גם הפוסט לא שוכח את החיים עצמם

שלומות,
בפוסט התחיל לקנן חשש שלאחרונה הוא מפרסם בעיקר מתכונים מתובלים במעט תלונות וטרוניות, בניגוד לימי העבר בהם היה בעיקר מתלונן ובוכה על מר גורלו ומצפה שכולכם תנחמו אותו.
והוא חשב שאתם בוודאי מתגעגעים לאותם ימים עטורי תהילה ונהי…

אז הוא החליט לנסות את כוחו במלל רב שאינו כולל כוסות מידה, תנורים וסוכר
(טוב, על מי הוא עובד? הכל אצלו כולל סוכר. ופיזור נצנצים ורודים גם כשהעולם אכזר והפוסט עצמו אומלל. או כך לפחות טוענת קוקי)

אז על מה הוא יכול לספר לכם?

קודם כל, זוכרים שאי אז במהלך התואר הראשון שלו הוא התלונן על אנשים שמתעקשים על להביע את דעתם במהלך השיעור ומפריעים לסיכומיו המשוקלטים-צבעוניים-OCDאים של הפוסט ולכן גם לשפיותו?
ובכן מתברר שכאשר אתה לומד לתואר שני בארה"ב דעתם של אחרים (ושלך לעיתים, כשאתה מספיק ער על מנת לדבר) היא היא מרכז העניין!
המרצה יבוא, ידבר קצת על איזה קונספט, ואו אז ינהג כמנהג פייסבוקאים מומחים ויזרוק "דונו" לחלל החדר.
וכולם דנים. באמאמא שלהם דנים.
אפילו לפוסט כבר יצא לחלוק כמה סיפורים אישיים ונוגעים ללב או לתת נאום חוצב להבות על דעתו לגבי ניהול שרשרת האספקה של חברה מומצאת לייצור מבחנות 😛
(אבל כיאה להבטחתו לפזר נצנצים – גם יצא לו לזרוק כמה וכמה הערות סרקסטיות לחלל החדר שגרמו לכמה אנשים לצחוק. היאח!)
אה – וגם מה מסתבר? שחלק מהציון שלך בקורס מבוסס על ההשתתפות שלך.
כןכן, המחליאות הינה ממוסדת!
*** אנשי תואר שני בארץ- האם זה קורה גם במולדנו החמימה?!? שלפחות הפוסט ידע שזה היה קורה לו בכל מקום 😉 ***

גולת הכותרת ההשכלתית של הפוסט מהסמסטר שעבר (את הנוכחי עדיין אי אפשר לסכם.. חכו איזה חודש וחצי) הייתה טמונה בשני שיעורי מופת:

• מדעי החליפה
  שיעור שלם שפיזר פנינות חכמה חקוקות בסלע כמו "אסור ללבוש חום ושחור יחד בשום פנים ואופן", "סוודר מעל החולצה המכופתרת זה לא מספיק רשמי", "בנות צריכות ללבוש גרביונים מתחת למכנסיים" ו"שמרנות, שמרנות, שמרנות!" (באיפור, בצבעי החליפה… אפילו במידת הכיפתור של החולצה, מה שגרם לפוסט לזוז קצת בכיסא באי נוחות כשהוכרז קבל עם ועדה שיש לכפתר את הכפתור העליון ביותר :-O ).
  הפוסט, כמובן, החליט שזה הזמן המושלם לחזור למרדנותו מימי הצבא העליזים ו*לא* שם גרביונים מתחת למכנס. מוהאהאהא!
• נימוסי שולחן, אנליזה ויישום
  כן. זה קרה.
  הייתה חברה אמיתית וקיימת שמימנה ארוחת בוקר (לחם מטוגן, בייקון ומייפל, אם תהיתם. הפוסט ביקש בלי בייקון וכתחליף ל-3 פרוסות בייקון קטנות קיבל חיזוק של 3 פרוסות לחם מטוגן ענקיות. הו פרופורציות 🙂 ) על מנת שנציגיה יוכלו לשבת עם סטודנטים צעירים בחליפותיהם-המרשרשות-מרוב-שהן-חדשות, ולשמוע הרצאה על נימוסי שולחן.
  חשבתם ש"ללכת מהסכו"ם החיצוני לפנימי" מכסה אתכם לכל צרה שלא תהיה? ובכן, חשבו שוב.
  הידעת? יש סגנון החזקת סכו"ם אמריקאי השונה מזה האירופאי!
  כמו כן, אין להזמין יין אלא אם המארח הזמין יין, יש מיקום קבוע וידוע לצלחת לחם קטנה ולכוס המים שלך (ולעוד משהו שמתחיל ב-M אבל הפוסט לא זוכר! הו לא!), ואסור בתכלית האיסור לתקוע את המפית בתוך הצווארון!

ובעניינים שאינם קשורים ללימודים?
הפוסט יכול להתוודות מולכם שלגור בארה"ב, ארץ המשלוחים החינמיים מאמאזון, הופך אותך למכור לרכישות אונליין.
מה? יש להם אופציה להזמין טחינה! נורמלית! שיש לה טעם של טחינה ולא של מים עכורים! ומלפפונים חמוצים שאינם בטעם של שמיר ממותק!
אה, וגם ממש כיף לעשות קניות כשאתה יושב בבית כמו חפשן 🙂

וגם:
הפוסט והידוע נתקלו אי אז, לפני חודשים רבים, במוכרת שכנראה השתתפה במירוץ "שירותיות למרחקים גדולים" או ניסתה לשבור שיאי שירותיות ולהכנס לספר של גינס.
האישה עשתה כל שביכולתה על מנת להדגיש את העובדה שהיא מקלידה עיוור ומעניקה ללקוחותיה את מ-ל-ו-א תשומת ליבה ע"י בהייה עזה ונטולה מצמוצים בעת שהיא מקלידה את פרטי הרכישה אל המחשב. לא קריפי בכלל גיברת!

ולסיום בנימה אופטימית-
היו רגעים בהם הפוסט לא האמין כי האביב אכן יבוא. הוא כבר התכונן לחיים שלמים תחת ערימות שלג ענקיות שלא נגמרות, לקיץ של "גלידה חמה" בלבד (פיכסוש!) ולאיחוד מלא בינו ובין המעיל (הסגול!) שלו.
אבל
ציוצי ציפורים החלו נשמעים בטיולי הבוקר ביומיים האחרונים,
נצפו שתי ארנבות בגינת השכנים,
נצפו סנאים מקפצים שוב מעץ לעץ
וכנראה שנצפה בואש (או גירית. מותר להאמין שרק מדובר היה בגירית תמימה) שחצה את הכביש (שלא היה מכוסה קרח! ווהו!)
****כל אלה שיגעו את הכלבלב המלכותי, כמובן***
היתכן שבא אביב?

 

דה פוסט בלונד איז ספיקינג אינגליש נאו

המפ…
הפוסט תוהה אם זה ששוב לקח לו נצח וחצי לכתוב עוד פוסט דורש התייחסות או שאתם כבר רגילים לזה? 😛
ובכן – זה בכל זאת מצער אותו. זה בטוח.
וגם הפעם יש לו תירוצים ממש טובים 🙂
והוא אפילו ישתף אתכם בהם:

הפוסט עבר לגור בבוסטון.
(טם טם טם!!!!!!)

