כחומר ביד הבלוגר – לוז להמונים

אז יום הנוטלה העולמי!
והוא אפילו חוגג עשור!
כנראה שזו הפעם הראשונה שהפוסט משתתף באירוע-אוכל רשמי שאינו יום-פרסום-מתכוני-כחומר. הידד! 🙂

אז כשהוא הבין שחומר הגלם החודשי הוא אגוזי לוז הוא קודם כל שמח כי זה טעים, ואז שמח כי זכר שיש לו מתכון שכבר מחכה לפרסום מזה זמן מה (ותכלס- הוא כבר מלמל לעצמו כשכחומר הגלם יהיה אגוזי לוז יהיה לו סופסוף תירוץ טוב לפרסם אותו), ולבסוף שמח כי כשהוא הבין שזה גם יוצא על יום הנוטלה – הוא גם הבין שסופסוף לא תהיה לו ברירה והוא ייאלץ לפרסם מתכון אחר שהוא הבטיח כבר די מזמן…
או לסיכומה של פסקה – לוז להמונים!

קבלו שני מתכונים מפנקים –
האחד לגלידה מושחתת עד כלות בכמעט כלום עבודה. הדבר שיגרום לאורחים שלכם לקלל אתכם קצת בלב אבל ללקק את הקערות (נא להגיש בקערות רחבות).
והשני לטארט (פאי, הפוסט מתעקש לקרוא להכל פאי) מושקע וייצוגי שמשמח לבב אנוש ומוקדש לאנשה אחת מיוחדת:

גלידת נוטלוטוס
(או: גלידת נוטלה עם סווירלים של לוטוס)
(או: שחיתות לשמה)

(די הרבה גלידה 🙂 )

בא לכם להכין גלידה ואין לכם מכונת גלידה?
מתחשק לכם קינוח מושחת שאי אפשר להפסיק לזלול אבל גם בא לכם שיהיה קריר ומגניב?
שמנמנים בנפשכם?
הגעתם למקום הנכון!

הפוסט גאה להציג:
גלידה מושחתת ונפלאה בכלום עבודה!
(הפוסט הבטיח וסופסוף זה מגיע…)

המתכון, כזכור, מבוסס על המתכון של גלידת חמאת הבוטנים של מורקייק (כלומר- מתכון הריסס קאפס הקפואים של מורקייק, שמכילים גלידת חמאת בוטנים), שמאז שהוא פורסם גרם לפוסט לפנטז על גלידות שונות ומשונות שהוא יכול להכין בעזרתו. משום מה דווקא המעבר לבוסטון גרם לפוסט להחליט שסופסוף הוא יתנסה במתכון- והוא מתחרט על כל הזמן שבזבז לפני שניסה את הגלידה הזו 😉

 

להלן – מיכל. כל מה שצריך מפה זה כפית

חומרים:

• פחית חלב מרוכז (כמעט 400 גרם)
• 200 גרם נוטלה
• 500 מ"ל (2 קרטונים) שמנת מתוקה להקצפה
• ממרח לוטוס- כאוות נפשכם!

הכנה:

טורפים את הנוטלה והחלב המרוכז בקערה גדולה (יאפ. גדולה. כל הגלידה שלכם צריכה להכנס לפה עוד מעט ואתם תצטרכו לקפל – אז אל תחששו לשלוף את הגודזילה מהארון…) עד לתערובת אחידה. זה הבסיס של הגלידה שלכם ואתם רוצים אותו אחיד למדי כדי שהגלידה תהיה אחידה בטעמה.

הנוטלה בויז לפני האיחוד המרגש

מקציפים את השמנת המתוקה בקערה נפרדת לקצפת. הפוסט תמיד מקציף לרמת קצת-יותר-מקצפת-רכה כי הוא לא אוהב את הקצפת שלו נוזלית מדי.
מאחדים את הקצפת עם תערובת הנוטלה בתנועות קיפול. הפוסט ממליץ להוסיף כל פעם חלק מכמות הקצפת ולקפל עד שאחיד. זה מקל על הקיפול כי כל פעם התערובת הופכת אוורירית יותר והנוטלה פחות "מפילה" את כל ההקצפה שהמיקסר שלכם טרח עליה ;-P

הקיפול הוא חברך – שמור עליו

מעבירים את תערובת הגלידה שלנו לכלים המיועדים להקפאה שלכם (כלי פלסטיק הם בחירה לגיטימית לגמרי. כןכן, גם הכלים הממוחזרים של הגלידה- רק תשימו לעצמכם תזכורת שזו גלידת נוטלוטוס אלוהית ולא שוקו-וניל סטנדרטית 😉 ). כדאי למלא את הכלים עד 3/4 גובה בערך כדי שעם הסווירלים המיכל לא יעלה על גדותיו.
בעזרת כפית מפזרים לוטוס על פני התערובת (הפוסט ממליץ על כמה שיותר מקומות עם לוטוס, אבל לא צריך כפית שלמה בכל מקום, כי תכלס הלוטוס קופא לגוש ולא מתערבב- אז עדיף הרבה הפתעות קטנות 🙂 ) ומשיישים מעט בעזרת סכין.
מקפיאים את הגלידה לפחות 6 שעות.
זוללים ישר מהמיכל!

הערות, טיפים ורעיונות:

• התוצאה הסופית היא מעין מוס קפוא – גלידה במרקם מוסי ומאוד מענג. לא המרקם של הגלידה שתקנו בסופר, אבל עדיין מאוד גלידתי וכיפי. 
  אצל הפוסט היא החזיקה שבוע במקפיא בלי לשנות את המרקם בכלל (פשוט חוסלה אחרי שבוע).
• הסווירלים: הפוסט אמנם לא ניסה את זה אבל ישמצב שאם אתם רוצים שהסווירלים יהיו יותר סווירלים ופחות צ'אנקס (כלומר- יתמזגו יותר עם הגלידה ולא יהיו גושי הפתעה סנובים) אפשר לרכך מעט את הלוטוס במיקרו ולערבב אותו עם מעט שמנת מתוקה.
• עוד אנקדוטת סווירלים: בפעם האחרונה הפוסט עשה "שתי שכבות גלידה" – שם חצי מתערובת הגלידה, פיזר עליה סווירלים והטביע אותם קצת, שפך מעליהם את שאר הגלידה והוסיף עוד סווירלים. שלא יחסר, מה שנקרא.
  למרבה השמחה והששון הסווירלים לא שוקעים לתחתית, אז אשכרה אפשר לבחור את המיקום שלהם ולהוסיף מהם עוד ועוד. ותקשיבו – אתם רוצים הרבההההה סווירלים בגלידה שלכם! 🙂
• אפשר להחליף את הנוטלה בכל ממרח שמתחשק, בהתאם לצורך, אפילו בגנאש שוקולד, אם אתם לא בחשק לגלידת נוטלה אלא לגלידת שוקולד.
  ניתן גם להכין את הגלידה ללא ממרח בכלל – רק חלב מרוכז וקצפת – ולהוסיף וניל. זה כנראה המתכון המקורי (אליו הפוסט הגיע דרך הלינקים של מורקייק, כמובן 🙂 )
• כנ"ל עם התוספת (שהיא בכלל לא בגדר חובה) – אפשר לגוון!
  למשל:
  גלידת נוטלה עם סווירלים של חמאת בוטנים (הפוסט ניסה- מאוד טעים, אבל צריך חמאת בוטנים טובה ולא כבדה מדי. הפוסט נוטה להחזיק בביתו חמאת בוטנים טבעית שאינה ממותקת בכלל וישמצב שזה פחות מתאים לגלידה הזו)
  גלידת חמאת בוטנים עם שוקולד צ'יפס: 200 גרם חמאת בוטנים עם החלב המרוכז (במקום הנוטלה) ושוקולד צ'יפס במקום סווירלים. רק קחו בחשבון שהצ'יפס יהיו קשים קצת כשהם קפואים.
  גלידת לוטוס! עם ממרח לוטוס מעורבב עם החלב המרוכז. כמובן שאפשר לעשות את הנגטיב של המתכון של הפוסט ולהוסיף סווירלים של נוטלה. חיחי!
  גלידת שוקולד עם חתיכות פרי: שוקולד לטעמכם (נוטלה או גנאש) לבסיס הגלידה ופרי שמתאים להקפאה. פירות יער למשל- ילכו פה מצוין! ותכלס, גם גלידת חמאת בוטנים עם חתיכות פרי יכולה להצליח!
  חידוש עדכני במיוחד: גלידת מנטה שוקולד צ'יפס (!): אם יש לכם תמצית מנטה אפשר להכין את הגלידה על בסיס חלב מרוכז וקצפת בלבד, כשלחלב המרוכז תערבבו כמה טיפות תמצית מנטה. לתערובת הגלידה תוסיפו שוקולד צ'יפס כאוות נפשכם 😀 כמו כן, אפשר לשלב פטיסייר שוקולד בגלידה הזו. הוא קופא ממש יפה, מסתבר.
  

בתאבון!

הצעת הגשה: מסנדווץ' בתוך עוגיות שוקולד צ'יפס, לקוקילדה לא חוקית בעליל

הפאי של נילי – לוז, וניל ושוקולד
(או: Fuck Cancer Pie)

(פאי אחד מוצלח מאוד. תבנית 24 כעקרון, אבל גם 26 תעבוד כנראה)

 

ובכן, הפאי (…) הזה מוקדש לנילי, כפרעליה.
אי אז כשהפוסט הכין לידוע את החמודי פאי, נילי סיפרה שהתגלה אצלה סרטן.
א. אל דאגה, הכל בסדר אצלה, טפו טפו. 
ב. תגובתו האינסטנקטיבית (ואולי הדבילית-משהו) של הפוסט הייתה להציע לה פאי לבקשתה, שיותאם למאוויה ויוקדש לה.

תגובתה של הנילי? מייל בזו הלשון:
"חברים יקרים, האם תצליחו ליצור פאי מהמרכיבים הבאים (חלקם או כולם)
חמאה
סוכר
קמח (לבן!!!! אני לא בקטע של בריאות עכשיו)
וניל
אגוזים (כל סוג במיוחד לוז)
נוגט
שוקולד איכותי
קרם פטיסייר
פרנג'ליקו
חמאה (כבר אמרתי?)
אהמממ. זהו נראה לי… אני מזילה ריר על הפאי הדמיוני."

נילי פאי!

