Posts tagged ‘גבינות’

26 בינואר 2018

אתגר מארינקא – שנה חדשה, אתגר חדש, שתי פנים

שנת 2018 התחילה ואיתה החליטה מארינקא לאתגר את הפוסט במשימה מסתורית ורבת רבדים (הפוסט רצה לכתוב "רבת פנים" אבל התאפק 😉 ):
המארינקא הכריזה באזני הפוסט כי חודש ינואר נקרא על שם האל יאנוס, אל עם שתי פנים וכמה וכמה פירושים – והאחד מהם הוא לכבוד תחילת השנה – פנים שמביטות לעבר, לשנה שהסתיימה, ופנים שמביטות קדימה אל השנה החדשה (והיא צודקת, כמובן. היא חכמה 🙂 ).
מה המשמעות של זה לקינוחים? ובכן – פה נכנסו המסתוריות והרבדים למשחק – הפוסט היה צריך להחליט מה המשמעות עבורו ואיזה קינוח הוא היה רוצה ליצור בהשראת יאנוס (כפרעליו) והשנה החדשה.

יאנוס, האל בעל שתי הפנים, תמונה נלקחה מוויקיפדיה

יאנוס, באדיבות וויקיפדיה

למען האמת, למרות כמה דיונים עם המארינקא ואף עם הידוע. הפוסט קצת התקשה למצוא את הקינוח שידליק אותו וגם יענה על האתגר, ובעוונותיו הוא פשוט גיגל "שתי פנים" :-O
החיפוש הזה הביא את הפוסט לשיר של ברי סחרוף שהוא לא זכר, אבל משום מה מילותיו דווקא הדליקו את הנורה במוחו, כי אם ברי "יכול מתוק ויכול מלוח" הפוסט יכול לבדוק מה קורה כשמשלבים גבינה כחולה ושוקולד! 😀 

כן, כן, מדובר בשילוב שהפוסט כבר שמע עליו כמה וכמה פעמים, אבל עוד לא ניסה באמת (והוא ניסה שילובי פטריות ושוקולד, באדיבות מאיר אדוני!). ומה הפוסט עושה כשהוא רוצה לבדוק שילובים שעוד לא התנסה בהם? נכון! פונה לשף ווטסון, חברו ומכרו משכבר הימים!
ובכן, שף ווטסון שמח לבשר לפוסט שהוא יכול לשלב אגוזי לוז עם הגבינה הכחולה והשוקולד המריר, וכן נבחרו שלוש ה"שכבות" של הקינוח – בצק פריך אגוזי לוז, שכבת מוס או קרם של גבינה כחולה ושכבת שוקולד. בעודו חושב מה יכול ליצור קשר בין שכבת הגבינה ושכבת השוקולד בדק הפוסט מה אומר ווטסון על קצת דבש – וראה כי טוב! 🙂
והפעם תורו של הפוסט לשמור לבשר שאחרי סבב טעימות ראשון ציינו כמה טועמים שפטל היה יכול להשתלב להם טוב עם הטארט – וגם את זה אימת הפוסט מול ווטסון וראה כי טוב!

Chef Watson synergy for blue cheese & dark chocolate

שף ווטסון נחלץ לעזרת חבר

אז שניה לפני שמתחילים קחו בחשבון שעם הקינוח מגיעה מילת אזהרה – הקינוח מתאים לאנשים שא. אוהבים גבינה כחולה וב. מוכנים להתנסות בקינוח קצת שונה 🙂 (הו וול, כמה מילות אזהרה 😉 ).
אבל –
לאחר כמה וכמה ניסויים, שני סיבובי טעימות ושישה טועמים (חוץ ממנו עצמו), הפוסט שמח מאוד להציג לכם את אחד הקינוחים המיוחדים שיצאו ממטבחו!

a side look on a slice of blue cheese and dark chocolate tart

טארט גבינה כחולה ושוקולד מריר (וריבת פטל!) במלוא הדרו. צלחת שועל באדיבות הטועמים החביבים

שתי פנים ליאנוס
טארט גבינה כחולה ושוקולד מריר

(הפוסט עשה ניסויים שונים ומשונים וחילק כמויות, אבל הוא מעריך שזה יספיק לכ-6 טארטים אישיים או טארט 24 אחד)

חומרים:

לבצק:

  • 50 גרם אגוזי לוז (לא קלויים)
  • 50 גרם אבקת סוכר
  • 100 גרם קמח 
  • 100 גרם חמאה קרה, חתוכה לקוביות
  • 1 כף פרנג'ליקו (לא חובה)
  • 1 חלמון

למוס גבינה כחולה:

  • 200 גרם מסקרפונה
  • 50-75 גרם גבינה כחולה בטמפרטורת החדר
  • 1 כף דבש (הפוסט בדק וזה בערך 20 גרם אם אתם כבר עם הקערה על המשקל 😉 ) 
  • 250 מ"ל שמנת מתוקה (מיכל אחד)

לגנאש שוקולד מריר ודבש:

  • 150 גרם שמנת מתוקה
  • 2 כפות דבש (שזה כ-40 גרם!)
  • 150 גרם שוקולד מריר איכותי (לכו על 60% מוצקי קקאו ומעלה), קצוץ

להרכבה:

  • מעט ריבת פטל – לא חובה, אבל מוסיף!

הכנה:

נתחיל מהבצק, כי הוא קצת מפונקי:
טוחנים יחד במעבד מזון את אגוזי הלוז עם אבקת הסוכר עד שהאגוזים טחונים דק יחסית (אבקת הסוכר שומרת עליהם שלא ייהפכו לממרח כי היא עוזרת בספיגת השומן שהם מוציאים). מוסיפים את הקמח וטוחנים עוד קצת (לפוסט יצא בסופו של דבר בצק עם פירורים דקים של אגוזים וגם עם קצת חתיכות קטנות של אגוזים מדי פעם – זה קראנץ' נחמד ומבורך, אז אל תילחצו אם האגוזים משחקים אותה קשים להטחנה).
מוסיפים את קוביות החמאה והפרנג'ליקו ומעבדים בפולסים עד לפירורים גדולים, מוסיפים את החלמון ומעבדים עד לגושי בצק.
שופכים את תערובת פירורי הבצק על ניילון נצמד (הכי נוח), מעבדים קצת עם הידיים ליצירת גוש בצק אחיד, משטחים לדיסקית עבה, עוטפים טוב טוב בניילון הנצמד ושולחים את הבצק לשנ"צ של שעה לפחות במקרר.

baked hazelnut tart shells

סניק-פיק לקלתיות האפויות והזהובות!

נעבור לקרם הגבינה, כי גם היא צריכה קצת פינפונים ומנוחות:
טורפים מעט את המסקרפונה על מנת שתתרכך – אפשר בעזרת מזלג, מטרפה (חזקה, מסקרפונה היא יציבה 🙂 ) או מיקסר חמוד. מפוררים את הגבינה הכחולה ומערבבים עם המסקרפונה, ואז מוסיפים את הדבש ומערבבים. 
את תערובת הגבינה הכחולה טוחנים בבלנדר מוט למרקם חלק ככל שניתן – אם יישארו גושי גבינה קטנים זה לא נורא, אבל קרם חלק ואחיד ייתן לנו גם טארט אחיד בטעמיו. 
את קרם הגבינה שולחים למקרר עד לשלב ההרכבה. (תיכף נצרף אליו את השמנת, אל דאגה)

ומה עם גנאש השוקולד
הפוסט הפעם בחר בשיטת הבאן-מרי והיה מאוד מרוצה ממנה: 
שמים את השמנת המתוקה והדבש בקערה חסינה לחום. את הקערה מניחים על סיר ובו מים רותחים – על אש בינונית-נמוכה, שתשמור לנו על המים רותחים בעדינות. כשהדבש נמס בשמנת מוסיפים את השוקולד ומערבבים בעדינות בעזרת מרית עד שהגנאש אחיד ומבריק.
מסירים מהאש ונותנים לגנאש להצטנן עד לטמפרטורת החדר בזמן שאופים ומרכיבים את הטארט.  

left to right: blue cheese mousse, chocolate ganache and chocolate mousse

קיפולים וערבובים (מימין- מוס שוקולד שנפל בעריכה, גנאש שוקולד מפנק ומוס גבינה כחולה מפתיע)

ועכשיו – לאפייה ולהרכבה!
מוציאים את הבצק מהמקרר ומהניילון, אם צריך נותנים לו לישה קצרצרה לאיחוד סופי, ומרדדים אותו על משטח מקומח.
***
כיוון שהפוסט כבר התוודה בפניכם שהוא צפה בתוכנית הקינוחים האוסטרלית הפסיכוטית זומבו, הוא גם יכול לספר לכם שהוא למד מהם לרדד את בצקיו הפריכים דק ככל שניתן – לא עד שהבצק נהיה שקוף, אבל ממש רגע לפני כן – והוא שמח לבשר לכם שעם רידוד דק ומוקפד יצאו לו 7 טארטים אישיים ורק אחד מהם סירב להיפרד יפה מהתבנית שלו (וגם זה רק בנקודה אחת ספציפית!), אז – האמינו בעצמכם ורדדו דק 🙂
***
מניחים את הבצק המרודד בתבנית/ תבניות שלכם, דוקרים את הבצק מעט עם מזלג ושמים את התבניות במקרר לחצי שעה. בנתיים מחממים את התנור ל-180 מעלות.
כשהתנור חם והבצק קר מוציאים את התבנית מהמקרר, מורחים את הבצק במעט חלבון (שנשאר לנו במילא מהבצק עצמו – יי!) ושולחים את הטארט שלכם לאפיה! 
לתבניות אישיות הספיקו לפוסט כ-15 דקות עד להזהבה יפה.
הפוסט ממליץ לשים לב כבר מ-10 דקות לתבניות אישיות, וגם לקחת בחשבון שתבנית 24 בטח תיקח קצת יותר זמן עד להזהבה.

