Posts tagged ‘בירה’

21 באוקטובר 2012

Don't Panic! – מדריך נבוכים לסטודנט הפוטנציאלי באוניברסיטת תל אביב

שלום וברוכים הבאים לשנתכם הראשונה כסטודנטים כאוניברסיטת תל אביב!

הפוסט, כבוגר שנה שלישית מן המניין (ותיכף בוגר תואר. המממ… הרשו לו לפרוק כל עול לרגע: נה נה בננה!), ישמש לכם כמדריך בתחילת דרככם הפתלתלה לעבר התואר המיוחל.
אז… שנתחיל?

הדרך שלנו מתחילה קצת לפני שתתחיל שנת הלימודים הראשונה שלכם [הידעת? לפחות למיטב ידיעתו וזכרונו של הפוסט תאריך תחילת שנת הלימודים מתאחר משנה לשנה. א. האם ניתן לפתח פה תיאוריית קונספירציה אודות הקשר שבין תאריך תחילת שנת הלימודים, ההתחממות הגלובלית ולוח השנה של בני המאיה? ב. האם זה אומר שאת השנה השלישית לתואר שלכם תתחילו קצת אחרי חופשת חנוכה?]:

אמנם כבר הלכתם ליום הפתוח והקשבתם למגוון הסברים שונים, משונים ולא ממצים. מי מכם שהתמזל מזלו אולי אפילו זכה להירשם לייעוץ קצר וחינמי שיעזור לו להחליט לגבי עתידו האקדמי. כך קרה לפוסט לפחות, והוא חש בר מזל אינדיד, עד שהגיע הקטע הזה:
"אה! אני רואה שסימנת פה התעניינות במדעים… בתחום של עבודה עם אנשים… ובניהול. מעניין מאוד. מממ… מממ… מממ… תוכל להיות… מורה למדעים! אה רגע, רשמת גם ניהול? אז תוכל להיות מנהל בית ספר למדעים!"
WORD

ואמנם כבר נרשמתם לחוגים שרציתם, הרשמתכם התקבלה ואולי אף זכיתם להגיד יפה שלום למשכורת של שלושה חודשים (מלצרים ובייביסיטריות) או של חודש אחד (פליטי היחידה שמחלטרים ב-QA) וקיבלתם פיסת נייר שטוענת שאתם סטודנטים באוניברסיטת תל אביב.וויהי.
אבל הפוסט רוצה להתרכז ביום המיוחד והחגיגי שכל חוג עורך לתלמידיו העתידיים קצת לפני פתיחת השנה. נקרא לו יום עיון (הפוסט סנילי, אז הוא לא באמת זוכר את המינוח הרשמי. סניליות היא סממן של שנה שלישית! ;)). אותו יום עיון טומן בחובו שפע של אפשרויות להנעמת תוארכם העתידי (תפגשו בו את מי שעוד כמה ימים תצטרכו לבקש ממנו טיפקס ושדכן, אז כדאי שתהיו נחמדים), של הפתעות (בירה ב-10 שקל? בירה ב-10 שקל!!! אגב, זו אכן הכנה מתאימה לעתידכם כסטודנטים מן המניין. במיוחד אם אתם מתכוונים להיות סטודנטים לניהול מן המניין. לאגודת הסטודנטים, ובמיוחד לחבריה שגם לומדים ניהול, יש נטיה בלתי מרוסנת לחלק בירה במחירים שנעים מחינם ועד 15 ש"ח במגוון אירועים מזדמנים. שבוע ראשון ללימודים? בירה. יורד גשם? בירה. היה אתמול מבחן? בירה. יום החפרפרת? בירה!!) ושל משפטים שיכולים לעצב את עתידכם (למשל, ביום העיון של החוג לניהול אליו הלך הפוסט הוא זכה לשמוע דמות-בכירה-למדי-לעניות-דעתו-של-הפוסט-היה-זה-מי-אם-לא-ראש-החוג-עצמו מבטא קבל עם ועדה את מחשבתו הלא כמוסה כלל שתואר ראשון בניהול זה מיותר לחלוטין, ואין מה לעשות עם זה אחרכך).

