Archive for ‘נותני שירות ויחסי אנוש’

11 במרץ 2015

גם הפוסט לא שוכח את החיים עצמם

שלומות,
בפוסט התחיל לקנן חשש שלאחרונה הוא מפרסם בעיקר מתכונים מתובלים במעט תלונות וטרוניות, בניגוד לימי העבר בהם היה בעיקר מתלונן ובוכה על מר גורלו ומצפה שכולכם תנחמו אותו.
והוא חשב שאתם בוודאי מתגעגעים לאותם ימים עטורי תהילה ונהי…

אז הוא החליט לנסות את כוחו במלל רב שאינו כולל כוסות מידה, תנורים וסוכר
(טוב, על מי הוא עובד? הכל אצלו כולל סוכר. ופיזור נצנצים ורודים גם כשהעולם אכזר והפוסט עצמו אומלל. או כך לפחות טוענת קוקי)

אז על מה הוא יכול לספר לכם?

קודם כל, זוכרים שאי אז במהלך התואר הראשון שלו הוא התלונן על אנשים שמתעקשים על להביע את דעתם במהלך השיעור ומפריעים לסיכומיו המשוקלטים-צבעוניים-OCDאים של הפוסט ולכן גם לשפיותו?
ובכן מתברר שכאשר אתה לומד לתואר שני בארה"ב דעתם של אחרים (ושלך לעיתים, כשאתה מספיק ער על מנת לדבר) היא היא מרכז העניין!
המרצה יבוא, ידבר קצת על איזה קונספט, ואו אז ינהג כמנהג פייסבוקאים מומחים ויזרוק "דונו" לחלל החדר.
וכולם דנים. באמאמא שלהם דנים.
אפילו לפוסט כבר יצא לחלוק כמה סיפורים אישיים ונוגעים ללב או לתת נאום חוצב להבות על דעתו לגבי ניהול שרשרת האספקה של חברה מומצאת לייצור מבחנות 😛
(אבל כיאה להבטחתו לפזר נצנצים – גם יצא לו לזרוק כמה וכמה הערות סרקסטיות לחלל החדר שגרמו לכמה אנשים לצחוק. היאח!)
אה – וגם מה מסתבר? שחלק מהציון שלך בקורס מבוסס על ההשתתפות שלך.
כןכן, המחליאות הינה ממוסדת!
*** אנשי תואר שני בארץ- האם זה קורה גם במולדנו החמימה?!? שלפחות הפוסט ידע שזה היה קורה לו בכל מקום 😉 ***

גולת הכותרת ההשכלתית של הפוסט מהסמסטר שעבר (את הנוכחי עדיין אי אפשר לסכם.. חכו איזה חודש וחצי) הייתה טמונה בשני שיעורי מופת:

  • מדעי החליפה
    שיעור שלם שפיזר פנינות חכמה חקוקות בסלע כמו "אסור ללבוש חום ושחור יחד בשום פנים ואופן", "סוודר מעל החולצה המכופתרת זה לא מספיק רשמי", "בנות צריכות ללבוש גרביונים מתחת למכנסיים" ו"שמרנות, שמרנות, שמרנות!" (באיפור, בצבעי החליפה… אפילו במידת הכיפתור של החולצה, מה שגרם לפוסט לזוז קצת בכיסא באי נוחות כשהוכרז קבל עם ועדה שיש לכפתר את הכפתור העליון ביותר :-O ).
    הפוסט, כמובן, החליט שזה הזמן המושלם לחזור למרדנותו מימי הצבא העליזים ו*לא* שם גרביונים מתחת למכנס. מוהאהאהא!
  • נימוסי שולחן, אנליזה ויישום
    כן. זה קרה.
    הייתה חברה אמיתית וקיימת שמימנה ארוחת בוקר (לחם מטוגן, בייקון ומייפל, אם תהיתם. הפוסט ביקש בלי בייקון וכתחליף ל-3 פרוסות בייקון קטנות קיבל חיזוק של 3 פרוסות לחם מטוגן ענקיות. הו פרופורציות 🙂 ) על מנת שנציגיה יוכלו לשבת עם סטודנטים צעירים בחליפותיהם-המרשרשות-מרוב-שהן-חדשות, ולשמוע הרצאה על נימוסי שולחן.
    חשבתם ש"ללכת מהסכו"ם החיצוני לפנימי" מכסה אתכם לכל צרה שלא תהיה? ובכן, חשבו שוב.
    הידעת? יש סגנון החזקת סכו"ם אמריקאי השונה מזה האירופאי!
    כמו כן, אין להזמין יין אלא אם המארח הזמין יין, יש מיקום קבוע וידוע לצלחת לחם קטנה ולכוס המים שלך (ולעוד משהו שמתחיל ב-M אבל הפוסט לא זוכר! הו לא!), ואסור בתכלית האיסור לתקוע את המפית בתוך הצווארון!

