צפוי, או לא צפוי, זאת השאלה
האם היה זה ידוע מראש שברגע שהפוסט יאסוף את מטלטליו מ'נחמד מערכות' ויפנה הלאה, לעבר הגשמת עתידו האקדמאי- יתרשל בכתיבה?
כנראה שכן.
כנראה שככה זה,
כשאתה עוזב מקום שגורם לך למצוא 15 מתכונים לעוגות טבעוניות ביום אחד, לקרוא את כל הידיעות ב-ynet מהחדשות המקומיות ועד לדף של הקהילות ולחטט לאנשים שאתה לא מכיר באלבומי הפייסבוק שלהם (זה השעמום! זו לא אשמתו של הפוסט!!),
ומגיע במקום זה למקום שבעיקר מנסה לכלות את זמנך על כל מה שהוא לא כתיבה יוצרת (אתה יכול לקרוא המווון עמודים בעברית. אתה יכול לקרוא קצת פחות עמודים, אבל באנגלית. אתה יכול לפתור תרגילים מופלאים בקומבינטוריקה או למצוא גבולות או לחפש איפה לכל הרוחות נתקעת (בשלב האוראלי או בשלב החביון?). וכמובן שאתה יכול גם לכתוב– עמודים על גבי עמודים של סיכומים על תפקיד האוליגודנטרוציטים ועל איך מיאלין זה מגניב (האמת? זה *קצת* מגניב..)).
אבל כתיבת פוסטים?
למי יש זמן?!
הפוסט צריך לצלם 200 עמודים, לכרוך 3 עבודות, לפתור 40 אי שוויונים עם ערך מוחלט ולהכין 55 חשבונות קמץ- עד מחר!!!
אל דאגה. הפוסט שומר על שפיותו (היחסית) רוב הזמן. אבל אם אתם דואגים- תשלחו לו קצת שוקולד. זה יציל את נפשו.
לשם החדווה שבדבר- הפוסט מזמין אתכם לאיטליה, לזכרונות מחופשתו המופלאה.. 🙂
שלום וברוכים הבאים לטיסת אלאיטליה לרומא.
אתם מתבקשים לשבת במקומותיכם ולחגור את חגורות הבטיחות, ולאכול בשקט את הסלמון הקר שנגיש לכם.
במקרה של בחילה, מהטלטולים או מהצבע הירוק-מדי של המטוס, אתם מתבקשים להשתמש בשקיות ההקאה שבגב המושב שמולכם.
תודה וטיסה נעימה, אריוודרצ'י!
אז הפוסט חזר מדאלאס,
בילה קצת יותר מ-30 שעות על אדמת ארץ הקודש (ממ.. הטיסה איחרה בשעתיים? אז 32 שעות..), וחטף שוק תרבות.
כשהוא הקדיש לזה כמה דקות של מחשבה הוא הבין שב-3 השנים האחרונות בערך הוא אולי טס לא פחות מפעמיים וחצי (ואולי אפילו קצת יותר), אבל תמיד היעד היה דובר אנגלית. בין אם זה אוסטרליה או ארה"ב- אתה אפילו לא שם לב כשאתה נוחת שהשפה שונה- כי אתה מבין אותה!
אתה מבין את השלטים סביבך, מבין מה מדברים סביבך… ככה זה כשאתה רואה רק סדרות שמורידים מהאינטרנט אז אין תרגום..
ופתאום-
הפוסט נחת עם הידוע באיטליה- ולא הבין! לא את השפה, לא את השלטים..
כמובן שיש גם אנגלית, אבל זה עדיין ממש מוזר. הפוסט ללא ספק חווה את שוק התרבות האיטלקי הראשון שלו.
אבל לא לדאוג- הוא ניחם את עצמו עם שוקו. וגלידה 🙂
רכבות
אמנם שכרו להם הפוסט והידוע פיאט קובו (יש דבר כזה!!) שחור ומסוקס העונה לשם דקסטר, אבל חלק מהזמן הם בכל זאת היו זקוקים לשירותי הרכבות של איטליה.
זה התחיל מרכבת לילה. חוויה… מיוחדת ללא ספק.
הם קיבלו תא עם עוד 2 אנשים (נגמרו התאים הזוגיים בטרם עת 😦 ), אבל לפחות הם קיבלו את המיטות שלמטה ולא נאלצו להעמיד פנים שהם יודעים לטפס בלי אמצעי עזר (**לקח לנוכחים כחצי שעה לאתר את הסולם שהוכן מראש למאורע**)..