ועכשיו – כמעט ומתחילים! כבר קניתם מחברות (טוב, שנוררתם קלסר עקום וכמה דפדפות מהמשרד), סידרתם קלמר (= גנבתם את העט של מוזס בפעם האחרונה ששילמתם שם באשראי) וקניתם תיק (באמת קניתם! גם חתיך, וגם עם מקום רך ומרופד ללפטופ. אמנם קשה יותר להעתיק נוסחאות וגרפים עם לפטופ, אבל- היי- יש פייסבוק, ואפשר לרכל כל השיעור על התספורת של המרצה עם מי שיושב לידך.. על הוול שלך!).
לא נותרה לנו כל ברירה והגענו אל השלב הבלתי נמנע: הבידינג!!!

כןכן, הגעתם לאחד השלבים החשובים במערכת-יחסי-האהבה-שנאה-שנאה-שנאה ביניכם ובין האוניברסיטה: מערכת רישום לקורסים בשיטת המכרז!
לפני שנתחיל במשימה שלשמה נתכנסנו (רישום לקורסים. מפתיע, הא?) נבלבל אותך עם מספר הודעות לא רלוונטיות:
ועכשיו, כשאתה כבר פחות בטוח בעצמך ובמה שאתה אמור לעשות פה – נפחיד אותך עם מגוון איומים! למשל:
וכמובן, כמה הצהרות שיגרמו לך לתהות אם כבר הגעת לגיל בו כדאי להתחיל (לשכור עו"ד):
וסתם, בשביל הכיף, הצהרה על שעות לימוד מתוכננות + אזהרה על עושק עתידי צפוי שנובע מהן:
מיד אח"כ תישלח למסך המפחיד מכולם- רשימה כמעט אינסופית של קורסים, במליון מסכים בזה אחר זה (אף פעם לא תדע כמה פעמים תיאלץ ללחוץ על "דף הבא"..). כמובן שהקורסים שאתה מעוניין בהן יופיעו בפיזור מרשים שידרוש ממך לעבור על כל הדפים, להגיע לסוף, למצוא שם רבע קורס שאתה מעוניין בו ולסמן אותו, ואז לחזור אחורה בדילוגים כדי ללקט לך ממבחר הקורסים שמשום מה הצליחו להסתתר להם די טוב כשעברת על הרשימה בפעם הראשונה. כיף!
טוב- עברת את פרעה (או לפחות את ארוחת ראש השנה ואת ההתחזות לאושפיז בשביל לשמח דודים רחוקים כ"כ עד ששמעת עליהם רק בערב חג שני), תעבור גם את זה.
עכשיו הגעת סופסוף לחלק החשוב מכולם- חלוקת הנקודות.
כסטודנט מן המניין אוניברסיטת תל אביב רוצה בטובתך ועל כן היא מחלקת לך נקודות חינם!!! אמנם רוב מה שהן נותנות לך זה תקווה קלושה והרבה תסכול, אבל – חינם זה חינם!
כמובן שגם על נקודות חינם הפוסט יכול להתלונן. נכון? נכון!
זה מתחיל מזה שבניהול נותנים המון נקודות לבידינג של סמסטר אחד (וזה איכסה- כי צריך לעשות בידינג הרבה יותר פעמים..)
אבל לעומת זאת, בפסיכולוגיה, חוג בו עושים בידינג פעם אחת בלבד בשנה, מתקמצנים בנקודות. מה זה אומר? שאמנם נחסכים לך מפח הנפש, תהומות הייאוש ותלישת השיער לקראת סמסטר ב (שכמובן שהבידינג של סמסטר ב תמיד נופל שנייה וחצי *לפני* שאתה מסיים עם המבחנים של סמסטר א), אבל שמצד שני אתה נאלץ לבחון את גבולות המתיחה האפשריים של מספר מצומצם של נקודות על פני הרבה יותר מדי קורסים פופולריים.
[הידעת? נקודות לבידינג אינן מסטיק!]
אבל מה שהפוסט באמת רוצה לחלוק איתכם, כאנשי סודו,
כלומר- הדבר שלשמו התכנסנו כאן כולנו,
הוא הטיפ הטוב ביותר שקיבל בנוגע לבידינג (הקרדיט וזרי הדפנה לאחות ההו-כה-יעילה!):
העברת נקודות ידנית!
שורו, הביטו וראו:
הסוד נחשף...
אם תבחרו את מה שמסומן בעיגול אדום וחגיגי תוכלו ליצור לכם מבוך פתלתל וחביב של העברת נקודות לפי בחירתכם!
מה זה אומר?
בעיקר שעות של הנאה בהרכבת מסלול מכשולים שנועד למנוע ממערכת הבידינג, תפלצת מרושעת שכמותה, להציב אותך בקורסים על פי ההגיון הפנימי שלה בלבד,
כי בעזרת העברת נקודות ידנית יהיה בידיכם הכוח לשלוט בחיית הבידינג! (המממ… לפחות קצת..)
או במילים אחרות: אתם תוכלו להחליט מהו סדר העדיפויות של הנקודות שלכם, וכשמדובר בלא-כל-כך-הרבה-נקודות, ובזמנים קשים (עבור הפוסט תקופת הבידינג תמיד היוותה זמנים קשים, תכלס…) – גם זו נחמה!
🙂
ובכן, שנת הלימודים מתחילה לה בקול תרועה וכל שנותר לפוסט זה לאחל לחייל בהצלחה, בעודו מצחקק מתחת לאינשפם שלו (אמנם גם לעבודה צריך לקום מוקדם, אבל עדיין…)
וברוח יום הכיפורים שהיה לא מכבר הפוסט מבקש להתנצל:
על שהוא נעלם לנצח נצחים
ועל שהוא מנפנף בפרצופכם עם סיום התואר שלו 😉
מודעות פרסומת
12 בדצמבר 2010