כאמור – כפרעליה 🙂

אז הפוסט הכין לה את העוגה הבאה, שהצליחה להכיל את כלללל הרשימה הזו (אם כולנו מסכימים ש"נוגט" שווה פרלינה, כן? 🙂 ) :

חומרים:

לבצק הפריך (לקוח מהמתכון הזה של עוגיו.נט):

• 150 גר' קמח לבן
• 40 גרם אגוזי לוז טבעיים
• 120 גרם חמאה קרה חתוכה לקוביות
• 40 גרם סוכר
• 1-2 כפיות ליקר פרנג'ליקו (לא חובה. ניתן לשים כפית תמצית וניל במקום או ליקר אגוזי אחר)
• קורט מלח
• חלמון
• 2 כפות חלב

לפטיסייר וניל:

• 250 מ"ל חלב
• 1/2 מקל וניל
• 2 חלמונים
• 70 גרם סוכר
• 25 גרם קורנפלור

למלית בראוני:

• 200 גרם שוקולד מריר 60% מוצקי קקאו קצוץ
• 200 גרם חמאה, חתוכה לקוביות
• 3 ביצים
• 1 כפית תמצית וניל
• 250 גרם (¼1 כוסות) סוכר
• 2-4 כפיות אבקת פרלינה (אפשר גם מחית פרלינה ואם אין בכלל – אפשר להוסיף קצת נוטלה, גם היא תתן טעם לוז-י)
• 70 גרם (1/2 כוס) קמח
• 50 גרם (1/3 כוס) אבקת קקאו 
• קורט מלח

לעיטור אגוזי לו מקורמלים:

• 50 גרם אגוזי לוז טבעיים
• 40 גרם סוכר
• קורט מלח

צלחת ההגשה באדיבות נילי

הכנה:

מכינים את קרם הפטיסייר:
מערבבים סוכר וקורנפלור בקערה עמידה בחום.
פותחים את מקל הוניל ומוציאים את הגרגירים בעזרת גב סכין. את המקל, הגרגירים והחלב מביאים לסף רתיחה בסיר קטן (בנוהל, הפוסט ממליץ "למעוך" מדי פעם את מקל הוניל על דפנות הסיר על מנת להוציא ממנו יותר טעם ויותר גרגירים אל החלב).
טורפים את הסוכר+קורנפלור עם החלמונים בקערה (בהתחלה זה לא נראה כאילו זה לא יצליח להתערבב לעולם כדי משהו נוזלי ואחיד, אבל אחרי מעט מנוחה ביחד החלמונים מסכימים להיות חברים של הסוכר ואפשר גם אפשר לטרוף את זה למשהו אחיד יחסית) (טיפ ממארינקא הכפרעליה- אפשר להוסיף מעט מהחלב המתחמם לתערובת ע"מ לעזור לה להתערבב בקלות – לא צריך לחכות לסף רתיחה של החלב אבל כן צריף לטרוף טוב טוב ובמהירות כדי להימנע מקרישה של החלמונים).
כשהחלב על סף רתיחה והחלמונים טרופים היטב שופכים לאט לאט, כל פעם קצת, מהחלב אל תערובת החלמונים – ומיד טורפים. רק כשאחיד- שופכים עוד קצת. ככה ממשיכים עד שערבבנו כ-1/3 מתערובת החלב אל תוך החלמונים (השוואת טמפרטורות – יה בייבי! 😛 )
אחרי שהחלמונים + 1/3 חלב טרופים ואחידים מחזירים אותם לסיר ומיד ממשיכים לטרוף.
מחזירים את הסיר לאש נמוכה- בינונית וממשיכים לטרוף עד שזה מגיע לסמיכות הרצוייה בעיניכם (פחות או יותר לכיוון של פודינג), מורידים מהאש ומצננים לטמפרטורת החדר.
כידוע – הפוסט לא דוגל בניילון נצמד אלא מעדיף לטרוף מדי כמה דקות את הפטיסייר (כדי למנוע היווצרות קרום).
אחרי שהקרם מגיע לטפרטורת החדר יש לשלוח אותו לגלות של 2-3 שעות במקרר.

מכינים את הבצק הפריך: 
במעבד מזון עם להב פלדה מניחים יחד חמאה, קמח, סוכר, פרנג'ליקו ומלח, ומעבדים בפולסים עד שמתקבלת תערובת פירורית.
מוסיפים את החלמון והחלב וממשיכים לעבד עד שנוצרים גושי בצק.
מאחדים את גושי הבצק בידיים לדסקית בעובי של כסנטימטר, עוטפים בנילון נצמד ומצננים 20-30 דקות במקרר.

מכינים את המלית:
ממיסים שוקולד וחמאה על בן מארי או במיקרוגל (בזהירות, בפולסים של 30 שניות ולערבב בין לבין, שלא יישרף…).
מקציפים ביצים, וניל וסוכר כ-4-5 דקות לתערובת תפוחה ובהירה.
מוסיפים את תערובת השוקולד והחמאה ומערבלים (אפשר להמשיך עם המיקסר) לתערובת אחידה.
מוסיפים את הפרלינה ומערבבים טוב טוב עד שאחיד.
***
הפוסט ממליץ לטעום טיפה את התערובת בשלב הזה- רק כדי לוודא שטעם הפרלינה (או הנוטלה, אם אתם ממש מתרגשים לרגל יום הנוטלה…) מורגש דיו.  אם אתם ממש מעדיפים שלא לאכול ביצים חיות – אפשר לערבב את הפרלינוטלה (חיחי) עם תערובת השוקולד והחמאה- לפני ההוספה לביצים
***
מנפים פנימה קמח, אבקת קקאו ומלח ומערבבים בעזרת כף עץ או מרית רק עד למרקם אחיד. נזהרים מערבוב יתר.

מרכיבים ואופים את הפאי:
מרדדים את הבצק המצונן על משטח מקומח, או – אפילו יותר טוב – על הניילון הנצמד.
משטחים את הבצק בתבנית (אם רידדתם אותו על הניילון הנצמד יהיה קל להעביר אותו לתבנית עם הניילון ואז לקלף בזהירות את הניילון) – חשוב להקפיד להצמיד את הפינות לתבנית (המקומות בהם הבצק מתקפל בין תחתית התבנית וצידיה)
***
אם הבצק נדבק או מעצבן – אל תחששו מלהתעסק איתו טיפה. אמנם זה בצק פריך ועדיף כמה שפחות התעסקות, אבל מותר קצת לעצב אותו כדי שייכנס לתבנית 🙂
***
את הבצק דוקרים במזלג ושולחים לכמה דקות לפריזר/ חצי שעה במקרר. (אם ממש ממהרים – אפשר לדלג על השלב הזה)
אופים את הבצק כ-10 דקות ב-180 מעלות, שרק יזהיב קצת. (אין צורך בחרוזי אפייה..)
על הבצק האפוי למחצה שופכים את מלית הבראוני הלוזית.
אופים את הפאי 20-22 דקות בחום של 180 עד שפני המלית יציבים וקיסם יוצא לח מאוד (אבל לא עם בלילה נוזלית לחלוטין עליו 🙂 )
ייתכן שהמלית תיסדק באזור שולי הפאי – זה לא נורא בכלל.
מצננים את הפאי ולאחר מכן שולחים אותו למקרר עד להגשה.

מכינים את קישוט אגוזי הלוז המקורמלים:
שמים את הסוכר בסיר בעל תחתית עבה וממיסים עד לקבלת קרמל (ניתן להוסיף כף מים בתחילת התהליך אם זה מקל עליכם).
ברגע שהסוכר נמס לגמרי, ומתחיל לקבל צבע ענברי מוסיפים את המלח ואגוזי הלוז, ומערבבים בכף עץ עד שהאגוזים מצופים לחלוטין בתערובת הקרמל.
שופכים את האגוזים המקורמלים על נייר אפייה (אפשר לשמן אותו קלות לפני), מפזרים את האגוזים כך שיווצרו לנו אגוזים בודדים מצופים קרמל או גושים קטנים (כראות עיניכם) ומצננים את התערובת.
כשהקרמל התקשה והתקרר – מפרידים את הגושים הקטנים/ האגוזים הבודדים.

"מצלחתים" ומגישים:
מוציאים את הפאי הקר מהמקרר ומניחים על צלחת הגשה.
טורפים את קרם הפטיסייר הקר עם מטרפה בכדי להחזיר לו את המרקם שלו.
מורחים את הפטיסייר על הפאי הקר (בעזרת פלטה/ סכין/ גב של כף/ מרית/ מה שיש לכם ביד באותו רגע) – הפוסט ממליץ לא להתקמצן על הפטיסייר – ניתן לשים על הפאי את רוב (אם לא כל) הכמות – הפטיסייר הונילי מוסיף מאוד לפאי העשיר.
מפזרים לוזים מקורמלים כראות עיניכם (הפוסט ניסה לעשות מעגל על ההיקף החיצוני תוך דאגה פסבדו-פדאנטית שכל פרוסה תקבל לפחות מקורמלוז (!) אחד)…
ומגישים!

להלן – מעגל מקורמלוזים

הערות, טיפים ורעיונות:

• הפוסט בהחלט ממליץ לכם להכין את העוגה הזו – היא טעימה ומפנקת!
• לגבי הקישוט – הפוסט ניסה ללכת על אגוזי לוז שלמים מקורמלים, בעודו מהגג בקישוטים אלגנטיים. תכלס – לכו עם מה שבא לכם. גם אגוזי-לוז-מקורמלים קצוצים יכולים להיות אחלה קישוט שהוא גם תוספת טעם וקראנץ' משובחת
• הפוסט באמת ניסה ליצור פה פאי (…) ונילי ושוקולדי עם כמה שיתר טעמי לוז שמשולבים בו. תרגישו חופשי להוסיף קצת פרנג'ליקו, למשל, או להסיט את הפאי לכיוון שקדי יותר אם בא לכם
• בתאבון! 🙂

עוד מתכוני לוז? כמובן – רק תבקשו 😉

 

 

כחומר ביד הבלוגר – ים השיבולים שמסביב (הגיע האביב!)

שלום!

הפוסט לא לגמרי מאמין למה שהוא כותב לכם, אבל…
נגמר הסמסטר!
שזה אומר שהפוסט סוגשל סיים שנה ראשונה של התואר השני שלו! אאאהההההאאאאהה!
שזה אומר שהוא כבר לא יכול להתלונן ולהתבכיין על עבודות להגשה ועל מבחנים ועל עומס…
בנוסף לזה הגיעו ימים חמימים למחוזותיו, שמאפשרים לו לצאת מהבית ללא מעיל (!) ואפילו לשבת להתחרדן קצת בשמש (!!!)