ה-Boston Public Garden, פארק יפה באמצע העיר – עם ערוגות פרחים מטופחות ואגם עם ברבורים…

לפני קצת יותר משנה הפוסט החליט שמספיק עם הדחיינות המזעזעת שלו-
הוא יעשה את ה-GMAT הארור
הוא יבחן גם ב-TOEFL הידוע לשמצה (הו, כמה שמצה! לא משנה מה- אל תעשו את זה במכללת לוינסקי בצפון תל אביב. אלוהים אדירים כמה חוסר ארגון משווע וחוסר אכפתיות מרתיח שיש שם, מיי הו מיי)
הוא יכתוב essays עד שזה ייצא לו מהאוזנים
הוא ישפצר את קורות החיים שלו – באנגלית! – עד שיימאס לו מעצמו
הוא יציק לאנשים שיכתבו לו המלצות וימלאו עליו שאלונים שונים ומשונים…
והוא יירשם לאוניברסיטאות בארה"ב – עד שהוא יתקבל ללימודי MBA.

free swag!

באופן קצת מפתיע וסמי פסיכדלי תוך פחות משנה הוא הבין שהוא הולך להעביר את עצמו, את הידוע ואת הכלבלב המהולל לגור במדינה אחרת, שנמצאת בארץ אחרת, שנמצאת ביבשת אחרת.

הכנסיה הראשונה של ישו, מדע. ככה קוראים למקום הזה. סיריוסלי

אין לו הרבה מה להוסיף על הנושא חוץ מ"אלוהים אדירים" ו"אף פעם לא הבנתם כמה חפצים יש לכם בבית עד שלא הייתם צריכים לרוקן דירה שלמה בלי אפשרות להעביר את החפצים לדירה אחרת" 🙂

אבל תודו שזה תירוץ טוב (וחד פעמי, הפוסט יודע..) לאיטיות מחפירה בכתיבת פוסטים!

ככה, בין היתר, זה נראה כשמתחילים למלא דירה ריקה לחלוטין – מאפס. כזה והרבה חלל ריק

אז עכשיו הוא כותב לכם מאזור זמן אחר לגמרי! כשאתם קמים הוא רק מתחיל את שנת הלילה שלו, וכשהוא קם אתם כבר מתחילים לפנטז על הקפה של אחר הצהריים ועל מתי אתם בורחים מהעבודה היום… (אז תרחמו עליו אם הוא מפרסם פוסטים בשעות הזויות, טוב?)

והנה הפוסט כבר מכין את התירוץ הבא:
הוא התחיל את הלימודים יחסית לא מזמן, ותיכף הוא כנראה יהיה יותר עסוק מאי פעם…
אבל הוא עדיין ינסה לעדכן אתכם כמה שיותר! 🙂

כנסיית טריניטי העתיקה באמצע של האמצע של בוסטון

ולספק מתכונים מדי פעם 😀

מה הוא יכול לספר לכם מחוויותיו עד כה?
להגיע לבית ריק זה קצת שוק.
במיוחד אחרי: טיסה של 12 שעות כשאתה בלחץ על הכלב שלך (שמחוייב להיות בבטן המטוס בלעדייך כי הוא כלב אמיתי ולא צעצוע), המתנה של שעתיים פלוס בתור לביקורת גבולות ב-JFK, ואחרי כל זה –  נסיעה של 4.5 שעות נטו שהתחילה באיזה 8 בערב וכללה לא מעט הפסקות בשל עייפות-על.

אבל!
מגניב לטייל בעיר אמריקאית מרכזית ושוקקת. הזוי קצת לנסות להפנים שהיא בעצם הבית החדש שלך.
קשה למצוא קפה נורמלי, אך זה מאוד מתגמל כשסופסוף מצליחים במשימה. כמו כן, מסתבר שהישראלי-הגר-באמריקה המצוי ייכנע לבסוף, ויקנה מכונת קפסולות הביתה. (הפוסט הוא ישראלי מצוי?? הו לא! 😛 )
לעשות קניות שוטפות לבית במיקומך החדש זה מצד אחד מאוד מעניין ומלהיב – המון מוצרים חדשים שלא הכרת, או מוצרים מוכרים שפתאום מאוד נגישים (מלא מלא מייפל אמיתי (שמורכב מ-100% מייפל!) זו דוגמה טובה. במיוחד באזור בוסטון וצפונה.. או חמאת בוטנים צ'יפס! מור, הם מסרו ד"ש…). עם זאת- קצת קשה להפנים שירקות עולים הרבה יותר ואין ברירה – עם זה תצטרך להסתדר.. או שיש דברים שאתה רגיל אליהם מהבית – והם מוצר בינלאומי! – אבל באה"ב יש להם גרסה אחרת שצריך להתמודד איתה ולהתרגל אליה…
כיף לעשות מסעות למציאת אוכל טוב ולמציאת המסעדות השוות באזור והברים המגניבים של השכונה. אבל הפוסט מרגיש צורך לציין שזה גם עלול להיות קצת מתסכל, במיוחד אם לוקחים בחשבון את העובדה שהטעם האמריקאי שונה משלנו. ותכלס- הפוסט נאלץ להבין ולהודות שתל אביב היא מרכז קולינרי די משמעותי, ולא פשוט להיות פודי תלאביבי בעיר זרה…

ניוקי גורגונזולה ב-north end. שם יש אוכל איטלקי טוב!

 

חלון ראווה בחנות שוקולד קטנה שהפוסט והידוע נתקלו בה לגמרי במקרה

השלל! היו שם כמה פרלינים שנשמעו מבטיחים – צ'ילי וליים, אמרנה ושוקולד מריר, תה ירוק, יין פורט…

בתכלס? רוב השוקולדים היו עדינים למדי. דווקא השוקולד שהפוסט חשב שיהיה משעמם הוכיח ביצוע מרשים

יש גם דברים משעשעים שקשורים ללהיות ישראלי בבוסטון:
היכולת לדבר בעברית עם הידוע בלי שאף אחד יבין (אם כי יש לנהוג בפריוויליגיה הזו בזהירות רבה עד מאוד, מכיוון שבארה"ב בכלל, בבוסטון-עיר-הסטודנטים בפרט, ובברוקליין-מעוז-היהודים עוד יותר בפרט – ישנם לא מעט מביני עברית שאורבים לך בפינות חשוכות על מנת להכיר לך שיאים חדשים של פאדיחה)
הכורך למצוא פירושים עבריים מוזרים לביטויים ומילים עם משמעות אוניברסלית (או לפחות דברים שהעברית התעצלה מכדי לתרגם אותם ודבקה בעיברות מעוות של המושג האנגלי) כדי שדוברי האנגלית סביבך לא יצליחו לדלות את המשמעות של מה שאתה אומר בעברית.
"אז מה אתה אומר? שנשאיר תשר?"
"חיחיחי! שוטרים בחנות סופגניות!"
"ל…מקומיים יש נטייה לשתות את הקפה המעפן שלהם כל היום, ללא הפסקה"
והתרגום האהוב על הידוע לדושבאג: "שק של ראשי מקלחת" 🙂