ובעניינים שאינם קשורים ללימודים?
הפוסט יכול להתוודות מולכם שלגור בארה"ב, ארץ המשלוחים החינמיים מאמאזון, הופך אותך למכור לרכישות אונליין.
מה? יש להם אופציה להזמין טחינה! נורמלית! שיש לה טעם של טחינה ולא של מים עכורים! ומלפפונים חמוצים שאינם בטעם של שמיר ממותק!
אה, וגם ממש כיף לעשות קניות כשאתה יושב בבית כמו חפשן 🙂

וגם:
הפוסט והידוע נתקלו אי אז, לפני חודשים רבים, במוכרת שכנראה השתתפה במירוץ "שירותיות למרחקים גדולים" או ניסתה לשבור שיאי שירותיות ולהכנס לספר של גינס.
האישה עשתה כל שביכולתה על מנת להדגיש את העובדה שהיא מקלידה עיוור ומעניקה ללקוחותיה את מ-ל-ו-א תשומת ליבה ע"י בהייה עזה ונטולה מצמוצים בעת שהיא מקלידה את פרטי הרכישה אל המחשב. לא קריפי בכלל גיברת!

ולסיום בנימה אופטימית-
היו רגעים בהם הפוסט לא האמין כי האביב אכן יבוא. הוא כבר התכונן לחיים שלמים תחת ערימות שלג ענקיות שלא נגמרות, לקיץ של "גלידה חמה" בלבד (פיכסוש!) ולאיחוד מלא בינו ובין המעיל (הסגול!) שלו.
אבל
ציוצי ציפורים החלו נשמעים בטיולי הבוקר ביומיים האחרונים,
נצפו שתי ארנבות בגינת השכנים,
נצפו סנאים מקפצים שוב מעץ לעץ
וכנראה שנצפה בואש (או גירית. מותר להאמין שרק מדובר היה בגירית תמימה) שחצה את הכביש (שלא היה מכוסה קרח! ווהו!)
****כל אלה שיגעו את הכלבלב המלכותי, כמובן***
היתכן שבא אביב?

 

מודעות פרסומת
19 במרץ 2011

תהיות (וגם – פורים שמח!)

שלום וברוכים הבאים למוחו המעוות של הפוסט. אין יציאות חירום, אז אל תחפשו אותן..