מוציאים את הקלתיות מהתנור ונותנים להם להתקרר עד לטמפרטורת החדר.

בזמן שהקלתיות מתקררות להן, מקציפים מיכל שמנת מתוקה אחד עד לקצפת יציבה. מוסיפים מעט מהקצפת לתערובת הגבינה הכחולה ומקפלים – זה עוזר להפוך את התערובת לקלילה יותר ומקל על המשך הקיפולים. מוסיפים את שאר הקצפת (בפעמיים, עדיף), ומקפלים בעדינות עד למוס גבינה כחולה אחיד ואוורירי!

על הקלתית הצוננת מורחים שכבה דקיקה של ריבת פטל (כאמור- לא חובה, אבל מוסיף!).

tart base with raspberry jam

קלתית, ריבת פטל ושני צבעים שאמורים להתחכם ולהתייחס לשתי הפנים של הקינוח הזה

על הריבה מורחים בעדינות שכבה לא עבה של מוס הגבינה (ומשתדלים לכסות את כל הריבה).  

tart base with raspberry jam and blue cheese mousse

מוס גבינה כחולה מצטרף לחגיגה

על מוס הגבינה שופכים גנאש שוקולד לציפוי אחיד ומחליקים את פני הטארט לגימור יפה 🙂

tart with blue cheese mousse and dark chocolate ganache

ו… גנאש השוקולד מצטרף כדי להסתיר את מוס הגבינה (הגימור היפה עוד בדרך)

את הטארט המוכן שומרים במקרר עד להגשה.
ומה עכשיו? זוללים ונהנים! 🙂

הערות, טיפים ורעיונות:

  • ניסויים ומסקנות:
    אז נתחיל במסקנה החשובה מכולם – הפוסט וגם חלק מטועמיו אהבו מאווווד את הקינוח, ואף הגיעו למסקנה שהקינוח נטעם קצת כמו עוגת גבינה ושוקולד חמצמצה ועשירה, ומדי פעם מורגש טעם ייחודי של הגבינה הכחולה שמשתלב עם השוקולד, הריבה והדבש. עם זאת, היו טועמים ששילוב הגבינה הכחולה בטארט היה להם מוזר. אם אתם מוכנים להעיז ולהתנסות – הפוסט ממליץ ביותר! 🙂
    באשר לניסויים:
    לסיבוב הטעימות הראשון הכין הפוסט שני סוגי טארט – אחד ובו מוס גבינה כחולה וגנאש שוקולד (להלן – הגרסה המנצחת), וטארט שני ובו קרם גבינה כחולה ומוס שוקולד (או בעצם – לקפל את הקצפת לתוך הגנאש במקום לתוך קרם הגבינה 😉 ).

    the experimental stage: 2 kings of blue cheese and dark chocolate tarts

    שלב הניסויים- לב עם קרם גבינה ומוס שוקולד, עיגול של מוס גבינה מסתתר מתחת לגנאש מפנק


    כל טועמי הסיבוב הראשון הסכימו שעדיף ששכבת הגבינה תהיה עדינה יותר (להלן – מוס), ושכבת השוקולד מרוכזת יותר, וכך הגיע הפוסט לגרסה המנצחת. בנוסף, אלה הם הטועמים שהעלו שפטל טרי היה יכול להשתלב להם מצוין עם הטארט, ובאין פטל טרי הפוסט פנה להוספת שכבת ריבת הפטל – שזכתה להצלחה בסיבוב הטעימות השני בקרב טועמים חדשים (וגם הפוסט מאוד אהב את שילובה).

  • גבינה כחולה, שני דברים חשובים לגביה:
    סוג הגבינה: הפוסט בחר בגבינה כחולה שתוארה בכעלת טעמים קרמיים ואגוזיים ונדמתה לו עדינה יחסית, והעדיף לא לקחת גבינה חזקה מאוד. מדובר בגבינה ספציפית לסופר האמריקאי שלו ועל כן לא יוכל לתת לכם את שמה, אבל חפשו גבינה כחולה עדינה, כאמור (נגיד, אם גורגונזולה – אז דולצ'ה ולא השניה הפסיכית 🙂 ).
    כמות: הפוסט שם בקינוח שלו 85 גרם גבינה כחולה. חובבי גבינות ידועים (כולל הפוסט) נהנו מהקינוח מאוד, אבל היו טועמים – כולל הידוע, שהוא חובב גבינות לא קטן כל עוד הן לא מסריחות מדי – שנרתעו קצת גם בסופם של כל הניסויים. אי לכך הפוסט ממליץ לשים 50-75 גרם גבינה. אולי שווה להתחיל ב-50 ולטעום אחרי טחינת קרם הגבינה בבלנדר מוט – תמיד תוכלו להוסיף עוד קצת אם אתם חובבי גבינות (וכנראה שאתם אכן כן, אם החלטתם להכין טארט שוקולד וגבינה כחולה 🙂 ). הפוסט ממליץ לטעום כמו שצריך את קרם הגבינה, כי אם המרקם שלו לא לגמרי אחיד ייתכן שבביס הראשון תחשבו שאתם לא מרגישים גבינה כחולה בכלל ובביס השני תגלו שהיא מורגשת מאוד :D. עוד משהו שתוכלו לעשות זה להוסיף עוד קצת מסקרפונה (במילא יש לכם 250 גרם במיכל, לא?), כי היא מאוד עשירה ומעדנת את הטעם של הקרם. 
  • גנאש שוקולד: זו הערה בלי קשר למתכון הנוכחי – מכיוון שהפוסט התנסה בהפיכת הגנאש הזה למוס (פשוט קפלו לתוך הגנאש קצפת ממיכל שמנת מתוקה ושלחו למקרר להתמצקות קלה) – הוא ממליץ על זה ביותר!
    טעם הדבש הורגש כשהמוס נזלל לבדו והמרקם היה אוורירי אך כמעט מוצק, מן מוס לעיס וכיפי בלי ביצים בכלל!
  • הבצק: בעקרון הבצק מבוסס על הבצק פריך 123 שהפוסט מחבב עד מאוד וכבר קראתם עליו רבות. במקום 150 גרם קמח הוא החליט לשים 100 גרם קמח ו-50 גרם אגוזי לוז. מכיוון שלא היו לו אגוזי לוז טחונים מראש הבצק היה טיפטיפה טריקי לעבודה, אבל שומדבר שמשטח מקומח, נחישות וחצי שעה במקרר לפני האפיה לא פתרו לחלוטין 🙂 אם יש לכם אגוזי לוז טחונים מראש ("קמח אגוזי לוז" – היש דבר כזה?) – לכו על זה, ואז לא תצטרכו לטחון את האגוזים, אבקת הסוכר והקמח בשלבים במעבד המזון 🙂 
beautifully sliced blue cheese and dark chocolate tart

עוד תמונת חיתוך חתיכית, אמנם בלי פטל אבל עם יופי

🙂 שנה חדשה טובה ומוצלחת שתהיה! 🙂

מודעות פרסומת
6 בספטמבר 2015

כחומר ביד הבלוגר – פוקאצ'ה ענבים וגורגונזולה

הרבה חומרי גלם זרמו בירקון (המממ… לא המנטל אימג' הכי טוב שהיה לפוסט) והרבה מי גשם ירדו על הפוסט בקיץ הזה, אבל הבלוג? הוא, מסתבר, נפל לתרדמת "חורף" קלה. עמכם הסליחה.