על כל מיטה ציפתה מתנה מרגשת: ערכת "תישן עליי"-
ציפית לכרית, מגבון לח ומן סדין כפול שתפור בתחתיתו כך שנוצר מעין סנדוויץ', אליו אתה נדחק ע"מ לישון גם על דרגש מצופה סדין, וגם עם שמיכה פיקטיבית. סקסי!
והרי זו רכבת לילה- אתה אמור לישון לא? אז איך תדע מתי להתעורר כדי להצליח לרדת בתחנה שלך?
הו… אל דאגה! האיטלקים דאגו לזה מראש- הכרטיסן יגנוב לך את הכרטיס בהתחלה תוך מלמולים לא ברורים, וזאת כדי ש-10 דקות לפני התחנה שלך הוא יוכל לדפוק על דלתך בקולי קולות ולצעוק "Ten minits! Ten minits!!!!"
יעיל- כן.
חכם- אולי.
אדיב? המפפ…
בהזדמנות השנייה שלהם למפגש עם טריינאיטליה הם זכו לאיחור חגיגי ומרגש שכלל גם מגוון אפקטים קוליים כמו גשם שירד לפרקים, וצינון אימתני שלקח פיקוד על אפו וסימפונותיו של הפוסט.
הרכבת התחילה באיחור של 10 דקות. 10 דקות זה סבבה לא? אבל כש-10 הדקות האלה עברו- נוספו עוד 10. ואז עוד 15. ואז עוד קצת, ועוד קצת, עד שלבסוף, כשהרכבת הגיעה סופסוף, הכירו הידוע והפוסט בעובדה המצערת שהם ישבו בתחנת רכבת לא כ"כ מרשימה במשך שעה וחצי. כנראה שזו סיבה מספיק טובה לגרום גם לאנשים נורמטיבים למחשבות כמו "מקדונלד'ס? וואו- אולי אני אקנה לי שם איזה נשנושון קטון? איזה deep fried זיוף-גבינת-ברי? נשמע מעורר תאווה ממש..".
אויאויאוי.
נסיעות
באירופה נוהגים מהר, כן?
אצלם 110 זה ל'נהג חדש' כן?
זה פשוט כי אצלם הכבישים טובים יותר.. כי אצלם כולם אשכרה יודעים לנהוג.. כי אצלם מכבדים אחד את השני על הכביש..
אז נכון- שם יתנו לך לעבור לשמאלי. אפילו יאטו בשביל שתעשה את זה אם אתה מאותת ומנומס. שם 130 זו מהירות חוקית ואף מומלצת, ו-160 זה לא דבר כזה יוצא דופן. שם יש שלטים אלקטרוניים שמודיעים על עומסים בכביש, על פקקים, על עבודות בכביש שמפריעות לתנועה (והם בד"כ אומרים את האמת, לא כמו השלטים של איילון..).. גם לא יצפרו לך אם תיסע קצת לאט.
אבל מה?
כן ישבו לך על הזנב נון-סטופ עד שתזוז כבר מהדרך, תייר עלוב. ואמנם הם נוסעים נורא מהר, שזה מגניב, מרגש, אדיר ושאר ירקות, אבל מצד שני הם דופקים ברקס-אדירים כל פעם שאיזה פרעוש חוצה את הכביש, כך שאתה מוצא את עצמך בפינג פונג תמידי ומהיר מדי בין 130 לפאקינג 40…
אוכל
הו הו הו (ובקבוק של רום)
הפוסט והידוע אכלו טוב באיטליה…
איטליה היא ככל הנראה מולדת האוכל הטוב.
יש להם פיצות, שזו התחלה טובה.
בצק דק, בצק קצת פחות דק- מה זה משנה?! הבצק שלהם טוב יותר, הרוטב שלהם טעים יותר, התוספות שלהם מגניבות יותר, והכי חשוב- יש להם מוצרלה. ולא חיקויי גבינה עלובים..
יש להם גם מרקים מגניבים לחלוטין- לא סתם מים עם ירקות צפים שעושים לפוסט חרדות כשהוא מנסה לבשל אותם. לא לא. שם באיטליה (נו טוב- שם בטוסקנה) הם לוקחים את המים עם הירקות, מוסיפים להם עוד ירקות. ואז עוד קצת. ואז מוסיפים לחם וטוחנים את הכל למן ממרח גרברי בעל טקסטורה הזוייה-משהו, אבל עם טעם… מדהים.
**
ובמאמר מוסגר- בטוסקנה אל תאכל לחם. פשוט אל.
הם אמנם שמים לך סלסלות לחם בתחילת כל ארוחה, וכהרגלך מארץ הקויידש אתה שולח ידך אל הלחם, אבל (!!)-
הלחם שלהם אנמי, תפל ומשמים. מאילו שהן 'סיבות היסטוריות' הם מתעקשים שלא לשים מלח בלחם ותאמינו לפוסט- זה פשוט מרדים. בהן צדקו. אפילו שעה שלמה של לשמוע את הבוס שלך מלטף לעצמו את האגו בקול רם היא כוס פרוסקו צונן לעומת הלחם הזה..