הפוסט חוטא בצפייה בתוכנית ריאליטי אחת בלבד באדיקות – היפה והחנון. לא, הוא לא עומד לחלוק עמכם את כל הסיבות לכך (יש דברים שמרוב שהם מוקצנים ומוגזמים, עצם ההגזמה הופך לבדיחה מצחיקה בפני עצמה..). גם לא מי היו הזוגות המועדפים עליו או מה הייתה המשימה המאתגרת ביותר לדעתו . מה שכן, יש סצנה מסויימת מפרק מאוד ספציפי שגרמה לו צורך עז לחלוק את מחשבותיו עם היקום..
היה היה פרק שעסק בקובי פרץ. באותו פרק הבחורים הנועזים נתבקשו לשיר שירים של קובי פרץ (…), בעוד הבחורות הנאוות נתבקשו לשבת על שפת הבריכה ולהשתזף. אין לפוסט בעיה עקרונית עם העבודה שהיפות, מעצם היותן היפות ומעצם הגדרה זו, מבלות חלק ניכר מזמנן בלבוש מינימלי זה או אחר (בין אם מדובר בבגד ים על שפת הבריכה, שמלונת קצרצרונת שגורמת לכל עמישראל ואחותו לדעת שלפחות את לובשת תחתונים- זו כבר התחלה יפה, או מחשופים שמוכיחים לנו שאכן הינך בחורה עם חזון). סבבה. הפוסט גם משער שזה חלק מרכזי מהסיבות לכך שיש גם צופים זכרים לתוכנית הזו. אבל משהו באותה סצינה מסויימת גרם לפוסט להרהר קצת במשמעות החיים כנערת פוסטר..
כאמור- הבנות השתזפו להן על שפת הבריכה בשמחה ובששון, ולפתע – לא צפוי בכלל – מר פרץ הנכבד בכבודו  ובעצמו בא להעיף להן את הסכך. כמובן שהמעשה ההגיוני ביותר לעשות בעת אירוע רב נפגעות שכזה, מיד אחרי צווחות האושר ועפעופי הפלירטוט, הוא להכנס הביתה עם הפרץ, לשבת על הספה ולרייר. למשמע אוזניים הסצינה הזו כללה בעיקר מלמולי חנופה, סלסולי אהבה והרבה טונים גבוהים במיוחד. לעומת זאת, למראית עיניים הסצינה כללה את מר פרץ לבוש בחליפה כלשהי, ישוב על ספה גדולה, וסביבו 3 בחורות לבושות בבגדי ים כה זעירים- עד שאפילו את אוזנו של הפוסט הם לא יצליחו לכסות. אותו מר פרץ השתרע לו בנינוחות על הספה, בעוד שלישיית המלאכיות של פיני ניסו כל אחת להסתיר חלק אסטרטגי זה או אחר בגופה ע"י איזו מכריות הנוי שפוזרו על הספה ביד נדיבה.
משום מה, ועם כל הכבוד לדימוי הגוף שלהן, הפוסט חש תחושה קלה שהן לא חשו בנוח עם מלבושיהן המינימליסטיים. אתם מוזמנים לתקן אותו אם הוא טועה..

