Archive for ‘נהיגה (א.ק.א נהגוזאורוס ברקס)’

12 בנובמבר 2010

20.11.09 – הפוסט והידוע אוכלים את איטליה

צפוי, או לא צפוי, זאת השאלה

האם היה זה ידוע מראש שברגע שהפוסט יאסוף את מטלטליו מ'נחמד מערכות' ויפנה הלאה, לעבר הגשמת עתידו האקדמאי- יתרשל בכתיבה?

כנראה שכן.

כנראה שככה זה,

כשאתה עוזב מקום שגורם לך למצוא 15 מתכונים לעוגות טבעוניות ביום אחד, לקרוא את כל הידיעות ב-ynet מהחדשות המקומיות ועד לדף של הקהילות ולחטט לאנשים שאתה לא מכיר באלבומי הפייסבוק שלהם (זה השעמום! זו לא אשמתו של הפוסט!!),

ומגיע במקום זה למקום שבעיקר מנסה לכלות את זמנך על כל מה שהוא לא כתיבה יוצרת (אתה יכול לקרוא המווון עמודים בעברית. אתה יכול לקרוא קצת פחות עמודים, אבל באנגלית. אתה יכול לפתור תרגילים מופלאים בקומבינטוריקה או למצוא גבולות או לחפש איפה לכל הרוחות נתקעת (בשלב האוראלי או בשלב החביון?). וכמובן שאתה יכול גם לכתוב– עמודים על גבי עמודים של סיכומים על תפקיד האוליגודנטרוציטים ועל איך מיאלין זה מגניב (האמת? זה *קצת* מגניב..)).

אבל כתיבת פוסטים?

למי יש זמן?!

הפוסט צריך לצלם 200 עמודים, לכרוך 3 עבודות, לפתור 40 אי שוויונים עם ערך מוחלט ולהכין 55 חשבונות קמץ- עד מחר!!!

אל דאגה. הפוסט שומר על שפיותו (היחסית) רוב הזמן. אבל אם אתם דואגים- תשלחו לו קצת שוקולד. זה יציל את נפשו.

לשם החדווה שבדבר- הפוסט מזמין אתכם לאיטליה, לזכרונות מחופשתו המופלאה.. 🙂

שלום וברוכים הבאים לטיסת אלאיטליה לרומא.

אתם מתבקשים לשבת במקומותיכם ולחגור את חגורות הבטיחות, ולאכול בשקט את הסלמון הקר שנגיש לכם.

במקרה של בחילה, מהטלטולים או מהצבע הירוק-מדי של המטוס, אתם מתבקשים להשתמש בשקיות ההקאה שבגב המושב שמולכם.

תודה וטיסה נעימה, אריוודרצ'י!

אז הפוסט חזר מדאלאס,

בילה קצת יותר מ-30 שעות על אדמת ארץ הקודש (ממ.. הטיסה איחרה בשעתיים? אז 32 שעות..), וחטף שוק תרבות.

כשהוא הקדיש לזה כמה דקות של מחשבה הוא הבין שב-3 השנים האחרונות בערך הוא אולי טס לא פחות מפעמיים וחצי (ואולי אפילו קצת יותר), אבל תמיד היעד היה דובר אנגלית. בין אם זה אוסטרליה או ארה"ב- אתה אפילו לא שם לב כשאתה נוחת שהשפה שונה- כי אתה מבין אותה!

אתה מבין את השלטים סביבך, מבין מה מדברים סביבך… ככה זה כשאתה רואה רק סדרות שמורידים מהאינטרנט אז אין תרגום..

ופתאום-

הפוסט נחת עם הידוע באיטליה- ולא הבין! לא את השפה, לא את השלטים..

כמובן שיש גם אנגלית, אבל זה עדיין ממש מוזר. הפוסט ללא ספק חווה את שוק התרבות האיטלקי הראשון שלו.

אבל לא לדאוג- הוא ניחם את עצמו עם שוקו. וגלידה 🙂

רכבות

אמנם שכרו להם הפוסט והידוע פיאט קובו (יש דבר כזה!!) שחור ומסוקס העונה לשם דקסטר, אבל חלק מהזמן הם בכל זאת היו זקוקים לשירותי הרכבות של איטליה.

זה התחיל מרכבת לילה. חוויה… מיוחדת ללא ספק.

הם קיבלו תא עם עוד 2 אנשים (נגמרו התאים הזוגיים בטרם עת 😦 ), אבל לפחות הם קיבלו את המיטות שלמטה ולא נאלצו להעמיד פנים שהם יודעים לטפס בלי אמצעי עזר (**לקח לנוכחים כחצי שעה לאתר את הסולם שהוכן מראש למאורע**)..

על כל מיטה ציפתה מתנה מרגשת: ערכת "תישן עליי"-

ציפית לכרית, מגבון לח ומן סדין כפול שתפור בתחתיתו כך שנוצר מעין סנדוויץ', אליו אתה נדחק ע"מ לישון גם על דרגש מצופה סדין, וגם עם שמיכה פיקטיבית. סקסי!

והרי זו רכבת לילה- אתה אמור לישון לא? אז איך תדע מתי להתעורר כדי להצליח לרדת בתחנה שלך?

הו… אל דאגה! האיטלקים דאגו לזה מראש- הכרטיסן יגנוב לך את הכרטיס בהתחלה תוך מלמולים לא ברורים, וזאת כדי ש-10 דקות לפני התחנה שלך הוא יוכל לדפוק על דלתך בקולי קולות ולצעוק "Ten minits! Ten minits!!!!"

יעיל- כן.

חכם- אולי.

