כחומר ביד הבלוגר – פסטה לקינוח לכבוד האחד באפריל!

הפוסט לא הכין לכם מתכון בכלל!
סתאאאאאאם, אחד באפריל 😉

כבר שנים שהפוסט בלונדיני לא באמת מנסה למתוח את חבריו באחד באפריל,
וכבר שנים (אותן שנים כנראה…) שהוא נהיה קצת חשדניסט כלפי חדשות מרעישות במיוחד שמגיעות דווקא בתחילתו של חודש אביבי זה (נישואים פתאומיים, פרידות לא הגיוניות (סטטוסים בפייסבוק זה קל), ושאר אירועי-חיים מאותגרי תזמון), ובו זמנית עוקב אחרי ה"מתיחות" הצפויות והמשעשעות של גוגל ושאר חבריהם.
תכלס – האחד באפריל בדרך כלל היה עבור הפוסט יותר פוטנציאל לשעשוע מאשר התעסקות ישירה.

אבל – הנה הגיע פרויקט כחומר ביד הבלוגר והחליט לגרום לפוסט להשתעשע קצת יותר ברצינות השנה 🙂

האתגר החודש היה ליצור משהו מתחום הקונדיטוריה או האפיה עם פסטה!
היו בלוגרים שפירשו את האתגר לכיוון יצירת מנות המתחפשות לפסטה, והיו מי שהעדיפו לעבוד עם פסטה ליצירת מנות חדשות… והפוסט, מרוצה מאוד מהעובדה שלאחרונה קיבל מכונת פסטה כמתנת יומולדת מפנקת במיוחד –
החליט ליצור את הפסטה שלו בעצמו ולעשות ממנה קינוח שמתחפש למנת פסטה סטנדרטית! 😀

הרעיון הראשון שעלה לפוסט במוחו (הדי קודח, בואו נהיה כנים לרגע) היה לזניה:
במקום רוטב בשמל – קרם פטיסייר צחור
במקום רוטב עגבניות – ריבת פירות יער חמצמצה
ובמקום עלי פסטה סטנדרטיים – פסטת קקאו שתוסיף קצת מרירות ותשלים טעמים.

מי חתיך?

דיון מרתק עם יקירת המדור (הי מארינקא) הביא לגילוי מרגש שלגיברת יקירת יש פנטזיה על רביולי חמאת בוטנים ממולאים בטראפל שוקולד מריר. מה עשה הפוסט? ניסה גם את זה 😀

הו שלום לכם!

התוצאות הצדיקו להעניק לכם את המתכון ללזניה במלואו, אבל הפוסט, כמו הפוסט, יספק לכם גם מידע רלוונטי על הרביולי, במסגרת מסורת מתכוני הבונוס 🙂

לזניה לקינוח לכבוד האחד באפריל

(תכלס תלוי בכם :))

חומרים:

לפטיסייר: (כמות זו של פטיסייר תוכל להספיק לכ-4 מנות אישיות של לזניה, 5 אם אתם יעילים בחלוקת משאבים)

• 2 חלמונים
• 25 גרם קורנפלור
• 60 גרם סוכר
• 250 מ"ל חלב
• 1/2 מקל וניל

לריבה:

• פה אתם יכולים להשתמש בריבה מוכנה שאתם אוהבים (עדיפות לריבה אדומה – אם אתם הולכים על עניין התאמת הצבעים), יודעים שהיא איכותית (ניתן להרגיש את הפרי) ומבחינים בחמצמצות בטעמה – שימוש בריבה מאוד מתוקה יניב מנה מאווווווד מתוקה
• אם אתם רוצים להכין ריבה בעצמכם, הפוסט יכול לספר שהוא הכין ריבה מהירה מתותים ופטל שהתקרבו לסוף חייהם:
  הוא השתמש בסוכר במשקל חצי ממשקל הפירות (למשל- 400 גרם סוכר על 800 גרם פרי), הוסיף מעט מקלות וניל יבשים שיוסיפו טעם, מיץ מליים אחד קטן ומעט ג'ינג'ר מגורר. את כל העסק הוא בישל על להבה גבוהה יחסית – כדי להשיג הסמכה מהירה ולשמר כמה שאפשר את טעמי הפרי – עד להסמכה, ואז העביר לצנצנות מעוקרות.

לבצק הפסטה: (הכמות לבצק פה היא הכמות המינימלית האפשרית לבצק פסטה. הפוסט מאמין שמכמות כזו יוצאות כ-4 מנות אישיות, אולי חמש – חושו חופשי להכפיל כאוות רצונכם ולהתאים כמויות פטיסייר)

• 80 גרם קמח
• 20 גרם קקאו
• 1 ביצה, טרופה

הכנה:

בהנחה שהריבה שלנו כבר מוכנה, בין אם היא קנויה או ביתית (ומוכנה מבעוד מועד) – מתחילים בהכנת קרם הפטיסייר: בקערה חסינת חום טורפים יחד חלמונים, קורנפלור וסוכר. בנתיים מביאים את החלב והוניל לסף רתיחה בסיר (טיפ: אם תערובת החלמונים מסרבת להתערבב ולהתאחד חושו חופשי להוסיף כף-שתיים מהשמנת לפני החימום – זה יעזור "לשחרר" את החלמונים ויקל על הטריפה – ולא יפגע בענייני איזון טמפרטורות).
כשהחלב כמעט רותח מוסיפים ממנו מעט, כמה כפות בכל פעם, לתערובת החלבונים וטורפים במהירות. כשמתאחד מוסיפים עוד כמה כפות, כך עד שכשליש מהחלב מעורבב עם החלמונים.
שופכים את תערובת החלמונים אל הסיר עם שאר החלב ומחזירים אל האש תוך טריפה מתמדת, עד שהפטיסייר מסמיך.
את הפטיסייר המוכן מצננים לטמפרטורת החדר (וטורפים אותו מעט כל כמה דקות – על מנת למנוע היווצרות קרום). כשהקרם צונן מעבירים אותו לקופסה אטומה ולשעה לפחות למקרר.

לפני בניית המנה טורפים מעט את הפטיסייר הקר כדי להחזיר לו את מרקמו ומעבירים לשקית זילוף עם צנטר לבחירתכם (הפוסט בחר בצנטר משונן).