אז כמובן שתגובתו ההגיונית הייתה למהר ולהשתתף בחודש שיבולת השועל של "כחומר"! 😀

כיוון שהסמסטר של הפוסט הסתיים פחות משבוע לפני הדד ליין, הוא החליט לוותר לעצמו על המקוריות ולהכין עוגיות שיבולת שועל. מכיוון שמעולם לא באמת הכין עוגיות שכאלה, יצא לרעות בשדות זרים ולחפש מתכונים וטיפים אצל מורקייק, ואם כבר, אז גם אצל עוגיו.נט. שמח וטוב לב, עם רעיון מגובש לתוספות שיתנו גם מתיקות וגם חמצמצות וגם עניין וגם וגם (…) – הוא התחיל במלאכה!
אפעס, רק אחרי שמגש עוגיות אחד כבר היה בתנור הפוסט הגעון הבין שבגלל שאין לו סירופ תירס והוא החליט שלא בא לו מייפל – הוא שכח להמתיק את העוגיות! אויה! אין סוכר ו… אין עוגיות?
הפוסט מודה שמרוב פאדיחה הוא ניסה לגלגל את מגש העוגיות השני בסוכר טרם אפייתן, והכריח את הידוע לטעום גם מהמגש הזה וגם מהשני… אבל לא היה מספיק הבדל 😦

אבל הפוסט לא אמר נואש והחליט להפוך לחכם סיני עתיק.
אם החיים נותנים לך לימונים עשה מהם לימונדה? זה כבר פאסה!
אם היסח הדעת נותן לך עוגיות ללא סוכר ואין לך זמן לנסות מקצה שיפורים – עשה מהן גלידה! 🙂

להלן – גלידה בקופסת איקאה מצויה!

גלידת עוגיות שיבולת שועל (והפתעות!)

(המפ… די הרבה גלידה. לפוסט זה יוצא 2 קופסאות בינוניות)

חומרים:

 לעוגיות:

• 120 גרם חמאה רכה
• 1 כוס קמח לבן
• 1 כוס קוואקר (לא אינסטנט להכנה מהירה)
• 1 כפית סודה לשתיה
• 1 כפית תמצית וניל
• 4 כפות חלב
• 50 גרם שוקולד לבן קצוץ
• חופן חמוציות (הפוסט השתמש בחמוציות ללא תוספת סוכר, מומתקות במיץ תפוחים או משהו בסגנון. זה עושה אותן גם חמצמצות ולא רק מתוקות. אפשר גם להשתמש בחמוציות של אנשים שאינם פסיכים-שוחרי-בריאות, זה יצא כנראה מתקתק יותר)
• חופן אגוזי קשיו קצוצים, לא חובה

"אני אקרא לזה… טבע דומם של קשיו וסכין. ובלאגן מטבחי שנחתך בעריכה"

לגלידה (ותודה למורקייק על עוד מתכון להתבסס עליו):

• 1 פחית חלב מרוכז (זה קצת פחות מ-400 גרם. 396 גרם, למיטב זכרונו של הפוסט)
• 1 כפית תמצית וניל (או גרגרים מחצי תרמיל, אם אתם ממש משקיענים)
• 500 גרם (2 קופסאות) שמנת מתוקה להקצפה

הכנה:

מתחילים בהכנת העוגיות:
שמים את החמאה הרכה במיקסר ומערבלים קצת עם וו גיטרה
מוסיפים את הקמח, הקוואקר, הסודה לשתייה וקליפת הלימון ומערבלים עוד קצת, עד שמתחיל להתאחד
מוסיפים את החלב והוניל ונותנים עוד ערבול קצר
מוסיפים את התוספות ומערבלים עד למסה אחידה יחסית (לא לוקח הרבה זמן בכלל. היאח מיקסרים!)

 

תמונת חובה לכל בלוגר אוכל, לא?

***הערה: אין חובה לעשות שימוש במיקסר, ערבוב ידני הוא אופציה אופציונאלית בהחלט!***
מגלגלים כדורים קטנים מהעיסה, מניחים בתבנית אפייה (אין צורך ביותר מדי מרווחים כי העוגיות כמעט ולא משנות את גודלן/ צורתן במהלך האפייה) ואופים 8-10 דקות ב-180 מעלות.
מוציאים את העגיות מהתנור ונותנים להן להתקרר – כדי שלא יעשו שמות לקצפת.

עוגיות מישירות מבט למצלמה

כשהעוגיות מצוננות (חיחי)- פונים להכנת הגלידה:
שמים חלב מרוכז בקערה גדולה יחסית (שתוכל להכיל את כל הגלידה אח"כ…), מוסיפים את הוניל ומערבבים
בקערה נפרדת מקציפים את השמנת לקצפת יציבה
מאחדים! הפוסט ממליץ להוסיף קצת קצפת לחלב המרוכז ולערבב (עם מרית) בתנועות קיפול – ככה החלב "מתאוורר" קצת ונהיה פחות כבד. עכשיו אפשר להוסיף את שאר הקצפת ולערבב לתערובת אחידה בתנועות קיפול. הפוסט, אגב, בד"כ עושה את זה בכמה נגלות (מוסיף עוד קצת קצפת, נגיד שליש מהכמות, ומקפל עד שכמעט אחיד, וכך הלאה עוד 2 נגלות, עד שמסיימים את הקצפת). אין לו ממש הסבר מדעי למה, אבל זה מרגיש לו שככה קל יותר להטמיע את הקצפת כמו שצריך…

לוקחים כמה עוגיות שרוצים (ככל הנראה תצטרכו לפחות חצי מכמות העוגיות, אם לא יותר) ומפוררים אותן לתוך הגלידה. 
לא צריך פירורים קטנטנים ואחידים – מגניב שיש כמה צ'אנקים יותר גדולים וכמה פירורי קראנץ' קטנים.. וכמובן – קצת חמוציות, שוקולד ואגוזים מדי פעם שמצטרפים לחגיגה 🙂
מאחדים פעם אחרונה ושופכים לכלים שמתאימים להקפאה.
מקפיאים 6 שעות לפחות ו… זוללים! 🙂

אפשר לפזר עוד קצת פירורי עוגיות טריים יותר מלמעלה על כל מנת גלידה, אם בא לכם וגם נותרו עוד עוגיות. 

 

גלידת שיבולת שועל על רקע שועל 🙂 🙂

הערות, טיפים ורעיונות:

• הפוסט עשה חצי כמות גלידה, לכן אין לו כמות מדויקת של עוגיות שהוא שם בתוכה, אבל בואו נהיה כנים – שימו כמה שבא לכם!
  מה שיוצא זו גלידת וניל מתוקה ועדינה עם ביסים כיפיים – חלקם של שיבולת שועל, חלקם של התוספות, וחלקם של מן "גוש עוגייה" נימוח…
• אה, למה שהפוסט יכין חצי כמות גלידה אם הוא כבר פתח פחית חלב מרוכז? 
  חכו לפוסט הבא! 😛
• הידוע טוען שהעוגיות לא מאוד טעימות כמו שהן. עניין פאדיחת הסוכר די מגבה את זה, אם כי הכל מתאזן בצורה נפלאה עם זה שהגלידה מתוקה כהלכה (לימונים ולימונדה, רבותיי!)
  הפוסט דווקא חושב שהן היו חביבות, אבל זה כנראה כי הוא אוהב מרקמים בצקיים
  אז מה לעשות אם נשארו עוגיות?
  קודם כל – אתם מוזמנים לטעום בעצמכם ולהחליט. חוצמזה, כאמור, בטוח יהיה נחמד לפזר כמה פירורים טריים על הגלידה כשאתם מגישים. ומאוד סטייליסטי 😉
• ואפרופו פאדיחת הסוכר: אתם מוזמנים להוסיף איזה חצי כוס סוכר לעוגיות ולראות איך יוצא. הפוסט חושש שזה לא יענה לכל הבעיות של העוגיות, כי גם המרקם שלהן היה מעט בעייתי לאנשים מסויימים (אהמ אהמ). אפשר גם להוסיף ביצה כנראה, אבל פה זה כבר מתרחק ממה שהפוסט הכין והוא מודה שאין לו יותר מדי נסיון עם עוגיות שיבולת שועל, אז – על אחריותכם, ט.ל.ח בע"מ
  תעדכנו אם אתם עושים ניסויים, הפוסט מבטיח לעדכן גם.
  כמו כן, אם אתם מוסיפים סוכר- אולי כדאי להוסיף מעט יותר קליפת לימון (או אפילו איזו כפית מיץ לימון!) אם אתם עדיין בקטע של מעט חמצמצות בגלידה שלכם (ובעוגיות שלכם)
• אה- המתכונים לעוגיות שיבולת שועל שהפוסט בחן לא כללו שימוש במיקסר אלא פשוט ערבוב ידני. חושו חופשי לעשות זאת, כמובן, הפוסט סתם התלהב מזה שיש לו מיקסר אדום וחתיך ומזה שהוא כבר הכין בו עוגיות שוקולד צ'יפס אז למה לא להפיק ממנו את המירב 😉

רוצים עוד מתכונים שיבולת-שועליים?
ודאי שכן! (כדאי לכם, יש שם דברים שקשורים בקראק פאי, משהו שהפוסט ממש רוצה לנסות ולא הספיק הפעם מתוקף ענייני לו"ז… ובכלל נראה טעים שם!)
אז יאללה

יש גם חמוציות!

כחומר ביד הבלוגר – 2קוקוס 2לימון

חודש חדש, אוכל חדש.
מי היה מאמין שתקבלו 3 פוסטים דנדשים בתקופה כה קצרה?
(הפוסט. כי הוא אוהב אוכל. ושלושתם עוסקים באוכל מכיוון זה או אחר…)

הפעם הפרויקט גרס – גלידה!
מיד חישב לעצמו הפוסט חישובים וזמם מזימות לדרך הטובה ביותר לנכס לעצמו את מכונת הגלידה של הוריו. זה הצליח! (לא כ"כ מפתיע, בהתחשב בעובדה שההורים ממילא הציעו לו אותה כמה ימים קודם לכן…).
או אז פנה הפוסט למוחו הקודח במטרה לדלות משם רעיונות לגלידה חדשה דנדשה.