אדיב? המפפ…

בהזדמנות השנייה שלהם למפגש עם טריינאיטליה הם זכו לאיחור חגיגי ומרגש שכלל גם מגוון אפקטים קוליים כמו גשם שירד לפרקים, וצינון אימתני שלקח פיקוד על אפו וסימפונותיו של הפוסט.

הרכבת התחילה באיחור של 10 דקות. 10 דקות זה סבבה לא? אבל כש-10 הדקות האלה עברו- נוספו עוד 10. ואז עוד 15. ואז עוד קצת, ועוד קצת, עד שלבסוף, כשהרכבת הגיעה סופסוף, הכירו הידוע והפוסט בעובדה המצערת שהם ישבו בתחנת רכבת לא כ"כ מרשימה במשך שעה וחצי. כנראה שזו סיבה מספיק טובה לגרום גם לאנשים נורמטיבים למחשבות כמו "מקדונלד'ס? וואו- אולי אני אקנה לי שם איזה נשנושון קטון? איזה deep fried זיוף-גבינת-ברי? נשמע מעורר תאווה ממש..".

אויאויאוי.

נסיעות

באירופה נוהגים מהר, כן?

אצלם 110 זה ל'נהג חדש' כן?

זה פשוט כי אצלם הכבישים טובים יותר.. כי אצלם כולם אשכרה יודעים לנהוג.. כי אצלם מכבדים אחד את השני על הכביש..

אז נכון- שם יתנו לך לעבור לשמאלי. אפילו יאטו בשביל שתעשה את זה אם אתה מאותת ומנומס. שם 130 זו מהירות חוקית ואף מומלצת, ו-160 זה לא דבר כזה יוצא דופן. שם יש שלטים אלקטרוניים שמודיעים על עומסים בכביש, על פקקים, על עבודות בכביש שמפריעות לתנועה (והם בד"כ אומרים את האמת, לא כמו השלטים של איילון..).. גם לא יצפרו לך אם תיסע קצת לאט.

אבל מה?

כן ישבו לך על הזנב נון-סטופ עד שתזוז כבר מהדרך, תייר עלוב. ואמנם הם נוסעים נורא מהר, שזה מגניב, מרגש, אדיר ושאר ירקות, אבל מצד שני הם דופקים ברקס-אדירים כל פעם שאיזה פרעוש חוצה את הכביש, כך שאתה מוצא את עצמך בפינג פונג תמידי ומהיר מדי בין 130 לפאקינג 40…

אוכל

הו הו הו (ובקבוק של רום)

הפוסט והידוע אכלו טוב באיטליה…

איטליה היא ככל הנראה מולדת האוכל הטוב.

יש להם פיצות, שזו התחלה טובה.

בצק דק, בצק קצת פחות דק- מה זה משנה?! הבצק שלהם טוב יותר, הרוטב שלהם טעים יותר, התוספות שלהם מגניבות יותר, והכי חשוב- יש להם מוצרלה. ולא חיקויי גבינה עלובים..

יש להם גם מרקים מגניבים לחלוטין- לא סתם מים עם ירקות צפים שעושים לפוסט חרדות כשהוא מנסה לבשל אותם. לא לא. שם באיטליה (נו טוב- שם בטוסקנה) הם לוקחים את המים עם הירקות, מוסיפים להם עוד ירקות. ואז עוד קצת. ואז מוסיפים לחם וטוחנים את הכל למן ממרח גרברי בעל טקסטורה הזוייה-משהו, אבל עם טעם… מדהים.

**

ובמאמר מוסגר- בטוסקנה אל תאכל לחם. פשוט אל.

הם אמנם שמים לך סלסלות לחם בתחילת כל ארוחה, וכהרגלך מארץ הקויידש אתה שולח ידך אל הלחם, אבל (!!)-

הלחם שלהם אנמי, תפל ומשמים. מאילו שהן 'סיבות היסטוריות' הם מתעקשים שלא לשים מלח בלחם ותאמינו לפוסט- זה פשוט מרדים. בהן צדקו. אפילו שעה שלמה של לשמוע את הבוס שלך מלטף לעצמו את האגו בקול רם היא כוס פרוסקו צונן לעומת הלחם הזה..

**

יש להם חיבה עזה לפטריות פורצ'יני. זה טעים אך צמיגי, זה מה שיש לפוסט לומר בנושא.

יש להם, בדומה לצרפתים מחמלי נפשו של הפוסט, קטע עם גבינות. גבינות זה אושר. מגש גבינות וכוס יין זה פלצני, זה אליטיסטי, זה סנוביסטי, אבל אומייגוד- כמה שזה טעים… 🙂

יש להם פסטות, שזה כידוע מאכל האלים. ניוקי, רביולי, טורטליני, טלייטלה- מה שתרצו.

ממממ..

והעיקר? שיהיה בזה כמהין.

גילויו של הכמהין היה אבן דרך מעצבת בחייהם של הידוע ושל הפוסט.

תנו לי טורטליני כמהין וריקוטה ואתן לכם את חצי המלכות.

אההה… עזבו אתכם- תנו לי גם טורטליני כמהין וגם פיצה עם כמהין ואתן לכם את הכתר וזהו. סתם כבד ולא נוח ממילא..

גלידה

קשה לו לפוסט. קשה לו מאוד. הוא לא יודע איך להתמודד עם זה. המציאות מתעתעת בו, המוסכמות עליהן מושתתים חייו מתעתעדות להתנפץ לרסיסים…

מסתמן כי הוא והידוע מצאו מקום טוב יותר מוניליה! אולי אפילו שני מקומות!!!!