והדובדבן שבקצפת: כשאתה בטעות מתרגם ביטויים מאנגלית לעברית בתרגום-ישיר-קלוקל. מילא זה שהידוע כבר שנים מדבר על "לקחת תמונה"  כשהוא רוצה לצלם דברים וניחא על "לקחת מקלחת", אבל הפוסט כבר שאל את הידוע אם בא לו "לשבור מאה" בסופר הקרוב 🙂

הספרייה של ביה"ס למנהל עסקים של הרווארד. היא יותר תיירותית מהספרייה של נורת'איסטרן אז קיבלתם אותה

אז אל ייאוש- הפוסט כולו תקווה שהוא יצליח לחלוק איתכם חוויות חדשות, ושמנמנות חדשה (וגם ישנה, כי גם שמנמנות רטרואקטיבית היא שמנמנות מבורכת) ותלונות חדשות, ובנוהל – מילים. מלא מילים של מילה 🙂

עוגת השמרים-סוגשל-חרוסת (קנמון, תמרים ואגוזי מלך) שהייתם אמורים לקבל ב"כחומר ביד הבלוגר" האחרון, אבל הפוסט לא היה מרוצה מהמתכון כמו שהוא מרוצה מהתמונה

לפני סיום-
הפוסט רוצה לנצל במה זאת ולהודות מכל הלב לכמה אנשים שבלעדיהם הוא לא היה כותב פוסט  שכזה, כי הוא פשוט לא היה פה:
(קצת קיטש, אבל מותר לפעמים. והפוסט הוא קיטשיולוג מוסמך, אז בכלל…)

לידוע, שבלי התמיכה, האהבה והעזרה שלו לא היה ג'ימאט, לא היה טופל, לא היו מאמרים ולא היה כוח נפשי ויכולת לעשות את כל המעבר הזה. הפוסט יודע שבלעדיו הוא פשוט היה נכנע לבינוניות
(נ.ב.: עכשיו באמת כבר מותר לקרוא לו החוקי?? 🙂 )
למשפחה האדירה של הפוסט, שתמיד שם בשבילו ומהווה את בסיס התמיכה והאהבה הכי גדול, יציב וטוב שהוא יכול לבקש
ולחברים המופלאים שלו, שהצליחו – כל אחד בדרכו – לעשות את ההחלטה הזו ואת המעבר הזה לקצת יותר קלים וקצת פחות מפחידים.

ולסיום סיומת: שנה טובה! 🙂

החיים בתוך מקפיא

החורף כבר פה (סוגשל…) ועמו  – בנוהל – מרמורי החורף של הפוסט.
מה לעשות, הפוסט הוא חובב שמש אדוק ואחד שמתקשה להתמודד עם קור, ועוד יותר מזה – עם רטיבות.

לפני שתתלהמו עליו הוא יתוודה:
הוא מוכן (תודה רבה לו באמת…) לשבת בבית עם שוקו אלוהי מתחת לכרבולית, כשיש חימום.
הוא מסכים גם להתכרבל ככה עם מרק ולחם תירס עם קיק ( 🙂 ).
אבל מכיוון ש(לצערנו הרב) אי אפשר להעביר את כל החורף בכרבולים- מותר לו להתלונן!

כבר מזמן גורס הפוסט שארצנו הקטנטונת לא ערוכה לחורף אמיתי, בעודה ערוכה לעילא ולעילא לקיץ. חם ככל שיהיה.

בקיץ לא משנה כמה תזיע – תמיד תוכל למצוא מזור מהחום.
כל המשרדים באשר הם ממוזגים (בואו נהיה כנים לשניה – הם ממוזגים כלכך עד שלפעמים אתה מוצא עצמך מתלבט אם ז'קט קל יספיק לך להיום לעבודה, או שעדיף פליז. ואנחנו מדברים על סוף יולי, כן?).
ואם לא משרד- תוכל למצוא מפלט בקניון. לא רק מיזוג אימתני אלא גם שפע של דרכים אחרות לצנן את גופך – גלידה, אייס קפה על כל גווניו, שייקים.. אפילו ברד כחול מזעזע תוכל למצוא כנראה.
ואם לא קניון – כמעט כל חנות בכל רחוב דואגת למזגן את עצמה אינטנסיבית ואפילו לשים שלט חינני ומזמין בסגנון "פתוח, יש מיזוג" על הדלת.
ותכלס – אחרי כמה דקות במיזוג גם רץ מרתון על סף עילפון ירגיש מאושש ויתחיל לגשש אחר חולצה ארוכה…

אבל החורף? הוא כבר מהווה אתגר.
קודם כל – הקור. אמנם זה נדיר אצלנו, אבל כשבאמת קר בחוץ אין לך איך להתמודד עם זה.
כפפות? אבל איך תשחק בסמארטפון עם כפפות??
עוד גופייה? על זה היית צריך לחשוב לפני שיצאת מהבית.
ואפרופו עוד גופייה – גם הביגוד שיש פה לא באמת מתאים לקור. מה שבאמת ראוי ומחמם כיאות (הפליז שקנית לטיול-הגדול-בלא-משנה-איפה-אבל-זה-לא-ישראל-אז-יש-להם-עונות-חוץ-מקיץ או מעיל שרכשת בארץ זרה ומושלגת) – מרגיש מיותר ולא שימושי רוב הזמן.. למי יש כוח לסחוב 3 קילו מעיל כשיש סיכוי שבעוד שעה העננים יברחו ויהיה שמשי וחמים?
או בקיצור, אם לא טסת לאנטארקטיקה לאחרונה – רוב הסיכויים שגם לא יהיה לך ביגוד שבאמת מחמם..
ומה שכן נמכר בארץ (ולא בחנויות טיולים) – גם אם הוא נראה מחמם לרוב הוא רק מעמיד פנים ובעצם נועד לתת לך הזדמנות להרגיש חורפי ואפנתי בעודך אוכל חומוס בלבנט.
או בקיצור – בשבוע שבאמת קר בו + בלילות: או שתקפא מקור או שפשוט תפעיל כל אמצעי חימום אפשרי. בשאר הזמן – תחשוש מנשירת אף והיפותרמיה קלה.

ולא רק אתה לא תצליח – גם הבית שלך לא יצליח להתמודד. רוב הסיכויים שקירות הדירה שלך לא יצליחו לבודד מהכפור. המזגן שלך יצליח אמנם לתפקד כפונקציית חימום, אבל כל זאת לאזור מוגבל ביותר בעוד שאר החדרים בבית שומרים על טמפרטורה שקרובה מאוד לזו שבחוץ. או בפריזר.
ואמנם יש פה בארץ אינפלציה של כרבוליות, אבל בחייאת רבאק – לשבת עם 7 כרבוליות בערימה על הספה זו לא באמת פעילות חיננית לערב חורפי.. גם אם יש עליהן ציורי חתלתולים או משהו.