אבל מה?
תראו איזה יופי של פיצוי הפוסט סידר לכם:
מתכון בצק הפיצה האהוב עליו, שמבוסס על מתכון של עוגיו.נט (כמובן)
מגיע אליכם במשלוח ישיר עד הבית, כולל השפצורים של הפוסט וכמה רעיונות מופרכים, בנוהל 🙂

מפקצ'ים ונהנים

מפקצ'ים ונהנים

פוקאצ'ת ענבים

(מבוסס, כאמור, על מתכון בצק פיצה של עוגיו.נט. כי הרי ידוע שבצקפיצה ובצקפוקאצ'ה הם היינו הך)
(3 פוקאצ'ות נאות בגודלן)

חומרים:

  • 550 גר' קמח (אפשר לבן, ואפשר חצי לבן וחצי מלא – גם תופס ואפילו יותר טעים)
  • 360 גר' מים חמימים (זה קצת פחות משתי כוסות מדידה, אבל הפוסט מודה שמאז שאחיותיו האדירות קנו לו משקל מטבח הוא שוקל את הרכיבים למתכון הזה אז אין לו מידות מדוייקות)
  • 10 גר' מלח
  • 5 גר' שמרים יבשים (או 15 טריים, שלדעתו של הפוסט זה חצי חבילת שמרית)
  • 40 גר' סוכר
  • שלוק שמן זית
  • ענבים (הפוסט השתמש בענבים אדומים נטולי גרעינים)
  • גורגונזולה – 100 גרם בטוח יכסה אתכם מכל הבחינות
  • להגשה – מעט בלסמי מצומצם (לא חובה אבל כיפי)
בתנור עם הענבים שליייי!!! (וכן, זה ענבים. הפוסט לא התחיל לאכול עגבניות שרי או משהו, חלילה וחס)

בתנור עם הענבים שליייי!!!
(וכן, זה ענבים. הפוסט לא התחיל לאכול עגבניות שרי או משהו, חלילה וחס)

הכנה:

שמים את החומרים היבשים בקערה ומערבבים קלות.
מוסיפים את המים בהדרגה (עם ההוספה הראשונה של המים מוסיפים גם את שמן הזית. אפשר לערבב טיפה את הנוזלים עד היד ואז להתחיל ללוש) תוך כדי לישה, ולשים את הבצק עד שהוא גמיש ואחיד.
מכסים את הקערה ומתפיחים כשעה. הפוסט אוהב לשים מגבת נקייה על הקערה ואז לעשות לקערה כולה מסתור משמיכת פליז – הוא חושב שזה יוצר סביבה חמימה ונעימה בה הבצק יכול לתפוח להנאתו (במיוחד כשכל הבית קריר וממוזג ומר בצק דורש חום ואהבה…).

בנתיים אפשר לשטוף את הענבים ולחצות אותם ואפילו לפורר את הגורגונזולה לחתיכות בינוניות ולפירורים שיהיה קל לפזר.
לקראת סיום זמן ההתפחה של הבצק כדאי להדליק את התנור ולחמם ל-220 מעלות. הוא צריך להיות *חם* כשהפוקאצ'ות נכנסות!

"שלום, נעים מאוד, שמי גורגונזולה ואני השותפה החדשה שלכם"

כשהבצק תפוח ושמח אפשר לחלק אותו ל-3 חלקים, ולרדד כל חלק בתורו (על משטח מקומח) לעובי של כסנטימטר. תנו לעצמכם (כלומר, למערוך שלכם) להתפרע עם הצורה, כי עיגול מושלם זה לחלשים 😉
עכשיו – אם אתם אופים את הפוקאצ'ה בתבנית זה הזמן לשים את הבצק המרודד בתבנית, לפזר מעליו ענבים חצויים וגורגונזולה כאוות נפשכם, לטפטף מעט שמ"ז מלמעלה ולהכניס את התבנית-המלאה-בכל-טוב הזו לתנור החם.
אם יש לכם אבן פיצה (!) – הניחו את הבצק על האבן שהתחממה לה בתנור, פזרו בזהירות את התוספות (כדאי להוציא את האבן טיפה החוצה אם אפשר, אם – למשל – היא מונחת על רשת ולא על תחתית התנור) כאוות נפשכם, וכשמוכן – סגרו את התנור. הו, כה פשוט 😛

את הפוקאצ'ה אופים 10-15 דקות, עד שהיא משחימה מעט, התחתית מקבלת קריספ ואתם רואים שהענבים והגבינה נעשו כבר חברים טובים – ואז אפשר להוציא מהתנור, לזלף מעט בלסמי מצומצם (או לתת לכל אחד לזלף לעצמו כאוות נפשו, גם תופס) ולהגיש.
בתאבון! 🙂

מי רוצה ביס? (מסתבר שהפוסט.. אופסי!)

מי רוצה ביס? (מסתבר שהפוסט.. אופסי! 🙂 )

הערות, טיפים ורעיונות:

  • קמח: המתכון המקורי עשה שימוש רק בקמח לבן, אבל הפוסט מצא שהרבה יותר טעים לו (ולידוע) כשהבצק עשוי מערבוב של קמח לבן וקמח מלא, בערך חצי חצי. הוא עוד לא ניסה בצק שמבוסס בעיקר (או רק) על קמח מלא, אז הוא עוד לא ממליץ (פשוט מחשש שהפוקאצ'ה תצא כבדה מאוד).
    הבצק המלא נותן מעין מתקתקות עדינה ונחמדה + תחושת בריאות 😉
  • מרקם הבצק: הפוסט מעדיף שהבצק שלו יהיה מעט רך ודביק יותר, מאשר בצק שאינו דביק כלל. הוא מאמין שבצק שהוא קצת יותר "רטוב" (אבל לא נוזלי, כן? פשוט טיפה דביק עדיין) – תופח לו טוב יותר.
    מה זה אומר? לפני ההתפחה זה לא נורא אם הבצק שלכם עוד טיפה נדבק לידיים ולא מתכנס לו לכדור מושלם. מקסימום בעת הרידוד תוכלו לקמח.
  • הדלקת התנור: כמובן שאתם מכירים את התנור שלכם טוב יותר מהפוסט, אז פשוט תדאגו להדליקו מספיק זמן מראש. עדיף תנור שפועל ריק עוד כמה דקות מאשר פוקאצ'ה שנכנסת לתנור לא חם מספיק…
  • באשר לזילוף השמ"ז מעל: חדי העין שביניכם בטח הבחינו שאין זילוף על הפוקאצ'ות של הפוסט (הו לא!)
    חדי העין עוד יותר אולי הבחינו שלפוסט נשפך קצת הרבה שמ"ז על אבן הפיצה, אז הוא החליט להסתפק בזה 🙂 אבל מעט שמן על הפוקאצ'ה מלמעלה יוצר ביס עסיסי וטעים במיוחד, אז שווה לכם!
  • אבן פיצה: לפוסט יש, אז הוא משתמש בה והיא יוצרת לו אחלה של תחתית לפיצות ופוקאצ'ות,
    אבל אם אין לכם – גם תבנית זה טוב, אל דאגה!
  • מיקסר: המתכון המקורי השתמש במיקסר ללישת הבצק. הפוסט אוהב ללוש בצק בידיים (מוציא אגרסיות וגם נעים, היאח!), אבל אם בא לכם להשמיש את המיקסר שלכם – 8-10 דקות לישה אמורות להספיק 🙂
  • גיוונים:
    הפוסט חושב שלפזר כמה עלי ארוגולה טריים מעל הפוקאצ'ה האפויה יכול להיות כיפי ממש. לא היו לא בבית אז הוא לא ניסה, אבל נראה לו שהם יסתדר טוב עם כל שאר באי המסיבה 🙂
    ישמצב שגם עלי בייבי תרד לא יסרבו אם תזמינו אותם להצטרף…
    אם אתם לא אוהבים גורגונזולה אולי אפשר לפזר יחד עם הענבים מעט בצל סגול – הוא יעזור "לשבור" את המתיקות של הענבים ולתת עוד טעם מעניין.
    הבלסמי אינו חובה כלל וכלל, אבל הוא השתלב מגניב למדי עם הפוקאצ'ה- גם מבחינת הטעם וגם מבחינת המראה, אז אם יש לכם בבית – שווה לטעום לפחות איזה ביס עם זילופון.
  • פיצה:
    היות שמדובר בבצק פיצה, כמובן שאפשר להכין גם פיצה!
    למשל- להכין פוקאצ'ת ענבים וגורגונזולה אחת, שמנמנה ומושחתת, למנה ראשונה
    ואז עוד שתי פיצות..
    והנה לכם ארוחת ערב מושלמת!
    לפיצה כל מה שצריך זה: לרדד את הבצק דק יותר (אם אתם אוהבים פיצות דקות, כפי שאוהבים הידוע והפוסט), לפזר מעט רוטב עגבניות (עגבניות מרוסקות מפחית + מעט תבלינים וטיפה סוכר לשבירת החמיצות. אפשר לחמם כמה שניות במיקרו אם רוצים "לאחד" את הטעמים. אפשר, כמובן, גם לבשל רוטב מבעוד מועד…), כמה תוספות וגבינות לדעתכם ו… אומנומנום! 

זה ביס פרידה… אז בואי ואמרי "טעים לי מאוד, תודה"

וסתם שתדעו, הפוסט גילה שעם קצת לישה וקצת רצון-
לכל אחד מכם יכולה להיות ארוחת ערב שגעון!

בשיא הרצינות – 
מגיעים הביתה אחרי העבודה,
מתעסקים עם הבצק כמה דקות ואז שולחים אותו למנוחה של שעה
בנתיים הולכים לחד"כ/ לוקחים את הכלבלב לטיול/ שותים קפה/ מנמנמים
קצת ענבים וגורגונזולה (או רוטב מהיר וכמה ירקות חתוכים) – ויש לכם ארוחת מלכים מפנקת! נסו ותודו לפוסט אח"כ 😉

לעוד מתכוני ענבים שווים (גם המתכונים וגם הענבים!) גשו לכאן ותעשו חיים! 🙂

2 בספטמבר 2011

המזללה – ביקורת מסעדה

הפוסט רוצה לנצל את ההזדמנות שנקלעה לידיו, ועל כן, כיוון שהיה במסעדה חדשה (וככה"נ soon to be מהוללת) בתקופת ההרצה שלה – אתם תקבלו ביקורת מסעדות!!