טוב.. אולי זה לגיטימי כי זה באיטליה.. באיטליה מותר לבגוד בגלידתך יחידתך..

אז היה הסכם. קצת כמו 'ריבנטרופ- מולוטוב', רק 'גלידה כל יום' במקום-

הפוסט והידוע אכלו (כמעט) כל יום גלידה (חוץ מביום בו הם אכלו שוקולד שוויצרי כי הם קפצו לשוויץ :)) ולמדו הרבה מאוד.

הם למדו איך גלידה צריכה להיראות כשהיא איכותית (לא צבעים חזקים מדי. גלידת מלון בכתום זוהר היא סימן די רציני לדרעק צבוע.. צבעים פסטליים ועדינים שולטתתתתתתים. ומסתבר שגלידת פיסטוק בצבע שהוא קרוב משפחתית יותר לחום עדין מאשר לירוק – זה מה שאתם רוצים!),

מה הטעם שלה צריך להיות (קרוב ביותר ככל האפשר לדבר האמיתי, תודה. לא מתוק מדי. כן כן- הפוסט מסרב לתוספת סוכר..),

איך התצוגה צריכה להיראות (הררי ענק משתפכים של גלידה לא מעידים על מגניבות איכותית אלא על נחיתות עלובה), וכיו"ב.

אם לסכם את העניין בקצרה-

היו גלידות דרעק (חייבים ליפול פעם אחת, לא?),

היו גלידות שמימיות לחלוטין (שבשבילן ואפילו רק בשבילן כדאי לראוי לטוס שוב),

היו גילויים (מעולם לא ניחש הפוסט שפיסטוק זה טעם כזה פופולרי..),

היו טעמים חדשים ומגניבים  (פטל שחור, פטל אדום ורוזמרין, גלידה בטעם אגוזי מלך.. וערמונים מסוכרים!)..

היה אושר.

🙂

ואחרי איטליה?

הפוסט אכן התחיל ללמוד:

מעולם לפני כן הוא לא ידע שאפשר למלא כחצי קלסר-משרדי-ענקי-סגול בחודש בלבד.

מעולם לפני כן הוא לא ידע שאגודל יכול לפצוח בשביתה איטלקית.

מעולם לפני כן הוא לא ידע שיש דוכן של גלידת יוגורט באוניברסיטה.

מעולם לפני כן הוא לא ידע שמדפסת זה אלמנטרי כמו דפדפות ועטים.

מעולם לפני כן הוא לא ידע שאפשר להיות שפוכים מעייפות למרות שישנת 7 שעות בלילה.

מעולם לפני כן הוא לא ידע שלשבת בבר-שירה יכול להיות מתסכל גם בלי זקנות פרסיות שצובטות בתחת.

וואו. זה היה ארוך. מישהו מכם שרד עד פה?

הפוסט יעמיד פנים שכן ויהנה מהספק הסביר (…).

היו חזקים, שמרו על עצמכם, תשלחו לפוסט מתנות יקרות ערך.

מודעות פרסומת
12 בנובמבר 2010

30.6.08 – השפעתה של קרין גורן על הפוסט

שלומלום.

הבלונד התקלקל.

או לפחות כך נדמה כלפי חוץ.

מי שפעם טענה לכתר הורידות והנצנצים, לקפצוצים וצווחוחים בלתי נשלטים בכל שעות היממה, ולקריאות "אוי איזה נושיייייייייייייייייייייייי!!!" (לא באמת)-

(drum roll…)

ראתה את היורו.

טוב- לא את כל המשחקים.

וטוב- לרוב זה היה די משעמם (איזה רעיון גאוני זה לרדוף אחרי הכדור 90 דקות בלי שומדבר מעניין, לקבל הארכה של חצי שעה (חצי שעה!!!) וגם איתה לא לעשות כמעט כלום, ואז שקבוצה א' תשים גול 5 דקות לפני סיום ההארכה, וברגע שהשעון מתקרב לקו הסיום והצופים מתחילים לומר ברוך שפטרנו- קבוצה ב' שמה גול. יופי. עכשיו פנדלים?!?!?!).

אבל התוצאה הסופית הייתה ששתיתי בירה, פיצחתי גרעינים, ישבתי בפאבים אפופי עשן ובכלמיני מסעדות שהיה להם מסכים גדולים,

ושידעתי להגיד שבגמר יהיו ספרד וגרמניה, ושטורס מוכשר וששויינשטייגר אמור להיות כזה, וששני החבר'ה שישבו באולפן במרינה בהרצליה היו יצורים (ומי לעזאזל חשב על להביא את דיוויד ברוזה לשידור של הגמר?! במה חטאנו?!?!?!).

והנורא מכל- שדבקתי במשחק למרות שהוצעו לי הצעות מפתות כמו לשבת במקום שמגיש וויסקי. ושהמשחק בתמורה טרח להיעלם פעם ב-20 דקות בשל תקלות טכניות בווינה. מאוד מתחשב מצידו.

אמנם מאוד לא טיפוסי לבלונד.

מאוד.

אבל היה כיף. ואכלנו פיצוחים אורגניים, שזה כבר מצחיק ממש 🙂

אנשים שאנחנו אוהבים

החברים שלי.

הגיוני לא?

הפעם – שלי המופלאה טסה לה לפינלנד לאירוע משפחתי משמח.

אז כדי שהיא לא תישן בכלל לפני הטיסה (כדי שכשהאחיינים שלה יציקו לה כל הטיסה היא תוכל לשנוא אותנו קצת. מוהאהא)- החלטנו לארגן ארוחת ערב חגיגית.

הקוקי החליטה להכין רביולי דלעת.