ואמצעי חימום אכילים יש ויש. זה נכון. אבל…
מרק ותבשילים – זה לא משהו שזמין לך תמיד על הדרך לחימום מהיר.
קפה כבודו במקומו מונח, אבל הוא לא רק של חורף. וחוצמזה – אנחנו בגמילה..
אז סחלב? הפוסט אמנם מודה שהוא מכור לסחלב (הוא אפילו הצליח להכין סחלב חביב בבית! יי!) אבל עדיין- יש גבול לכמות הסחלב שאתה יכול לשתות (או, בואו שוב נהיה כנים – לאכול. סחלב, אפילו יותר מבירה גינס, זו ארוחה), גם אם מגוונים לך אותו עם טעם פיסטוק..

ומעבר לקור, שאיתו – נניח – הצלחת להתמודד, הפוסט תמיד טוען שהבעיה בחורף היא הרטיבות.
חם לך בקיץ ואתה מזיע? שתי שניות במזגן ותרגיש יבש וריחני. כמו חדש. או כמו פרסומת לתחבושת היגיינית 😛
קר לך בחורף ונרטבת משלוליות ונהגים מרושעים? סבבה, החימום יוכל לחמם לך את הידיים ואת האף (…), אבל כפות רגלייך המדשדשות בגרביים הלחות יישארו קפואות עד המקלחת!

ובואו נהיה כנים – כמעט ואין סיכוי שלא תירטב.
הפוסט נוכח שוב ושוב שהניקוז ברחובות ארצנו פשוט ג-ר-ו-ע!
כל רחוב סטנדרטי עם שיפוע קל הופך לנחל שוצף ברגע שנשמע רבע רעם באזורנו,
וכל מדשאה הופכת לשמורת טבע לחיות מים נדירות (כלומר – ביצת גועל נפש טובענית).
הפוסט זוכר דוגמה ממחישה לא רעה: נסיעה אחת ספציפית בת"א בקו 25 –
התחיל גשם חזק במהלך הנסיעה. אמנם חורף, אבל הרחובות לא היו רטובים במיוחד לפני. ואמנם גשם חזק, אבל אנחנו עדיין פה ולא במדינות מועדות למונסונים – ועם זאת, תוך חצי שעה רחוב אבן גבירול גרם לפוסט לתהות אם גונדולה לא הייתה אופציית תחבורה עדיפה.. הפוסט מודה שהוא ממש ריחם על הולכי הרגל שעמדו קרוב למדרכה, כי לא משנה כמה לאט ייסע האוטובוס – אם הוא נוסע בתוך נהר הוא ישפריץ…

יש עבודה, יש שפה ועדיין קשה קשה (FirstWorldProblems)

הפוסט חלק איתכם יותר מדי מתכונים לאחרונה,
ופחות מדי תלונות
אז הוא החליט שכדאי לתקן את העוולה הזו!
(אל דאגה, זה לא אומר שלא ידובר פה באוכל..)

אז ככה, במסגרת עבודתו הנוכחית יצא לו לפוסט להגיע לכמה וכמה כנסים עסקיים מסוגים שונים ומשונים.
בד"כ, מלבד פוסט-אחד-בתחפושת-של-מבוגרים, מורכבת האוכלוסייה בכנסים הנ"ל מהמגזר העסקי. כלומר, מנציגים של חברות מסחריות שונות ומשונות, מחברות קטנות ונידחות ועד שמות מוכרים למדי, כולל – לעיתים לא נדירות – אורחים מחו"ל ו/או נציגי שגרירויות, למשל.
אי לכך הייתם מצפים שהאירוע יהיה מאורגן ומתוקתק, שהאורחים יהיו אנשים בוגרים ומקצועיים ושהאירועים יהיו מעונבים אך מחוייכים.

אבל!

אנחנו נמצאים בישראל…

אז להלן – רשומה קצרה על דברים גרועים שהפוסט נתקל בהם בכנסים עסקיים בארץ:

1. צפוף מדי.
   בין אם מדובר ביותר מדי אנשים בשולחן (אמנם אפשר להושיב פה 8 אנשים, אבל אם אתם מצפים שכולנו נשב בזרועות שלובות זה בזרועו של זה במהלך כל הכנס – כנראה התבלבלתם עם שעת ריכוז [א.ק.א. 'מפגש', לקיבוצניקים 🙂 ] בגן הסמוך…) או בבחירה למיקום השולחנות כ"כ קרוב זה לזה עד שאם ייפול לך דף מדפי המידע הרבים שירעיפו עלייך – תיאלץ להיפרד ממנו לשלום כיוון שהוא ככה"נ ייגרס בין משענות הכסא הדחוקות זו לזו.
2. גם מחוץ לחדר בו מתכנסים, כלומר – במקום בו אמור להתרחש המינגלינג המזוייף, צפוף מדי. אנשים כל הזמן נתקעים ומתחככים אחד בשני ורומסים זה את זה בדרך אל ה…
3. אוכל.
   כולם לחוצים על האוכל. כל הזמן. לא משנה אם מדובר בבופה ארוחת צהריים מהוקצע, מבחר פירות העונה חתוכים, קינוחי קרם (פרווה. בעע!) או עוגיות שראו ימים יפים יותר.
   כולם. תמיד. תמיד. יהיו. לחוצים. על. האוכל.
   אתם אנשים מבוגרים! אתם יכולים ללכת 5 דקות לבית הקפה הסמוך ולרכוש לעצמכם קפה אמיתי וקרואסון או סנדוויץ עם ירקות טריים! ואפילו רוב הסיכויים שיהיה מבצע קפה ומאפה!
   "לא לא, שילמתי על הכנס ויש פה מלבין לקפה. אני אשתה פשוט 4 כוסות ככה שארגיש שזה היה שווה את זה. אולי ככה גם לא אנמנם בסשן הבא שיהיה בשפה זרה בלי מתורגמן.."
   (*** אם כי פה הפוסט חייב להודות שאולי זה לא משהו שקורה רק בארץ. בואו נודה בזה כולנו – אוכל זה נושא שיקר ללבם וקיבתם של רוב בני האדם, באשר הם. ואוכל חינם זה הכי טעים שיש, לא? 😛 אז ישמצב שדברים דומים מתרחשים גם בחו"ל. המסגרות העסקיות שבהן שהה הפוסט בחו"ל היו ממזמן ולא כללו כנסים, אז הוא לא מתיימר… ***)
   כמה קוריוזים ספציפיים של אוכל שעברו, למרבה הצער, בפיו של הפוסט:
   * סלט אבוקדו שהאבוקדו שבו קשה כמו אבן. איך אף אחד מהטבחים לא חשב שהאבוקדו שהוא חותך בעזרת מסור חשמלי לא ראוי להקרא סלט? אניגמה.
   * מנה שהתכבדה בהרבה הרבה (הרבה הרבה!) יותר מדי עשבי תיבול. זה מסוג הדברים שפשוט לא משאירים לך ברירה אלא לתהות אם המעשה נועד להסתיר משהו. המממ…
   * כנס שנערך בשעות הבוקר והוגשה בו ארוחת בוקר – שאיננה חלבית. מה?? למה???? ארוחת בוקר לא חלבית סותרת כל הגיון באשר הוא. מה אוכלים בארוחת בוקר? ביצים, סלטים, לחמים, ירקות.. אפשר להתפרע עם איזה איקרה (…) או אפילו סלמון מעושן.. אבל מה הולך עם זה יותר טוב מכמה גבינות, קפה טוב בצד ואיזו עוגה אמיתית לקינוח? סטייק פילה? זה מה שמתחשק לאנשי עסקים בפתחו של יום עבודה? ועוד ב-8:30 אין דה פריקינג מורנינג??
4. קר קר קר!!! כנס בקיץ זה כמו לשבת בתוך מקפיא, איי שיט יו נוט.
   זה יפה שחלק מהגברים הנוכחים בכנס מועילים בטובם לבוא בחליפה ולא במכנסי ברמודה וכפכפי אצבע, אבל דחילק- איך זה הגיוני שהטמפרטורה בחדר מספיקה להכנת גלידה ביתית (או שלגונים אנושיים…)??