בצק קקאו מהמם במכונת פסטה שווה

להכנת בצק הפסטה שוקלים קמח וקקאו לקערה נוחה ללישה ומערבבים את השניים יחד לתערובת אחידה יחסית.
יוצרים גומה קטנה בתערובת הקמח ושופכים אליה את הביצה. לשים עד לבצק אחיד.
פה זה הזמן לומר שבצק פסטה אמורים ללוש כך שכל פעם מוסיפים מעט מהקמח אל הביצה ולשים, מוסיפים ולשים – עד שכל הקמח נטמע. בכמות כזו קטנה של בצק זה קצת מצחיק לנסות לעשות את זה, אבל זה עובד 🙂
כשהבצק מוכן עוטפים אותו בניילון נצמד ונותנים לו לנוח בטמפרטורת החדר כחצי שעה.

מי מוכן להתבשל ברותחין?

אחרי שהבצק נח לו בנוחות אפשר לשים סיר מים על האש ולהביא לרתיחה, ובנתיים לרדד עד אין קץ:

אם יש לכם מכונת פסטה זו ההזדמנות לשלוף אותה 🙂
הפוסט חייב להודות שהבצק הפתיע בקלות העבודה איתו כי הוא לא דרש הרבה מאוד קימוח וכמעט שלא נדבק למכונה. זה בצק שיצא יותר יבש ממה שהפוסט מכיר מבצק הפסטה הסטנדרטי שלו (אולי בגלל הקקאו), אבל דווקא בעת הרידוד הוא היה מאוד נוח ומתחשב. 
בקיצור: עם מכונה מעבירים את הבצק כמה פעמים על רמה 0 (מעבירים, מקפלים ומעבירים שוב). כך משיגים את האלסטיות של הבצק ומקלים על התהליך. אח"כ מעלים בהדרגה את הרמה עד שמגיעים לעובי הרצוי. עבור הלזניה הפוסט הגיע לרמה 6, שהניבה בצק דק למדי שלא משתלט על הקינוח, אבל עדיין מורגש בביס. מי שמעדיף לזניה פחות "צ'ואית" יכול להגיע לרמה 7 או 9 – רק תיזהרו מהידבקויות!
אם אין מכונת פסטה יש לרדד את הבצק דק ככל שניתן.
מהבצק המרודד קורצים עיגולים או מלבנים (אם חושקים במנות אישיות). ניתן גם להכין דפי לזניה מלבניים גדולים יותר ולסדר את הקינוח בתבנית מרכזית, אבל הפוסט חושב שזה יותר קינוח של מנות אישיות.

שחייה צורנית בסיר מבעבע

את העיגולים/ מלבנים מבשלים במים רותחים (לא להתבלבל ולהוסיף מלח למי הבישול!) כ-7-10 דקות, מוציאים מהמים ומניחים על צלחת על מנת שיצטננו ויתייבשו קצת.

לבניית הקינוח מסדרים שכבות של עלי לזניה מבושלים וצוננים, זילופי פטיסייר יפים וריבה לפי הסדר המועדף עליכם לבניית לזניה 😀
בתאבון ובהצלחה 😉

קלוז-אפ חגיגי

 

הערות, טיפים ורעיונות:

• אז… כן – מדובר במתכון הרפתקני משהו 😉 אבל לא מאוד מסובך.
  בתכלס הפוסט היה מרוצה מהתוצאה ומעניק לקינוח את התואר "משעשע וטעים!" 
  
• חושו חופשי לשחק עם הכמויות ועם גיוונים – לפי טעמכם ומוחכם הקודח!
  מה שכן- הפוסט ממליץ לשמור על איזון טעמים – הקקאו מוסיף מרירות ועומק והריבה מוסיפה רקע חמצמץ – ובלעדיהם זה לא היה מספיק מעניין 🙂

אומנומנום!

ואם אתם עדיין מעוניינים ברביולי חמאת בוטנים במילוי טראפל, להלן מסקנותיו של הפוסט ומתכון בונוס:

הפוסט רצה במקור להכין בצק פסטה שבו חמאת הבוטנים *תחליף* את הביצה, אבל זה לא ממש הצליח לו. 
בצק שהוא הכין עם חמאת בוטנים בנוסף לביצה יצא עמיד ואפקטיבי, אם כי משום מה קצת יבש ולא הכי קל לעבודה.
עם זאת, הבצק התנהג יפה מאוד בבישול, ואם תדאגו להדביק את קצוות הרביולי כמו שצריך ולשמור על שלמותו של הבצק (בלי סדקים ושברים) – תוכלו לקבל כיסון חמוד עם טעם חמאת-בוטנימי עדין ומילוי של שוקולד נוזלי ועמוק! 🙂

רביולי חמאת בוטנים ושוקולד – הוראות הכנה

• לטראפלס: לתוך 80 גרם שמנת מתוקה חמה ממיסים 160-170 גרם שוקולד מריר (הפוסט השתמש בשוקולד 72%). מקררים את התערובת לחצי שעה במקרר ואז ניתן לעצב כדורי טראפל בעזרת כף גלידה קפיצית – התערובת עדיין נוזלית אבל סמיכה יחסית, וזה מקל מאוד על העניינים 🙂
  את כדורי הטראפל מקפיאים עד להכנת הרביולי – כדי שיהיו קרים ככל שניתן לפני הבישול.
• לבצק: הפוסט ערבב בעזרת קצות האצבעות 3 כפות חמאת בוטנים לתוך 100 גרם קמח. לתערובת הפירורית שהתקבלה הוא הוסיף ביצה ולש עד לבצק אחיד-אך-מעט-מתפורר, ונתן לבצק לנוח לכחצי שעה.