דלעת, הוא, אם ידעתם ואם לא, כינויו של הבלונד בקרב מביני העניין.

כמובן שבתגובה להכרזה הנמרצה והמפתיעה מצד העוגייה התחילו הגלגלים להסתובב במוחו של הבלונד ומכאן והלאה הוכרזה כוננות "ארוחת אנחנו"-  הארוחה תורכב ממרכיבים שחברות החבורה מנכסות לעצמן ללא רחם:

רביולי דלעת ע"ש הבלונד, מילקשייק קוקי'ז נ' קרים ע"ש הקוקי, עוגת שמרים עם שוקולד (השחר העולה, כאילו דההה) בשביל שחר…

רק חבל שהיקום, הקארמה וכל השאר החליטו לחרב תוכניותינו,

כי לא הייתה גלידת קוקי'ז נ' קרים הנמצא ברדיוס של 20-דקות-נסיעה-על-100-אין-לי-מושג-כמה-ק"מ-זה-יוצא,

וכי מי יודע מה אפשר להכין עם היציר כלאיים הזה 'שלי' ("טעם של שמנת, רעננות של לבן, מרקם של יוגורט" בטון חושני-מתלטף…),

וכי לבחורה בשם גל אין שום אוכל שאפשר להכין על שמה (ולא- גלעינים או אוכל בצורה גלית זה לא תופס!),

וכי יצאנו פארשים.

אבל היה מצחיק.

וטעים 🙂

אנשים שאנחנו לא אוהבים

– הפינה "אנשים שאנחנו לא אוהבים" התאחדה בגליון זה עם "הפינה הסדיסטית" מכורח הנסיבות –

הפינה הסאדיסטית

כבר יצא לי לנהל מספר דיונים (עם מספר אנשים) על עד כמה נהיגה מוציאה את החיה מהבנאדם.

הרי כולנו נוהגים. גם גברות עדינות ומטופחות ציפורניים וגם גברים שטופי טסטוסטרון עם חולצה מתוחה מדי על שריריהם המשורגים (וגם אוחצ'ות לתפארת מדינת ישראל, שבטוח מבינים הרבה יותר ממני במה השחור החדש של הקיץ הזה, או בוצ'ות זועמות. יופי. כיסינו הכל? פוליטיקלי קורקט צ'ק?).

וכל מי שנוהג קצת יותר מחצי ק"מ (ו80 קמ"ש) בממוצע, יותר מפעמיים בשבוע,

וודאי מכיר את הסיטואציה הבאה-

אתה נוהג לך בשלווה, מוזיקה מטרידה משהו מתנגנת לה ברקע (שוב ההוא מהמוסך שם רשת ג'?!) אבל אתה עדיין בסבבה שלך, ופתאום- מישהו חותך ת'אמאמא של הנתיב שלך בלי לאותת.

שנייה אחרי שאתה שולף את הלב מהתחתונים (או מהמחזיק כוסות קפה, תלוי במהירות סיבוב ההגה שדפקת כדי להתחמק מהאוויל) אתה שם לב למן מלמול קולני של מגוון קללות כאלה ואחרות בכמה מאות וריאציות שונות.

לרגע אתה מסובב ת'ראש לבדוק אם סבתא גם שכחה את הכדורים שלה וגם הצליחה להתגנב לך למושב האחורי ("רק רציתי להביא לך סוודרררר!!!"),

ואז אתה קולט שזה אתה.

לא נעים.

אבל גיליתי שיש לפחות מישהי אחת בעולם, שלא משנה אם היא תציית לכל חוקי התנועה בדיוק מושלם, ותאמץ תזמון אלוהי שיגרום לה לא לחתוך אותי לעולם על כביש מהיר (פשוט- לא לנסוע על כביש 4…)- הוריד הלא קיים במצח שלי יתנפח כשאני רק אחשוב על השם שלה-

– – – קרין גורן – – –

לכאורה- בחורה תמימה וסימפטית, שעושה אחלה קינוחים וכותבת ספרי בישול נהדרים על טהרת הסוכר (שאני משערת שחלק ניכר ממי שקורא את הפוסט הזה יודע כבר שאב מזון זה נמנה על חבריי הטובים ביותר, שבשבילם אעבור באש ובמים, ובתור הנורא של המגה ביום חמישי).

אבל כל פעם שאני רואה את החיוך הרחב מאוזן-לאוזן-and beyond שלה ואת רגליה היחפות טופפות להן במטבח, או רואה את הפתיח לתוכנית שלה (את מי מעניין לכל הרוחות שאת מצחקקת כשאת יושבת מול הלפ-טופ שלך ובוהה בתמונה של עוגת שוקולד?! ואז מראה אותה לחברה שלך? ואז מצחקקת שוב?!),

או שומעת את המשפטים הכל כך טבעיים בקול הבכלל לא מתיילד שלה ("מממ… בננה ספליט… מממעולה! אני כלכך אוהבת את הקינוח הזה… מממ… בואו נהיה עצלנים מגניבים ונשבור את העוגיות לא עם פטיש שניצליםםםם, אלא עם גליל של ניילון נצמד, טיהי!")-

אני רוצה לזרוק על הטלוויזיה משהו. או לזרוק את הטלוויזיה על משהו.

העיקר ששערה המתנופף ברוח המאוורר המסחרי של אולפני הצילום יתעופף לו לכל הרוחות.

מילון בלונד- עברית

שבועות– לכאורה חג יהודי מסורתי, שנוצר כדי לא להכחיד שבט שלם (כל עניין הלבוש הלבן? בנות לבשו את זה כדי שיחטפו אותן ויתחתנו איתן. סיפור מוזר. חפשו בתנ"ך. אחרי פילגש בגבעה…).