אז הפוסט, תודות לכוחות המשולבים של אמו ואחותו שבאו אליו תלאביבה, ושל דודתו שטובה בלדגום מסעדות שוות ולהעביר המלצות הלאה לאנשים הנכונים, מצא עצמו במסעדת המזללה – מקום חדש יחסית שפתח לא אחר ממאיר אדוני.
אתם כבר יודעים על ומכירים את ההערכה העזה שחש הפוסט לשף אביב משה, אבל בטח אתם מתפלאים למה דווקא מר אדוני (שמי מכם שאינו זללן, או אפילו שהינו זללן, אך לא זללן מתעניין, לא מכיר כלל וכלל) זוכה להקדמה מפוארת.. אז תחילתו של הרומן-הקולינרי-מרחוק-עד-לאחרונה של הפוסט עם מר אדוני מתחיל בימי ה-QA של הפוסט, בהיותו גוזל הייטק עול ימים בחברת נחמד מערכות:
קודם כל- הפוסט אימץ לעצמו מספר מנהגים קלוקלים בתקופה זו. כיוון שהעיסוק ב-QA אינו מהדורשים את כלל יכולות העיבוד של המוח האנושי ראה הפוסט כי טוב וכי אפשר וניתן, ואף רצוי, לפתח תחביבים קלילים, עם עדיפות משמעותית לתחביבים שיכולים לטפח את עצמם בעיקר על בסיס אינטרנטי. אז הוא כבר סיפר לכם על ההתמכרות שפיתח בתקופה זו לבלוגי אוכל, התמכרות שממשיכה עד היום [ותכלס – ישמצב שהייתה בלתי נמנעת, בהתחשב בעובדה שהפוסט אהב לקרוא ביקורות מסעדות בערך ביום שהתחיל לקרוא עיתונים (מה מעניין שם? חדשות?? נתונים כלכליים?? לא! אוכל, כמובן!)]. אבל מכיוון שהפוסט הינו אדם מעשי- הוא לא יסתפק בבלוגים בלבד!! העבודה בהייטק סיפקה גם הזדמנויות לבלוס במסעדות המגניבות יותר שיש למדינת תלאביב להציע, ועם האוכל בא התיאבון- הפוסט החל לחקור ולחפש אחר המסעדות הטובות שיש לארץ החלב ודבש שלנו להציע. מחיפוש לחיפוש נתקל הפוסט בשם 'אדוני' שוב ושוב, במיוחד לאחר אזכורים של בישול עילית, חלוציות בבישול מולקולארי ואיכות. בנוסף לכך, כמעט כל יום נתקל הפוסט באח של אותו מר אדוני המהולל, שהיה לא אחר מהארכי-בוס המהולל של הפוסט! ולא רק מהולל, גם נחמד וסימפטי (שזו תכונה מרנינה בבוסים מהזן העילי ;))

היופי במזללה הוא העובדה שהיא אמורה להביא את מר אדוני לעם, או במילים אחרות- אוכל טעים במחיר שווה לרוב כיס. והיופי העוד יותר יפה הוא שהעסקית שלה באמת נשמעת כמו אחד הדילים המשתלמים והטעימים שאתה יכול לקבל בתמורה לריקון ארנקך: בתמורה ל-70-90 שקלים חדשים (תלוי באיזו מנה עיקרית תבחר) תקבל מנת לחם אחת ומנה ראשונה אחת בדמות מאזט [התפריט מעט מבלבל, יש לציין, וגורס שתקבל "שני מאזטים (כולל לחם)". מה זה אומר?? שתקבל 2 מאזטים וגם לחם או שהוא כלול כבר בשניים ולמרות שהבטיחו לך 2 מנות בעצם על אחת כבר סוגשל החליטו לך מראש?? עם זאת, ככל הנראה מדובר בנקודת חולשה שכבר הובהרה לצוות, כיוון שמיד כשהגיע המלצר הוא הסביר לנו שמדובר במאזט+לחם לכל סועד וסועדת]; בקבוק מים מינרליים פלצניים (אוויאן. ניתן גם לבקש סודה- לפורום הנוכחי זה הצליח); מנה עיקרית (יש מנה צמחונית אחת שלא מופיעה בתפריט וצויינה כשהפוסט שאל עליה. כיוון שהיא נשמעה טעימה הוא לא התרעם. הוא מקווה שהיא אולי תתגוון לה מפעם לפעם, כך שאם צמחוני כלשהו יראה כי טוב לו וירצה לשוב לעוד סיבוב- הוא יזכה לטעום דברים חדשים..); שתייה חמה ופטיפור. או לסיכום ענייני- דיל שנשמע סבבה לחלוטין, ומביא לך בעסקת החבילה גם פלצנות לאווירה (אוויאן) וגם קלוז'ר חינני ביותר ואף חיוני לרוב לארוח"צ- קפה ומשהו קטנטן ומתוק בצד.
רוב העסקיות שהפוסט נתקל בהן מימיו כוללות ראשונה ועיקרית, אולי גם סלט, וסטטוסו של הלחם (נמצא/ נפקד) תלוי במסעדה ובאופייה. אין ספק בכלל שגזרת הקלוז'ר לרוב נותרת אומללה וערירית, מקסימום קינוחים מוקטנים במחיר מיוחד לעסקיות. גם פה, במזללה, הם הופיעו, אך כיוון שהובטח פטיפור הם כבר לא הפכו למאסט אלא לבונוס..

אז ככה:
[הפוסט מבקש להתנצל מראש- מפאת העובדה שאין באתר של המזללה תפריט של עסקיות הצהריים, אלא רק תפריט ערב, ומכיוון שהפוסט הוא קצת סניל והרבה בלונדיני- הוא לא יוכל לספק לכם את השמות והתיאורים הרשמיים של המנות אלא רק את מה שמסננת זכרונו  והתמונות החגיגיות יאפשרו לו…]

ראשונות: משהו נחמד ומפתיע הוא שאמנם כבר החליטו בשבילך שאחת מהמנות הראשונות שתזמין תהיה לחם, אבל לפחות יש לך 2 אפשרויות לבחירה: לחם מחמצת לבן עם זרעי כוסברה חמדמדים (הם פלא קולינארי, זרעי הכוסברה האלה. במיוחד לדעת הפוסט- שאוהב אותם מאוד, אבל שונא(!!!) כוסברה) שמגיע עם חמאה ואיולי פלפלים, וחלת שום שמגיעה עם כלמיני ביצי דגים. הטריו ויתר על ביצי הדגים והחליט להתחיל עם חלת שום אחת ולחם אחד ולראות מה יוליד יום (או כמה מקום יהיה בבטן).

פה יש מקום לציין שהטריו הגיע לא מורעב במיוחד, ועל כן נינוח יחסית. הפוסט רואה את העניין כראוי לציון כי זה השלב בו התחילה המסעדה לבחון את גבולות הסבלנות האנושית. בראש ובראשונה – המלצרים. היה מלצר אחד שנדמה כיצור סימפטי אך מעט מפוזר. הוא זה שבחר להגיע לשולחן בתחילה על מנת להסביר על המנות ולהגיש את המים, ועל כן יצר את האשלייה שהוא גם יחזור. לאחר נסיון מאוחר יותר להסב את תשומת ליבו, שנענה ב"שנייה, אביא את המים לשולחן הסמוך ותיכף אתפנה אליכם", התגלה אצלו חשד לסניליות מתקדמת, כיוון שהוא לא הגיע לשולחן מאז ועד עולם… אבל אל דאגה- יש מלצרים בשפע והיה מי שידאג לענות על השאלות ולהביא את האוכל… לו רק האוכל היה מגיע. בין הזמנת המנות לבין הגעת חלת השום חלף פרק זמן משמעותי למדי. עלתה האפשרות שמנות הלחם שהיו מיועדות להגיע לשולחן הכבוד נשלחו לשולחן אחר בטעות [אנשים שצריך להרוג #9363: אנשים שמגיעים אחרייך למסעדה, מזמינים אחרי שאתה הזמנת – ומקבלים את האוכל שלהם לפנייך], אבל הפוסט לא חושב שזה באמת תירוץ. לאחר שהגיעו מים עד נפש (כמה מים אתה כבר יכול לשתות? תנו קצת לחם הבית לנשנוש!!) והפוסט הלך למר-אחראי-משמרת (או לפחות למר-חולצה-מכופתרת-בזמן-שכל-השאר-לובשים-סתם-חולצות-שחורות) להגיד לו שהלחם עדיין מבושש לבוא – הגיעה חלת השום. היא הייתה טעימה עד מאוד – מן בריוש חמאתי ונהדר שמעליו מפוזרות חתיכות שום קטנות ומקורמלות (אפקט מתוק-חריף כיפי למדי) – והסבה הנאה ליושבי השולחן, רק חבל שהיא הגיעה לבדה, ללא הלחם, ולכן רובה נאכלה ללא כל ממרח (כיוון שכאמור- ביצי הדגים הוגלו מן השולחן מבעוד מועד). כשנשאלו המלצרים אודות לחם המחמצת שהחמיץ את כל האקשן הם טענו שבדיוק נכנסה עוד נגלה לתנור וייקח קצת זמן. אחרי קצת הרבה זמן ועוד 2 שולחנות שקיבלו לחם- הגיע סופסוף הלחם המיוחל, עם האיולי והחמאה המובטחים.