לונדון חלק ב', או – יש אירועים בחיים שגורמים לך לחשוב שהגיוני להיות בעליה של משקפת

בירות היו חלק מרכזי בטיול. אחרי מחקר מעמיק נדמה כי הבריטים חיים על גלונים של תה ופיינטים של בירה. כל זה נועד, כמובן, לאזן את כמויות השמן שהם צורכים בכל בוקר (ובמאמר מוסגר- ארוחות בוקר בריטיות, עניין שהידוע פיתח חיבה עמוקה עד כמעט אובססיבית אליו, הן בעיקר שמן, מנוקד בקצת ביצה, בשר ושעועית ברוטב עגבניות. הפוסט זכה לטעום אחת צמחונית ויכול לומר שזו אטרקציה משעשעת, אם כי סלט והמון גבינות זה כנראה הליווי המועדף עליו. אם כבר בביצים מטוגנות עסקינן). עניין משעשע שראוי לציון הוא שלפעמים התחלפו המשקאות הללו בסדר יומם של צמד החמד. לא, הם לא שתו בירה לארוחת בוקר, אבל היה לפחות פאב אחד שבגלל שהמטבח בו נסגר עברו השניים מתוכנית א' (2 ספלים מהבילים ויאללה לישון) לתוכנית ב' (שני פיינטים אנגליים ומגניבים שכדאי לנסות) בלי להתלונן יותר מדי. היו גם בירות-צהריים, שזה גם להיט וגם מגניב, כי שותים אותן בעמידה מחוץ לפאב, ליד לונדונים שבטח חושבים לעצמם "הא…. בירה של צהריים לפני שאחזור למשרדי המשמים.. כמה חבל שיש פה תיירים שלבושים מזעזע שיהרסו לי את כוס הגאווה הלונדונית שלי..".