אבל בבית משפחת הבלונד-

המבצע התחיל כבר חודש וחצי לפני. ההכנות כללו מעבר על כל חוברות שפורסמו ע"י תנובה בעשור האחרון.

בחירת המתכונים בוצעה בשלבים.

יש לציין כי כשיצאה חוברת המתכונים לשנת 2008 נרשמו בלבולים במחוזותינו, אבל בסוף התפריט חזר לנוח על זרי הדפנה (או הפרומעז…).

נערכו קניות בהיקף של יבשת קטנה (נגיד… אסיה)

והוכרזו שתי טבחיות מרכזיות.

או בקיצור- היה המון אוכל מ-ע-ו-ל-ה והיינו שמנים.

כיף כיופאק!

שוינט-

עוד חודש שאפשר לתלוש מהלוח שעל המקרר..

מקווה שאתם חכמים בשמש (כי קיץ כבר! יי!!!), נחים קצת, עושים חיים ולא הולכים ליותר מדי חתונות (מסתבר שזה חלק ישיר מהמשוואה- הבלונד הולך לעבוד בעבודה של מבוגרים + הבלונד שומע מלא סיפורים על איך הילד קם ב-5 בבוקר בשביל בקבוק + X בחזקת 2 = יש כלמיני חתונות שצריך ללכת אליהן…)

בברכת “I’m Skippy the kangaroo!!!”-

Ga-day Mates!

12 בנובמבר 2010

16.1.08 – על ליסינג והתבגרות

אויה- עוד שבועיים מרנינים עברו חלפו להם, ופוסט? אין.

למה?

למה הבלונד מתאכזר אלינו?

גם ככה קר ומעפן בחוץ, החלון של האוטו קופא והמזגן מחליט לשבוק, אז גם את, ברוטוס?!?!?! (תגידו- נראה לכם שברוטוס היה בלונדיני? שאלה מעניינת…)

יש לי הרגשה שאני לא אהיה לבד הפעם כשאני אתלונן על באסות החורף-

מה זה הקור הזה, תגידו לי?!?!!?!?!?!?!!?

מילא הגשם, הבוץ, הטישיו-אים בכל מקום, המזגן שמייבש את החיים…

קר.

כלכך קר שברגע שאני זזה חצי מילימטר מהתנור האימתני שבחדר- הנשימה שלי מייצרת אדים בסדר גודל שמאיים לשבור את מאזן הלחות במקום שבו בד"כ פרפרים מנופפים בכנפיהם בשביל תיאוריית הכאוס.

כלכך קר שכל האוטו שלי קפא כבר פעמיים ולקח לי 10 דקות להפשיר לו ת'שמשה הקידמית.

כלכך קר שבמקום לאחל לאנשים יומנעים התחלתי לאחל להם שלא ינשור להם האף מרוב קור.

כלכך קר שכל הדשא בקיבוץ שלי לבן בבוקר, ואצלנו לא ירד שלג כבר 40 שנה. (ואז לא היה עד כדי כך קר! אני אומרת לכם- פעם היה חורף! היה שלג! הילדים של היום… זה משהו זה… אוי! שכחתי את השיניים התותבות בכוס שליד המיטה… אני… אני כבר חוזרת. כמה מביך…)

אנשים שאנחנו אוהבים

🙂

אנשים שאנחנו לא אוהבים

אוקיי. אני יודעת שכבר העליתי את הנושא שוב ושוב, אבל זה כמו יצירה של פיקאסו (?!?!?)- כל פעם מגלים משהו חדש:

יש לי אוטו. שזה מקסים. ונהדר. ומלבב. ועוד כלמיני מילות תואר חיוביות וחמדמדות כעין אלה.

אבל מה?

כשיש לך אוטו שאת יכולה לנסוע בו קצת יותר מברדיוס של 20 ק"מ מהקיבוץ שלך (שלא יתפרק לך רחוק מדי מהמוסך ג'ון דיר המוסמך…) את מגלה כלמיני נפלאות, גאונויות ואנשים מוכשרים (משאית עוקפת גרר, ולא שמה לב למכוניות שהיא כמעט דורסת בדרך… וואלה? כאילו מה- אם לא תשים לב- לא יידרס אף אחד? מה שלא יודעים- לא כואב? אבל אני יודעת שאתה עומד לדרוס אותי!!!).

ובכן, חוץ מאנשים שלא מאותתים כשהם עוברים נתיב (מילא עוברים- נדחפים בברוטאליות  ב-ד-י-ו-ק לאותו חלל במרחב בו האוטו שלך אמור להימצא), זכיתי להתמודד עם גיבורות כבישי האוטוסטרדה האינסופיים-

תחנות הדלק.

יש לך אוטו חלופי. זה אומר שאין לך דלקן, אלא כרטיס דלק חמודי כזה מהחברה. הוא נראה כמו כרטיס אשראי, אבל כתוב עליו "דלק" ולא חבר (או 'יותר'. ריח של בקו"ם מי ביקש?).

אז כל תחנה שנקלעתי אליה באזור המרכז (ולא רק תל אביב- גם רעננה ואפילו פתח תקווה) תדלקה לי בכיף, הציעה גם קצת שמן או מים או נורות- כיף כיופק ממש.

ואז- חזרתי הביתה.

קורה, בטעות, שמיכל הדלק שלך מתקרב לו בנונשלנטיות לרבע. מה? לא נתדלק לפני הפקקים של ראשון בבוקר? בטח שכן!