בגזרת המאזטים הפגיזה השלישייה עם בחירה בצבעוניות בריאה ואפופת גבינות:
סלט של סלק עם גבינה כחולה שהיה מעולה. סלק זה טעים, יש לומר אף טרנד טעים (סלק סלק כמנה ראשונה הוא כמעט מאסט במסעדה שרוצה שיתייחסו אליה ברצינות, כך מסתבר), והשילוב שלו עם הגבינה הכחולה היה טעים. מה שכן, מי שמתקשה להתמודד עם גבינות ריחניות עם עורקי עובש- כנראה לא יוכל להתמודד עם יותר מפירור-שניים של הגבינה.. (ואל דאגה – הפוסט ישמח לבוא לנשנש את מה שיישאר ;))

סלט ירוק עם ארטישוק, קרוטונים וריקוטה שהיה טעים ועדין. מלבד שם שום סוררת וחריפה (אך טעימה! שום זה אחלה :)) אחת הסלט הזה היווה קונטרה נחמדה לעוקצנות הגבינה הכחולה ממקודם.

ופלפל שושקה, שהגיע עם טפנד זיתי קלמטה, צלפים ממולאים בחרדל, גבינת פטה ושיני שום רכות וטעימות. קודם כל, הפוסט מודה שזיתי קלמטה הם כנראה הזיתים האהובים עליו. מאז שנתקל בהם כמעט בטעות הוא חושב שהם צריכים להיות פסגת שאיפותיו של כל זיתינוק שאך נולד, כך שהטפנאד שבה אותו די מהר. בנוסף, הצלפים היו שוס, כיוון שהפוסט מזמן לא אכל צלפים, בטח שלא מגודלים כמו אלה, ובטח ובטח שלא ממולאים בחרדל! הפלפל היה טעים ונחמד, ובסך הכל מדובר במאזט חגיגי ומלא טעמים מגניבים.

מה שכן, גם המאזטים החליטו לדפוק "איחור אופנתי" והגיעו אחרי פרק זמן שגם לאדם לא רעב בכלל נראה כנצח. הפוסט רואה לנכון לציין שהישיבה במקום הייתה נחמדה מאוד, בין היתר כיוון מדובר בחלל גדול ומואר שנעים לשבת בו. מכיוון שמדובר היה גם בארוחה במסגרת יום של שיטוטים אפשר היה להנות מהישיבה הממושכת והנינוחה, אבל אין ספק שהיא הייתה ממושכת מדי. מה גם שארוחה עסקית שכזו לא תתאים כלל לאנשי עסקים, שסדר יומם לא מאפשר להם ישיבה של כמעט-שלוש-שעות לארוחת צהריים אחת.. ודבר נוסף: כסאות העץ היו רחבים ונוחים, מה שהנעים את הישיבה, ארוכה ככל שתהיה. אבל במהלך הארוחה התגלה החסרון המשמעותי של עגלגלותם הרחבה של הכסאות- אם אדם אחד רוצה לקום מן השולחן לרגע – מי שיושב לידו חייב לקום איתו. אין דרך לזוז בלי להזיז איתך חצי שולחן..

עיקריות: האחות לקחה בורי צלוי בגריל שהבטיח להגיע על "לחם אבוד". הוא הגיע על עגבניות, חציל וג'בטה, ואפילו קצת מוצרלה. והיה טעים, לפי הדיווחים. הפוסט רוצה לציין שלמיטב ידיעותיו הקולינריות- לחם אבוד הוא פרנץ' טוסט. מה לעשות שהצרפתים לא יקראו ללחם המטוגן שלהם "טוסט צרפתי", אז הם בחרו בשם שמעיד על הפואנטה (עושים פרנץ' טוסט מהחלה של אתמול, לפני שתינפח את נשמתה..). הג'בטה הייתה אחלה, אבל לא ממש מטוגנת. יותר מטוסטסת קלות. אבל ניחא.. מה גם שהמלצרית הסבירה מבעוד מועד, לתמיהתה של האחות אודות אותו לחם אבוד (כשיש מנה שמגיעה עם לחם אבוד– זה אומר שהלחם יגיע, או שלא יצליח למצוא את דרכו לצלחת?), שכוונת התפריט היא ללחם קלוי.. מבלבל, אבל טעים. זה מה שחשוב, לא? 🙂 
האמא הלכה על מנה של כבדי עוף על פולנטה ופטריות יער, עם אספרגוס ומרווה. הפוסט צמחוני כבר שנים רבות ולרוב הוא מעדיף להעלים עין מהבשרים השונים שנקלעים לסביבתו. הוא נוקט בגישת ה"כל אחד יאכל מה שטוב לו ואני אדבוק בצמחונותי הנלבבת ולא אחטט בצלחות לא לי". אבל הוא חייב להודות שיש משהו במנות האלה של פולנטה ופטריות יער שנשמע מפתה מאוד.. והיה משהו במנה הזו שנראה מפתה לא פחות 🙂 המנה נאכלה בהנאה ודווחה כטעימה ומעניינת.

הפוסט, כיאה לצמחוני, הלך על האופציה היחידה שהייתה (שכאמור- לא צויינה בתפריט. עניין מפתיע קולינרית, להיות צמחוני- בד"כ כן יהיה לך מה לאכול, אבל לעיתים תיאלץ לשאול ולברר על הנושא כי הוא לא יצויין בשומקום, ולהיות פתוח להצעות..) – פסטה רחבה (ככל הנראה מדובר בפפרדלה) עם אספרגוס, פירורי בריוש, חמאה ופרמז'ן. ברוב הפעמים שהפוסט הולך לאכול פסטה הוא נמשך לפסטות ברטבי שמנת כבדים, עדיף עם איזו גבינה עזת טעם (וריח..) שתימס לה בפנים (ע"ע הפסטה-גורגונזולה מדיווח המסעדות הקודם..) ואין ספק שהמנה הזו הפתיעה אותו – היא הייתה טעימה מאוד, מספקת, לא כבדה מדי אבל מאוד משביעה, ותכלס? כיפית. אספרגוס זה מעולה, ופירורי בריוש על הפסטה שלך זה קונספט שהיה חדש לפוסט ומצא חן בעיניו.

ולסיום… נבחרו ספל קפה לאמא ותה לפוסט. האחות העדיפה לשתות עוד מים. הבחירה בתה התבררה כמגניבה ביותר: לשולחן הגיע קומקום תה קטן אך מכובד ביותר, מלא במים חמים (עם נענע- שהוצעה ע"י המלצרית וצורפה בחום) ולידו שישיית תיונים מאחת הסדרות היותר מתוחכמות של ויסוצקי. הפוסט יכול היה לבחור לעצמו את התה שבו ליבו חפץ (אמרטו ושקדים, ארל גריי ופרחים כחולים, וכו' וכיו"ב) ולשתות עוד ועוד, עד שייגמרו המים והמקום בבטן. הבחירה בקפה התבררה, למרבה הצער, כאומללה במקצת. הפוסט מודה שהוא קצת סנוב של קפה. והוא קיבל את זה מאמא שלו… הקפה לא היה מוצלח בעליל, וחבל :(.

בטרם הזמנת השתייה החמה בהתה שלישיית הפלא בתפריט הקינוחים וניסתה להחליט אם בא לה משהו מתוק ורציני יותר לסגירת פינת ה"טעים לי בבטן". במסגרת בהייה זו נשאלה המלצרית אודות קינוח שנשמע מסקרן. למרבה הפלא (לא באמת מפליא) אותו קינוח הגיע לשולחן – על חשבון הבית. מדובר היה בטרקוטת שוקולד מריר וקולי פטל, ולצדה קרם קפה וקצפת קרמל. ואם נתרגם את זה לעברית מדוברת: לשולחן הגיע עציץ חרסינה פעוט, שככל הנראה נקרא טרקוטה בפי העם, בו נאפה פונדנט שוקולד טעים עד מאוד. בפונדט התנוססה לה בגאון פיפטה קטנטנה ומלאה ברוטב פטל. [בפיפטת-פטל שכזו כבר נתקל הפוסט באחד ממסעותיו האקלייריים עם ר' היקרה, ומאז הוא מאוהב ברעיון. השילוב של שוקולד מריר+פטל טרי וחמצמץ הוא באמת מוצלח ביותר והפיפטה מאפשרת לכל אחד להפטיל כראות עיניו את השוקולדה שלו. יפה!! :)]. ליד העציץ נח לו ספל קפה קטן ובו קרם קפה חביב עד מאוד ומעליו הר קטן וחינני של קצפת שהוגדרה בדיוק-מושלם ע"י האחות כ"יש לזה טעם של קרם ברולה!". לדעתו של הפוסט מדובר בקינוח נחמד מאוד וטעים. אמנם לא מדובר פה בהמצאת הגלגל או בביצת פברז'ה (מי מעמיד פנים שהוא מעודכן במאסטר שף, מי?), אבל שוקולד טוב זה תמיד התחלה טובה – בטח ובטח כשמשדכים לו פטל, וגם הקפה והקרמל-קרם-ברולה שימחו לבב גרגרן (כלומר- את ליבו של הפוסט..).