והרי לכם ראיה #1 – זרם התודעה של הפוסט, פחות או יותר:

1. להכין גלידה בבית זה מגניב
2. עדיף שתהיה פרווה, כי גלידה שהיא גם ביתית ומגניבה וגם פרווה – זה הישג. ומגניב!
3. חלב קוקוס זה פרווה! ויש לפוסט כזה במזווה! (המזווה = הארון בו מאופסנים חומרי גלם ועל כן הוא ראוי להיקרא מזווה. כמובן)
4. הפוסט מכור ללימון. לימון יכול להשתלב אחלה בחלה עם קוקוס…
5. אם בגלידת קוקוס נשים גם זסט קליפת לימון (הידוע אוהב) וגם למון-קרד (אובססיה אישית של הפוסט) צריך וריאציה נוספת של קוקוס ואז יהיה אפשר לקרוא לגלידה '2קוקוס 2לימון' ולצחקק כל הדרך אל ה… (מכונת גלידה?)
6. אוקיי, גלידת חלב קוקוס וקליפת לימון עם סווירלים של למון-קרד ועם קוקוס קלוי איט איז!
7. עכשיו רק צריך לבדוק שזה עובד…
8. …
9. אומנומנום!

גלידת 2קוקוס 2לימון (למכונת גלידה):

לגלידה:

• 1 פחית חלב קוקוס (400 מ"ל)
• 1/3 כוס סוכר
• זסט מלימון אחד (בערך…)
• 1 כפית תמצית וניל

לקוקוס קלוי:

• 1/4-1/2 כוס קוקוס
• מחבת 🙂

ללמון-קרד (מבוסס על מלית הלימון למקרונים של בצק אלים, שמגיע לה קרדיט לא מבוטל. הפוסט מאז ומעולם בערך היה חובב חמוץ, מתוק וחמוצמתוק. כשהוא שמע שקיים ביקום למון-קרד הוא חשב שמדובר באחת ההמצאות הגאוניות ביותר ביקום. לרכוש צנצנת הוא לא הסכים – כי זה בד"כ יקר ומיובא מאנגליה או משהו כזה. להכין לבד הוא לא העז. או אז הגיעה גברת בצק ובמחי פסקה שכנעה אותו לנסות. מתברר שזה אחד הדברים הקלים יותר להכנה שקיימים! יי!)

• 1/2 כוס מיץ לימון (אפשר קצת יותר, לאוהבי החמוץ)
• 1/2 כוס סוכר
• 1 כף קורנפלור
• 2 חלמונים + 1 ביצה

הכנה:

נתחיל בהכנת בלילת הגלידה: מבשלים את כל רכיבי הגלידה על אש נמוכה – עד שהסוכר נמס. הבישול נועד לאחד את רכיבי הגלידה ולעזור לזסט לשחרר טעמים, זה הכל. לא צריך להגיע לרתיחה ולא צריך בישול ארוך.
את בלילת הגלידה יש לצנן לפני שמכניסים למכונת גלידה. עדיף אפילו במקרר.
טיפ חשוב: לחלב קוקוס יש נטייה להפרד במקרר לשכבת שומן ושכבת נוזל – אל בהלה! פשוט מערבבים את הבלילה ומאחדים אותה אם זה קורה

נתקדם ללמון-קרד: מבשלים את כל החומרים בסיר קטן על אש נמוכה תוך טריפה מתמדת, עד שמסמיך. מצננים את התערובת. שוב- עדיף במקרר.

נמשיך לקוקוס הקלוי: מחממים מחבת וקולים בה את הקוקוס עד שהוא נהיה זהוב וחתיך.

ונסיים באיחוד המרגש: מכניסים את בלילת הגלידה למכונת גלידה ונותנים לה לעשות את שלה 🙂
כשהגלידה מוכנה מוציאים אותה לכלי הנבחר (כלומר- כלי שאפשר לאפסן בפריזר..), מערבבים לתוכה קוקוס קלוי ולמון-קרד לפי טעמכם ו… זוללים!

(או מאפסנים במקפיא וזוללים מאוחר יותר. או ממלאים פחזניות ואקליירים בגלידה ומשוויצים לכולם שהכנתם פרופיטרול 😉 )

הצעת הגשה 😛

הערות, טיפים ורעיונות:

• הפוסט משער שאפשר להכין את הגלידה גם ללא מכונה, אבל הוא לא ניסה כי הוא התלהב מזה שיש לו מכונת גלידה
• מיד כשהגלידה יוצאת מהמכונה היא די רכה.. זה אחלה מרקם לאכילה ישירה, אבל מכיוון שיש תוספות להוסיף – הפוסט שם אותה קצת בפריזר לפני שערבב לתוכה את הקוקוס הקלוי ואת הקרד – רק כדי למנוע המסה בטרם עת…
• זסט: וידוי קטן – לפוסט יש סטייה. הוא לא מגרר קליפות לימון פר מתכון אלא נוהג כקונדיטוריה מיניאטורית ועורך מדי פעם בליצים של גירור קליפת לימון. אי לכך יש לו המון קליפת לימון במקפיא ממנה הוא לוקח כל פעם… אז מצד אחד אין מידה מדוייקת של כמות קליפת הלימון, אבל מצד שני- יש אחלה קליפת לימון גם בקיץ החם והיבש 🙂
• למון קרד: יוצאת כמות נכבדת. הרבה יותר ממה שהגלידה שלכם דורשת. פנקו את הגלידה שלכם בכמה קרד שבא לכם ואת השאר תזללו בכפית/ תמרחו על פתי בר/ תמלאו מקרונים/ תעלו כמנחה לאלים…
  ועוד משהו – אתם יותר ממוזמנים לסנן את הקרד שלכם בתום הבישול, כי עלולים להיות גושים קטנים של קורנפלור/ ביצה. הפוסט בד"כ משלב את הקרד במקומות בהם גם אם יש גושישים הם לא מורגשים, אבל שלא תגידו שהוא לא הזהיר אתכם..
• קוקוס קלוי: הפוסט קלה חצי כוס קוקוס וכשהוא התחיל לערבב לתוך הגלידה הוא הפסיק בערך באמצע הדרך – כי הספיק לו. אתם, כמובן, מוזמנים לשים יותר או פחות לפי טעמכם
• כמויות: הפוסט התבסס על פחית אחת של חלב קוקוס שהייתה ברשותו + בחינת מדוקדקת של המתכונים שבאו עם מכונת הגלידה, שהצביעו על 400-550 מ"ל נוזלים למיניהם. הוא לא רצה להתגרות במזל ולהציף את ביתו בבלילת גלידה עודפת… אם יש לכם יותר מקום במכונת גלידה אתם יותר ממוזמנים לההכפיל כמויות! 🙂
• מסתבר שכלבים לא מבינים מה זה המכשיר הזה שעושה רעש ועל כן בוהים במכונת הגלידה בזמן שהיא מכינה את הגלידה. הפוסט חושד שזה אולי גם קשור לעובדה שלמכונת הגלידה הקפריזית היה צורך בשקע ייחודי (חורים עגולים ולא מאורכים) ועל כן היא הרעישה בסלון (…) במקום במטבח, אזור ממנו הכלבלב כבר רגיל לבקיעת רעשים שונים ומשונים…

למתכוני גלידה נוספים ומגניבים לכו לפה 🙂

ב-ת-א-ב-ו-ן!

Chercher la Blonde פרק א', או – הטלנובלה של הפוסט

הפוסט והידוע התגעגעו לניחוח של אוויר מטוסים ממוחזר והחליטו שהשנה מגיע להם טיול!

הידוע החליט לארוז את עצמו כמעט שבוע קודם וללכת לשוטט בלונדון עם עצמו ואנוכו בלונדון, בעוד הפוסט נאבק בשארית כוחותיו בסמינריונים סרבניים..
(לדואגים- לסמינרים שלום. גם לזכאות לתואר של הפוסט!)

הפוסט, כמובן, מעוניין לחלוק עמכם מספר חוויות ייחודיות שעברו עליו בטיולו זה:

בראש ובראשונה – לחץ אטומי של הפוסט שמנסה להגיע לבד לאיחוד המרגש עם הידוע אי שם ברחובות לונדון.
בשביל לעשות זאת הפוסט היה צריך להביא את עצמו ללוטון. "מה זה לוטון?" אתם וודאי תוהים לעצמכם בעודכם בוהים במסך. ובכן, מדובר פשוט בחור רנדומלי המרוחק מלונדון מרחק של כשעה נסיעה של נהגי שאטל בריטים. טיסות זולות של איזיג'ט מגיעות משום מה דווקא לחור חינני זה. היתרון הוא שלאיזיג'ט יש גם איזיבאס (או איזי-שאטל, במקרה להלן) שייקח אותך ללונדון במחיר סביר למדי.
הפוסט רוצה להגן על כבודו ולומר שאין זו הפעם הראשונה שהוא טס לבד, ועל כן – לא מהטיסה עצמה הוא היה לחוץ.. אך כיון שבד"כ יש באמתחתו ידוע שייקח אותו לשדה התעופה ויעצור אותו מלארוז חצי בית, וכיוון שבד"כ כשטס לבד חיכתה לו מכונית מושכרת ביעד (ככה זה כשהעבודה שלך מחליטה שאתה צריך לטוס לכלמיני מקומות), וכיוון שבד"כ היה לו טלפון שמומן גם כן באותו תקציב-עבודה חינני, וכיוון שהפעם הוא היה לבדו-לבדו וללא חבילת חו"ל בסלולר (מה שלווה באיומים כמו 'כל סמס יעלה לך כמו משכנתא' ו'כל שניית שיחה תעשוק את ניני נינייך'..), הוא הרגיש שיותר אחריות מוטלת על כתפיו הפעם.
אותו לחץ רק היווה, מסתבר, הקדמה לטלנובלה המופלאה הזו:
ערב לפני הטיסה אמר לעצמו הפוסט שילך לחד"כ ויארוז מזוודתו מיד כשיחזור. הרי הטיסה רק מחר ב-16:00, אז אל לו להיות לחוץ (מדי). בערך 5 דקות אחרי שחזר מהחד"כ זכה לטלפון שבישר לו שבמקום לארוז עליו לתקן את הסמינר שלו שוב. שוב, כיוון שהפוסט ושותפיו לסמינר עשו טעות והגישו את הסמינר יחד במקום כל אחד בנפרד. אוקיי, קורה. והמרצה הייתה חביבה מספיק והסכימה לקבל ניסוחים אישיים תוך מספר ימים. הפוסט כבר עשה זאת, ניסח, תיקן, ערך ושלח. וחשב שכל הסאגה (והפדיחה) מאחוריו. אך כיוון שהשותף שהיה אחראי על הגרפים לא גילה מספיק אחריות, מסתבר שהפדיחה גדולה יותר כי מחצית מהגרפים הנחוצים לא היו כלולים בשתי הגרסאות שכבר הוגשו. אי לכך ובהתאם לזאת לא הייתה לפוסט ברירה והוא ישב להוסיף גרפים, לתקן, לערוך ולשלוח בשלישית את הסמינר שלו. מייל  תחינה נשלח למרצה ובו האשמות בוטות של השותף השכחן, דאגות נדאגו, ציפורניים נכססו (לא באמת, הפוסט נגמל מההרגל המגונה הזה…). מייל לקוני התקבל מהמרצה ואישר את קבלת התיקונים. עכשיו הפוסט יכול להתחיל לארוז!
למחרת בצהריים, ארוז ומוכן, שם הפוסט פעמיו לתחנת הרכבת שתובילו לעבר שדה התעופה. הוא מיהר לצאת מביתו כיוון שרצה להספיק לרכבת מוקדמת, שאמנם  תביא אותו להשתעמם בטרמינל, אבל לפחות לא יצטרך לתלוש שערותיו מהלחץ להספיק. הוא הגיע לתחנה וראה כי הלוח האלקטרוני עדיין מכריז על בואה של הרכבת המיוחלת! ייפי!!! אבל הבחורה בדלפק כיבתה את שמחתו כשבישרה לו שהרכבת הזו, שהופיעה באתר (ובלוח האלקטרוני, כאמור) לא קיימת. כשעלה לרציף התגלה לו שגם כרזו על בואה של הרכבת, אך היא בשלה – רכבת רפאים.
לבסוף הגיעה רכבת והפוסט הגיע לשדה התעופה, וחשב שפה תמו צרותיו וכי הוא יוכל בקרוב להתייחד עם הדיוטי, אבל… שלטים חביבים בישרו לו שהצ'ק אין של איזי ג'ט מתבצע בטרמינל 1.
טרמינל 1, למי שלא יודע, הוא טרמינל בגודל אפונה לא מבושלת, שממוקם לו להנאתו במרחק של חצי שעת נסיעה בשאטל (האם רק הפוסט של לב למוטיב השאטלים בטלנובלה שלו? מה משמעותם??) צפוף עם מעט מקומות ישיבה ועם ילדה מעצבנת שמנסה לקשקש בעט על מזוודות של אנשים אחרים (*אהמ*). הפוסט מלמל תודה לעבודה הנוכחית שלו, שאמנם לא הטיסה אותו לחו"ל, אבל גרמה לו לטוס לאילת ולכן הוא ידע כבר איך מגיעים לאותו טרמינל מרוחק ומשוקץ. לאחר מכן הפוסט מלמל כמה קללות, כי נזכר שבטרמינל האפון אין ולו חנות דיוטי אחת לרפואה, רק מזנון מעופש והמון אנשים שטסים לאילת (…). עם זאת הוא ניסה לשמור על אופטימיות, כי אם הטרמינל בקוטן המדובר – הרי שאין מקום לתורים!
הפוסט צדק – זה היה הצ'ק אין המהיר שעבר מימיו.
הפוסט שמח ועלץ והמשיך בדרכו לקרבי הטרמינל, רק בשביל לגלות שעכשיו עליו לעלות על עוד שאטל (!) שיסע חזרה לטרמינל 3 (!!!), הפעם בכבישים פנימיים שעוברים קרוב מאוד למטוסים (!!!!!), כי משם יוצאת הטיסה.
כןכן. לפחות הפוסט זכה להתייחדות המיוחלת עם הדיוטי (ולטעימה של גלנפידיך 15) ולאחר מכן להתחפשנות חביבה בטרמינל דן שמספק בירות וספרייט חינם.
רגוע ונינוח עמד הפוסט בתור האינסופי, עלה למטוס והתמקם לקראת תנומה. אך אבוי!!! הטייס כורז כי המטוס שמן מדי ולא יכול להמריא! הטייס מציע מגוון פיתויים לשני  נוסעים שיסכימו להשאר עוד לילה בת"א ולטוס לונדונה רק מחר. הפוסט נלחץ לרגע על העיכוב, אך עד מהרה התנדבו שני מתנדבים והפוסט חשב שתיכף הוא יתחיל לנפוש. עכשיו כורז הטייס שהמטוס הפסיד את התור שלו להמריא (גם למטוסים יש תורים??) ויש להמתין עוד 20 דקות. נו ניחא, גם הדקות האלה עוברות והמטוס לבסוף ממריא בשלום – ואף נוחת בשלום בלוטון.

מנקודת ציון זו (נחיתה בשלום) ועד האיחוד המרגש של הפוסט והידוע המשיכה הטלנובלה להלום בפוסט בעוד כמה דרמות קטנות (תור לבידוק הדרכונים בלוטון שהיה ארוך כמו המרחק-בין-הזמן-בו-אתה-מתחיל-להתעפץ-ובין-הסיום-המיוחל-של-הישיבה/שיעור/וואטאבר, איזיבאס לנקודת המפגש שנקבעה מראש עם הידוע שהתגלה כמלא לחלוטין בשעתיים הנראות לעין, סמס בהול (משכנתא!) שמוודא שהידוע יגיע לנקודת מפגש חלופית אליה מגיע האיזישאטל המופלא (קו חדש ועל כן זול עוד יותר!) ומסע חיפושים של הידוע אחר התחנה אליה יוביל השאטל שהצליח רק בזכות מזל, אלי האיזיג'ט או היד הנעלמה..), אבל בסוף זה הצליח!

שמחה וששון, לכל ילד אויסטר (מזל שהידוע היה מאוד חכם ורכש מראש גם אויסטר אחד לפוסט- ככה הם היו יכולים מיד לקחת רכבת ולהמשיך בדרכם, במקום לעמוד במבטים נוגים מול הקופות הסגורות) ולפוסט אחד מצפה הפתעה: קרפים מהקרפרי המטורף שבשכונת האמפסטד, שהידוע ההו-כה-מוצלח רכש מבעוד מועד!
(הידוע והפוסט טיילו להם בלונדון לא-כל-כך-מזמן ואז כבר הגיעו לקרפרי המפורסם וכבר אכלו שני קרפים מלוחים – עם תרד ועם גבינה. אחרי השמנמנות הזו היה להם מאוד קשה להצליח לזלול גם קרפ מתוק ועל כן מאז ועד לאותו ערב מופלא בו הידוע הפגין גאונות אין קץ – הפוסט פינטז על קרפ ערמונים :))

מטרת הטיול של הידוע והפוסט הייתה דווקא עיר האורות – פריז, אבל יום אחד הקדיש הפוסט ללונדון ולדברים אליהם הספיק להתגעגע:
סנאים.
הפוסט אוהב סנאים. בלונדון יש את פארק סיינט ג'יימס ובפארק סיינט ג'יימס יש סנאים. הרבה סנאים.
בפעם שעברה ניסה הפוסט להאכיל אותם בלחם ובקרקרים, אבל הסנאים סובבו ראשם בסנוביות משל אמרו לא "אנחנו לא ברווזים!" והלכו לאנשים אחרים לזלול בוטנים מכף ידם. אי לכך ובהתאם לזאת הצטיידו הפוסט והידוע מראש בשקית של בוטנים קלויים ומומלחים, אפעס הסנאים הבריטים ככל הנראה ניחנו בבלוטות טעם קלוקלות במיוחד, כיוון שהם הואילו בטובם לאכול אך ורק בוטנים לא קלויים (מידם של מבקרים אחרים בפארק…) ועובדה ידועה היא שהבוטן הוא אגוז נפלא ונהדר בכל צורה מעובדת שהיא (קלויים, מוקפצים עם מנות של ג'ירף, חמאת בוטנים… מממ…) אך מעלה קבס בצורתו הטבעית. בעע..
אבל הפוסט יודע שכשהחיים נותנים לך לימונים יש לעשות מהם לימונדה (עם וניל וג'ינג'ר!), וכשהחיים נותנים לך בוטנים קלויים – יש לאכול אותם ולהנות!

לאחר מכן פנו צמד החמד לפעילות חשובה ומועילה בעת השהייה בלונדון: שופינג בפריימרק. יה בייבי!
סריגים עם לוק של סטודנט בריטי ומכנסיים עם ניחוח של תה בחלב זה מאסט 😉

לעת ערב זכו השניים לחוויה מיוחדת למדי – נסיעה ביורוסטאר.
היורוסטאר היא רכבת שמקשרת בין לונדון ופריז. היא גם מתפקדת כמעבר גבול ועל כן יש להחתים דרכונים מטר וחצי מהמקום בו שאר האנשים מסתכלים במבטים מבולבלים במפות של הטיוב. בנוסף, היא נוסעת מתחת למים. אמנם זה לא משפיע על הנוסעים, אבל ידיעת העובדה הזו היא מגניבה בפני עצמה… וגם- הצעד ההגיוני ביותר היה רכישת צ'יפס בטעם חומץ ומלח (טעים!!) ולגימת בירה בבית קפה מיומן דיו שנותן לך לקחת את שאריות הבירה שלך בכוסות טייק אווי לרכבת 🙂
הנסיעה הייתה חביבה ונוחה ובתומה נרשמה הגעה אל היעד האמיתי: פריז!

הערב הראשון בפריז כלל קצת בלבול (קשה לקנות כרטיסים למטרו כשאין אף אדם בדלפק והמכונות מתעקשות לקבל רק סכומים מדוייקים, בעוד ילדים שממש נראים כאילו הם מעוניינים לגנוב את הכסף שלך נושפים בעורפך..) והרבה הליכה, אך לבסוף נמצאה הדירה ברובע המארה המגניב, המזוודות אוכסנו בדירה והשוטטות הלילית החלה!
לכבוד הערב הראשון בפריז הפוסט החליט לשתות תה עם נענע ו… צנוברים!
אולי זה נבע מהגעגועים לתה הלונדוני, אולי זה נבע מהעובדה שהקרפרי בה ההתיישבו השניים לא נראתה כאילו היא יכולה להשתוות לבבת עינו של הפוסט (האמפסטד!) ואולי פשוט כי זה נשמע מוזר מכדי שיהיה אפשר לוותר על זה…
(זה היה כמו תה עם נענע. וצנוברים בתוכו שאתה יכול פשוט לנשנש עם הכפית מדי פעם. למקרה שתהיתם..)