בתחום הבירות נרשמו גם מספר תגליות מפתיעות:

  • יש גינס רד. יש לה טעם שגורם לך לחשוב שזו אכן בירה אדמונית סימפטית, ועם זאת החיך שלך צועק על התת מודע שלך שברור שעדיין מדובר בגינס. זה היה טעים.
  • בירה אנגלית זה ממש סבבה.
  • בירה אוסטרלית, מסתבר, זה גם ממש סבבה, ואפילו יותר סבבה כשזה מוגש קר מאוד. בירה, אבל מרענן כמו.. טוב- כמו כוס בירה קרה מאוד באמצע מדבר. הפוסט שקל להכניס פה דימוי שקשור לספרייט, אבל הגיע למסקנה שמי שלא מכיר את חיבתו האובססיבית משהו לספרייט יחשוב שאולי מדובר פה בהמעטה מערכה של הבירה הנידונה. וחבל.
  • הידוע יכול להשתכר!  🙂

האנשים להם צריך הפוסט להודות על הטיול המהולל הינם ללא ספק חברי להקת מיוז. הם בתומם החליטו להופיע בוומבלי, והידוע, לא כ"כ בתומו, החליט ללכת לשם ולקחת דווקא את הפוסט איתו (יי!).

וומבלי זה אצטדיון. הוא די ענק יש לציין. די מאוד ענק. מסוג הדברים שגורמים לך לחשוב שלהיות בעליה הגאה של משקפת איננו רעיון מטופש יותר מדי. בנוסף, מעצם היותו אצטדיון הוא צוייד באוכלזבל. הפוסט כמובן נזכר, ללא יותר מדי ערגה, בחוויית הבייסבול ראשונה והאחרונה שלו שכללה בעיקר מחשבות כמו "אלוהים המשחק הזה נמשך כבר ארבע שעות. כל מה שהשחקנים עשו עד כה יכול להסתכם בקצת יותר משום דבר. כל מה שהצופים עשו עד כה יכול להסתכם באכילה של כל אוכלזבל אפשרי באינטרוולים של רבע שעה. מיי הו מיי". במשך השעתיים הראשונות של המתנה להופעה שתתחיל כבר הצליחו הידוע והפוסט להתגבר על כל דחף רגעי לרכישת מה מן הדברים שניצבו בדוכנים הרבים שהקיפו את האיצטדיון האינסופי, אבל בסופו של דבר, הפוסט מודה ומתוודה שהגיע שלב בו ערימת נאצ'וס סינטטים ברוטב גבינת פלסטיק נראה כמו פסגת שאיפותיו. הוא הסתפק בהמהום. הידוע נכנע לנקניקייה.

כיאה ללהקה במעמדה של מיוז היו שלושה מופעי חימום. שניים מהם כללו כלמיני בחורים רנדומליים. למי אכפת. אבל השלישית שעלתה לחמם היא לילי אלן. את השם לא זיהו הידוע והפוסט בתחילה, אבל אחרי כדקה וחצי של שיר לא כ"כ מוכר עם ארומה מאוד מוכרת הבין הפוסט כי מדובר באותה בחורה מגניבה ששרה על בחור שנימוסיו הבריטיים המצויינים לוקים בחסך אחד: אין הוא מסוגל לספק אותה. לא פייר. לא פייר בכלל. ובכן בשלב זה פחות או יותר שם הפוסט לב לעובדה מרנינה במיוחד- לא רק שהבחורה הזו משעשעת וששיריה גורמים לך לזמזמם בחיוך- היא גם שרה עם מבטא!!! גאון. היא פשוט גאון. שירה עם מבטא בריטי זה כמו כוס תה עם חלב.. ורקיק!

