כחומר ביד הבלוגר – טארט מרווה מרענן

ט"ו בשבט מתקרב אלינו בצעדי ענק, ופרויקט כחומר החליט ללבוש ירוק חגיגי במיוחד: עשבי תיבול!

וכמובן, שוב נתקל הפוסט בסאגת ההתחבטויות הקבועה שלו:
*זה* נדוש מדי לדעתו (נענע/ מנתה)
*זה* הוא כבר ניסה וגם ככה זה שטיק של מישהו אחר (בזיליקום – לז'אק ז'נה, מושא הערצתו של הפוסט, האיש בעל השוקולה שו הטוב ביותר בפריז שעוד מגיש לך פרליני שוקולד קטנים ומהממים לצד השוקולה שלא יחסר, השף פטיסייה והפריז ברסט הגבוה מכולם כנראה, יש טארט לימון ובזיליקום שהפוסט הכין עפ"י מתכון שלו כבר)
*זה* אויאויאוי (כוסברה. הפוסט שונא כוסברה!)
*זה* יותר מתאים למאפים מלוחים והפוסט רוצה לאתגר את עצמו עם קינוח (טימין)
ו*זה*.. זה…
פתאום הפוסט חשב על מרווה, ותהה לעצמו איך הטעם המעניין והייחודי שלה ישתלב לו בקינוח.

מסתתרת פה מרווה!

מכיוון שהפוסט הוא פרקטי, מיד רכש לעצמו גם נענע, גם טימין וגם מרווה – והמשיך לחשוב במרץ.

ומכיוון שהפוסט הוא גם יעיל – הימצאותם של 4 חלמונים מיותרים במקרר שתלה במוחו רעיון: פטיסייר מרווה. למה? ככה 🙂

בעודו תוהה לעצמו איך טעם המרווה ישתלב בחלביות של הפטיסייר ("מה", אמר לעצמו, "הרי שמים מרווה בריזוטו ופסטה שמנתית וזה, זה לגיטימי!") מצא עצמו הפוסט טורף (מלשון 'מטרפה', כן? עוד לא הגיע שלב האומנומנום) במרץ קרם פטיסייר ריחני ומעניין.

בעודו תוהה לעצמו לאן הקינוח הזה הולך לקחת אותו, החליט הפוסט להתייעץ עם חברו החדש (יחסית): שף ווטסון!
ושף ווטסון החליט לעוף על עצמו בפירגונים למרווה – המון חומרים השתלבו איתה מצוין (או מה שלא תהיה משמעותו של מעגל "סינרג'י" שלם), והפוסט רק היה צריך להחליט מה הוא עושה איתם 🙂
כשאגוזי לוז צורפו למרווה כחיבור מוצלח – הפוסט החליט ללכת על טארט ובו בצק פריך שישלב אגוזי לוז ומרווה קצוצה, וימולא בפטיסייר, שכבר המתין בסבלנות במקרר.
עוד קצת מחקר וגם זסט לימון הוצע על ידי ווטסון, כפרעליו. תוספת מבורכת לכל בצק פריך, הלא כן?
בסוף, כשווטסון הציע להוסיף וויסקי לכל החגיגה הזו – הפוסט כבר ידע מה הוא הולך לרקוח ממוחו הקודח למטבחו ה… זורח (?):

כפרעל ווטסון

טארט מרווה מרענן

(5-6 טארטים אישיים או טארט אחד בתבנית 24)

חומרים:

לפטיסייר מרווה:

• 250 מ"ל חלב
• 1-2 ענפי מרווה
• 2 חלמונים
• 60 גרם סוכר
• 25 גרם קורנפלור
• מעט חמאה (כ-15-20 גרם)

לבצק פריך מרווה, לוז, ליים ו-וויסקי:

• 30 גרם אגוזי לוז טבעיים (לא קלויים)
• 130 גרם קמח
• 50 גרם אבקת סוכר
• 100 גרם חמאה קרה, חתוכה לקוביות
• 1 חלמון
• זסט מליים אחד (אפשר גם מלימון קטן)
• עלי מרווה קצוצים (מענף/ ענף וחצי)
• 2 כפות וויסקי – לא חובה

לעיטור (לא חובה):

• מעט זסט ליים
• מעט עלי מרווה קצוצים

במלוא תפארתו

הכנה:

מתחילים בהכנת הפטיסייר, כי הוא צריך קירור של כמה שעות במקרר:
שמים את החלב ואת ענפים המרווה בסיר ומביאים לרתיחה עדינה תוך ערבוב מדי פעם (שיעזור לטעם לצאת מהמרווה). מצננים את החלב כחצי שעה (שוב – טריקים להעצמת מיצוי טעם המרווה. בשלב הזה החלב כבר יעלה ניחוח עדין של מרווה – זה די מגניב זה) ומביאים שוב לסף רתיחה.
בקערה חסינת חום טורפים את החלמונים, הסוכר והקורנפלור לתערובת אחידה. אם מאוד קשה לטרוף אותם אפשר להוסיף מעט מהחלב – כל עוד הוא לא חם.
כשהחלב על סף רתיחה מוציאים את ענפי המרווה ומוסיפים כשליש מהחלב אל תערובת החלמונים – וטורפים מיד. אם אתם מעדיפים, אפשר גם להתחיל בהוספה של כמה כפות מהחלב החם, טריפה מהירה מיידית, עוד כמה כפות וחוזר חלילה עד שכשליש מהחלב נטרף לו עם החלמונים 🙂
מחזירים את תערובת החלמונים אל יתרת החלב שבסיר ומחזירים אל האש תוך טריפה מתמדת, עד שהפטיסייר מסמיך. מורידים מהאש ומוסיפים את החמאה, טורפים טוב עד שהחמאה נטמעת כולה בפטיסייר.
מצננים את הפטיסייר בטמפרטורת החדר תוך טריפה מדי פעם (על מנת למנוע היווצרות קרום), וכשהוא צונן- מעבירים אותו למקרר לשעתיים לפחות.

עכשיו מכינים את הבצק:
במעבד מזון שמים את האגוזים והקמח ומעבדים בפולסים עד שהאגוזים טחונים דק ככל האפשר.
הקמח עוזר לאגוזים לא להפוך למחית/ חמאת לוז, כי אגוזים נוטים לעשות זאת 🙂
מוסיפים את אבקת הסוכר, החמאה, זסט הליים ועלי המרווה הקצוצים ומעבדים בפולסים לתערובת אחידה.
מוסיפים את החלמון ואת הוויסקי ומעבדים עד שמתחילים להיווצר גושי בצק. 
מוציאים את הבצק לניילון נצמד, ואם יש עודפים קמח – מעבדים את הבצק מעט בידיים עד להטמעת הקמח. משטחים את הבצק לדיסקית, עוטפים בניילון נצמד ושולחים למנוחה של שעה במקרר. 

תצוגת תכלית או סטיילינג?

אפייה והרכבת הטארטים:
מרדדים את הבצק הקר על משטח מקומח לעובי של 3-4 מ"מ ומסדרים בתבניות הטארט. חשוב להקפיד להצמיד את הבצק לתבנית כמו שצריך, כולל לזוית בין התחתית לדופן (כדאי לנסות ליצור זוית של 90 מעלות – זה עוזר לבצק לא לקרוס באפייה, וזה חשוב כי אנחנו עושים אפייה מלאה בלי משקולות :-O )
את התבניות המבוצקות מחוררים במזלג ושולחים לגלות של כחצי שעה במקפיא. בנתיים מחממים את התנור ל-180 מעלות.
אופים את קלתיות הבצק (כן, כן – מיד מהמקפיא) עד שהם זהובות למדי.
לתבניות אישיות יספיקו 15-20 דקות, ייתכן שתבנית 24 תצטרך סה"כ חצי שעה.
בנתיים טורפים את הפטיסייר הקר ע"מ להחזיר אותו ממרקם פודינגי למרקם קרמי :).
נותנים לקלתיות האפויות להצטנן מעט (שלא ילחיצו את הפטיסייר וזה 😛 ), ממלאים אותם בפטיסייר ואם רוצים – מעטרים במעט זסט ועלי מרווה קצוצים דק.

מגישים, זוללים, נהנים וחוזר חלילה 🙂

חתיך, לא?