עם זאת, הפוסט הרגיש שמשהו חסר לו. אמנם יש מי שיראה את ההשגה הזו כקטנונית משהו, אבל בכל זאת: עסקית הצהריים הבטיחה לכל סועד 2 מנות ראשונות, מנה עיקרית, מים, שתייה חמה ו… פטיפור. אז נכון – היה קינוח חינם. וזה נחמד. אבל הפוסט חושב שאם הבטחתם משהו- תקיימו אותו. על כל הכלול בו. ואם אתם מרגישים צורך לפנק את הסועדים שלכם (בין אם כי הם משכמם ומעלה ובין אם כי ההתנהלות שלכם כנותני שירות טעונה שיפור) זה צריך להיות כ*אקסטרה*. ולא במקום.

לסיכום- הפוסט בסך הכל נהנה והיה לו טעים. וגם מאוד נעמה לו החברה 🙂
עם זאת הוא חושב שהשירות הוא חלק מאוד חשוב מהחוויה הכללית שאתה יוצא איתה ממסעדה, ועל כן- כדאי, ראוי ורצוי ללטש אותו עד למקסימום האפשרי.

28 ביולי 2011

ויהי בוקר, ויהי ערב.. ויהי אוכל!

בהמשכיות מתבקשת לפוסטים הקודמים, שכמו תמיד נועדו לבחון את ה-drool-resistance של המקלדת שלכם, הפוסט מביא לכם את החוויות הקולינריות האחרונות שגרמו לו לשמוח שיש לו בלוטות טעם:

לפני זמן מה יצא הפוסט לטיול פסאודו-משפחתי בצפון הרחוק (ולצערנו- הלא קריר). אי אז, בין רכבל לבין היכרות עם מגוון מגניב ביותר של ציפורים, נערכה גם ארוחה במסעדת 'פוקצ'ה בר', אי שם מעבר לאופק (ליד קריית שמונה).
מכיוון שהפוסט הוא צמחוני, הרי שהוא בעייתי, כך יטענו רוב שוכני כדור הארץ, וככל הנראה גם רוב האנשים שמכינים אוכל… מירב המסעדות נוהגות להותיר איזה שעמומון או שניים (או לחילופין, מנה טובה ומושקעת – אבל אחת ויחידה) כמנה צמחונית בתפריט, ולחשוב שבכך הן פתרו את הבעיה.
[א. יש מסעדות שטורחות להשקיע גם בצמחונים, גם כשהן משרתות את הקהל הרחב ולא רק את אוכלי הזרעונים-שלא-חוממו-מעבר-לארבעים-מעלות (*אהמ*בודהה בורגר*אהמ*). מסעדות כאלה הפוסט מעריך!
ב. למשל, אם נבחר להעמיק את הדיון בסוגייה החשובה הזו לרגע קט: פסטה עם פטריות. זה יכול להיות טעים, אבל רק אם תשקיעו בזה. זה שתכתבו בתפריט "פסטה קזרצ'י ברוטב שמנת עשירה עם פטריות כמהין, שמפניון, יער, פורצ'יני ופורטבלו" ותגרמו לצמחונים להזמין את המנה רק כדי לגלות שמדובר בפסטת ביסלי-גריל-מעוך עם זרזיף שמנת, גירודי פטרייה וניחוח-כמהין-ללא-כמהין – לא מקדם אותנו לשום מקום!]
הפוסט רגיל להתנהגות נפשעת שכזו, ולכן הוא בד"כ בודק תפריטים ומתכנן תכנונים. הפעם, כיוון שהבחירה לא הייתה בשליטתו, הוא החליט להיות ספונטני ולאלתר עם מה שיש. לאחר כמה טיולים של המלצרית החביבה אל המטבח ובחזרה (כדי לוודא אם מותר להכין מנה זו או אחרת נטולת רצח זה או אחר) זכה הפוסט לזלילה שכזו:
פוקאצ'ות שמנמנות, רכות וטעימות (התחלה טובה- את שמה המסעדה הצדיקה..)
חציל בטחינה – אחד הטובים שיצא לפוסט לטעום, לנשנש ולבלוס ללא מעצורים, למרות שנטעמו כבר לא מעט חצילים בטחינה במהלך חייו הקולינריים של הפוסט, כולל חצילי-חופש-בטחינה-אתיופית.. מסקנות מרחיקות לכת: מלח גס זה אדיר.
פסטה בשרימפס, גבינה כחולה, שמנת יין לבן ואגוזים, ללא שרימפס – נכון, גבינה כחולה זו כבר התחלה טובה כמעט לכל דבר אפשרי (הפוסט שקל לשנייה לומר "חוץ מלקינוח אולי" אבל תכלס, פירות וגבינה כחולה הם שידוך שנעשה בגנעדן ככל הנראה..), ושמנת-יין-אגוזים הם שילוש שמבטיח טובות, אבל אין ספק שכל מה שהיה לפוסט לומר, אחרי שסיים לנקות את הצלחת מכל טיפת רוטב, זה "מממממממממ…"
ובסוף, למרות שהוא היה מפוצץ ושבפעם הראשונה בחייו הציע לוותר (!!!) על קינוח, התפתה הפוסט לטעום מכמה מטעמים ומגדנות שהוגשו לשולחן בכל זאת. היו שם שטרודל תפוחים סימפטי, פנה קוטה קרמית ו-ונילית שהייתה מספיק שווה בשביל שהפוסט ייקח עוד כפית או שתיים (למרות שהוא אנטי-ג'לטין), וגולת הכותרת: קינוח מסקרפונה ופירות יער, שהיה בעצם ענן קרמי, סמיך, עשיר ומופלא של מסקרופנה שבתוכו מרחפים להם פירות יער חמצמצים, קצת פסיפלורה, וטוויל שקדים קראנצ'י אחד (המון שקדים, הרבה סוכר, לא מעט חמאה ותנור. נום :)). לפעמים שווה להגיע עד קריית שמונה!

בהזדמנות גרגרנית אחרת נטל עמו הפוסט את הידוע ולקח אותו לדאבל דייט של שמנמנים עם האחות ובעלה הכבר-לא-כל-כך-טרי במעוז קולינרי, המתקרא על שם נהר בצפון-­­מזרח-ארה"ב למרות שהוא בעצם במרחק יריקה מקניון איילון.
הארוחה התחילה בשתייה דווקא, כי האחות המליצה על הלימונדה. מסתבר שיש אנשים שחושבים שניתן לחדש לשתייני הלימונדה (ולא, לא ע"י הוספת צבע ורוד לחגיגה), כי הלימונדה המופלאה ביותר שטעם הפוסט מימיו הייתה באותו ערב, והיא הכילה גם וניל וג'ינג'ר!!!
אחרי הלימונדה הגיעו גם קוקטיילים מגניבים, כי מה טוב יותר מקצת אלכוהול שיעזור לך להתמודד עם כמה שהכל כלכך טעים? 😉
לסיפתח הוזמן לחם. הוא היה טעים. כ"כ טעים, עד שרק כשנשארו ממנו 2 חתיכות קטנות הגיעה הרביעייה למסקנה שחבל מאוד שלא נשאר קצת יותר ממנו, כדי לספוג את הרוטב המופלא של המנה הראשונה.. והיא, חברים, כבודה במקומה מונח. מחבת ובה פטריות עסיסיות ועלי תרד, ששחו להם ברוטב אלוהי. האמת? הרוטב היה כ"כ טעים גם לשוכני השולחן הקרניבורים, עד שהועלה החשד שהוא מכיל מרכיבים שיגרמו לפוסט לשקול להמיר את דתו הצמחונית למשהו שמאשר את הרוטב הזה, אבל! הפלא ופלא, זהו רוטב צמחוני לחלוטין וגאוני בכל רמ"ח איבריו (האם גם לרטבים יש רמ"ח איברים??)
אחרי כל זה, בזמן שהצד הגברי של השולחן זלל סטייקים גדולי מימדים ויקרי כיס, חלקו הפוסט והאחות ניוקי ממולאים ריקוטה. א. ניוקי זה אחלה. ב. ניוקי ממולאים ריקוטה זה אחלה בחלה. ג. ניוקי ממולאים ריקוטה ברוטב של שמנת, דלעת וגרעיני דלעת (לקראנץ'!) זה נום!!!
וקינוחים.. הו וודאי שהיו קינוחים!! כשהפוסט והאחות תחת קורת גג אחת, שנייה לפני שהיקום collapses into itself – יש קינוח!! 🙂 אז היה קרם ברולה, מאסט בכל ארוחה של הצד הזה של המשפחה.. הוא היה מעולה לחלוטין. אין לפוסט מספיק סופרלטיבים כבר, כי באמת היה לו טעים לאורך כל הארוחה, אבל בתור מי שהתנסה כבר בהכנת קרם ברולה בימי חלדו, במגוון כלים וכמויות, ואפילו מחזיק ברשותו ברנר חגיגי לשריפת הסוכר (כן כן, עד כדי כך מגניב הוא הפוסט!) – זה היה קרמי, עשיר וט-ע-י-ם בטירוף! ולא שינתה לו עובדת הפלצנות (הוא נקרא "קרם ברולה חופשי" ולא כי הוא מוכן מביצי חופש, אלא כי הוא לא מעוצב בכלי קיבול, כמו בדרך כלל) שאפפה אותו.. במקביל אליו הגיע קינוח ליים קפוא, שאמנם המתין קצת בצד עד שהכפיות התפנו מהברולה, אבל הגיע על עוגיית שוקולד ששטה לה במרק תותים. קודם כל, זה המקום לציין לטובה את הידוע, שביקש, ואת המלצרית וצוות המטבח, שנענו לבקשה להוסיף כמה דובדבנים למנה, כי הפוסט אוההההההההההב דובדבנים!!!
[למורה של הפוסט לתיאטרון מכיתה י': אם אתה קורא את זה, הפוסט מאוד מקווה שהוא הצליח להעביר את הרגש שלו במילה "אוהב". אחרי שבמשך שנה שלמה ניסית להדגים לנו שיש "אני אוהב אותך" אוהב ו"אני אוהב אותך" כועס, הפוסט מקווה שהוא הצליח להפנים את זה מספיק על מנת שיוכל להביע אהבה כנה ואמיתית – לדובדבנים לפחות – גם בכתיבה].
אבל מעבר לדובדבנים, שהיו קוריוז נחמד ביותר, המנה הזו הייתה שילוב מוצלח ביותר של שוקולד מתוק-מריר עם חמיצות של פרי.
נרשמה באסה אחת בארוחה הזו. אחרי שני הקינוחים האלה הוחלט שלארבעה אנשים שנהנו כ"כ לא מספיקים שני קינוחים בלבד (ש-מ-נ-מ-נ-י-ם אינדיד) וששווה להשקיע בעוד אחד. פה הגיעה החלטה אסטרטגית מצערת למדי, שהתגלמה בדמותו של פאדג' שוקולד. לכאורה ועל נייר התפריט זה נשמע כמו קינוח שוקולדי ומושחת. בפועל התברר כי מדובר במדבר סהרה יבשושי ומר. לא מריר, מר. מקור לנחמה התגלה באגוזים המקורמלים שפוזרו בצלחת ונאכלו כולם עד אחד, ובקצפת והגלידה שהגיעו כליווי ולוקקו עד תום, בעוד חצי מדבר נשאר מיותם בצלחת. הפוסט רואה לנכון לציין שהוא אוהב שוקולד מריר, ואף נמנה על חבורת הפסיכים שחושבת שלאכול שוקולד מריר עם 85% מוצקי קקאו (ו-90% מרירות) זה אושר גדול ובילוי לגיטימי, ולא טירוף חולני. אבל בכל זאת מה שהיה שם בצלחת לא ראוי להתקרא פאדג' ולא ראוי לקנח ארוחות שוות במיוחד..