לסיכומו של הערב, ועל מנת להכין את הקיבה לכל הפטיסרי המעולים של פריז שעתידים לתקוף אותה – הייתה גלידה.
זו הייתה גלידה איטלקית דווקא, ועוד רשת שפרושה בלא מעט מקומות בפריז (אמורינו שמה), אבל היא הייתה מעולה-מעולה-מעולה!!! וופל פריך וקרמלי, גלידה רכה בטעמים משובחים, ומעל הכל – הם מסדרים לך את הגלידה בצורה של פרח בתוך הגביע! חלומי!

טעים…

על המשך עלילות הפוסט והידוע בפריז תוכלו לקרוא בפרק הבא 😉

"גם מסע של 1000 קלוריות מתחיל בביס אחד…"

הפוסט בוחר לפתוח בבשורה משמחת, מרטיטת אוזניים ומרחיבת אישונים:

נמצא אקלר…
בעצם, סליחה, אקלייר!
הפוסט מוכן להודות כשהוא טועה באיות צרפתי, במיוחד מכיוון שאיות צרפתי הוא מיוחד במינו.
והרי לכם דוגמה:

אוקיי, ובחזרה לפואנטה (איות צרפתי קוטע לפוסט את חוט המחשבה…):
נמצא אקלייר ראוי למאכל ואפילו טעים מאוד בישראל!!! או לפחות במדינת תל אביב 🙂

לעוקבים המתמידים אחרי מהלכו של המסע למציאת האקלר המושלם וודאי זכורה פינת חמד קטנה ברחוב דיזינגוף, שזיכתה את צמד הגרגרניות בחדווה אלוהית..
ובכן, מתברר כי מדובר ברשת, וכי היא החליטה להתהדר בסניף נוסף בלב מושא נפשו הקולינרי של הפוסט: באבן גבירול, מול וניליה, ליד אבולעפיה-שמוכרים-בצק-ממולא-בשוקולד.

אין ספק כי כאשר ביקום מתרחש אירוע קוסמי שכזה עולה צורך מיידי בשילוש הקדוש של אקלייר-מים-גלידה!
ואם כבר שילוש – אז עד הסוף: אל ר' ואל הפוסט הצטרפה הפעם שחקנית חיזוק חיננית – נ'.

חושך לערב אחד, אחרי הלימודים, לקח הטריו המהולל אוטובוס ומצא עצמו עומד אל מול היכל הפרנקופילה החדש:
כרוסל.
מדובר במקום קטן וחינני, עם מספר שולחנות בחוץ ובר סימפטי אחד שאפשר לשבת לידו בפנים, אבל גולת הכותרת היא, ללא ספק, הויטרינה!
מקרונים, עוגות שונות ומשונות – במגוון גדלים לכל מידת רעב שלא תהיה, קרואסונים, מאפים מלוחים וכמובן- אקליירים!

אין ספק שטובים שלושה קולות מצחקקים על שניים, וטובה חלוקת קלוריות ב-3 מאשר לחצי…
אז מה היה לנו?
בראש ובראשונה נטעם קרואסון שקדים-שוקולד שווה ביותר. מכיוון שהביקור הגרגרני נערך לאחר שעות הלימודים התרחש פלא מרהיב: מבצע 1+1 על מיני המאפים באשר הם! (עם כמה הגבלות, כמובן. היכל היכל, אבל גם להם יש אותיות קטנות). אי לכך ובהתאם לזאת שני קרואסונים אפופי חמאה הגיעו – בסלסלה קטנה – אל השלישייה המאושרת. אמנם הם נשרפו טיפה בחימום, סוגייה שמטרידה את הפוסט בדרך כלל –

[60 שניות על דעתו של הפוסט בענייני טמפרטורות הגשה של קרואסונים: הפוסט גורס כי אין ספק בכלל שקרואסון שאיננו חם לא ממצה את מירב הפוטנציאל הגלום בו. המילוי לא מגיע לפסגות האושר אליהן הוא יכול להגיע (אין ספק ששוקולד נוזלי הינו קומפורט-פוד אפקטיבי יותר משוקולד במצב צבירה סטנדרטי!) ובצקים עשירים מבוססי חמאה מתפצחים ונימוחים הרבה יותר כשהטמפרטורות עולות… אבל!!! החימום צריך להיות מדוייק ושמרני, אחרת לצלחתך יגיע בצק עגמומי ויבשושי, או – רחמנא ליצלן – גוש בלמ"ז מפוחם. הפוסט לא מתבייש להודות שהוא לא מהסס להחזיר קרואסון שנשרף אל המטבח במבט מאוכזב ונוזף. יעידו על כך המוכרים בקפה החביב עליו (אהמ*ארקפה*אהמ).]

– אבל הפעם הקרואסון הוכיח את עצמו, ולמרות השיזוף המוגזם – הוא היה טעייייייים!

ובמאמר מוסגר נוסף (כי הפוסט מכור לשכאלה ככל הנראה..), ואם כבר בקרואסוני שקדים למיניהם עסקינן – יצא לו לפוסט לטעום עוד שניים מהז'אנר הפרנג'יפאני בדרכו החוצה מקופסת הסגידה-לקרואסון-שקדים-של-ארקפה:
מאפיית לחמים מתהדרת בקרואסון השקדים העסיסי ביותר שטעם הפוסט מעודו. קרואסון בגודל חינני וחיוני למדי, שיכול בקלות לאפשר לך לתת למי שאתה באמת אוהב לטעום קצת, ממולא בכלכך הרבה קרם שקדים עד שאחרי שאתה מצליח לרסן את החיוך הע-נ-ק-י שמרוח לך על הפרצוף (ככה זה אצל מכורים..) אתה מתחיל לתהות אם אתה צריך לחשוש מהרעלת ציאניד 🙂
קונדיטוריה קטנה וחמודה בשם אסף אמנם קצת דורשת שיחפשו אותה על מנת שיצליחו למצוא אותה, אבל כנראה שזהו מבחן לאושר, כיוון שקרואסון המרציפן שלהם מצדיק שוטטות וחיפושים. טעים טעים טעים! ולמרות שזה אולי נשמע פלצני לטעון לקרואסון "מרציפן" ולא קרואסון שקדים כמו כולם, אבל הפוסט מוכן להישבע שיש הבדל, ושמדובר בהבדל מוצלח 🙂 מלבד הקרואסון המדובר יש שם גם בראוניז מצויינות ושוקולדיות להפליא, טארט אגסים בקרם שקדים שאין לו הרבה תחרות (גם מאוד טעים וגם מאוווד משתלם), ובתכלס- כל דבר שנטעם שם ע"י הפוסט (והאחות הנאמנה) היה טעיף בטירוף!
מה שכן- גם אם אומרים לכם שלא הכרחי לחמם את הקרואסון, וגם אם מדובר במקום שאתם מאוד מעריכים את המאפים שלהם- תתעקשו! המוכר/ת החביבים אינם הקונדיטור. אמנם יש לנהוג במשנה זהירות כאמור, אבל המוטו של הפוסט, כמו שכבר יכולתם להבין, הוא ללא ספק: קרואסון חמים הוא קרואסון טעים!

ולאחר ההפסקה המתודית הארוכה הזו נחזור לנושא שלשמו התכנסו: האקלייר!
כפי שאתם יכולים לראות- יש פה שלושה מזלגות. זה אמנם אומר קצת פחות אקלייר לכל פה רעב, אבל אין ספק שהפעם היה הפוסט מרוצה עד למאוד ממפגשו עם אהוב ליבה הצורפתי של ר'… בצק פחזניה טעים ממולא בקרם שוקולד טעים (ולא פודינגי הפעם! מפתיע ומשמח!) ומצופה בעוד קצת שוקולד, שלא יחסר..
אמנם הפוסט מעדיף בצקים פריכים ממולאים בכל טוב, אבל כרוסל ללא ספק הוכיחו לו שלר' יש טעם טוב!

אחרי כל זה וכוס מים אחת היה צורך במליחות קלה, שתכין את החיך ואת הבטן לגלידה שעתידה להגיע אחר כך – הפוסט ונ' בחרו בברעצל (שזה פרעצל עם מבטא..) שהיה משובח ובצקי.
הפוסט אוהב בצקי..

הביקור של השלישייה המהוללה הסתיים בשלב הזה. היה טעים ונעים ומוצלח ואין ספק שנמצא אוצר קולינרי נוסף.
וכן- הייתה גלידה אח"כ. אין אפשרות להתנגד לוניליה.. 😉

כל זאת ועוד: הפוסט מרגיש צורך לחלוק עוד כמה מחמאות למקום הקטן והמגניב הזה, ועל כן הוא יעשה זאת!
בראש ובראשונה הוא ישמח לציין את השירות המצויין, האווירה הנעימה, ההמלצות החמות והפירוט הרב. במקום נמצא, כנראה בדרך קבע, אחד משני אחים חביבים עם מבטא צרפתי בולט (כל פעם אח אחר, וכן – הם דומים! כנראה ששיטת "בלבל את הלקוח" יכולה לסייע בקידום מכירות…) שמוכן ללהג על כל המאפים, לחלוק את דעותיו ולהכין שוקו מעולה לכל דורש. הפוסט מאוד מרוצה כאשר האווירה של המקום משמחת אותו, כי אין ספק שאוכל הוא תמיד טעים יותר כשאתה שמח.. אז פה הוא מוכן לסמן וי גדול עם סמיילי..
(להלן סמיילי:  🙂 )
בנוסף, הוא זכה לגרור עמו עוד כמה אנשים, במגוון הזדמנויות, לשכיית החמדה המדוברת, כך שהוא זכה לטעום פאי לימון (מעולה!!! בצק פריך משובח, ממולא בקרם לימון במרקם שהפוסט עדיין תוהה איך ניתן להגיע אליו – קרמי, אבל עדיין סמיך ויציב. לא מתוק מדי, אבל גם החמיצות לא תתקוף אותך בלי שתשים לב.. כל זה מעוטר במרנג, כי קלאסיקה צרפתית זו קלאסיקה צרפתית.. מספיק לנשנוש קליל לשלושה, או לגרגרנות בשניים), טוסט ברעצל עם קממבר(ת. בחירה מוצלחת ביותר של הידוע! שוב- הברעצל שלהם מוצלח, וחובבי הגבינות ה"ניחוחיות" (אהמ*מסריחות*אהמ) יהנו מאוד מהמילוי..), שוקו (טעים כאמור, ואף זכה לכתר "המענה לחיפושיה של האחות אחר שוקו מוצלח", תואר שכבוד רב בצדו!), ופריז ברסט (מדובר בטבעת מבצק-פחזנית, שנועדה לייצג כביש טבעתי מסויים שמחבר בין העיר פריז לעיר ברסט (כאמור- מאוד אינפורמטיבי, צמד האחים המדובר) וממולאת בקרם אגוזים טעים עד למאוד. אמנם מי שמעוניין בצק פריך לא ימצא את מבוקשו במאפה הזה, אבל סוגדי הפחזניות ומעריצי קרמי האגוזים למינים (כן, צדקתם- למשל כמו הפוסט) יצאו נשכרים מאוד מההחלטה לרכוש פריז ברסט ולשבת לזלול אותו על הבר..).