הערות, טיפים ורעיונות:

• כמויות מרווה: הפוסט ניסה לשחק עם כמות המרווה ככה שטעמה לא יהיה חזק מדי, אך גם שיהיה מספיק מורגש. לטעמו הטארט השלם יצא עם טעם מגניב ומרענן של מרווה, וכמו כן לפטיסייר היה טעם מורגש אך עדין של מרווה. שני הטועמים האחרים הרגישו את המרווה יותר בבצק דווקא. מעניין 🙂
  שני ענפי מרווה מכובדים הספיקו אפילו לכמות פטיסייר כפולה, אז הפוסט ממליץ לשים ענף מכובד או שני קטנים בכמות הפטיסייר המצוינת פה ולרחרח את החלב בהרתחה הראשונה. אם הריח חזק מספיק לטעמכם- מצוין, ואם לא- תמיד אפשר להוסיף ענפון 🙂
  לגבי הבצק- הפוסט מאמין שאין חשש בהוספת עלים מיותר מענף אחד. כדאי לא לשים יותר מדי כי הפוסט חושש ממרירות, אבל גם שני ענפים יהיו כנראה בסדר.
• הכפלת כמויות וכו': לפוסט היו 4 חלמונים מיותמים במקרר ועל כן הוא הכין כמות כפולה של פטיסייר. אם הטעם נשמע לכם מגניב – לכו על זה 🙂
  תוכלו לערום פטיסייר לגובה על הטארטים האישיים, או לחילופין – אם אתם הולכים על טארט מרכזי – ייתכן שתוכלו למתוח את הבצק גם לתבנית של 26 או אפילו 28 – ואז הרבה פטיסייר זה רק לטובה 🙂
• וויסקי: אז… שף ווטסון, כאמור, טען שוויסקי מתאים פה עם כל החמולה, והפוסט הקשיב לו. אממה, גם הפוסט וגם יתר הטועמים (כולל טועם שהפוסט מחזיק ממנו איש וויסקי 🙂 ) פחות הרגישו בטעם.
  אז ייתכן שהוויסקי עוזר לטעם כללי מגניב של הבצק וייתכן שלא. אם בא לכם על בצק אלכוהולי (בעיקר בקונספט, לא בטעם 🙂 ) – מעולה. אם לא, אתם מוזמנים להוסיף כף-שתיים של חלב או מים קרים לבצק במקום הוויסקי, כדי לשמר את איזון הנוזלים.
  אבל תכלס – בצק פריך עם וויסקי זה מגניב 🙂
• חמאה בפטיסייר: הפוסט בד"כ לא מוסיף חמאה לפטיסייר שלו (והוא חושב שפטיסייר מחומא נקרא "קרם מוסלין", למדקדקין 😉 ), אבל הפעם הוא חשב שזו תהיה תוספת חיננית שתחמיא למרווה ולמרקם הקרם, שהוא מרכיב די מרכזי בטארט. מבחינתו יצא מוצלח, אבל אם אתם מעדיפים להקליל מעט את הקינוח, ייתכן שכדאי לוותר על החמאה.
• גיוונים: אז ווטסון טוען שגם כלמיני פירות יער יכולים להשתלב מצוין בשילוש מרווה-זסט-לוז, והפוסט חשב שאולי עיטור הטארט בכמה פטלים יכול להיות רעיון מגניב למדי. זה שהוא לא ניסה את זה- לא אומר שאתם לא יכולים! גם כמה אגוזי לוז קלויים וקצוצים יכולים להיות תוספת מגניבה מעל הפטיסייר לדעתו של הפוסט 🙂
  כמו כן, אם בא לכם קרם קליל יותר, תרגישו חופשי לקפל לתוכו קצת קצפת ללא ממותקת 🙂 זה מניב מהפטיסייר מעין מוס עדין, שזה לא רע בכלל 🙂

אחרון ודי

ומה עכשיו? עוד מתכוני עשבי תיבול! נשמע מעניין שם, שווה בדיקה 🙂

'כל חתן' או 'קול חתן'?

הגיע הזמן לקיים הבטחות ישנות נושנות!

אכן – אחותו הגדולה של הפוסט התחתנה (קולולו ומזלטובים יתקבלו בברכה ויועברו ליעדם)!
וכמובן שיש לו לפוסט כמה מסקנות להגיש לכם על מגש של כסף..