ומתוכנית מופת (…) אחת לסדרת מופת אחרת: פמילי גאי (או איש משפחה, אם אתם מתעקשים. אשכרה הפוסט שמע אנשים מדברים על סדרה מופלאה בשם 'מחלקת גנים ונוף'. מה זה פה?!?! הפוסט מבקש שתגידו יחד איתו: "פ-א-ר-ק-ס אנד רי-קרי-איי-שנז"!): בשלב אבולוציוני זה או אחר בחייה של אותה משפחה מופלאה אבי המשפחה, פיטר, קיבל פינה להגשה בתוכנית החדשות של עירו. לפינתו קראו “what really grinds my gears”.
ערב אחד, לפני זמן לא רב מדי ומעצם היותו שמנמן, חפץ הפוסט בהגשמת החלום האמריקני של פיצה וגלידה לארוחת הערב. מתוקף היותו צלאביבי בהווה הפוסט לוקח בחשבון את השירות שהוא מקבל. מלצרים, מוכרים, ושאר נותני שירות תמיד עוברים תחת עינו הבוחנת של הפוסט, שהורגל בחיי הבורגנות והאליטיזם. באותו ערב אתרע מזלו של הפוסט והוא נתקל בתופעה שבאמת טוחנת את ההילוכים שלו (ותודה לגוגל-תרגם!): אנשים שלא רק שהם עובדים בעבודה הפשוטה ביותר ביקום, לפחות על פי קני מידה שכריים – הם גם לא מסוגלים לבצע אותה כמעט בכלל.
לחתוך פיצה זו פעולה מוטורית. גם לקחת וופל ולמלא אותו בגלידה. לא על פעולות מוטוריות מתרעם הפוסט. יש אנשים שאמא לא קנתה להם צעצועים-שניתן-לפרק-ולהרכיב או קופסאות-שיש-להכניס-לתוכן-צורות-שונות כשהם היו קטנים, וזה בסדר. לא לא. תרעמתו של הפוסט מכוונת לעבר הכישורים החברתיים של אותו מר גלידה נלעג מהערב המדובר.
הפוסט והידוע נכנסו לגלידריה צלאביבית ידועה והתקרבו אל הויטרינה. מר-גלידה שאל אם הם רוצים גלידה ונענה ב"שנייה- אנחנו חושבים". נטעמה גלידה אחת, והפוסט, מעצם היותו קשה-החלטה באופן מיוחד, לקח לעצמו עוד דקותיים למחשבה (תכלס- הגלידה לא הייתה מספיק טעימה. אבל היא עדיין הייתה גלידה, כך שהסיכויים שגרגרנותו של הפוסט תנצח היו רחוקים מלהיות קלושים). לא חלפו אותן דקותיים והמר-גלידה מלמל משהו בסגנון "אתם רוצים גלידה או שאני יכול ללכת לעשות דברים אחרים?"
אתה פאקינג מוכר-גלידה באמצע המשמרת שלו. כמה דברים חשובים יש לך לעשות חוץ מלמכור גלידה?? אם אין לך כישורי אנוש, פשוט אל תבחר בעבודה שמציבה אותך מול אנשים. פשוט לא. יש מגוון מקצועות שישמחו לסגור אותך בחדר עם ערימות של ניירות/ בדים/ מתכות/ מכשירי מדידה וחיות אחרות. לך לך אל עבר הבדידות המזהרת בדלתיים סגורות. לך לך אל עבר עבודות שמאפשרות לך לנהום על מחשבים ועל ניירות. לך לך אל עבר עבודה שתתאים לכישורייך. למה למה למה למה אתה בוחר לעבוד בעבודה בה רק כישורייך החברתיים יכולים להרוויח לך טיפים???

12 בנובמבר 2010

31.12.07 – על מלצרים ושובה של הבבצ'ה

צהלולים וברכות לכולם!

אכלתם? שתיתם? שטפתם את הכלים המלוכלכים שלכם?

אתם פנויים לעסוק בקודש, לתת מנוחה למוחכם הקודח, להיכנס לנירוונה?

חבל. זה לא יקרה. וולקום טו ריאליטי… במקום זה יש פוסט.

טיהי

אנשים שאנחנו אוהבים

אז התחלתי לעבוד. ששון ושמחה. כבר חלקתי עמכם מעט מהאווירה המרכזית השולטת במקום בו אני מבלה את רוב זמני (לשם העניין נקרא לו "המעבדה"…), אבל אני חושבת שעוד לא ציירתי תמונה מדוייקת של החוויה האורנומנטלית שאני עוברת 5 ימים בשבוע…

למי שלא הפנים- במעבדה יש 7 בחורי חמד, בנוסף אליהם יש 3 רש"צים (כן כן- באזרחות יש רש"צים. וחכו חכו שתשמעו על קצין הרכב שלנו…) שאחד מהם אחראי על צוות גדול ומרהיב שמכיל… אותי.

כולם גברים, כולם קוראים לכולם 'גוז', כולם מסתכלים מהחלון על הבנות שחולפות להן ברחוב.

הרש"צ שלי היה שבוע וחצי בחו"ל, כלומר- בארה"ב. הגעגועים תקפו את כולנו (קרי- נמאס להם שאני שואלת אותם שאלות במקום אותו…), והשתדלנו ממש להתגבר עליהם.

לפתע פתאום- הטלפון שלי מצלצל.

"נדב! מה קורה? איך הולך שם? לא הייתי שם כבר חודשיים!"