תחנה אחת לא הצליחה להתמודד עם זה שפעם לאוטו שלי היה דלקן. שוב ושוב נתקעו המתדלקים האומללים מול הדילמה "מה עושים? מי משקר- היא או האוטו?". אחד מהם גם גרם לי לחכות חצי שעה כי אי אפשר לחייב שוב ת'כרטיס לפני שהזמן הזה עובר.

תחנה שנייה- הכרטיס לא מאושר. למה? כי מה? כי בתל אביב המתדלק מספק לו גם שירותים פסיכולוגיים, מדבר איתו על הבעיות שלו, וגורם לו להיות מאושר? כי שם הוא מאושר יופי טופי והדלק זורם כמו מים (מסריחים. אבל לא אני המצאתי את הדימוי הזה…).

פריפריה…

אפיזודה משעשעת

אתה משתחרר לך מהצבא, כולך סמוך ובטוח שהנה- הגיעה שעתך הגדולה- עכשיו תוכיח להם מי אתה!

ברשימה יש:

למצוא עבודה מגניבה,

לקנות אוטו שווה

ולשכור דירה עם שותפים שיהפכו לחברייך הטובים ביותר איתם תקים את חברת הסטארט-אפ שלך, שתימכר במיליארדי לירות שטרלינג.

אז ככה: קודם כל תיאלץ להתמודד עם נפלאות חיי האזרחות הפחות מוכרות (נגיד- ביטוח לאומי. כמה מכם לא חשבו שהם צריכים לשלם למדינה על כלום, ופתאום גילו שהם בחוב של 400 שקל? כמה מהר גיליתם שבניגוד לכל מה שחשבתם- נגמרו השידורים של המומינים, הילדים של היום כבר לא יודעים מה זה האופנוברים ממאדים, וכל מה שיש לראות כשיושבים כל היום מול הטלוויזיה זה שידורים חוזרים של בובות ומלרוז פלייס?),

אח"כ תוכל לחפש עבודה ולהתפלל שתמצא אחת נורמלית לפני שתיכנע לפיתוי לחתימת אבטלה ("אתם בטוחים שאתם לא צריכים איזה מסע פרסום מרגש? גם יצרני מצבות צריכים לקדם את העסק שלהם, לא?"),

לנסות לשכנע את סבתא שהיא לא צריכה את האוטו שלה ושאם היא תתן לכם אותו תסיעו אותה כל שבוע לשוק ולמגה,

ולגלות את האמת על שוק הדירות בישראל.

אז חוץ מזה ששכר דירה זה יקר, קחו בחשבון שתמיד צריך להוסיף לזה ארנונה (וזו לא החברה של איזה ארנון או משהו…), מים, גז (המממ…), חשמל, ו-וועד בית (כן. גם כשהדירה נראית כמו הצרות של הרפתן בקיבוץ שלי- גם אז יש וועד בית…).

והרי דירה בלי שותפים זה לא זה, הא? עם מי תשתה את הקפה העשירי שלך כשאתה חוזר הביתה? אז מתברר ששוק השותפים לא התבייש לטפס לו לגילאי 30 בערך, ושהוא אסף לו גם כמה בעיות אישיות בדרך.

אז או שיש בדירה רהיטים והיא נראית כמו מקום ראוי למחיית אדם, ואז אתה מגלה ששותפייך העתידיים הם מן אנשים שמזמן הגיעו לגיל בו אתה מתכוון להיות כבר אחרי מכירת הסטארט- אפ, עם מאי טאי ביד, על איזה חוף לבן, ושהם שקועים עד צווארם בעבודה ושאם תראה אותם אי פעם בדירה זה יהיה בחצות- כשהם יחזרו מהעבודה וכשאתה תהפוך לדלעת.

או, לחילופין, שהם בגיל שלך, שזה אדיר, אבל אז אין כלום בדירה (איפה האנשים שהם גם בגילי, וגם חשבו על העתיד שלהם? כולם גרים אצל ההורים?!?) וכנראה שתגלה שאתה לא השותף השלישי, אלא הרביעי, כי לאחד מהם יש פיצול אישיות. או סתם חבר דמיוני…

מילון בלונד- עברית

סילבסטר – מסיבת סיום שנה של החברה בה עובדת עבדתכם הנאמנה, שכללה אלכוהול (בריזרים, יין ובירה, אבל עדיין – אלכוהול), ריקודים והופעה של משינה.

לא רע בכלל, הא?

הבעייה היחידה הייתה עצם העובדה שבזמן ש'דפקנו בריזר אבטיח כאילו אין מחר' השעה הייתה 5 אחר הצהריים. 5.

אה- וגם עצם העובדה שזה לא היה 5 אחה"צ של ה-31 בדצמבר, אלא של ה-30.

המממ…

אולי זו הסיבה שמצאתי את עצמי רוקדת ברחבה שממוצע הגילאים בה היה 37+?