• ליצירת הרביולי: מרדדים את הבצק במכשיר פסטה (לדרגה 6), או בעזרת מערוך ליריעה דקה מאוד. קורצים עיגולים בעזרת קורצן/ חותכן/ כוס.
  באמצע כל עיגול מניחים טראפל קפוא. אם כף הגלידה שלכם מייצרת כדורי טראפל גדולים מדי – אל תהססו לחתוך אותם בעזרת סכין. זה מאוד קל כשהכדורים קפואים!
  מרטיבים בעזרת מעט מים את כל ההיקף של עיגול ומדביקים את הקצוות זה לזה (לצורת חצי עיגול). 
  מוודאים שההדבקה אטומה וחזקה.
  מבשלים את הרביולי במים רותחים כ-7-10 דקות, מוציאים ומייבשים מעט – וזוללים!
  ניתן לקשט בדובדבן אמרה ומעט סירופ – זו תוספת מאוד נחמדה לטעם 🙂 🙂 הפוסט בטוח שגם תותים טריים יתקבלו פה בברכה 🙂

מי רוצה ביס?

 

מעוניינים בעוד מתכוני פסטה מגניבים לאללה? 😀

בברכת "מי שאשכרה מכין – חובה עליו לשתף" 🙂 🙂

Don't Panic! – מדריך נבוכים לסטודנט הפוטנציאלי באוניברסיטת תל אביב

שלום וברוכים הבאים לשנתכם הראשונה כסטודנטים כאוניברסיטת תל אביב!

הפוסט, כבוגר שנה שלישית מן המניין (ותיכף בוגר תואר. המממ… הרשו לו לפרוק כל עול לרגע: נה נה בננה!), ישמש לכם כמדריך בתחילת דרככם הפתלתלה לעבר התואר המיוחל.
אז… שנתחיל?

הדרך שלנו מתחילה קצת לפני שתתחיל שנת הלימודים הראשונה שלכם [הידעת? לפחות למיטב ידיעתו וזכרונו של הפוסט תאריך תחילת שנת הלימודים מתאחר משנה לשנה. א. האם ניתן לפתח פה תיאוריית קונספירציה אודות הקשר שבין תאריך תחילת שנת הלימודים, ההתחממות הגלובלית ולוח השנה של בני המאיה? ב. האם זה אומר שאת השנה השלישית לתואר שלכם תתחילו קצת אחרי חופשת חנוכה?]:

אמנם כבר הלכתם ליום הפתוח והקשבתם למגוון הסברים שונים, משונים ולא ממצים. מי מכם שהתמזל מזלו אולי אפילו זכה להירשם לייעוץ קצר וחינמי שיעזור לו להחליט לגבי עתידו האקדמי. כך קרה לפוסט לפחות, והוא חש בר מזל אינדיד, עד שהגיע הקטע הזה:
"אה! אני רואה שסימנת פה התעניינות במדעים… בתחום של עבודה עם אנשים… ובניהול. מעניין מאוד. מממ… מממ… מממ… תוכל להיות… מורה למדעים! אה רגע, רשמת גם ניהול? אז תוכל להיות מנהל בית ספר למדעים!"
WORD

ואמנם כבר נרשמתם לחוגים שרציתם, הרשמתכם התקבלה ואולי אף זכיתם להגיד יפה שלום למשכורת של שלושה חודשים (מלצרים ובייביסיטריות) או של חודש אחד (פליטי היחידה שמחלטרים ב-QA) וקיבלתם פיסת נייר שטוענת שאתם סטודנטים באוניברסיטת תל אביב.וויהי.
אבל הפוסט רוצה להתרכז ביום המיוחד והחגיגי שכל חוג עורך לתלמידיו העתידיים קצת לפני פתיחת השנה. נקרא לו יום עיון (הפוסט סנילי, אז הוא לא באמת זוכר את המינוח הרשמי. סניליות היא סממן של שנה שלישית! ;)). אותו יום עיון טומן בחובו שפע של אפשרויות להנעמת תוארכם העתידי (תפגשו בו את מי שעוד כמה ימים תצטרכו לבקש ממנו טיפקס ושדכן, אז כדאי שתהיו נחמדים), של הפתעות (בירה ב-10 שקל? בירה ב-10 שקל!!! אגב, זו אכן הכנה מתאימה לעתידכם כסטודנטים מן המניין. במיוחד אם אתם מתכוונים להיות סטודנטים לניהול מן המניין. לאגודת הסטודנטים, ובמיוחד לחבריה שגם לומדים ניהול, יש נטיה בלתי מרוסנת לחלק בירה במחירים שנעים מחינם ועד 15 ש"ח במגוון אירועים מזדמנים. שבוע ראשון ללימודים? בירה. יורד גשם? בירה. היה אתמול מבחן? בירה. יום החפרפרת? בירה!!) ושל משפטים שיכולים לעצב את עתידכם (למשל, ביום העיון של החוג לניהול אליו הלך הפוסט הוא זכה לשמוע דמות-בכירה-למדי-לעניות-דעתו-של-הפוסט-היה-זה-מי-אם-לא-ראש-החוג-עצמו מבטא קבל עם ועדה את מחשבתו הלא כמוסה כלל שתואר ראשון בניהול זה מיותר לחלוטין, ואין מה לעשות עם זה אחרכך).

ועכשיו – כמעט ומתחילים! כבר קניתם מחברות (טוב, שנוררתם קלסר עקום וכמה דפדפות מהמשרד), סידרתם קלמר (= גנבתם את העט של מוזס בפעם האחרונה ששילמתם שם באשראי) וקניתם תיק (באמת קניתם! גם חתיך, וגם עם מקום רך ומרופד ללפטופ. אמנם קשה יותר להעתיק נוסחאות וגרפים עם לפטופ, אבל- היי- יש פייסבוק, ואפשר לרכל כל השיעור על התספורת של המרצה עם מי שיושב לידך.. על הוול שלך!).
לא נותרה לנו כל ברירה והגענו אל השלב הבלתי נמנע: הבידינג!!!

כןכן, הגעתם לאחד השלבים החשובים במערכת-יחסי-האהבה-שנאה-שנאה-שנאה ביניכם ובין האוניברסיטה: מערכת רישום לקורסים בשיטת המכרז!