Don't Panic! – מדריך נבוכים לסטודנט הפוטנציאלי באוניברסיטת תל אביב

שלום וברוכים הבאים לשנתכם הראשונה כסטודנטים כאוניברסיטת תל אביב!

הפוסט, כבוגר שנה שלישית מן המניין (ותיכף בוגר תואר. המממ… הרשו לו לפרוק כל עול לרגע: נה נה בננה!), ישמש לכם כמדריך בתחילת דרככם הפתלתלה לעבר התואר המיוחל.
אז… שנתחיל?

הדרך שלנו מתחילה קצת לפני שתתחיל שנת הלימודים הראשונה שלכם [הידעת? לפחות למיטב ידיעתו וזכרונו של הפוסט תאריך תחילת שנת הלימודים מתאחר משנה לשנה. א. האם ניתן לפתח פה תיאוריית קונספירציה אודות הקשר שבין תאריך תחילת שנת הלימודים, ההתחממות הגלובלית ולוח השנה של בני המאיה? ב. האם זה אומר שאת השנה השלישית לתואר שלכם תתחילו קצת אחרי חופשת חנוכה?]:

אמנם כבר הלכתם ליום הפתוח והקשבתם למגוון הסברים שונים, משונים ולא ממצים. מי מכם שהתמזל מזלו אולי אפילו זכה להירשם לייעוץ קצר וחינמי שיעזור לו להחליט לגבי עתידו האקדמי. כך קרה לפוסט לפחות, והוא חש בר מזל אינדיד, עד שהגיע הקטע הזה:
"אה! אני רואה שסימנת פה התעניינות במדעים… בתחום של עבודה עם אנשים… ובניהול. מעניין מאוד. מממ… מממ… מממ… תוכל להיות… מורה למדעים! אה רגע, רשמת גם ניהול? אז תוכל להיות מנהל בית ספר למדעים!"
WORD

ואמנם כבר נרשמתם לחוגים שרציתם, הרשמתכם התקבלה ואולי אף זכיתם להגיד יפה שלום למשכורת של שלושה חודשים (מלצרים ובייביסיטריות) או של חודש אחד (פליטי היחידה שמחלטרים ב-QA) וקיבלתם פיסת נייר שטוענת שאתם סטודנטים באוניברסיטת תל אביב.וויהי.
אבל הפוסט רוצה להתרכז ביום המיוחד והחגיגי שכל חוג עורך לתלמידיו העתידיים קצת לפני פתיחת השנה. נקרא לו יום עיון (הפוסט סנילי, אז הוא לא באמת זוכר את המינוח הרשמי. סניליות היא סממן של שנה שלישית! ;)). אותו יום עיון טומן בחובו שפע של אפשרויות להנעמת תוארכם העתידי (תפגשו בו את מי שעוד כמה ימים תצטרכו לבקש ממנו טיפקס ושדכן, אז כדאי שתהיו נחמדים), של הפתעות (בירה ב-10 שקל? בירה ב-10 שקל!!! אגב, זו אכן הכנה מתאימה לעתידכם כסטודנטים מן המניין. במיוחד אם אתם מתכוונים להיות סטודנטים לניהול מן המניין. לאגודת הסטודנטים, ובמיוחד לחבריה שגם לומדים ניהול, יש נטיה בלתי מרוסנת לחלק בירה במחירים שנעים מחינם ועד 15 ש"ח במגוון אירועים מזדמנים. שבוע ראשון ללימודים? בירה. יורד גשם? בירה. היה אתמול מבחן? בירה. יום החפרפרת? בירה!!) ושל משפטים שיכולים לעצב את עתידכם (למשל, ביום העיון של החוג לניהול אליו הלך הפוסט הוא זכה לשמוע דמות-בכירה-למדי-לעניות-דעתו-של-הפוסט-היה-זה-מי-אם-לא-ראש-החוג-עצמו מבטא קבל עם ועדה את מחשבתו הלא כמוסה כלל שתואר ראשון בניהול זה מיותר לחלוטין, ואין מה לעשות עם זה אחרכך).

ועכשיו – כמעט ומתחילים! כבר קניתם מחברות (טוב, שנוררתם קלסר עקום וכמה דפדפות מהמשרד), סידרתם קלמר (= גנבתם את העט של מוזס בפעם האחרונה ששילמתם שם באשראי) וקניתם תיק (באמת קניתם! גם חתיך, וגם עם מקום רך ומרופד ללפטופ. אמנם קשה יותר להעתיק נוסחאות וגרפים עם לפטופ, אבל- היי- יש פייסבוק, ואפשר לרכל כל השיעור על התספורת של המרצה עם מי שיושב לידך.. על הוול שלך!).
לא נותרה לנו כל ברירה והגענו אל השלב הבלתי נמנע: הבידינג!!!

כןכן, הגעתם לאחד השלבים החשובים במערכת-יחסי-האהבה-שנאה-שנאה-שנאה ביניכם ובין האוניברסיטה: מערכת רישום לקורסים בשיטת המכרז!

לפני שנתחיל במשימה שלשמה נתכנסנו (רישום לקורסים. מפתיע, הא?) נבלבל אותך עם מספר הודעות לא רלוונטיות:

ועכשיו, כשאתה כבר פחות בטוח בעצמך ובמה שאתה אמור לעשות פה – נפחיד אותך עם מגוון איומים! למשל:

וכמובן, כמה הצהרות שיגרמו לך לתהות אם כבר הגעת לגיל בו כדאי להתחיל (לשכור עו"ד):

וסתם, בשביל הכיף, הצהרה על שעות לימוד מתוכננות + אזהרה על עושק עתידי צפוי שנובע מהן:

מיד אח"כ תישלח למסך המפחיד מכולם- רשימה כמעט אינסופית של קורסים, במליון מסכים בזה אחר זה (אף פעם לא תדע כמה פעמים תיאלץ ללחוץ על "דף הבא"..). כמובן שהקורסים שאתה מעוניין בהן יופיעו בפיזור מרשים שידרוש ממך לעבור על כל הדפים, להגיע לסוף, למצוא שם רבע קורס שאתה מעוניין בו ולסמן אותו, ואז לחזור אחורה בדילוגים כדי ללקט לך ממבחר הקורסים שמשום מה הצליחו להסתתר להם די טוב כשעברת על הרשימה בפעם הראשונה. כיף!