הפינה האורחת:

ספאם שקיבלתי בעבודה. גרם לי לחייך לכמה דקות שלמות- נסו ותהנו…

איך קוראים לפיל שרוחץ אנשים זקנים – פילי פינית
איך קוראים לפיל ששם לך רגל – מ פיל
איך קוראים לפיל שאוהב ילדים – פדו פיל
איך קוראים לפיל שעלה לארץ באוניה – מעפיל
איך קוראים לפיל שניקה את הכביש – פילס
איך קוראים לפיל שגנב סוכריה מהמכולת – פיל ח
איך קוראים לפיל שעשה טיפול לייזר – א פיל ציה
מה עושה פיל אצל קוסמטיקאית – פילינג
איך קוראים לפיל שמשפר את המצב רוח – דר' פיל גוד
איך קוראים לפיל עם מחלת הנפילה – אפילפסיה
איך קוראים לפיל שמפיק סרטים – ש פיל ברג
איך קוראים לפיל ששמים בסלט – פילפל
איך קוראים לפילה ששוכבת עם גבר נשוי – פיל גש
איך קוראים לפיל שיורד עליך מול כולם – מש פיל
איך קוראים לפיל במצלמה – פיל ם
מה עושה פיל בשיעור חשבון – מכ פיל
איך קוראים לפיל נדבן – פילנטרופ
באיזה תזמורת מנגן הפיל – ה פילהרמונית
מה אוכל פיל פולני – גפילטעפיש
איך קוראים לפיל שהוא מברג – פיל יפס
איך קוראים לפיל מהכוח של האו "ם – יוניפיל
איך קוראים לפיל שהיה כוכב בשנות ה80 – פיל קולינס
איך קוראים לפיל הוגה דעות – פילוסוף
מה יש לפילה סקסית – סקס א פיל
איך קוראים לפיל שהוא הנתח הכי טוב – פיל ה
איך קוראים לפיל שעושה התעמלות עם כדורים – פילאטיס
איך קוראים לפיל ענק – נפיל
איך קוראים לפיל טורדני – טפיל
איך קוראים לפיל מבצק – פילסברי

אוי אוי. נגמר.

והמשפט החותם של השבוע הוא ההסבר היחיד לצמחונות שלי שהצליח לגרום לאנשים להפסיק להגיד "אני עוד אגרום לך לאכול בשר"

אני קיבוצניקית… שמאלנית… היה חסר לי רק 'צמחונית' בשביל להיות יפת נפש!

יאללה. שיהיה בכיף. כיף כיופק.

12 בנובמבר 2010

17.12.07 – הבבצ'ה, סיבוב ראשון

פום פודום פום פום!!!

אחרי פתיחה חגיגית זו, ואיחור אופנתי זה (בואו נחכה ונראה לאן הוא עוד יתפתח… שורות אלה אני כותבת ביום בו הפוסט אמור לצאת, אוי לבושה…)-

אני מעבירה לכם פוסט אליטיסטי זה, בעל ארומה של ענבי קברנה ועפיצות של ענבי מרלו, לאחר שבוע של שיעולים, צרידות ופיזור חיידקים לכל המרבה במחיר (וגם לכל מי שסתם נקלע לאיזור בטעות ובכלל לא רצה חיית מחמד חדשה…).

יש לציין כי השלמתי בחדווה את הסדרה של קלינקס ויש לי גם את הברווז (הטישיו שבחדר, לסופ"ש) גם את הצפרדע האהובה כמובן (במשרד, כדי להכניס קצת ורידות למעבדה אפופת הטסטוסטרון בה אני מבלה שעות רבות ביום) וגם את הארנבון! (טישו לאוטו. חובה בכל בית…).

תהייה- הסדרה של קלינקס זה כמו פוגים וקלפי סופרגול? מקבלים משהו אם אוספים את כולם? אם אני אוכל במבה אני אקבל אחד נ-דיר באריזה ניילון לבנה קטנטנה?

אנשים שאנחנו אוהבים

אוף איתכם- איפה יצר ההשפלה? איפה הרצון להיות משופדים בחודי שנינותי (אהמ…) מול כל רשימת התפוצה האימתנית והנעלה הזו (המפ…)? למה אף אחד לא נענה לבקשתי לשלוח לי מייל אם אתם חושבים שאני אוהבת אתכם?!? אני אהרוג את כולכם בכוח המחשבה שלי!!!

מצטערת. אני בדיוק בשלבים מתקדמים של קריאת הארי פוטר השביעי והאחרון. זה מדהים כמה שבתיאוריה לא באמת אכפת לי מגורלו של הילד המתבגר האווילי הזה, אופן החשיבה הבוגר והלא אנוכי שלו ויוצרתו העשירה כקורח, ועם זאת אני עדיין קוראת את הספר במהירות שיא ביחס למידת ה"אני עסוקה" שלי… הו וול, כנראה שגם אני חננה שמקווה שיום אחד היא תגלה שהיא מכשפה והיא יכולה לגרום לכולם לצמח בצל ירוק מהאזניים…

אבל יש מי שראוי לציון במידת אהבתי אליו- כל מי שתרם להעשרתי הספרותית- תודה למשאילות הספרים החינניות שלי ולצומת ספרים ומבצע ה"אבא במאה" (*צחוק של ילדה בלי שלא למדה מתי עדיף לשתוק*) שלה, שהביאו אותי עד הלום…

אנשים שאנחנו לא אוהבים

אנשים שנוסעים לאן שאני נוסעת. כאילו מה? יש לכם משהו לעשות בנגבה?! מה אתם רודפים אחרי בכביש 4? בכביש 5? באיילון? מה זה הפקקים האלה מה זה?!!!?!?!?!!?

סורי. יש עבודה. יש אוטו. יש דלק. אין צורך באוטובוסים שנתקעים או ברכבות שמאחרות. יש פקקים.

גם הבלונד גילה את העולם האמיתי שבחוץ.

אבל אתם יודעים מה הכי נורא? אנשים שלפתע פתאום, בדעה צלולה, באור יום וללא כל בושה מחליטים להם לנסוע במסלול האמצעי או השמאלי על אוי-רגע-נפל-לי-הבקבוק-אני-צריכה-לתקן-ת'איפור-שואף-לשמונים-קמ"ש.