לפני שנתחיל במשימה שלשמה נתכנסנו (רישום לקורסים. מפתיע, הא?) נבלבל אותך עם מספר הודעות לא רלוונטיות:

ועכשיו, כשאתה כבר פחות בטוח בעצמך ובמה שאתה אמור לעשות פה – נפחיד אותך עם מגוון איומים! למשל:

וכמובן, כמה הצהרות שיגרמו לך לתהות אם כבר הגעת לגיל בו כדאי להתחיל (לשכור עו"ד):

וסתם, בשביל הכיף, הצהרה על שעות לימוד מתוכננות + אזהרה על עושק עתידי צפוי שנובע מהן:

מיד אח"כ תישלח למסך המפחיד מכולם- רשימה כמעט אינסופית של קורסים, במליון מסכים בזה אחר זה (אף פעם לא תדע כמה פעמים תיאלץ ללחוץ על "דף הבא"..). כמובן שהקורסים שאתה מעוניין בהן יופיעו בפיזור מרשים שידרוש ממך לעבור על כל הדפים, להגיע לסוף, למצוא שם רבע קורס שאתה מעוניין בו ולסמן אותו, ואז לחזור אחורה בדילוגים כדי ללקט לך ממבחר הקורסים שמשום מה הצליחו להסתתר להם די טוב כשעברת על הרשימה בפעם הראשונה. כיף!

טוב- עברת את פרעה (או לפחות את ארוחת ראש השנה ואת ההתחזות לאושפיז בשביל לשמח דודים רחוקים כ"כ עד ששמעת עליהם רק בערב חג שני), תעבור גם את זה.

עכשיו הגעת סופסוף לחלק החשוב מכולם- חלוקת הנקודות.

כסטודנט מן המניין אוניברסיטת תל אביב רוצה בטובתך ועל כן היא מחלקת לך נקודות חינם!!! אמנם רוב מה שהן נותנות לך זה תקווה קלושה והרבה תסכול, אבל – חינם זה חינם!

כמובן שגם על נקודות חינם הפוסט יכול להתלונן. נכון? נכון!

זה מתחיל מזה שבניהול נותנים המון נקודות לבידינג של סמסטר אחד (וזה איכסה- כי צריך לעשות בידינג הרבה יותר פעמים..)

אבל לעומת זאת, בפסיכולוגיה, חוג בו עושים בידינג פעם אחת בלבד בשנה, מתקמצנים בנקודות. מה זה אומר? שאמנם נחסכים לך מפח הנפש, תהומות הייאוש ותלישת השיער לקראת סמסטר ב (שכמובן שהבידינג של סמסטר ב תמיד נופל שנייה וחצי *לפני* שאתה מסיים עם המבחנים של סמסטר א), אבל שמצד שני אתה נאלץ לבחון את גבולות המתיחה האפשריים של מספר מצומצם של נקודות על פני הרבה יותר מדי קורסים פופולריים.

[הידעת? נקודות לבידינג אינן מסטיק!]

אבל מה שהפוסט באמת רוצה לחלוק איתכם, כאנשי סודו,

כלומר- הדבר שלשמו התכנסנו כאן כולנו,

הוא הטיפ הטוב ביותר שקיבל בנוגע לבידינג (הקרדיט וזרי הדפנה לאחות ההו-כה-יעילה!):

העברת נקודות ידנית!

שורו, הביטו וראו:

אם תבחרו את מה שמסומן בעיגול אדום וחגיגי תוכלו ליצור לכם מבוך פתלתל וחביב של העברת נקודות לפי בחירתכם!

מה זה אומר?

בעיקר שעות של הנאה בהרכבת מסלול מכשולים שנועד למנוע ממערכת הבידינג, תפלצת מרושעת שכמותה, להציב אותך בקורסים על פי ההגיון הפנימי שלה בלבד,

כי בעזרת העברת נקודות ידנית יהיה בידיכם הכוח לשלוט בחיית הבידינג! (המממ… לפחות קצת..)

או במילים אחרות: אתם תוכלו להחליט מהו סדר העדיפויות של הנקודות שלכם, וכשמדובר בלא-כל-כך-הרבה-נקודות, ובזמנים קשים (עבור הפוסט תקופת הבידינג תמיד היוותה זמנים קשים, תכלס…) – גם זו נחמה!

🙂

ובכן, שנת הלימודים מתחילה לה בקול תרועה וכל שנותר לפוסט זה לאחל לחייל בהצלחה, בעודו מצחקק מתחת לאינשפם שלו (אמנם גם לעבודה צריך לקום מוקדם, אבל עדיין…)

וברוח יום הכיפורים שהיה לא מכבר הפוסט מבקש להתנצל:

על שהוא נעלם לנצח נצחים

ועל שהוא מנפנף בפרצופכם עם סיום התואר שלו 😉

אוניברסיטת תל אביב, מדריך למשתמש

אוניברסיטת תל אביב (צלאביב..) מציעה לשוכניה מגוון אטרקציות חינניות ביותר, והפוסט שמח להיות שפן הנסיונות שידווח לכם עליהן!!! (ייפי):

1. כסאות: לאוניברסיטה יש כ"כ הרבה סוגי כסאות, ומשום מה הפוסט לא ממש הצליח למצוא כסא אחד נורמלי לרפואה (המממ.. מחשבה מעניינת – דווקא את הכסאות של בניין רפואה מעולם לא ניסה הפוסט..). המצב עגום, אין ספק:

• יש את הכסאות של רקנאטי, שנעים מכסאות משרד כחלחלים וגנריים (חביב – אך לא מלהיב) ועד נפילים דמויי כסאות מנהלים, אפופי הילת-עור-מזוייף ופאסון. גם הם, למרבה הפלא (או שלא..) לא באמת מעניקים לישבנך את הנוחות לה הוא ראוי. אחיזת עיניים!
• מרקנאטי הקפיטליסטי נפנה לבניין גילמן הרוחני ויפה הנפש. מעניין שכ"כ אכפת לשוכני הבניין הזה מעניינים ברומו של עולם וממדעי הדשא, אבל מישבנים הם מתעלמים. האמת היא שלא העכוז הוא שסובל מכסאות העץ המזוייפים של גילמן. לא לא- הכסאות אולי מחוברים זה לזה בחלקם, אבל לתחתך הענוג יש מספיק מקום להתרווח ולך ישנה אפשרות לשקוע במחשבות מעמיקות. מה שכן, אם תשקע באותן מחשבות רק *טיפ-טיפה* יותר מדי- תזכה לסימנים כחולים אימתניים על רגלייך!!! מעצם היותם כסאות לשיעורים באוניברסיטה יש להם משטח כתיבה לא משוכלל. אי המשוכללות שלהם היא הבעיה המרכזית שלהם, היות ואותם משטחים חיננים לא מתקפלים, לא זזים ולא נפתחים – מה שגורם לך להיות זקוק לחישוב אנטומי ומתמטי מסובך על מנת להיכנס לכיסא מבלי להתנגש בחלק כלשהו מחלקי הכיסא השונים. במשפט אחד: אכזבה..
• בניין דן דוד מספק אופציה לחוויה פסיכוסומטית (ופסיכומטרית, לחלק מאיתנו..) מעניינת למדי. הוא מכיל בתוך כיתה בודדת מספר סוגי כסאות.
  האחד הוא הפוֹקְי-גְדָל של הכסאות של גילמן: שוב עץ מזוייף, שוב משטחי כתיבה המקובעים למקומם.. אבל פה יש חידוש מרגש- הכסאות מותאמים למידות אדם ואפשר להתיישב בהם ללא חשש!!! הצלחה? הממ.. בחינה מדוקדקת של מצאי הכסאות בכיתה יוביל אותך אל השורה האחרונה, המכילה את הכסאות הקלסטרופביים. מדובר באשלייה אופטית מתוחכמת, שכן הקלסטרופוביים כמעט זהים לפוקי-גדל  למראית עין, אך משום מה הם נותנים לך מרחב אישי קטן בהרבה. התוצאה היא סטודנט תמים שבא לשבת בכסאות הנורמליים אליהם הוא רגיל, ולאחר שניות מספר הוא מדמה בנפשו כי קירות החדר סוגרים עליו.. פרויד, למה אתה יושב בנפתלי? פה יותר מעניין…
• מוכי הגורל מביניכם שזכו להגיע להרצאה בבר שירה, על הזקנות-הפרסיות-צובטות-העכוזים שבו, וודאי זוכר (או שלא) את העובדה המעניינת שאין שם משענות יד, א.ק.א משטחי כתיבה. זה הגיוני כשאתה בא להרצאה רק כדי להתחמק מעוד חצי יום בבסיס (ובתקווה לברוח מוקדם באמצע ההרצאה..). זה לא הגיוני כשאתה סטודנט שצריך להעביר שם שעות של הרצאות, מבחנים, ומה לא. אמנם יש שם מעין שולחנות הזויים שאתה יכול לנכס לעצמך (ושהדודות מנכסות עבורך בעת העגומה של מבחן), אבל אין ספק שלנסות לסכם שיעורים באולם שנועד להרצאות המוניות זה מאתגר..
• יש גם כיתות ממוזלות, שבהן יש שולחנות ארוכים שפשוט מגמדים את חשיבותם של הכסאות. כשיש לך שולחן אינסופי לפרוש עליו את דפייך, קלמרך, פלאפונך, בקבוקך, נשנושייך ומשנתך – אין לך תלונות 🙂

2. מרצים שמדברים מהר: לא מזמן הפוסט בחר להכיר לכם מרצה-לשעבר, בטענה שהיא מדברת מהר. ובכן – חשבתם שההיא שמדברת כאילו היא נופלת מצוק מדברת מהר? הכירו את את המרצה החדשה של הפוסט, אור לסמסטר ב': זו שנופלת מהאבן-הבולטת-שבקצה-המדרכה!!!
[הוריי, פיצ'ר חדש: סרטון להמחשה  :)]

3. הלא קשורים:

• הכירו את המרצה המתוסכל 381#. מדובר באדם מן השורה שבכלל רצה להיות גאון מתמטיקה. עברו (הלא ידוע לפוסט) הביא לכך שאותו מר-איש אומלל נפל קורבן לפסיכולוגיה והפך לפרופסור מדופלם דווקא בתחום הנפשי. אותו עבר מסתורי הביא לכך שעכשיו הוא מרביץ בכולנו את הפסיכופיזיקה שלו במשך שעה וחצי בשבוע, לא מבין למה אנחנו נבהלים כשהוא ממלא את הלוח בגרפים ונוסחאות הזויות שתי שניות *לפני* תחילת השיעור, ומתעצבן כשאנחנו לא זוכרים את מנת וובר של כל חוש וחוש. (והפוסט חשב שנוסחאות, אותיות לטיניות משונות והטענה הביזארית ש'דלתא=גידול' זה רק עניין של קורסים מיותרים בניהול. כלכלה למשל.)

• תגידו שלום וברוכים הבאים למרצה האברסיבית. היות וחלק מהחומר שעליה להעביר בהרצאותיה נוגע לשימוש באמצעים אברסיביים למטרות אלו ואחרות, וכנראה שהיא הפנימה את החומר המדובר מעל ומעבר. לראייה, הרי לכם ציטוט מהודעה שהיא פרסמה מספר ימים מועט לפני מועד ב:
  לאור התוצאות המאכזבות במועד א, אני רוצה להדגיש את הידוע:
  המבחן הוא על כל החומר שנלמד בכתה ועל כל חומר הקריאה (חובה) מהספר.
  מי שיסתפק רק באחד מהם יתקל בשאלות שהוא לא יודע לענות עליהן.
• הכירו את המרצה החינני שאמור ללמד אותנו על החלטות ומוצא עצמו מלהג בלהט על קובייה ארבע מימדית (!) במשך 20 דקות באמצע שיעור אומלל. ואתם יודעים מה? מילא ללהג על קובייה ארבע מימדית – לצייר אותה על הלוח כל שיעור שלישי???
  אותו מרצה מהולל מטפח גם נטייה חיננית לענות לשאלות שלך על חומר השיעור בשתי תמות מרכזיות:
  1."אין בעייה. תשאלו. תשאלו שוב. אני אענה לכם כמה שתרצו" (למי שלא יודע לקרוא סאבטקט: הוא קורא לנו מטומטמים חדלי אישים).
  2. שומע את השאלה, מהנהן ואז פוצח בהרצאה נמרצת של חומר שונה לגמרי, תוך שהוא נועץ בשואל השאלה מבטים חודרים, ושואל אותו אם הוא מבין.
  ואם זה לא מספיק, מתוקף גילו והיותו סבא, הוא כנראה חושב שכולם היו נכדיו, שכן הוא מתעקש לחוד לנו חידות מהז'אנר הסבאי-הפסאודו-מתחכם..