טוב- עברת את פרעה (או לפחות את ארוחת ראש השנה ואת ההתחזות לאושפיז בשביל לשמח דודים רחוקים כ"כ עד ששמעת עליהם רק בערב חג שני), תעבור גם את זה.

עכשיו הגעת סופסוף לחלק החשוב מכולם- חלוקת הנקודות.

כסטודנט מן המניין אוניברסיטת תל אביב רוצה בטובתך ועל כן היא מחלקת לך נקודות חינם!!! אמנם רוב מה שהן נותנות לך זה תקווה קלושה והרבה תסכול, אבל – חינם זה חינם!

כמובן שגם על נקודות חינם הפוסט יכול להתלונן. נכון? נכון!

זה מתחיל מזה שבניהול נותנים המון נקודות לבידינג של סמסטר אחד (וזה איכסה- כי צריך לעשות בידינג הרבה יותר פעמים..)

אבל לעומת זאת, בפסיכולוגיה, חוג בו עושים בידינג פעם אחת בלבד בשנה, מתקמצנים בנקודות. מה זה אומר? שאמנם נחסכים לך מפח הנפש, תהומות הייאוש ותלישת השיער לקראת סמסטר ב (שכמובן שהבידינג של סמסטר ב תמיד נופל שנייה וחצי *לפני* שאתה מסיים עם המבחנים של סמסטר א), אבל שמצד שני אתה נאלץ לבחון את גבולות המתיחה האפשריים של מספר מצומצם של נקודות על פני הרבה יותר מדי קורסים פופולריים.

[הידעת? נקודות לבידינג אינן מסטיק!]

אבל מה שהפוסט באמת רוצה לחלוק איתכם, כאנשי סודו,

כלומר- הדבר שלשמו התכנסנו כאן כולנו,

הוא הטיפ הטוב ביותר שקיבל בנוגע לבידינג (הקרדיט וזרי הדפנה לאחות ההו-כה-יעילה!):

העברת נקודות ידנית!

שורו, הביטו וראו:

אם תבחרו את מה שמסומן בעיגול אדום וחגיגי תוכלו ליצור לכם מבוך פתלתל וחביב של העברת נקודות לפי בחירתכם!

מה זה אומר?

בעיקר שעות של הנאה בהרכבת מסלול מכשולים שנועד למנוע ממערכת הבידינג, תפלצת מרושעת שכמותה, להציב אותך בקורסים על פי ההגיון הפנימי שלה בלבד,

כי בעזרת העברת נקודות ידנית יהיה בידיכם הכוח לשלוט בחיית הבידינג! (המממ… לפחות קצת..)

או במילים אחרות: אתם תוכלו להחליט מהו סדר העדיפויות של הנקודות שלכם, וכשמדובר בלא-כל-כך-הרבה-נקודות, ובזמנים קשים (עבור הפוסט תקופת הבידינג תמיד היוותה זמנים קשים, תכלס…) – גם זו נחמה!

🙂

ובכן, שנת הלימודים מתחילה לה בקול תרועה וכל שנותר לפוסט זה לאחל לחייל בהצלחה, בעודו מצחקק מתחת לאינשפם שלו (אמנם גם לעבודה צריך לקום מוקדם, אבל עדיין…)

וברוח יום הכיפורים שהיה לא מכבר הפוסט מבקש להתנצל:

על שהוא נעלם לנצח נצחים

ועל שהוא מנפנף בפרצופכם עם סיום התואר שלו 😉

"מעשה בהארי פוטר אחד, שני קרחומים ושלושה שיעורי זומבה…

ברכות!

הפוסט, סופסוף, סיים לאכול. או לפחות לאכול ולספר. הפעם יש לו כמה חוויות מרטיטות נפש לחלוק אתכם, וכמה השגות פילוסופיות על חיינו בעולם המסואב הזה.. (כן, בטח..).

טירוף הארי פוטר הגיע אל סיומו ככל הנראה, והפוסט היה שם כדי לספר.
אחרי שבמשך שנים הוא החרים נמרצות  את סרטי הארי פוטר (או לפחות מאוד השתדל להחרים. אם אתה בטיסה של 10 שעות והסרט הכי שפוי שיש זה הארי פוטר 2- עדיף להירדם למולו שוב ושוב ולא להבין כלום מאשר להירדם לצלילי מוזיקת קאנטרי על אהבתו של ישו, לא?) למרות שקרא את כל הספרים כולם, היו מי שגרמו לו לראות את שני חלקיו של הסרט האחרון בסדרה. ועוד בקולנוע!
כבר שנים מספר מנסה הפוסט להגיע להגדרה מדוייקת ומתומצתת של יחסו לילד בעל צלקת הברק ולמעלליו. כשהיה הפוסט בגיל 13 המופלא (…) יצא הספר השלישי בסדרה, והארי היה אף הוא בן 13. ההזדהות הגילאית הזו השתלבה מצויין עם הטמטום הגנרי של הגיל הזה והביאה להתלהבות אדירים סביב הספרים. תכלס? הם מאז ומעולם היו כיפיים וסיפקו אחלה עולם אלטרנטיבי. אמנם כן, הפוסט גאה לבשר שכבר מגיל 13 הצעיר הכיר בכך שהארץ התיכונה היא כנראה יקום אלטרנטיבי עדיף בהרבה, אבל דווקא משהו בעובדה שהארי וחבר מרעיו מוקמו במקום מוכר, בימינו אנו ובהקבלה יחסית לעולם הנוכחי, גורם לעניין ה"לו הייתי קוסם" להיות נגיש הרבה יותר מ"לו הייתי גמד/ הוביט/ אלף".. (ותכלס- שרביט, גלימה והממתקים מהדובשנריה נשמעים מעט מפתים יותר מרגליים שעירות/ זקן אינסופי וטבעת מרושעת).