ולקינוח, וכדי שלא תישארו עם טעם מר בפה (סטיגידיש!) – הידוע גילה לפוסט מקום קטן, קצת פלצני אבל טעים בטירוף. הקונספט הוא מנות קטנטנות ולא יקרות מדי (מוכר וידוע, כמובן. זה בעצם טאפאס מגניבים), שיוכלו לתת לך ארוחת טעימות מגוונת ומפתיעה בלי לקרוע לך את הכיס בדרך לשדוד את הכלייה שלך. בפעם הראשונה שביקרו שם הם זכו לחוות את הפלא של "גבינות מסריחות הן המכסה לסיר שקורא לעצמו פירות" (אירוע שכפי שיכולתם להבחין כבר, בוודאי – השפיע על הפוסט). הפעם הם החליטו, למרות שבלוטות הטעם של הפוסט דרשו את שלהן וארגנו מחאה כמעט בסדר הגודל של מחאת האוהלים, לטעום דברים חדשים. היה שם קרפצ'יו סלק מגניב למדי – פרוסות דקיקות וסגולות לחלוטין של סלק, פסים ירקרקים של רוטב פטרוזילה (צריך לאהוב פטרוזיליה בשביל זה, אבל האפקט של הצבעים היה גאוני) וקצת גבינת עיזים להרגעת בלוטות הטעם המוחות. אחר כך הגיעו להם פלפלים קלויים  שלוו בגבינת עיזים מטוגנת. (כן – הפוסט אוהב גבינות :)). ולקינוח בחרו הפוסט והידוע בשוקולד. ולא סתם שוקולד – מוס שוקולד חם, שהתגלה כמעדן שוקולדי ומושחת. אכן בטמפרטורה חמימה ויותר נוזלי ממוס-אוורירי, אבל טעים ודקדנטי.  בנוסף הם קיבלו גם מיני צ'ורוס ברוטב קרמל לנשנוש, כנראה כי היין שלהם בושש לבוא. אמנם הפוסט גילה שהיחס שלו לצ'ורוס זהה למדי ליחס שלו לסופגניות (אויש, שמן), אבל מכיוון שעד כה הוא לא טעם את המאכל המגיע מארץ אבותיו (הוא רבע ארגנטינאי!!! באמת!! לכן הוא יודע להכין אלפחורס ;)) הוא התייחס לאירוע כהזדמנות פז וניקה את קערית רוטב הקרמל עד שהבהיקה..

18 ביוני 2011

הפרק השלישי במסע לחיפוש האקלר המושלם!

בזמן שאתם נחתם לכם על זרי הדפנה של החפשנות, הפוסט זכה להגשים משאלה ו.. לצאת לפרק השלישי במסע לחיפוש האקלר המושלם!!!

אין ספק שהבלוג, ביתו ה(כבר לא כל כך)חדש של הפוסט, הוכיח את היתרונות הגלומים בו כאשר עלמה יקרה שלחה מייל בתגובה לעלילותיהן הקודמות של הפוסט ור', ובו טענה אותה עלמת החן כי בבאזל יש פטיסרי צרפתי ובו אקלרים מצויינים. אי לכך ובהתאם לזאת, ובהתחשב כי זו הפעם הראשונה בה הובטח סיכוי לא מבוטל להגשמת מטרת העל של ר' – אקלר שוקולד – הוחלט קבל עם ועדה שיש לפנות את הלו"ז ולהשתנע לעבר באזל!

מכיוון שהפוסט מצא עצמו משוטט בבאזל מספר ימים לפני שעת השין המיוחלת, הוא ערך מחקר מקדים קצר וגילה כי ישנו בית קפה המכנה עצמו פטיסרי בצד א', וכי יש מקום קטון וצנוע המתכנה פטיסרי אף הוא, בצד ב'. מחקר זה סייע לבניית תוכנית העבודה המדוקדקת:
קודם כל נערכה גיחה קטנה לבית הקפה, שהתברר כיותר בית קפה וכפחות ופחות פטיסרי. האם גם לבתי עסק יכול לצמוח אף ארוך על שקרים?? ואם כן, היכן ממוקם אותו אף?
הגיחה המאכזבת הובילה לצעידה נחושה ונרגשת לעבר הצנוע. מסתבר שהצניעות מחביאה פטיסרי צרפתי לעילא ולעילא, שמאכלס בתוכו צמד צרפתים חביבים (שקצת התפלצו כנראה לראות שיש אנשים ביקום שמסוגלים לכלות כל כך הרבה סוכר בשעות לא קונבנציונאליות כמו 10:00 בבוקר..). ועם הפרנקופיליה הגיע האושר. בראש ובראשונה נמצאו אקלרים! רף ההתרגשות הגיע כבר לטווח האדום. היו שחששו כי ר' תאבד את עשתונותיה ותפצח במחול לוהט לכבוד הממצאים, אך חשש זה התבדה במהרה כשהתברר שר' הינה נערה פרקטית, וככל נערה פרקטית- כשהיא רואה אקלר היא מבכרת לאכול אותו. J אז אקלר שוקולד אחד הגיע לשולחן. לפוסט, שמעולם לא טעם אקלר (אך ידע שזו פחזנייה שהתחפשה!!), התגלה כי מילוי השוקולד מזכיר מעט פודינג סמיך. הפוסט מודה ומתוודה שהוא ציפה יותר לגנאש ופחות לפודינג, אבל אין לו תלונות. מה גם שעם האקלר הגיעה לשולחן גם עוגת אגסים ושוקולד. כיוון שהפוסט אינו דובר צרפתית, אך ר' יודעת ללהג בחינניות, הוא הופתע לגלות דבר שר' כבר גילתה בשיחתה עם גברת פטיסרי – לא היה מדובר בעוגה המבוססת על אגסים ועל שוקולד. לא לא. לפי הפרשנות של אותו גנעדן צרפתי קטן ונסתר, "עוגת אגסים ושוקולד" משמעה בצק מוספג במעין תמצית אגסים ובאלכוהול (התחלה טובה!) ומעליו שכבה מכובדת של מוס שוקולד מריר, עמוק ומטריף. בשביל הגראנד פינאלה נוספו להם גם פרוסת אגס מסוכר ופיסת שוקולדה מוזהבת לקישוט במרומי היצירה.
אחרי מנוחה קלה, מאבק עם יונה היסטרית וכוס מים, מצא עצמו הצמד חמד מהרהר במנה שנייה. איזה מזל שר' והפוסט חולקים שגעונות משותפים חשובים ביותר, ולכן לאחר כמה דקות של חשיבה הגיעה ההחלטה שהייתה ידועה וברורה לכולם- הר של פירות יער על קרם שקדים. מיי. הו. מיי!