הייתה שנייה אחת של שקט, ואז-

נסו לדמיין עדת כלבים גדולה. הם נובחים כולם בעוז, ללא הבדל דת, גזע, מין, או בונזו מועדף. רק מה? הם לא נובחים הב-הב (או האו-האו. או ווף-ווף. תלוי איפה גדלתם…) אלא "נדב!!!! נדב!!!!"

מרהיב.

אנשים שאנחנו לא אוהבים

מסתבר ש… מלצרים. אין לי מושג מדוע ולמה, אבל כל חוויות הביתקפה/ מסעדה האחרונות שלי גרמו לי להרמת גבות חוזרת ונשנית (זה אחלה ספורט- נסו ותהנו).

בתחילת חודש דצמבר שבא-עלינו-לטובה-וכבר-ממש-אין-לו-זמן-להישאר-לקפה שמנו (שאני אלך לבד?!?!!?) פעמינו לכיוון מקס ברנר שבהרצליה פיתוח.

סיבה למסיבה +  פטיש לשוקולד = שוקו חגיגי (שוקולטה איטלקית. נסו ותיהנו…)

רצה הגורל והושיבו אותנו סנטימרים ספורים מהקופה של המלצרים (נו נו, המכונה המרושעת שפולטת את הנייר השנוא שנקרא חשבון?), עניין זה גרם לא רק לתנועה ערה באזורנו ("מזלג! אני צריכה מזלג!") אלא גם לכך שבערב אחד קצר למדי (כמה זמן כבר לוקח לשתות שוקו?!!?) היו לנו כ-7 מלצרים, מארחת פרטית, ואת הזכות המפוקפקת לשבור את שיא גינס של "כמה פעמים שמעת 'הכל בסדר, אפשר להציע לך עוד משהו?' בערב אחד".

מזל שלהם שהיה נר ראשון של חנוכה וקיבלנו צ'ורוס חינם…

'מה זה קצת הטרדה לעומת להיות אוכל חינם?' וודאי יתמהו כמה מכם.

אז זוהי רק ההתחלה- זמן לא רב לאחר אפיזודת הבצק השמנוני מצאתי עצמי במסעדת שף מקומית, שהחלטתי לסור אליה עם חברה טובה. בעודנו מתכוננות להזרקת קפאין ישירות לוריד, ומתחבטות בשאלות קיומיות (שוקולד או אגוזים?) נשאלנו ע"י מלצרית חביבה א' האם ברצוננו להזמין. שאלנו כמה שאלות חשובות (אז כמה חזק הקפה שלכם?) וביקשנו עוד דקה להחלטה. 20 שניות לאחר מכן חייך אלינו מלצר חביב ב' ובפיו אותה שאלה בדיוק. "כבר מטפלים בנו, תודה" וחיוך סימפטי (בכל זאת- חי על טיפים. קצת רחמים…).

מלצר חביב-אך-מוזר ג' כבר התביית אלינו בעודנו מוחות את שאריות אותו חיוך סימפטי: "איך אתן? הכל טוב? רוצות להזמין משו? לשאול משו? אני פה אם תצטרכו אותי"

"תודה לך, מר מלצר, אנחנו נקרא לך אם נצטרך משהו…"

"מעולה! סקובידו…"

אל תדאג, חמודי, אני אקרא לג'ינגרברד מן ולסנורקה מהמטבח ותיכף נתחיל ללכת בשביל האבנים הצהובות, אוקיי?

אפיזודה משעשעת

ננזפתי, ובצדק.

בעודי גוללת באזנייכם (כלומר- מקלידה בעוז על מקלדת המולטימדיה המתוחכמת שלי) את סיפוריי הפאב החיננים שלי, אויה!, שכחתי את החשוב מכל, הדובדבן שבקצפת, הקרום שבחלב-

האיש שנזף בי.