אז מה? אז מה אם אבא הביא לכם מתנה את הסובארו פשע הבת מאתיים שלו? אז מה אם בא לכם לעקוף ת'מערבל בטון (מישהו שם לב לעובדה שבראשון בבוקר יש הרבה יותר מערבלי בטון על הכביש מבדרך כלל?)? אף אחד לא הסביר לכם שאי אפשר לעקוף, גם לא משמאל, אם אתה נוסע פחות מהר?

בחיי, כבר ראיתי את שדה התותים של כפר סבא עושה לי אצבע משולשת בחיוך נקמני בעודו עוקף אותי על שורשיו ורגבי האדמה אליהם הוא מחובר…

אפיזודה משעשעת

הבבצ'ה.

כלומר- פאב נגבה, למי שעוד לא זכה להכיר.

כלומר- המקום שמספק לי אפיזודות חוזרות ונשנות של שעשוע עליון כשאני וחבר מרעיי עצלנים מכדי להחליט על דזיגנייטד דרייבר.

ובכן- אני, הקוקי והשלי החלטנו חגיגית ללכת לנו (לחגוג) שישי אחד בפאב. כל הנספחים נשארו בבית מסיבותיהם שלהם ואנחנו זכינו לערב בנות קומפלט.

את הלילה הסוער שלנו פתחנו בפור-פליי ארוך ומושקע של משחק דוקים על השטיח בחדר שלי. ההנאה הצרופה הזו הביאה אותי למסקנה חשובה-

דוקים זה לא כמו אופניים- כשלא מתאמנים- שוכחים ונהיים מעפנים!

אבל ניחא. לא בכך עסקינן. אחרי שסיימנו לאמן את שרירי קצות האצבעות החלטנו לפסוע מעדנות בחצאיות קצרצרות (מי יותר מי פחות…) לכיוון ההיכל. שנייה לפני שנתקענו בדלת גילינו את כובע הבוקרים החינני שקיבלתי משחקסי-את-כלת-עולם שנייה וחצי לפני טיסתי הידועה לשמצה. כמובן שאימצנו אותו לליבנו (קרי- לראשנו) ומצאנו גם כתר פלסטיק זהוב שיארח לו לחברה.

עם ההגעה למקום האירוע גילינו את מה שידענו כבר מזמן אבל ביכרנו להדחיק- לגברברי ישראל אין את המושגים שנינות או מקוריות בלקסיקון. אין להם מושג מה צמד המילים הארוכות האלה מביע…

לפחות 5 אנשים פנו אל בעלת הכתר כ"הוד מלכותך" וכאן איבדו את כל האופציות להמשיך בשיחה.

אז חשבת שאתה תהיה מקורי ונפלת חזק- לפחות תכין משפט אחד אחרי השורת פתיחה האווילית שלך כדי שתוכל, איפשהו, להשיג את מטרתך האינפנטילית (כן כן- גברברי ישראל לא רק צריכים הרחבה לאוצר המילים, הם גם צריכים להבין שכתר זהב עם אבנים ורודות זה נשי- למה לכם למדוד את זה?!?! תמדדו את מי ששמה אותו על הראש…).

יש לציין שנרשמה התרשמות קלילה עד קלה מבחור אחד שגיוון ולו במעט ובחר ב"המלכה ושתי".

כבוד. סוגשל.

ובגזרת ילד הפרות (קאוי-בוי…)- שמחה והמולה. אחרי שנשאלנו היכן חונה הסוס שלנו והתמודדנו עם נסיונות גניבה חוזרים ונשנים (הכובע, אין מה לעשות, אכן מוצלח…) גילינו שהמצב עצוב באמת, כי כשפנה מי מהנוכחים אל חובשת הכובע עם אותה שאלת סוס לעוסה והיא החליטה להחזיר מלחמה שערה וענתה "אאודי קאובוי" המר בחור עמד בפה פעור ובלא יכולת הבנה בסיסית ביותר במערבונים משנות ה-20'.

ואם כל זה לא מספיק, הרי שגם נרשמה אפיזודה משעשעת באמת-

מי מקוראיי הנאמנים זוכר את צמד החמד קוקי ושוקי? מדובר באירוע אחר שכלל את הבבצ'ה, את קוקי ואותי, וזוג גברברים אוויליים שאחד מהם היה מאורס (והחליט לרקוד עם שפחתכם הנאמנה. בחיי- שאלו אותי אם אני ארוסתו, רחמנא ליצלן) ולשני קראו שוקי והוא ניסה נואשות להתחיל עם קוקי בעודו מתעלם מההקשר הטקסטואלי המצחיק-עד-דמעות שנוצר פה. ובכן- גם הפעם נרשמה נוכחות של היצור חסר האינטילגנציה, וגם הפעם, כן כן, נרשמו נסיונות לרקוד צמוד לזו שהוא כבר ניסה ולא נחל הצלחה איתה בעבר… נו נו- אין שכל אין דאגות, לא? הוא בטח לא זוכר כלום…

מילון בלונד- עברית

גוז– כינוי כללי לאדם המקושר בדך כלשהי לאנשים שנמצאים איתי באותו חדר. מוכרת גם הטייה לנקבה- גוזית.

קמלוט– מקום כלשהו בהרצליה פיתוח אליו הייתי צריכה להגיע בשביל איזה אירוע של החברה, אשר בדרך אליו הצלחתי ללכת לאיבוד פעמיים, שמופיעים בו כנראה רק סטנאפיסטים כושלים ויש בו גינס! (אבל לי היה אסור לשתות כי הייתי חולה ונהגתי…)

נראה לי שזהו,

נגמר לי הכוח…

"טוב, ליל מנוחה וחלום,

כבר מאוחר ומחר נקום ונראה-

איך שמגיע היום בסוף כל לילה…"