והנה, כי הפוסט מפרגן, קבלו תמונה לקינוח:

שבתשלום!

לונדון חלק ד', או – המכנה המשותף לפוסט ולעורבים נחשף

יום נוסף מימי הטיול שראוי לציון היה אותו יום בו דווקא איתרע מזלם של זוג הטיילים האמיצים.

הם החליטו לפתוח את היום בביקור בגלוב השייקספירי המשוחזר. אותה מועצה לבלבול תיירים (ע"ע לונדון חלק א') החליטה שכיוון שמדובר בסופ"ש מן הראוי לסגור דווקא את הקו שיועד להובילם אל עבר האושר והתלבושות המפוארות. כמו כן היא החליטה לגרום להם להבין את האירוע המצער הזה רק אחרי שהם כבר לקחו קו אחד וירדו בתחנה בה הם תיכננו לבצע החלפות. אבל גם המהלך המתוחכם של מציאת קו חלופי שיביאם למחוז חפצם לא עזר להם להתמודד עם מועצת הרשע, שטרחה לחסום להם את הגשר איתו הם תכננו לחצות את הטיבר – לשם "עבודות".

לאחר תלאות וייסורים אלה (והתנחמות בעובדה שלפחות בגלל שהגשר המיועד היה סגור הם מצאו את עצמם חוצים את גשר לונדון. והוא לא נפל!) הצליחו השניים לנווט למקום חפצם הנסתר מעין, רק כדי לגלות שיש אליו 3 (!) כניסות אפשריות. כמובן שהגילוי נעשה בדרך של ניסוי וטעייה, וכמובן שהכניסה השלישית הייתה זו הרצוייה.

אך לא זה מה ששבר את רוחם של הנועזים, לא לא! דווקא הסיור היה מעניין ונחמד, ואפילו מומלץ.

הטעות הפטאלית שהגיעה אחר כך, בדמותה של החלטה לסייר בטייט, והיא שהביאה לייאוש אינסופי כמעט. מדובר במוזיאון לאמנות מודרנית. מה שהפוסט שכח על אמנות מודרנית זה שהוא לא אוהב אותה.

לא לא, אין חיבה מיוחדת בליבו לחדר שלם ובו קנבסים עם פסים בבורדו ובורוד. במאונך או במאוזן. גם לא סימפטיה יתירה לאמנים שמחליטים שלצייר עיגולים רצופים באדום בוהק על הרבה קנבסים ענקיים, ולתת וצבע לטפטף – זו אמנות.

אם ככה, אז גם כשילדים יוצאים מהקווים בציורים האלה עם המספרים שאומרים לך באיזה צבע לצבוע כל חלק – זו גם אמנות, לא??

אין ספק ששיא השיאים היייתה מראה. היות והיא הודבקה על קנבס היא ככל הנראה הפכה ראוייה להיקרא יצירת אמנות. מהתבוננות ראשונית במראה ראית בעיקר את עצמך, שזה טוב ויפה, אבל בעצם- לא בשביל זה באת למוזיאון (לפחות לא בשלב הנוכחי בחייך, לפני פרוץ הנרקיסיזם). בעוד הפוסט המשיך הלאה, לעוד פסים (או אולי נקודות?) הידוע עשה את הטעות של לא להתייאש מהמראה הטוענת לכתר, ולקרוא את הטקסט הקטן שלצידה שנועד להסביר את פשרה של האמנות המהוללה. הוא גילה טקסט פלצני על 'באמנות אתה מצפה לראות תמונה של העולם. ביצירתי המאממת אתה מסתכל על עצמך. לא- אתה לא העולם. אני כן. אבל זה מתוחכם, ועל כן עמוק ובעל משמעות!'

משם, אחרי שהטביעו יגונם בסנדוויצ'ים של מרקס אנד ספנסר, החליטו השניים להצטייד בפטל אדום טרי ולפצות את עצמם בביקור בטאוור! האמת שפה הם בעיקר התמקדו בתכשיטי הכתר (הפוסט חושב שהמכנה המשותף הרחב ביותר בינו ובין עורבים מתמצה בשני אלמנטים מרכזיים- חיבה לפקאנים וחיבה לכל מה שמנצנץ. לפחות פקאנים הוא יודע לקלף בעצמו) ובגשר-המגניב-ביותר-בלונדון.

בעייפותם פנו השניים לנחמה מתוקה- גלידה. ולא סתם גלידה- האגן דאז. לצערם ולבושתם, גם פה הם ביצעו טעות מביכה. בד"כ שילוב של טעמי שוקולד כבדים עם טעם פירותי מרענן מפיק חווית גלידה מושלמת. הפעם, מכיוון שחדשנות שלטה בבחירות, נרשמה אכזבה. מהאגן דאז. אין ספק שהיה זה יום עצוב לכל הנוגעים בדבר.

אמנם, אין מה לומר- הטעם החדש של פרלין שוקולד וקרמל היה נהדר ומופלא. וכבד. באופן מפתיע משהו, דווקא החדשנות הורדרדה בדמות 'רימונים, פריחת הדרים ואפרסק לבן' שנועדה לרענן את החיך התגלתה כמפלה קשה ומכאיבה. ואם האגן דאז הצליחו לאכזב- היש בכלל עוד תקווה בעולם?!?!

התשובה היא כן. שופינג. ואוכל.

כפיצוי עצמי הכרחי ומופלא הוחלט על סיור במעוז השופינג והמציאות הלונדוני- פריימארק!

ואחרי הקניות- דים סאמים מגניבים במיוחד במסעדה בעלת שם הזוי במיוחד – יאוואצ'ה! נצפו: דים סאם בצורת גזר (!) עם כוסברה ( 😦 ), דים סאם מגניב עם דלעת וצנוברים, דברים שעשויים מלוטוס, סאקה ועוד. היה טעים!

הפוסט חש צורך להתוודות: אי אז, כשהוא היה צעיר ונמרץ ובתיכון, הוריו ואחותו טסו ללונדון. מאז ועד היום לונדון מתקשרת במוחו המחווט-באופן-ביזארי עם קרפים, כי אותם בני משפחה דיווחו בהתלהבות על הקרפים שהם אכלו בהאמפסטד, והפוסט שמנמן- אז הוא תמיד זוכר סיפורי אוכל. כמובן שלאור השתלשלות עניינים זו שמו הידוע והפוסט פעמיהם להאמפסטד ולדוכן (הקטנטן) האמור.

א.       היה שם תור רציני. כך הבינו השניים שהגיעו למקום הנכון.

ב.       בתור הם עמדו אחרי משפחה שייצגה אחוז נכבד למדי מאוכלוסיית כדור הארץ, היות והאם הייתה ממוצא גרמני, האב נמנה עם מי שמעדיפים להיקרא אפרו-אמריקאים כשהם גרים בארה"ב, והנני הייתה ממוצא אסייתי! הילדים, כמובן, היו מחונכים למופת.

ג.        הפוסט מתחרט עד היום על שהוא והידוע היו רעבים ועל כן הזמינו 2 קרפים מלוחים. אין ספק שהפטריות המתובלות היו טעימות, אבל לצערו הן הוטבעו ביותר מדי גבינה (כן, אפילו הפוסט, חובב גבינות ידוע לשמצה שאינו נרתע מגבינות בעלות עובשים שונים ומשונים וריחות מזעזעים משהו, נכנע בפני מפלצת הגבנ"צ שהסתתרה בתוך הקרפ התמים ההוא). קרפ התרד, לעומת זאת, זכה למלית מעט אנמית שלא חוזקה במספיק גבינה, מה שגרם לשעמום קולינארי קל. לעומת זאת, בתפריט המתוקים שוכן לו קרפ ערמונים שלוחש עד היום באוזני הפוסט דברי חיבה ולחשושי פיתוי…

