתעה הגדולה ביותר שנגלתה עם השימוש בטיוב הייתה העובדה שהבריטים יקומו ממקומם, יעברו למושב אחר ויפנו לך את זה שלהם – כדי שתוכל לשבת עם בן זוגך. בלי שתבקש, בלי שתשלח אליהם מבטים חומדים ואפילו לפני שתספיק לחשוב על זה בכלל. אם קיימת עבורם האופציה הזו, הם יעדיפו שאתה תשב ליד מי שאתה רוצה. הם יסתפקו בקריאת הכתבות על ליידי גאגא בעיתון היומי מהמושב הצידי המרוחק.

תעלומה מרכזית, לעומת זאת, היא תחנת קינג'ז קרוס. יש לה כאלף יציאות שונות ומשונות. כל אחת פונה לכיוון אחר, ממוקמת בבניין אחר ופונה לרחוב בזווית כזו שלעולם לא תצליח להבין איפה אתה נמצא כעת ולמה, אם יצאת בתחנה הנכונה, אתה מרוחק ממקום חפצך יותר ממה שהיית כשנכנסת לרכבת מלכתחילה.

אולם, ביומיים האחרונים שלהם הגיעו הידוע והפוסט להישג מרהיב והצליחו לצאת 3 פעמים ברצף בדיוק מהיציאה ממנה הם נכנסו! הישג זה זיכה אותם במדלייה של כבוד מטעם המועצה האזורית לבלבול תיירים.

~~~ תם ונשלם חלק א' של ההרפתקה בלונדון ~~~