• פיצ'פקעס:
  שום חתונה מודרנית לא תהיה שלמה ללא דברים אוויליים שנדחפים לידי האורחים ברגע שמתחיל שלב הריקודים. זה לא נובע מהחתנכלה, לדעתו של הפוסט. מהתבוננות ברחבות ריקודים עולה כי רקדני החתונות של ימינו כבר לא מסוגלים לתפקד ללא צמד צמידי סטיקלייט, שרשרת הוואי פרחונית וטבעת גומי מהבהבת בשלל אורות, ועל כן יש לספק להם שלל עזרים שיספקו תירוץ מן המוכן לכל תנועת ריקוד דבילית במיוחד ולכל מבט לא מפוקס ("זה לא ששתיתי יותר מדי, זה הצלם שהגיע דווקא כשהתלהבתי מהקסטנייטות!")
• "אומרים שזה עובר נורא מהר":
  את המשפט הזה שמע הפוסט מלא-מעט מכרים וחברים שכבר חיתנו אחים. הקונצנזוס הוא שמרוב הכנות ובלאגנים לפני, כמעט כמו החתנכלה עצמם, גם עבור קרובי משפחה מדרגה ראשונה האירוע הזה יחלוף כה מהר עד שבסופו תיאלץ להעלות במחשבותייך דימויים של קרעים במרחב הזמן והחלל. האמת? יש בזה משהו.. כשאתה מתפקד על תקן סיבלינג, ואמון על מגוון סידורים הזויים המתפרשים על כחצי שנה לפחות (מדידות לשמלת כלה, מציאת בגדים לעצמך, ארגון מסיבה לכלה, קניית הפיצ'יפקעס המדוברים, כתיבת ברכות וכו' וכו') – כשמגיע היום עצמו אתה מוצא את עצמך קצת מתפלא על המהלכים המלוכלכים שמר זמן נוקט בהם לעיתים.
• אוכל:
  מסתבר שהעובדה ששוקולד מריר איכותי יכול להיות פרווה בלי לרדת באיכותו משחקת חזק לקונדיטורים של קייטרינג! המסקנה החשובה היא שאם אתם לא באירוע שברור לכם ב-100% שאינו כשר (כלומר- אתם יודעים שאין סיכוי שההורים של אחד הצדדים מליאנים) – אל תעזו להתקרב לכל מה שנראה קרמי ו/או קצפתי ו/או ונילי. ארוחת הטעימות אליה הגיעו הפוסט, החתנכלה ושאר המשפוחה הוכיחה ששוקולד, אגוזים ופירות הם המתכון לאושר קולינרי לאורחייך. כן כן – אושר!
  (וכן- הפוסט דיבר רק על ארוחת הטעימות. לצערו, בושתו וכלימתו – באירוע עצמו הוא לא הצליח לטמון ידו בצלחת המתוקים. גם בכך הוא מאשים את מר זמן הנכלולי..)
• אלכוהול:
  הפוסט ניסה, באמת שניסה, להיזכר כמה כוסות וויסקי הוא שתה באותו ערב. אך ללא הועיל (מה הוא יעשה? זו לא אשמתו! כל פעם שכוס וויסקי הגיעה לידו- היא נלקחה ממנו אל עבר הרקדן הבא! חתונות של קיבוצניקים, כנראה.. ;)). עיקר המסקנות על האלכוהול שייך לפואנטה הבאה בתכלס:
• תמונות:
  פה, בעצם, אנו מגיעים למסקנתו העיקרית של הפוסט.
  עד כה 'לשתות הרבה אלכוהול בחתונה' היווה מטרה לגיטימית ואף לא רעה לעניות דעתו של הפוסט. אם האלכוהול טוב- הרי שהוא יחסית בחינם (את הצ'ק שהפקדת בתיבה הכעורה שבכניסה אין להחזיר) ויכול להיות טעים. אם האלכוהול לא טוב (א.ק.א בר מקומי…)- הרי שמגיע להם שתשתה להם את כל הבר, זה מה שהם חושבים על האורחים שלהם??? וחוצמזה, הרי ברור וידוע שחתונה היא סיבה טובה לשתייה עדלא ידע, גם כשהיא לא בפורים.
  אבל אז – פום פום פום!!! – מגיעות התמונות…
  הפוסט לא מנסה להכחיש שיש לו אוסף די מרהיב של תמונות מחתונות בהן זכה להשתתף, ובהן הוא מככב בעיקר בפוזות פרעוניות למחצה (walk like an Egyptian), עם פה פעור בשירה סוערת (קוראאא לה אללללה!), בעודו אפוף עשן-מזוייף-ממכונות-עשן ואורות בורוד ובסגול. והן מגניבות אותו. אבל כאשר אחותך היא הכלה אתה זוכה להופיע בלא מעט תמונות מתוקף מעמדך. מרפרוף מהיר על התמונות תגלה שבתחילת בערב עודך זוהר, מדיף נצנצים ומפזר חיוכים מדוגמים לכל עבר. עם התקדמותו של האירוע אתה מגלה שמתמונה לתמונה ומכוסית וויסקי אחת לרעותה לחייך מחליפות גוונים ממייק אפ מהוקצע דרך ורוד חינני ועד לאדמדם-ילדים-אירופאים-בחורף, חיוכייך נעשים רחבים יותר ויותר עד שהם דומים להתקפות צחוק בלתי נשלטות במצב כפית, ותנועות הריקוד שלך מתחילות להזכיר מיקס מוזר של שיעורי בלט מכיתה א' וריקודי עם מכיתה ח'.