• המתרגל של הסבא המדובר, שחושב שכל יום פורים וממש מתאמץ להתחפש למעצור דלת.
  אין בו שום תועלת, הוא לא יודע את החומר או מה הוא אמור לעשות עם החומר. כל תרגול איתו הוא סאגה חדשה ומרגשת, מלאת אימה (שואלים אותו שאלות), מותחת (הוא מדבר הרבה הרבה, עד שנדמה לך שלעולם לא יגיע לפואנטה ויראה לך איך פותרים תרגילים) ומרגשת עד דמעות ("תראו!! הצלחתי לצייר טבלה!").

שובו של הפוסט

תקופת מבחנים מאתגרת עברה על כוחותיו של הפוסט, ועם זאת – הוא חוזר אליכם, בריא ושלם (בגופו לפחות, אם לא בנפשו) ומוכן ומזומן לחלוק עמכם כמה מהגיגיו מהתקופה האחרונה.

אז נפנה למובן מאליו – הלימודים:

במהלך הסמסטר האחרון נפלה בחלקו של הפוסט הזכות לקחת חלק במגוון ניסויים מעניינים ומרתקים שהפקולטה למדעי החברה מבצעת על סטודנטיה התמימים. ולא, הוא לא מדבר על 15 השעות שנאלץ להעביר בכוכי עינויים שונים ומשונים בשנה שעברה ("עכשיו תצייר בית. עכשיו תסתכל על 3 התמונות האלה ותגיד מה יותר יפה. עכשיו תסתכל על מסך מחשב ותגיד לי אם בין המליון קוים בזוית א' אתה מזהה גם קו אחד בזוית ב'"), לא הפעם. היום הוא חש צורך עז לחלוק את דעותיו הנחרצות על חלק מהקורסים שהוא אולץ לקחת במסגרת המופלאה של 'תואר ראשון בניהול ופסיכולוגיה'. (דגש על פסיכולוגיה)
זה התחיל כסמסטר תמים נוסף. שנה שנייה, כבר לא מבועתים מהבידינג, כבר לא פעורים (מזמן לא צעירים. מדהים כמה זקן אתה יכול להרגיש לעיתים בתואר הראשון שלך באוניברסיטה..), כבר יודעים איפה זה אולם אפטר..
ובכן- על תחילת הסמטר נתקל הפוסט בקורס-טרנדי-בקרב-פליטי-היחידה, ולו מתוקף העובדה שהוא מכיל בשמו את השורש ק.ג.נ.צ.  הפוסט, מצידו,  נהג לכנותו: "הנה רצף של המון ניסויים שכלמיני אנשים עשו על כלמיני אנשים אחרים. מדי פעם אזרוק גם מילת חיבור (כגון "וגם") כדי שתחשבו שיש איזשהו קשר בין המשפטים השונים שלי ותתאמצו להבין מהו אותו קשר. במבחן תגלו שהקשר הוא פיקציה, ושלמרות שטענתי בתוקף במשך כל הסמסטר ששינון זה רע, גם פה, כמו בתיכון, תאלצו לשנן".
מלבד ענייני הפיקציה והספוראדיות, קורס זה גם טמן בחובו הפתעה נוספת: מרצה שמתעצבן עלייך על שאינך בריטי.
אין ספק שלאחר חופשת הקיץ האחרונה שלו, ולאור העובדה שהוא חובב תה (על סף האובססיה, יש שיגידו..) הפוסט מזדהה עם רגשות חיוביים כלפי בריטניה הגדולה, אבל הוא עדיין לא חושב שזו אשמתו שהוא נולד בקיבוץ בארץ-ישראל-שלי-יפה-וגם-פורחת!! אז אם אתה מחליט ללמד באוניברסיטה באנגליה משך שנים רבות, ואז עושה את הטעות הפטאלית של לחזור לארץ התפוזים, הפוחזים והערסים- אל תאשים את הסטודנטים שלך על שאין להם נימוסים מהוקצעים, מבטא מחוכם וחיבה לארוחות בוקר, אממ.. דשנות!

הקורס השני העולה במחשבתו של הפוסט כראוי לדיון הוא קורס שאמור ללמד אותך איך לחקור (**התמרמרות של הפוסט על העובדה שעליו לחקור משום מה**). הפוסט סמוך ובטוח שמופלאים ממנו כבר דרשו בקורס זה וגרסו כי הוא רשע ופשע, ועם זאת – גם לפוסט יש קצת שמן להוסיף למדורה.. (מוהאהאה).
המרצה של הפוסט הפעם הייתה אישה שבמבט ראשון הצטיירה כחביבה וקופצנית יחסית לארכיון שמאכלס לרוב את מסדרונות הפקולטה למדעי החברה. אל המבט השני לא הצליח הפוסט להגיע מעולם, ולא כי הוא מבריז משיעורים (חננת על שכמותו). לא לא, הפוסט פשוט נמנה על אוכלוסיית מסכמי השיעורים. כחבר פעיל ובעל סטטוס של כבוד (סיכום שיעור אחד ב-3 צבעים, ייפ ייפ הוריי!) באוכלוסייה זו הוא נאלץ ללהטט בין הדפים, המרצה והמצגת. ובכן, אותה מרצה פיתחה במהלך חייה מנהג מעניין ומרתק מבחינה אנתרופולוגית: היא מדברת מהר. אבל לא "מהר" כמו האנשים שאתם, קוראים יקרים, חושבים עליהם כרגע. לא לא. היא הצליחה לקבוע שיא חדש! הפוסט טוען בתוקף שעל פי מהירות הדיבור שנרשמה בשיעור נדמה כי האישה בטוחה שהיא נופלת מצוק לא גבוה במיוחד, ועליה להספיק את כל החומר של שיעור שלם בטרם תתרסק על הקרקעית ברעש מחליא. אי לכך ובהתאם לעובדה שהפוסט נאלץ להתבונן בעשן המיתמר מדפי הסיכום שלו (תמיהה מעניינת: האם אפשר להדליק אש בעזרת דפי פוליו ועטי פילוט 0.4? המממ…) נותר המבט השני לשיעורים המצולמים בוידאו, אם אי פעם יחוש הפוסט נוסטלגיה עזה לקונפאונדים וארטיפקטים.