ד.       האמפסטד היא שכונה מרוחקת מעט ממרכז לונדון, והיא שווה את הטיול. אמנם נרשמה עייפות קלה + חשש שנבע מאי-ידיעת השעה של הרכבת האחרונה חזרה, אבל גם השיטוט הקצר ברחובות היה שווה את זה 🙂

~~~ תם ונשלם חלק ד' של ההרפתקה בלונדון ~~~

25.8.10 – הפוסט סיים שנה א' וקיבל קופונפון

האושר הוא חופש.

אין ספק שמאז שנגמרה תקופת המבחנים (בה החליט הפוסט להצטנע וללכת רק על 8 מועדי א' + מועד ב' אחד..) הפוסט מגלה כמה מהדברים החשובים בחיים..

נכון. מי שמכיר אותו יודע שמאוד קשה לו להתחפשן. אבל אינבוקסכם-המתגעגע-לפוסטים יכול להעיד שגם הפוסט למד שלשבת מול המזגן ולראות טלוויזיה יכול להיות פעילות מרנינה מאין כמותה  🙂

אז אמנם אין חפשנות בלבד, כי יש עבודה כמה פעמים בשבוע (הפוסט צריך להרוויח את לחם השיפון וחמוציות שלו..) ויש שופינג שצריך לעשות (כן. שופינג זו פעילות שצריך לעשות מדי פעם), ויש אנשים שצריך להכין איתם אוכל, אבל אין לו לפוסט יותר מדי תלונות בשלב זה של חייו..

אז… שנתחיל?

 

אנשים שאנחנו אוהבים

אנשים שמגלים לך כמה מהאמיתות הנוקבות של החיים.

יום אחד ישב לו הפוסט וליהג לו להנאתו בעוד קוקי ושלי מקשיבות (…). בהתחשב בכך שהשילוש הקדוש הזה כולל 2 יושבי אוניברסיטות נאמנים + 1 שעתידה להצטרף להילולה ממש בקרוב, אין פליאה ממשית בכך שהליהוג סבב גם סביב נושא הלימודים, המבחנים, המתרגלים (הלא כ"כ חתיכים. אוניברסיטת תלאביב לא מתפקדת!) ושאר ירקות.

מתוקף נושאי השיחה ניסה הפוסט לשים ידו על חמקמקותו של סמסטר ב'.

אין דינו של סמסטר זה כדינו של סמסטר א'! לא לא!!

בסמסטר א' אתה כולך נרגש, קונה דפדפות חדשות ומבהיקות, משקיע בערכת עטים ומרקרים צבעוניים, רוכש קלמר ותיק וחבילת שמרדפים שמנמנה. לפני סמסטר א' אתה מתרגש קצת, כי אולי השנה יהיו לך קורס או שניים שבאמת גם יהיו מעניינים, וכי אולי תכיר אנשים נחמדים או שתמצא אוכל אכיל באוניברסיטה, וכי אולי השנה תשקיע ותהיה ילד טוב ותקרא מאמרים ולא רק סיכומים שלהם. לפני סמסטר א' אתה גם עצוב קצת, כי עוד מעט נגמר החופש ולא תוכל לשבת בבתי קפה ולהרגיש תלאביבי (נו טוב, אבל במקרה של הפוסט הוא עדיין יוכל ללכת לקניון רמת אביב באמצע היום ולהרגיש כמו סטודנט-תלאביבי. יש גם חיה כזאת..)

אבל סמסטר ב', כמו שתרמה קוקי מחכמתה כבוגרת שנה שנייה, אף פעם לא מתחיל. שמים לב אליו רק כשהוא נגמר.

אתה רושם לך ביומן את היום ההוא שתיאלץ לצאת בו מכוך הלימודים החמים שלך ולשים פעמייך לבנייני האוניברסיטה, נכון, אבל בהתחשב בכך שתחילתו בין מבחן זה לאחר, ובכך שמרביתו משופעת בחופשים שונים ומשונים (מחופש פסח הארוך והמבורך ועד יום המרמיטה, או מה שזה לא יהיה..) – רק כשבועיים לפני תקופת המבחנים השנייה של השנה אתה מגלה שהיה סמסטר ושיש חומר שאתה אמור לדעת. אוי אופס..

אנשים שאנחנו לא אוהבים

אנשים שאתה צריך להגיש איתם עבודות באוניברסיטה.

בעצם לא. הפוסט לוקח את דבריו בחזרה ומבקש לתקנם: אנחנו לא אוהבים מרצים שיכורי-כוח שחושבים שעבודת צוות תהיה משהו מרכזי בחייו של כל מנהל (…) ועל כן מחובתם לתרגל את סטודנטיהם בכך.

את האנשים שהפוסט עבד איתם הוא מחבב. מאוד אפילו. אבל למיטב ידיעתו, כשאדם מהווה חלק מצוות בקריירה שלו ונדרש לכישורים חברתיים שיאפשרו לו לתפקד, בד"כ מדובר בצוות שמוקדש כולו לפרוייקט מסויים, שמבלה את מירב זמנו באותו המשרד ובד"כ אפילו נוהג ללהג זה באוזניו של זה על חייו הפרטיים בשעת ארוחת הצהריים- אותה בולסים חברי הצוות יחד. לעומת זאת, נסו לצרף 8 סטודנטים בגיל הנהייה לתלאביב, תוסיפו חוגים שונים (אמנם חצי מהצוות היה מאנשי פסיכולוגיה-ניהול, כמו גם הפוסט, אבל לעניות דעתו הצטרפו עוד 2 חוגים למסיבה המטורפת הזאת) וספקטרום תחומי עניין שנע מעבודה אינטנסיבית, דרך מסיבות-אלכוהול-ים, ועד שאיפה לציון מושלם.. ומה יוצא לכם מזה? בעיקר נסיונות נואשים עד עקרים לקבוע פגישות והרבה מיילים. וקצת דם יזע ודמעות ככל הנראה..

אפיזודה משעשעת

הו כן!!!!

יש לפוסט קופונפון!!!!

הפוסט הגיע להגשמה העצמית שלו. נוחו על משכבכם בשלום יונג, מאסלו ושות'- הוא ניצח! יש לו קופונפון והוא יכול לאכול 3 פעמים בשבוע כמו חצי שמן (זה רק 25 שקלים.. צריך להתקמצן..) או פעמיים בשבוע כמו שמן, או פעם בשבוע  כמו אובר-ארכי-שמן-על! 🙂

אם הוא ציין את עבודת הסטודנטים שלו (או אין שהוא מעדיף לכנותה: עבודת הקופים שלו. עילית, זה מהזדהות איתך..) אז הרי שפרט חשוב שמצטרף אליה הוא הקופונפון, שמזמן כמה הרפתקאות קולינריות הראויות לציון..

קודם כל גילה הפוסט שאם הוא מביא אוכל מהבית- הוא יוכל אח"כ להיות ממש שמן וללכת לאכול עם הידוע בשגב אקספרס למשל- על חשבון הברון (לפחות חלקית..). מלבד זאת הוא גילה גם פניני אוכל קולינאריות השמורות למגזר ההייטקיסטי (מאוליב, הסנדוויצ'יה המוכרת לכל בעל קופונפון מצוי שמקבל פחות מ-30 ש"ח בתקצוב היומי, ועד הקופי בר, למיטיבי הלסת ;)).

אבל הרפתקה אחת נישאת מעל כולם ודורשת את הרחבת היריעה:

בודהה בורגר.

כידוע וכמוכר לכלל קהל  הקוראים, הפוסט צמחוני ויפה נפש כבר כמה שנים טובות. הוא כבר חלק  עמכם את הגיגיו על ההמבורגרים הצמחוניים שניתן למצוא במדינתנו הקטנטונת, והוא עדיין שמח לשמוע את השם "בודהה בורגר" בהקשר הזה, ולו כי המקום הזה חושב שיש עוד כמה אופציות מלבד המון פטריות וקצת עדשים שנדחסים להם לתוך לחמניית בריאות (שכבודם במקומם מונח, כמובן, אך עם זאת- גם הצמחוני רוצה לגוון לעיתים..).

אי לכך, והיות  וגילה הפוסט שמקום עבודתו החדש נמצא בסמוך-עד-לא-רחוק בכלל מהסניף המרכזי, הגדול והנרחב של הבודהה – לא הייתה ברירה אלא ללכת ולחקור את הנסתר. הציפיות היו גבוהות. הוא שמע שלא רק מגוון המבורגרים מצפה לו, כי אם גם שווארמה צמחונית, תבשילים מעלי ניחוחות ואפילו קינוחים טבעוניים (טוב. זה אולי לא נשמע ממש מפתה, אבל זה נשמע כמו מוצג מוזיאוני שראוי להתבוננות..). נלהב ונרגש שם פעמיו למקום האמור, פיו מלא ריר ובטנו מלאת רעב.

עם הכניסה שמח הפוסט לראות אנשים חביבים ואווירה  נעימה. לאחר כ-10 דקות התלבטות (או בעצם- ציפייה בתור, שכלל רק זוג אחד של אנשים לפניו) הגיע תורו והוא הזמין את הזמנתו. הוא הוזהר מראש שבמקום האמור האוכל  לוקח את הזמן שלו, ואיך אומרים? עיתותיו היו בידו. אז הוא התיישב ובהה בסובב אותו עד שיגיע האוכל.

מסקנות?

מפחיד שם.

באמת.

אפילו לפוסט צמחוני ושוחר בריאות שכמותו!

נתחיל מאווירת ההודו השוררת במקום:

הודו זה סבבה, ככה"נ. הפוסט  מעולם לא היה שם אבל הוא הבין שזה יכול להיות כיף, שיש שם אוכל טעים מאוד (הוא טעם אוכל הודי בארץ- הוא לא יעיז להגיד שזה אותו הדבר וכו' וכיו"ב…), אבל מה שיש שם בבודהה זה מין אווירה רגועה מדי. כולם נחמדים מידי, איטיים מדי, אוהבים נבטוטים מדי, יושבים על פופים מדי ולוקחים את הילדים שלהם לאכול טופו סייטן וטמפה מדי.

ומכאן נמשיך לחומר הפרסומי:

לרופא שיניים יש עיתוני נשים, לספר יש מגזיני אופנה, לחדר כושר יש מגזיני מנטה, ולבודהה יש עלוני מסיונריה! כן כן- בעודך יושב וממתיך לאוכל שלך אתה יכול לקרוא על זה שבשר זה רצח (ידוע ומוכר), על כמה קשה לספר להורים שלך שאתה טבעוני, על איך להפוך להיות צמחוני, ואז איך להפוך להיות טבעוני. כי צמחוני זה לא מספיק.

אז נכון- הבר סלטים שלהם מרהיב. לחלוטין. יש בו כל דבר אפשרי ועוד קצת. כל צמחוני פנאט, טבעוני, או סתם שוחר בריאות יסכימו להתרחץ בסלט שלהם: על נבטוטי הכל-דבר-אפשרי שלהם. על החומוס, העדשים והפשתן המונבטים. על הסלק המבושל, הטופו, הפסטה המלאה. על רוטב המיונז סילאן  ועל רוטב המיסו שלהם. על לקט הגרעינים ועל שמרי הבירה (כן כן! זה אמור להיות "כמו פרמזן". וטעים לפיזור על סלט. ובריא. הפוסט חושב שזה היה  אכיל עד מעניין..)

ונכון, אמנם תבשיל  הטופו-ברוקולי-על-אורז-מלא היה מעט מוזר בעודו חם, אבל אפילו די טעים ביום המחרת בעודו קר.

אבל נכון לכרגע הפוסט  קצת מפחד לחזור לשם. מוחו שוחר הבריאות  זועק חמס ומנסה לגרור אותו לשם  ולוותר על פסטה בשמנת, בעוד נפשו העדינה מצטנפת בפחד בפינה עד יעבור זעם.

 

ובכן- הפוסט התגעגע. אין ספק.

הוא שולח לכם איחולי חופש נעים ומקווה שאתם מבלים את מירב ומיטב זמנכם באי-עשייה מבורך.. 🙂

בנוסף הוא רוצה להקדיש עצמו למאיה, שעומדת לנטוש לארצות רחוקות וקרירות לזמן רב. ולצרף תמונה גאונית שמאיה צילמה :):)