משום מה ומסיבה לא ברורה לעין, הפוסט חשב לעצמו שעכשיו – אחרי שוקולד, אגסים ופירות יער – זהו הזמן המתאים לספר לר' על רוגלעך החלווה המופלאים ביותר שהוא מכיר (תודות לאחותו, שהתברכה בכשרון שלא יסולא בפז לאיתור תופינים שווים במיוחד). אחרי תיאור קצר אך ממצה של בצק נמס בפה ממנו מתפרץ מילוי חלווה מתוק, כנראה שההחלטה ההגיונית ביותר הייתה קינוח לארוחת הבוקר המזינה!
[מה שכן, מפאת שמירה על רמות הסוכר בדם, הוחלט שאותו קינוח יגיע לאחר צעידה קלה]
מפה לשם, ומבאזל לבניין המאה, התברר שרוגלעך חלווה יש בשפע, וחוץ מהם יש עוד כמה דברים ששווים טעימה… אז נלקחה צלחת טעימות קטנ-טנ-טנ-טנה אל השולחן, שכללה:
בריוש אוורירי, ממולא פסטו וגבינת עיזים (1. כי צריך ללמוד לחלוק),
בואיק (היחיד של בואיקוס..) –גבינתי ונימוח,
וצמד רוגלעך אפופי הוד והדר. וחלווה. (כי עם כל הכבוד – מי שאוכל לבד אוכל יותר. ובהגיעך לסוגיית הרוגלעך אין ספק ש"אוכל יותר" זה מה שבאמת חשוב!!).

רק מלקרוא את הגיגיו הפוסט נהיה שוב שבע..
לא נותר לו אלא לאחל לכם תקופת מבחנים פורייה ומלאת רוגלעך!
(המלצות יינתנו על פי דרישה 😉 )

1 בינואר 2011

לונדון חלק ה', או – סיומה של הסאגה

המלון בו שכנו הידוע והפוסט ראוי בעיקר למילת התואר "זול". כמובן שלמילה זו יש משמעויות רבות, משני צידי השיקולים- מצד אחד זול זה טוב, כי הם סטודנטים, וסטודנטים הם קצת כמו קיבוצניקים: מטרתם בעולם הינה בכי ונהי תמידיים ורצופים על העובדה שאין להם כסף. כך העולם נוהג וכולנו כבר השלמנו עם זה. ואם המלון זול הרי שזה מפנה תקציב למטרות שניות במעלה, כמו אוכל. ממ.. נו טוב.. ושופינג.

מצד שני, ובמיוחד במקרה דלהלן, כנראה שהמשמעות הנוספת של המילה כרוכה בחדרי מקלחת המשותפים לקומה שלמה, בעלי נטייה מענינת להתפרק, להישבר, להיסתם ולהיות די מגעילים באופן כללי.

(** הודעה למי שטייל עם הפוסט, למשל, בארה"ב [*אהמ עילית אהמ*] : ה-shower shoes זכו לקאמבק מטורף!!! **)

בנוסף, לפחות אחד מחדרי המקלחת האמורים אחז בפיצ'ר נוסף ומרנין במיוחד: חלון עיקש, שסירב להיסגר (אלא אם גיבורים הכניעו אותו בעזרת גליל נ"ט ריק). לא לסגור שירותים שמשמשים קומה שלמה זה חכם ואף חיוני, הפוסט מבין זאת. לא לסגור חלון אחרי מקלחת חמה בלונדון הלא-ממש-חמה-בכלל זה סוגשל מתכון לדלקת ריאות (כן. הפוסט באמת פולני.)

מסקנה: כשאתם מטיילים עם חברים והכל בסבבה: לכו על זול ויעיל. כשאתם מטיילים בזוג ודברים כמו לחפוף-ראש-כדי-שהשיער-יריח-נורמלי-כי-אתם-ישנים-באותה-מיטה: לכו על קצת פחות זול.

מה שכן, אל תדאגו יותר מדי לידוע ולפוסט (ולשיערו של הפוסט..).  ביום הטיסה שלהם חזרה מלונדון ( 😦 ) הם נעזרו, כזכור, בשירותיה של חברת תעופה שוויצרית (שעוצרת בציריך).

אז מסתבר שהשוויצרים מדייקים מאוד בשעה בה יש לסגור את נמל התעופה שלהם. לעומת זאת עבור זמני טיסות הם כנראה משתמשים בשעונים שמיוצרים בסין, כי הטיסה איחרה בשעתיים (כן- היה גשם. לא- גשם זה לא תירוץ. כבר יצא לפוסט להמריא בגשם).

התוצאה: הגעה לציריך באותה הדקה בה הייתה אמורה טיסת ההמשך היעודה להמריא לת"א. אך, אויה! המטוס המריא, שדה"ת נסגר, ועל הידוע והפוסט נגזר לבלות לילה בציריך.

השתלשלות העניינים הרגשית הלכה בערך ככה:

1.       לחץ אטומי מאי הגעה בזמן לארץ. מירב הלחץ נבע מן העובדה שאי הגעה לישראל היא גם אי הגעה למקום עבודתו המרושע של הפוסט, שגם ככה רגש וגעש כי הפוסט העיז גם להסכים לאחותו להתחתן וגם להסכים לעצמו לטוס לחו"ל, ובגלל זה הוא לא יכול היה לעבוד שבוע וקצת (בעבודה של משמרות.. אהמ..). יתר הלחץ נבע מהתרוצצות בשטחו של שדה תעופה סגור ולא מוכר, אחרי אדם שטען בתוקף ובחביבות שהוא פה כדי לעזור לנו, אך משום מה פיתח נוהג היעלמות כל עשר דקות.

2.       תחושת רוגע פושה באבריו של הפוסט בעקבות:

  • השגת הכרטיסים החלופיים למחר + כרטיס שיחות בחינם משדה"ת שכמובן שלא נעשה בו שימוש.
  • סימוס נמרץ לכל אנשים הקשר בארץ (כולל לבוס של העבודה המרושעת, שהיה בלתי מרושע ורק דרש שוקולד..).
  • איסוף המזוודות ומציאת האוטובוס שיביא אותנו אל המנוחה והנחלה – המלון ששוריין בעבורנו, המרוחק כשעה (!) משדה"ת.

3.       שמחה וששון, לכל ילד בלון!!!

טוב. אז לא בלון. אבל חדר במלון עסקים 4 כוכבים!

כן כן, אותה חברה שמגישה שוקולד שוויצרי טעים בטיסות גם טרחה לשכן את הידוע ואת הפוסט (ועוד כמה אנשים שהיו בדרך לארץ/ ליוון..) במלון לא רע בכלל. זה התחיל בדלפק קבלה עם סחלבים ופקיד מחוייך (השעה הייתה אחת בלילה, זה לא היה כזה מובן מאליו..) שחילק מפתחות לחדרים והפציר בנו לשתות מים מינרליים מכוסות שוט מגניבות ולנשנש פירות. מיד לאחר מכן הגיע החדר, שמלבד העובדה המרנינה שהוא סיפק אופציה נהדרת לחפיפת שיער (…), כולל מגבות ענק מפנקות ונעלי בית פיקטיביות, הוא הכיל גם מיטה רכה עם שמיכה ענקית. וליד כל כרית- שוקולד בצורת לב.

אמנם היו להם רק 6 שעות במלון הפלא, אך הן כללו גם ארוחת בוקר והפוסט והידוע ניצלו היטב את השהייה המפתיעה בשוויץ. מלבד מקלחות שיגרמו לכל ישראלי מצוי לרוץ לחסכם שלו וללחוש מילות הרגעה באוזנו, גם נרשמו טעימות ונשנושים של כל דבר שהיה אפשרי בארוחת הבוקר (והיו די הרבה אפשרויות. מלבד הבנאליה של חביתה, לחמים, ריבות וקורנפלקסים, שהיא תמיד נחמדה אבל כבר פחות מרגשת, היו הפתעות מרנינות כגון מאפי בוקר שהריחו שוויצריים במיוחד, מיץ אננס, דייסה, וגולת הכותרת – גבינות. לא גבינה לבנה וקוטג' וגבנ"צ פושטית, אלא גבינות שאפילו צרפתי מן המניין לא היה מתנגד לקנח איתן ארוחה רנדומלית. אושר על צלחת!)

מרגע שעלו השניים על המטוס והתחילו במסע המופלא הביתה, הם הבינו שמלבד חווית הפינוק המופלאה שהם זכו לה לעת ליל, הם זכו לבונוס נפלא לא פחות: במקום טיסת לילה אפלולית, משמימה ועייפה הם זכו לטיסה באור יום, עם נוף מרהיב של עמקים, הרים מושלגים (שלווווום אלפים!) ואגמים נסתרים מתנוצצים בשמש 🙂

ולסיכום- תקנאו, כך הפוסט ירגיש טוב עם עצמו 😉

 

 

 

 

~~~ תמה ונשלמה ההרפתקה בלונדון ~~~