לונדון חלק א', או – איך הבלגים הגיעו לפה?!

מסתבר שלפעמים לונדון כן מחכה לך. או לפחות מוציאה כמה ימי שמש מהבוידעם, מנערת אותם היטב ומגישה לך לצד הבירה.

הידוע הציע לפוסט לקחת אותו לארץ התה-בחלב-והמבטא-המושלם, ולא היה מאושר מהפוסט.

אי לכך ובהתאם לזאת מצאו עצמם אורזים מזוודות בחצי שכרות (ערב קודם לכן התחתנה אחותו של הפוסט. מעלליו וכמות כוסות הוויסקי שנעלמו בקרבו יסופרו (וייספרו) בפרק הבא), טובלים תפוח בדבש וקצת גפילטע בחזרת, והופ- לנתב"ג 2000!

בקבוק להפרוייג ובקבוק מרטיני ביטר אח"כ כבר היו ישובים במושביהם ומקווים לטיסה שקטה ומלאה בחלומות נעימים.

משום מה (היו שצחקו על הסידור הייחודי הנידון) הפוסט והידוע טסו ללונדון – עיר שאיננה מרוחקת יתר על המדינה ממכורתנו – דרך בריסל. וחזרו דרך ציריך.

הבלגים סיפקו חוויה.. מעניינת. זה התחיל ממכונות לממכר שתייה קלה עליהן מתנוסס סמלה הבלתי מעורער של בריסל- פסל של ילד משתין. ביום פסטיבל הבירה הוא משתין בירה- כנראה שבשדה התעופה הוא משתין קוקה קולה.

זה טוב ויפה. ואפילו משעשע. אבל הבריסלים אינם פוחזים קלי דעת כפי שאולי משתמע מסמלם המדובר, לפחות לא כאשר מדובר בבטחון שדה התעופה!!!

מעשה שהיה כך היה: יש לו, לפוסט, הרגל לרסן את שיערו בעזרת סיכת שיער. בסיכת שיער יש, מטבע הדברים, מתכת. כבר קרה לו לא פעם שהוא שכח להסירה לפני שעבר בגלאי המתכות. למיטב זכרונו אפילו בארה"ב הידועה לשמצה כל שהיה עליו לעשות הסתכם בהסרת הסיכה תוך מבט מופתע-מתנצל, חיוך ומעבר חוזר בגלאי בלעדיה. הצפצוף לא נשנה, הבודקים הבטחוניים לא הציקו ועולם חזר כמנהגו לנהוג. לעומת זאת, בשדה התעופה הממוקם בבריסל הממוקמת בבלגיה- מדינה שאין לה יותר מדי מתקפות טרור להתלונן עליהן לאחרונה- התגובה לצפצוף הגלאי ולכל נסיונות ההסבר של הפוסט הייתה בחורה בלונדינית גבוהה ומפחידה למראה שמזמזה אותו נואשות בתירוץ עלוב של חיפוש כלי נשק או שקר-כלשהו-אחר.

את באירופה, וזה אומר שגרמניה מספיק קרובה- לכי לחפש את האקשן הלסבו אירוטי שלך שם ועזבי את הפוסט במנוחה!!!

הפיצוי על ההטרדה-המינית-בכיסוי-של-בדיקה-בטחונית-לגיטימית הזו בא בדמותם של מושבי עור מרווחים עם מקום לרגליים למשך 40 דקות, בטיסת ההמשך מבריסל ללונדון. הידעת? בטיסה של 40 דקות לא יגישו לך שומדבר אלא אם תשלם. או תטוס במחלקת עסקים. מה שכן- התקבלו מים חינם כי הדיילת ריחמה על הגרונות הניחרים.. נו שויין.