אחרי שפיסת הגאונות הראשונה הסתיימה הגיעה גולת הכותרת של הערב. הפוסט חושש שאין הוא מהמסוגלים לתאר את החוויות האודיטוריות של השלב הזה של הערב אז הוא יתמקד בויזואליות: היו שם מליון אורות. אביזר הכרחי בכל הופעה. משהו כמו חוטיני מנומר שמציץ מהג'ינס עבור פרחה. אבל מלבד האורות נרשמו גם במה קטנה נפרדת שידעה להתרומם ולרדת; סולן עם חליפה שעשוייה כולה מקליפה ענקית של כדור מראות; דגלנים (?!?); פלאשים של אנשים מהקהל שהשתלבו בהרמוניה מוחלטת במוזיקה; בלון ענק שנראה כמו צפלין, הגיח מקצה אחד של הבימה, שייט לו לאמצע, הטיל לוליין הזוי שביצע תרגילי אקרובטיקה תוך שהוא נתלה מחבלי ענק, וחזר (הצפלין והלוליין כאחד) אל מקומו שמאחורי הקלעים.

ואם עוד לא נמאס לכם עד כלות מלשמוע חוויות מהופעה בה הפוסט היה ואתם לא (נה נה בננה וכו' ושות') אז הריהו לבשר לכם שסיומו של המופע היה מעין אפיזודה מתמשכת של הפסקות ארוכות מדי בין השירים של ההדרן. מה שגרם ללא מעט אנשים לפספס כמה וכמה שירים שווים, ולפוסט ולידוע לשמוע שיר אחד שווה מבחוץ, בעודם בוהים במערך המשטרתי המפואר שניצב סביב לאצדיון בפריסה חגיגית.

וזה היה קצת כמו עוגת שכבות: שכבה ראשונה של שוטרים. שכבת שנייה ונרחבת יותר (כנראה שזה קצת הפוך מעוגת שכבות.. תלוי בנקודת המבט 🙂 ) של שוטרים. ועוד מספר לא מועט של מעגלים הולכים ומתרחבים של שוטרים על סוסים (!). יש מצב שזה יותר מפואר מכל מערך משטרתי שראה הפוסט מעולם, כולל זה של איזו מכונית מסתורית של איש חשוב שעשתה פעם פקק מרגיז בצומת גלילות..

פן תרבותי נוסף של לונדון הינו הצגות. כל מי שהיה בלונדון/ יהיה בלונדון/ הווה בלונדון מדבר על ללכת להצגה.

הידוע והפוסט החליטו לנצל את ההזדמנות וללכת להצגה שסיקרנה את הפוסט כבר שנים מספר, מאז שראה פרסומות שלה בטיימס סקוור- Wicked!

אז כמובן שכיאה לישראלים טובים הם עשו את מירב המאמצים למצוא כרטיסים מוזלים.

וכמובן שכיאה ליקום הם גילו שבמקום של הכרטיסים הזולים (לסטר סקוור) אין הנחות על וויקד,

שאם אתה מגיע חצי שעה לפני ההצגה לנסות את מזלך- יישארו רק כרטיסים ביותר מ-60 פאונד (תכפילו ב-6, וזה עוד בזמנים טובים..),

ושאם אתה מגיע בבוקר של ההצגה ומשיג את הכרטיס הרצוי והזול ביותר שיש לאולם ויקטוריה להציע לך- תשב בשורה האחרונה (שזה משהו כמו בגובה של קומה וחצי לפחות מעל הבמה, תכלס).

אז הם הלכו לוויקד. וישבו בשורה האחרונה. וראו הכל נורא מרחוק ונורא בקטן, אבל בכ"ז מספיק טוב. ונהנו. מאוד אפילו. וחזו באיש מוזר שהגיע לבד וישב לידם, לקח את המשקפת שנמצאת ליד כל מושב באדיבות האולם וה-1 פאונד שתכניס למה שמחזיק אותה, נע וזע בסוגשל אי נוחות כל המחצית הראשונה של ההצגה עד להפסקה, ואז הלך ולא חזר. הוא והמשקפת איתו.

~~~ תם ונשלם חלק ב' של ההרפתקה בלונדון ~~~