בעודנו מצחקקות לנו מהמוזיקה המטופשת ומחוסר שנינותם של דרי הפאב (ומאיך שאני רוקדת, נו וודאי..) ניסה בחור עלום לרקוד עימנו (אני משתמשת בלשון רבים לא מטעמי נרקיסיזם ואהבה עצמית, לשם שינוי, אלא כי חידת ה"עם מי אתה מנסה לרקוד" נשארה אניגמה לא פתורה עד עצם היום הזה…). בעודנו מחייכות במבוכה זו לזו (אני, באופן אישי, באתי לרקוד עם 2 עלמות חן ולא עם גברברים עלומים, תודה) ניסינו להתרחק מעמו.

הבחור המשיך לצוץ לו לפתע עוד איזה פעמיים באזורים בהם שהינו (שהינו= ניסינו להחזיר לעצמנו את הכובע היפה שלי ממטרוסקסואליים חצופים) עד שלבסוף ניסינו להבהיר לו בעדינות של מי שמנסה לגנוב לאבא שלו את הוויסקי כשאבא יושב בסלון שאין אנו ממש מעוניינות בחברתו. לא נעים, לא נורא.

לא נורא?

נורא ואיום מסתבר.

ילד הפלא (לעניות דעתי הוא בחן מקרוב את ה-30…) שלנו כנראה נפגע עד עמקי נשמתו הזכה (או לחלופין- היה רגוז על כל המין הנשי באשר הוא והחליט ששלושת הפרגיות עם הכתר והכובע הן אבן משחזת נהדרת) ופצח בנאום חוצב להבות שנועד להבהיר לנו ש"לא! לא כל בחור מנסה להתחיל איתכן! מה אתן חושבות לעצמכן? מי אתן בכלל? יכול להיות שהוא סתם רוצה לרקוד! יכול להיות שהוא רק רצה לבדוק אם חזרתן על צעדי הפסדובלה שהופיעו ב'נולד לרקוד' שישי שעבר! יכול להיות שיש לו פיצול אישיות!!!!!"

או משו.

לא כ"כ הקשבתי לו.

ניסינו להבהיר לו שגם אם הוא רק רצה לרקוד ממש ממש קרוב לחצאית של מי מאיתנו, ממטרות טהורות לחלוטין כמובן, זה עדיין לא מה שאנחנו רוצות- תודה ושלום.

אז המר בחור התחיל למלמל משהו שנשמע כאילו הוא מאיים עלינו שהוא לא יבוא לרקוד איתנו יותר בכלל כל הערב! ונה לנו!

בררר.

כמה חבל שהסתבר שהמילה שלו היא לא בדיוק מילה של גבר, ונתקלנו בו ובענטוזיו עוד בהמשך הערב…

מילון בלונד- עברית

גלגי– נא להגות במבטא כבד, כנראה פיני. מדובר בגרסה הפינית של פונץ', ו-חברים וחברות- היא לא רעה בכלל…

פאדג'– בעודי אוכלת המון גלידה בארה"ב (קולדסטון קרימרי. הו אלוהים…) החלטתי שאסור לקפח את הפאדג' וגררתי עמי את עילית ותומר לקניית גוש בלמ"ז שטען בתוקף שהוא פאדג' בעל קרבה משפחתית לחמאת בוטנים בעודו מגיר שמן על אצבעותינו הרועדות. חוויה זו גרמה לי לחשוב שפאדג' זה פוי. אם גם אתם נפלתם קורבן אתם חייבים לטעום את הפאדג' של שלי. הבחורה משמיעה טענות כי הוא מזוייף, אבל אני אומרת- טעיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם!

כריסמס– חג נוצרי בעליל בעל מאפיינים משמחים כמו עץ צבעוני ומקושט שמעלה שמחה בלב הצופים, ותחתיו נחות להן מתנות רבות עטופות ומרשרשות. בחג זה נוהגים באכילת פאדג' מזוייף, שתיית גלגי חמים, וצפייה בסרטים עלילתיים על מלך הדלעות שיכול להוריד את ראשו שלו, מכיוון שהוא מת…

"מהההה? כבררררר נגמרררררררר?"

סלאמת