לכל מי שהתגעגע – שובו של הפוסט מוקדש לכם. שאו תפילה לפוסטים תכופים יותר, אולי זה יעזור 😉

25.8.10 – הפוסט סיים שנה א' וקיבל קופונפון

האושר הוא חופש.

אין ספק שמאז שנגמרה תקופת המבחנים (בה החליט הפוסט להצטנע וללכת רק על 8 מועדי א' + מועד ב' אחד..) הפוסט מגלה כמה מהדברים החשובים בחיים..

נכון. מי שמכיר אותו יודע שמאוד קשה לו להתחפשן. אבל אינבוקסכם-המתגעגע-לפוסטים יכול להעיד שגם הפוסט למד שלשבת מול המזגן ולראות טלוויזיה יכול להיות פעילות מרנינה מאין כמותה  🙂

אז אמנם אין חפשנות בלבד, כי יש עבודה כמה פעמים בשבוע (הפוסט צריך להרוויח את לחם השיפון וחמוציות שלו..) ויש שופינג שצריך לעשות (כן. שופינג זו פעילות שצריך לעשות מדי פעם), ויש אנשים שצריך להכין איתם אוכל, אבל אין לו לפוסט יותר מדי תלונות בשלב זה של חייו..

אז… שנתחיל?

 

אנשים שאנחנו אוהבים

אנשים שמגלים לך כמה מהאמיתות הנוקבות של החיים.

יום אחד ישב לו הפוסט וליהג לו להנאתו בעוד קוקי ושלי מקשיבות (…). בהתחשב בכך שהשילוש הקדוש הזה כולל 2 יושבי אוניברסיטות נאמנים + 1 שעתידה להצטרף להילולה ממש בקרוב, אין פליאה ממשית בכך שהליהוג סבב גם סביב נושא הלימודים, המבחנים, המתרגלים (הלא כ"כ חתיכים. אוניברסיטת תלאביב לא מתפקדת!) ושאר ירקות.

מתוקף נושאי השיחה ניסה הפוסט לשים ידו על חמקמקותו של סמסטר ב'.

אין דינו של סמסטר זה כדינו של סמסטר א'! לא לא!!

בסמסטר א' אתה כולך נרגש, קונה דפדפות חדשות ומבהיקות, משקיע בערכת עטים ומרקרים צבעוניים, רוכש קלמר ותיק וחבילת שמרדפים שמנמנה. לפני סמסטר א' אתה מתרגש קצת, כי אולי השנה יהיו לך קורס או שניים שבאמת גם יהיו מעניינים, וכי אולי תכיר אנשים נחמדים או שתמצא אוכל אכיל באוניברסיטה, וכי אולי השנה תשקיע ותהיה ילד טוב ותקרא מאמרים ולא רק סיכומים שלהם. לפני סמסטר א' אתה גם עצוב קצת, כי עוד מעט נגמר החופש ולא תוכל לשבת בבתי קפה ולהרגיש תלאביבי (נו טוב, אבל במקרה של הפוסט הוא עדיין יוכל ללכת לקניון רמת אביב באמצע היום ולהרגיש כמו סטודנט-תלאביבי. יש גם חיה כזאת..)

אבל סמסטר ב', כמו שתרמה קוקי מחכמתה כבוגרת שנה שנייה, אף פעם לא מתחיל. שמים לב אליו רק כשהוא נגמר.

אתה רושם לך ביומן את היום ההוא שתיאלץ לצאת בו מכוך הלימודים החמים שלך ולשים פעמייך לבנייני האוניברסיטה, נכון, אבל בהתחשב בכך שתחילתו בין מבחן זה לאחר, ובכך שמרביתו משופעת בחופשים שונים ומשונים (מחופש פסח הארוך והמבורך ועד יום המרמיטה, או מה שזה לא יהיה..) – רק כשבועיים לפני תקופת המבחנים השנייה של השנה אתה מגלה שהיה סמסטר ושיש חומר שאתה אמור לדעת. אוי אופס..

אנשים שאנחנו לא אוהבים

אנשים שאתה צריך להגיש איתם עבודות באוניברסיטה.

בעצם לא. הפוסט לוקח את דבריו בחזרה ומבקש לתקנם: אנחנו לא אוהבים מרצים שיכורי-כוח שחושבים שעבודת צוות תהיה משהו מרכזי בחייו של כל מנהל (…) ועל כן מחובתם לתרגל את סטודנטיהם בכך.

את האנשים שהפוסט עבד איתם הוא מחבב. מאוד אפילו. אבל למיטב ידיעתו, כשאדם מהווה חלק מצוות בקריירה שלו ונדרש לכישורים חברתיים שיאפשרו לו לתפקד, בד"כ מדובר בצוות שמוקדש כולו לפרוייקט מסויים, שמבלה את מירב זמנו באותו המשרד ובד"כ אפילו נוהג ללהג זה באוזניו של זה על חייו הפרטיים בשעת ארוחת הצהריים- אותה בולסים חברי הצוות יחד. לעומת זאת, נסו לצרף 8 סטודנטים בגיל הנהייה לתלאביב, תוסיפו חוגים שונים (אמנם חצי מהצוות היה מאנשי פסיכולוגיה-ניהול, כמו גם הפוסט, אבל לעניות דעתו הצטרפו עוד 2 חוגים למסיבה המטורפת הזאת) וספקטרום תחומי עניין שנע מעבודה אינטנסיבית, דרך מסיבות-אלכוהול-ים, ועד שאיפה לציון מושלם.. ומה יוצא לכם מזה? בעיקר נסיונות נואשים עד עקרים לקבוע פגישות והרבה מיילים. וקצת דם יזע ודמעות ככל הנראה..

אפיזודה משעשעת

הו כן!!!!

יש לפוסט קופונפון!!!!