מלבד זאת, עם הגיעם של הפוסט והידוע ללונדון הם נתקלנו בחשדנות מתובלת בנימוס.

נדמה לו לפוסט שמימיו לא נשאל כ"כ הרבה שאלות בכניסתו למדינה כלשהי. נו נו- גם פקידי משמרת הגבולות הבריטיים צריכים לחזור הביתה בתחושה שהם עשו את הבלודי-עבודה שלהם על הצד הטוב ביותר..

על הטיוב יש לפוסט בעיקר דברים טובים לומר. כרטיסים אלקטרוניים חביבים (כמו רב קו, רק יותר טוב. ולא ירוק!) ניתנים לרכישה ואיש-טיוב חביב מחשב לך את כל יעדי נסיעותייך וכמה תצטרך לשלם. והחלק המקסים אף יותר הוא שברגע שאתה עוזב את לונדון תוכל להחזיר את הכרטיס, לקבל 3 פאונד חזרה שהיו פיקדון, ולקבל כל סנט עודף שנשאר לך מכל חישוב שגוי/ נסיעה שוויתרת עליה. לפוסט ולידוע עניין ההחזר הזה הרוויח בקבוק של אייריש קרים קרמל.. J

אבל, בחזרה לתחילת הטיול: עד מהרה מצאו עצמם השניים ישובים ברכבת, מזוודותיהם לצידם, ומתקרבים ליעדם הנכסף. מה שכן, מסתבר שיעדה של הרכבת המופלאה היה מקומם של מגדלי התרנגולים הבריטיים. כן. בכל תחנה ותחנה נשמע המשפט "This is a Piccadilly service line to – Cockfosters". וכן- בכל תחנה ותחנה מאוד השתדלו השתדלו השניים להחניק את צחוקם.

מלבד תחנה חביבה זו הטיוב חשף עולם שלם של הפתעות ותעלומות. בראש ובראשונה הפוסט חש צורך לציין שאם אי פעם קראת את 'לעולם לא עולם' ופיתחת חיבה לגיימן, הנסיעה בטיוב ככה"נ תשעשע אותך יותר משהיא משעשעת את האחרים. מומלץ.

כמובן שכמו בכל נסיעה לארץ ניכר בה יש רכבת תחתית גם הפעם הרהרו צמד החמד על החיים היפים שיכולים להיות לתלאביביים באם תוקם אי פעם רכבת תחתית בעיר – לא עוד חיפושי חנייה. לא עוד פקקים בנמיר. לא עוד סגירת רחובות לרגל חצי מרתון/ מירוץ נייק/ יום רנדומלי אחר. לא עוד מדרכות אפופות גלגלי מכוניות פולשניים. לא עוד דאבל פארקינג!

וההפתעה הגדולה ביותר שנגלתה עם השימוש בטיוב הייתה העובדה שהבריטים יקומו ממקומם, יעברו למושב אחר ויפנו לך את זה שלהם – כדי שתוכל לשבת עם בן זוגך. בלי שתבקש, בלי שתשלח אליהם מבטים חומדים ואפילו לפני שתספיק לחשוב על זה בכלל. אם קיימת עבורם האופציה הזו, הם יעדיפו שאתה תשב ליד מי שאתה רוצה. הם יסתפקו בקריאת הכתבות על ליידי גאגא בעיתון היומי מהמושב הצידי המרוחק.

תעלומה מרכזית, לעומת זאת, היא תחנת קינג'ז קרוס. יש לה כאלף יציאות שונות ומשונות. כל אחת פונה לכיוון אחר, ממוקמת בבניין אחר ופונה לרחוב בזווית כזו שלעולם לא תצליח להבין איפה אתה נמצא כעת ולמה, אם יצאת בתחנה הנכונה, אתה מרוחק ממקום חפצך יותר ממה שהיית כשנכנסת לרכבת מלכתחילה.

אולם, ביומיים האחרונים שלהם הגיעו הידוע והפוסט להישג מרהיב והצליחו לצאת 3 פעמים ברצף בדיוק מהיציאה ממנה הם נכנסו! הישג זה זיכה אותם במדלייה של כבוד מטעם המועצה האזורית לבלבול תיירים.

~~~ תם ונשלם חלק א' של ההרפתקה בלונדון ~~~