**
יש להם חיבה עזה לפטריות פורצ'יני. זה טעים אך צמיגי, זה מה שיש לפוסט לומר בנושא.
יש להם, בדומה לצרפתים מחמלי נפשו של הפוסט, קטע עם גבינות. גבינות זה אושר. מגש גבינות וכוס יין זה פלצני, זה אליטיסטי, זה סנוביסטי, אבל אומייגוד- כמה שזה טעים… 🙂
יש להם פסטות, שזה כידוע מאכל האלים. ניוקי, רביולי, טורטליני, טלייטלה- מה שתרצו.
ממממ..
והעיקר? שיהיה בזה כמהין.
גילויו של הכמהין היה אבן דרך מעצבת בחייהם של הידוע ושל הפוסט.
תנו לי טורטליני כמהין וריקוטה ואתן לכם את חצי המלכות.
אההה… עזבו אתכם- תנו לי גם טורטליני כמהין וגם פיצה עם כמהין ואתן לכם את הכתר וזהו. סתם כבד ולא נוח ממילא..
גלידה
קשה לו לפוסט. קשה לו מאוד. הוא לא יודע איך להתמודד עם זה. המציאות מתעתעת בו, המוסכמות עליהן מושתתים חייו מתעתעדות להתנפץ לרסיסים…
מסתמן כי הוא והידוע מצאו מקום טוב יותר מוניליה! אולי אפילו שני מקומות!!!!
טוב.. אולי זה לגיטימי כי זה באיטליה.. באיטליה מותר לבגוד בגלידתך יחידתך..
אז היה הסכם. קצת כמו 'ריבנטרופ- מולוטוב', רק 'גלידה כל יום' במקום-
הפוסט והידוע אכלו (כמעט) כל יום גלידה (חוץ מביום בו הם אכלו שוקולד שוויצרי כי הם קפצו לשוויץ :)) ולמדו הרבה מאוד.
הם למדו איך גלידה צריכה להיראות כשהיא איכותית (לא צבעים חזקים מדי. גלידת מלון בכתום זוהר היא סימן די רציני לדרעק צבוע.. צבעים פסטליים ועדינים שולטתתתתתתים. ומסתבר שגלידת פיסטוק בצבע שהוא קרוב משפחתית יותר לחום עדין מאשר לירוק – זה מה שאתם רוצים!),
מה הטעם שלה צריך להיות (קרוב ביותר ככל האפשר לדבר האמיתי, תודה. לא מתוק מדי. כן כן- הפוסט מסרב לתוספת סוכר..),
איך התצוגה צריכה להיראות (הררי ענק משתפכים של גלידה לא מעידים על מגניבות איכותית אלא על נחיתות עלובה), וכיו"ב.
אם לסכם את העניין בקצרה-
היו גלידות דרעק (חייבים ליפול פעם אחת, לא?),
היו גלידות שמימיות לחלוטין (שבשבילן ואפילו רק בשבילן כדאי לראוי לטוס שוב),
היו גילויים (מעולם לא ניחש הפוסט שפיסטוק זה טעם כזה פופולרי..),
היו טעמים חדשים ומגניבים (פטל שחור, פטל אדום ורוזמרין, גלידה בטעם אגוזי מלך.. וערמונים מסוכרים!)..
היה אושר.
🙂
ואחרי איטליה?
הפוסט אכן התחיל ללמוד:
מעולם לפני כן הוא לא ידע שאפשר למלא כחצי קלסר-משרדי-ענקי-סגול בחודש בלבד.
מעולם לפני כן הוא לא ידע שאגודל יכול לפצוח בשביתה איטלקית.
מעולם לפני כן הוא לא ידע שיש דוכן של גלידת יוגורט באוניברסיטה.
מעולם לפני כן הוא לא ידע שמדפסת זה אלמנטרי כמו דפדפות ועטים.
מעולם לפני כן הוא לא ידע שאפשר להיות שפוכים מעייפות למרות שישנת 7 שעות בלילה.
מעולם לפני כן הוא לא ידע שלשבת בבר-שירה יכול להיות מתסכל גם בלי זקנות פרסיות שצובטות בתחת.
וואו. זה היה ארוך. מישהו מכם שרד עד פה?
הפוסט יעמיד פנים שכן ויהנה מהספק הסביר (…).
היו חזקים, שמרו על עצמכם, תשלחו לפוסט מתנות יקרות ערך.
הפוסט בלונדיני 