הפוסט הגיע להגשמה העצמית שלו. נוחו על משכבכם בשלום יונג, מאסלו ושות'- הוא ניצח! יש לו קופונפון והוא יכול לאכול 3 פעמים בשבוע כמו חצי שמן (זה רק 25 שקלים.. צריך להתקמצן..) או פעמיים בשבוע כמו שמן, או פעם בשבוע  כמו אובר-ארכי-שמן-על! 🙂

אם הוא ציין את עבודת הסטודנטים שלו (או אין שהוא מעדיף לכנותה: עבודת הקופים שלו. עילית, זה מהזדהות איתך..) אז הרי שפרט חשוב שמצטרף אליה הוא הקופונפון, שמזמן כמה הרפתקאות קולינריות הראויות לציון..

קודם כל גילה הפוסט שאם הוא מביא אוכל מהבית- הוא יוכל אח"כ להיות ממש שמן וללכת לאכול עם הידוע בשגב אקספרס למשל- על חשבון הברון (לפחות חלקית..). מלבד זאת הוא גילה גם פניני אוכל קולינאריות השמורות למגזר ההייטקיסטי (מאוליב, הסנדוויצ'יה המוכרת לכל בעל קופונפון מצוי שמקבל פחות מ-30 ש"ח בתקצוב היומי, ועד הקופי בר, למיטיבי הלסת ;)).

אבל הרפתקה אחת נישאת מעל כולם ודורשת את הרחבת היריעה:

בודהה בורגר.

כידוע וכמוכר לכלל קהל  הקוראים, הפוסט צמחוני ויפה נפש כבר כמה שנים טובות. הוא כבר חלק  עמכם את הגיגיו על ההמבורגרים הצמחוניים שניתן למצוא במדינתנו הקטנטונת, והוא עדיין שמח לשמוע את השם "בודהה בורגר" בהקשר הזה, ולו כי המקום הזה חושב שיש עוד כמה אופציות מלבד המון פטריות וקצת עדשים שנדחסים להם לתוך לחמניית בריאות (שכבודם במקומם מונח, כמובן, אך עם זאת- גם הצמחוני רוצה לגוון לעיתים..).

אי לכך, והיות  וגילה הפוסט שמקום עבודתו החדש נמצא בסמוך-עד-לא-רחוק בכלל מהסניף המרכזי, הגדול והנרחב של הבודהה – לא הייתה ברירה אלא ללכת ולחקור את הנסתר. הציפיות היו גבוהות. הוא שמע שלא רק מגוון המבורגרים מצפה לו, כי אם גם שווארמה צמחונית, תבשילים מעלי ניחוחות ואפילו קינוחים טבעוניים (טוב. זה אולי לא נשמע ממש מפתה, אבל זה נשמע כמו מוצג מוזיאוני שראוי להתבוננות..). נלהב ונרגש שם פעמיו למקום האמור, פיו מלא ריר ובטנו מלאת רעב.

עם הכניסה שמח הפוסט לראות אנשים חביבים ואווירה  נעימה. לאחר כ-10 דקות התלבטות (או בעצם- ציפייה בתור, שכלל רק זוג אחד של אנשים לפניו) הגיע תורו והוא הזמין את הזמנתו. הוא הוזהר מראש שבמקום האמור האוכל  לוקח את הזמן שלו, ואיך אומרים? עיתותיו היו בידו. אז הוא התיישב ובהה בסובב אותו עד שיגיע האוכל.

מסקנות?

מפחיד שם.

באמת.

אפילו לפוסט צמחוני ושוחר בריאות שכמותו!

נתחיל מאווירת ההודו השוררת במקום:

הודו זה סבבה, ככה"נ. הפוסט  מעולם לא היה שם אבל הוא הבין שזה יכול להיות כיף, שיש שם אוכל טעים מאוד (הוא טעם אוכל הודי בארץ- הוא לא יעיז להגיד שזה אותו הדבר וכו' וכיו"ב…), אבל מה שיש שם בבודהה זה מין אווירה רגועה מדי. כולם נחמדים מידי, איטיים מדי, אוהבים נבטוטים מדי, יושבים על פופים מדי ולוקחים את הילדים שלהם לאכול טופו סייטן וטמפה מדי.

ומכאן נמשיך לחומר הפרסומי:

לרופא שיניים יש עיתוני נשים, לספר יש מגזיני אופנה, לחדר כושר יש מגזיני מנטה, ולבודהה יש עלוני מסיונריה! כן כן- בעודך יושב וממתיך לאוכל שלך אתה יכול לקרוא על זה שבשר זה רצח (ידוע ומוכר), על כמה קשה לספר להורים שלך שאתה טבעוני, על איך להפוך להיות צמחוני, ואז איך להפוך להיות טבעוני. כי צמחוני זה לא מספיק.

אז נכון- הבר סלטים שלהם מרהיב. לחלוטין. יש בו כל דבר אפשרי ועוד קצת. כל צמחוני פנאט, טבעוני, או סתם שוחר בריאות יסכימו להתרחץ בסלט שלהם: על נבטוטי הכל-דבר-אפשרי שלהם. על החומוס, העדשים והפשתן המונבטים. על הסלק המבושל, הטופו, הפסטה המלאה. על רוטב המיונז סילאן  ועל רוטב המיסו שלהם. על לקט הגרעינים ועל שמרי הבירה (כן כן! זה אמור להיות "כמו פרמזן". וטעים לפיזור על סלט. ובריא. הפוסט חושב שזה היה  אכיל עד מעניין..)

ונכון, אמנם תבשיל  הטופו-ברוקולי-על-אורז-מלא היה מעט מוזר בעודו חם, אבל אפילו די טעים ביום המחרת בעודו קר.

אבל נכון לכרגע הפוסט  קצת מפחד לחזור לשם. מוחו שוחר הבריאות  זועק חמס ומנסה לגרור אותו לשם  ולוותר על פסטה בשמנת, בעוד נפשו העדינה מצטנפת בפחד בפינה עד יעבור זעם.

 

ובכן- הפוסט התגעגע. אין ספק.

הוא שולח לכם איחולי חופש נעים ומקווה שאתם מבלים את מירב ומיטב זמנכם באי-עשייה מבורך.. 🙂

בנוסף הוא רוצה להקדיש עצמו למאיה, שעומדת לנטוש לארצות רחוקות וקרירות לזמן רב. ולצרף תמונה גאונית שמאיה צילמה :):)