כיום הפוסט קצת פחות עול ימים וקצת פחות נלהב (אבל לא יותר סרקסטי! ;)). כבר כמה שנים הוא מנסה להגדיר בצורה ממצה יחסית את יחסו להארי פוטר, במיוחד לעומת יחסו לפרודו ועולמו שלו:
בעוד שאינסוף הסרטים של הארי הרגישו בהתחלה בעיקר כמו משהו שמגביל את הדמיון שלו ואונס אותו לחשוב שהאגריד נראה כך ולא אחרת ושסמטת דיאגון היא בעצם פחות מגניבה משחשב, טרילוגיית סרטי שר הטבעות (חוץ מהסוף הבלתי נגמר של הסרט השלישי. יש גבול לכל תעלול, תיפול כבר ללועו של הר האבדון, גולום, ונגמור עם זה!!!) עבורו הייתה התפאורה המושלמת למה שהוא ראה בתוך הראש שלו זה שנים מספר. טולקין יצר עולם שלם, עם שפות ודמויות ותרבות, והסרטים רק הדגישו את הייחודיות הזו ולא כלאו אותה במסגרת קטנה מדי וחונקת.
ופתאום, לאחר אותו פרק זמן אימתני בו הוא ניסה לשים את האצבע במדויק על ההבדל בין 2 עולמות הפנטזיה הכה מוכרים הנ"ל, הגיעה לו ההארה! ונחשו בזכות מה? אוכל!!! (כמובן…). הארי פוטר זה כמו מסעדת 'קוביות'! הכל כבר חתוך ומוכן, וכל מה שעלייך לעשות הוא רק ללעוס..
בעוד שגם הספרים וגם הסרטים של שר הטבעות מציבים בפנייך ובפני כישורי הדמיון שלך אתגר (מבורך כמובן), ג'יי קיי רולינג מאכילה אותך עם כפית באימג'ים הספציפיים שהיא רוצה שתדמיין. בגלל זה הפוסט תמיד טען שלקרוא הארי פוטר זה כמו לראות טלוויזיה- לא צריך להתאמץ! 🙂

** הפוסט גאה לציין שהוא ערך עבור כתיבת הגיגיו על הארי פוטר מחקר מעמיק וגרם לעצמו לראות את סרטי הסדרה. במלואם הפעם! בזה אחר זה. מה הוא לא יעשה בשביל כתיבה עיתונאית נוקבת?? ובכן, המחקר העיתונאי הלא-מתפשר רק הוכיח יתירות. הסרטים של הארי פוטר באמת איומים ונוראיים. לפחות ה-3 הראשונים. מהסרט הרביעי ואילך אתה יכול להתחיל להכיר בכך שאתה צופה בסרט קולנועי ולא בהמחזה של יומן נעורים של בחור מתוסכל.. עלתה בפוסט המחשבה שאולי חלק מהרגשות השליליים שהעלו בו סרטי הסדרה הראשונים קשורים לעובדה שאינו בריטי. אולי יש שם הומור בריטי שנון ודקויות מתוחכמות שקשורות לתרבות הבריטית? אך לאחר התייעצות עם האנגלופילית האהובה עליו ש', שבאמתחתה שנים של הערצה עיוורת למונטי פייטון בפרט ולהומור אנגלי בכלל, הוא הבין שלא בו האשם, אלא בגריעות.. האהא!! **

סוגייה נוספת ש(רק מעמידה פנים שהיא)לא קשורה לאוכל שחשב הפוסט להעלות בפניכם הינה סוגיית הקרחומים. כן כן, אותם חפצים כחלחלים-תכלכלים ששוכנים דרך קבע במקפיא של ההורים ומוצאים ממנו כלאחר כבוד בכל הזדמנות טוזיגית (!!!) יותר או פחות.
לאחרונה הפך הפוסט בעליו הגאים של 2 קרחומים ממין כחלחל-אטום!! הברית תיערך באולמי מרוויאס בזמן זה או אחר, הנכם מוזמנים כאורחי הכבוד של הפוסט.
בעודו מאמץ אל חיקו את האוצר הקטן שלו תמה הפוסט על קנקנה של השמחה שהוא חש בשל היותו בעליהם הגאים של צמד קרחומים. לאחר חיבוטי נפש הגיע למסקנה שהקרחומים הינם סמל- סמל להיותך מבוגר, איש העולם הגדול!!! הרי מעולם לא זכה הפוסט לראות קרחומים אצל חבריו ובני גילו. לא לא. קרחומים יש רק להורים. להורים שלך, להורים של חברייך, להורים של עמיתייך לעבודה, להורים של בני הזוג.. אבל לא לאנשים בגילך. ועכשיו- גם הפוסט יכול להרשות לעצמו לקרוא עיתון במבט מיואש, לשתות קפה שחור, להתווכח בויכוחים פוליטיים ולהאנח כשהוא קם מהספה- גם הוא מבוגר!!!

ואם דאגתם לפוסט שמרוב גרגרנות הוא כבר לא מצליח לקום מהספה הוא שמח להוכיח לכם שלא כך הדבר!!! הפוסט הולך לחדר כושר! 🙂
אז יש הליכונים ומכשירי סקי בחד"כ. שזה אחלה. בעיקר כי אפשר לראות טלוויזיה תוך כדי. אין ספק שאין ליווי טוב יותר והולם יותר להליכה נמרצת (הפוסט שונא לרוץ..) מאשר פרק מופלא נוסף של 'היפים והאמיצים'!
אחרי ההליכה אפשר לרדת לקומה התחתונה של המבנה ולנסות לנפח שרירים תוך זהירות מופלגת שלא להשטף במפל הטסטוסטרון (הידעת? אנשים שמרימים משקולות או שמבצעים תרגילים במכשירים מבוססי משקולות נוטים להפיק מגוון קולות ייחודיים, כגון "פפפפפפפ" "ססססססס" והקול האהוב על הפוסט- "שששששהההה!!!!". הידעת נוסף? גברים עושים יותר קולות מנשים בחד"כ. נשים יודעות לסבול בשקט. או שנשים בעצם יודעות שלא כדאי להרים פי 7 ממשקל גופן- הן לא נמלים..).
ומעל לכל- יש חוגים!! חדר הכושר מספק לפוסט ולשאר לקוחותיו מגוון נרחב של פעילויות פנאי שונות ומשונות, והפוסט ניסה להשתתף בכמה וכמה מהן.. בראש ובראשונה, בנסיון הראשון שלו להגיע לחוג פילאטיס, הוא הגיע בטעות לחוג ריקודי בטן, או בשמו השני – "העצמה נשית תוך ענטוזים". היה חווייתי.. מאז הספיק הפוסט לקחת חלק פעיל בכמה וכמה שיעורי פילאטיס, ואף להנות מכך. אבל לא את זה הוא רצה לספר לכם! לאחרונה נכנע הפוסט לטרנד והחל להגיע לשיעורי זומבה!!! כןכן, גם הוא מקפץ לו באקסטזה מדומה לצלילי עיבודים מעוותים לשירים לטיניים!!! לאחר 3 שיעורי זומבה הפוסט כבר מרגיש שהוא יכול לחלוק עמכם כמה תובנות:

1. כנראה שמשמעות המילה זומבה היא "להשפיל עצמך בתנועות מביכות בפומבי ועוד לאהוב את זה"..
2. מדריכות זומבה כנראה עובדות על אנרג'ייזר. הן קופצות וצועקות ומחייכות במשך שעה רצוף ולא נראה שזה מפריע להן לשומדבר.. גם לא לנשום, נגיד.
3. מדריכות זומבה הן התגלמות הרזון השרירי. אין לפוסט מושג למה דווקא לקפוץ לצלילי מוזיקה לטינית גורמת לבטן שלך להיראות כמו קרש גיהוץ שרירי, אבל כנראה שזה מה שזה עושה. לפחות למי שעושה את זה כקריירה..
4. למדריכות זומבה סגנון לבוש ייחודי. הוא מתחיל בטייץ. שחור כמובן. באורכים שונים, אך לעולם לא באורך מלא. הוא ממשיך לאופנת "החולצה הלא קיימת" המקורית – חולצות רשת או חולצות עם חורי שרוולים כה רחבים עד שנדמה כי מדובר בשני חצאי חולצה המחוברים ביניהם בחוט דקיק ותו לא. לרוב אותו חלקיק חולצה (תכלס- זו לא באמת חולצה שלמה..) יהיה צבעוני ככל הניתן, עדיף גם שיהיה בצבעוניות שתתנגש עם הפריט האופנתי הבא והחשוב ביותר- הגוזייה. למדריכות זומבה אין חזייה, גם לא חזיית ספורט. יש להם גוזייה קטנטנה (צבעונית לרוב) וחיננית. לרוב תיפטר המדריכה מחלקיק החולצה שלה מתישהו במהלך השיעור, ותיוותר באותה גוזייה תוך חיוך מתנצל ומזיע..
5. למדריכות זומבה נטייה להסתובב בחדר ולתקשר עם המשתתפות בשיעור בדרכים ייחודיות. ענטוזים נמרצים, אחיזה במותנייהן של המשתתפות תוך סקיפינג נמרץ, וצווחות "אני לא שומעת אתכן!!!" מהווים את דרכי התקשורת המרכזיות.
6. לשיעור זומבה כדאי-כדאי-כדאי לבוא עם חברה. ככה יהיה לך למי לחייך במבוכה כאשר תחושי טפשית במיוחד (למשל, בריקוד המוכר בו עלייך לבצע תנועות air guitar נמרצות) או כשתגלי שלמרות שלא עשית שומדבר חוץ מלקפץ מרגל לרגל תוך ענטוזים- את מזיעה כמו חמור כורדיסטני בעלייה…

ויהי בוקר, ויהי ערב.. ויהי אוכל!

בהמשכיות מתבקשת לפוסטים הקודמים, שכמו תמיד נועדו לבחון את ה-drool-resistance של המקלדת שלכם, הפוסט מביא לכם את החוויות הקולינריות האחרונות שגרמו לו לשמוח שיש לו בלוטות טעם:

לפני זמן מה יצא הפוסט לטיול פסאודו-משפחתי בצפון הרחוק (ולצערנו- הלא קריר). אי אז, בין רכבל לבין היכרות עם מגוון מגניב ביותר של ציפורים, נערכה גם ארוחה במסעדת 'פוקצ'ה בר', אי שם מעבר לאופק (ליד קריית שמונה).
מכיוון שהפוסט הוא צמחוני, הרי שהוא בעייתי, כך יטענו רוב שוכני כדור הארץ, וככל הנראה גם רוב האנשים שמכינים אוכל… מירב המסעדות נוהגות להותיר איזה שעמומון או שניים (או לחילופין, מנה טובה ומושקעת – אבל אחת ויחידה) כמנה צמחונית בתפריט, ולחשוב שבכך הן פתרו את הבעיה.
[א. יש מסעדות שטורחות להשקיע גם בצמחונים, גם כשהן משרתות את הקהל הרחב ולא רק את אוכלי הזרעונים-שלא-חוממו-מעבר-לארבעים-מעלות (*אהמ*בודהה בורגר*אהמ*). מסעדות כאלה הפוסט מעריך!
ב. למשל, אם נבחר להעמיק את הדיון בסוגייה החשובה הזו לרגע קט: פסטה עם פטריות. זה יכול להיות טעים, אבל רק אם תשקיעו בזה. זה שתכתבו בתפריט "פסטה קזרצ'י ברוטב שמנת עשירה עם פטריות כמהין, שמפניון, יער, פורצ'יני ופורטבלו" ותגרמו לצמחונים להזמין את המנה רק כדי לגלות שמדובר בפסטת ביסלי-גריל-מעוך עם זרזיף שמנת, גירודי פטרייה וניחוח-כמהין-ללא-כמהין – לא מקדם אותנו לשום מקום!]
הפוסט רגיל להתנהגות נפשעת שכזו, ולכן הוא בד"כ בודק תפריטים ומתכנן תכנונים. הפעם, כיוון שהבחירה לא הייתה בשליטתו, הוא החליט להיות ספונטני ולאלתר עם מה שיש. לאחר כמה טיולים של המלצרית החביבה אל המטבח ובחזרה (כדי לוודא אם מותר להכין מנה זו או אחרת נטולת רצח זה או אחר) זכה הפוסט לזלילה שכזו:
פוקאצ'ות שמנמנות, רכות וטעימות (התחלה טובה- את שמה המסעדה הצדיקה..)
חציל בטחינה – אחד הטובים שיצא לפוסט לטעום, לנשנש ולבלוס ללא מעצורים, למרות שנטעמו כבר לא מעט חצילים בטחינה במהלך חייו הקולינריים של הפוסט, כולל חצילי-חופש-בטחינה-אתיופית.. מסקנות מרחיקות לכת: מלח גס זה אדיר.
פסטה בשרימפס, גבינה כחולה, שמנת יין לבן ואגוזים, ללא שרימפס – נכון, גבינה כחולה זו כבר התחלה טובה כמעט לכל דבר אפשרי (הפוסט שקל לשנייה לומר "חוץ מלקינוח אולי" אבל תכלס, פירות וגבינה כחולה הם שידוך שנעשה בגנעדן ככל הנראה..), ושמנת-יין-אגוזים הם שילוש שמבטיח טובות, אבל אין ספק שכל מה שהיה לפוסט לומר, אחרי שסיים לנקות את הצלחת מכל טיפת רוטב, זה "מממממממממ…"
ובסוף, למרות שהוא היה מפוצץ ושבפעם הראשונה בחייו הציע לוותר (!!!) על קינוח, התפתה הפוסט לטעום מכמה מטעמים ומגדנות שהוגשו לשולחן בכל זאת. היו שם שטרודל תפוחים סימפטי, פנה קוטה קרמית ו-ונילית שהייתה מספיק שווה בשביל שהפוסט ייקח עוד כפית או שתיים (למרות שהוא אנטי-ג'לטין), וגולת הכותרת: קינוח מסקרפונה ופירות יער, שהיה בעצם ענן קרמי, סמיך, עשיר ומופלא של מסקרופנה שבתוכו מרחפים להם פירות יער חמצמצים, קצת פסיפלורה, וטוויל שקדים קראנצ'י אחד (המון שקדים, הרבה סוכר, לא מעט חמאה ותנור. נום :)). לפעמים שווה להגיע עד קריית שמונה!

בהזדמנות גרגרנית אחרת נטל עמו הפוסט את הידוע ולקח אותו לדאבל דייט של שמנמנים עם האחות ובעלה הכבר-לא-כל-כך-טרי במעוז קולינרי, המתקרא על שם נהר בצפון-­­מזרח-ארה"ב למרות שהוא בעצם במרחק יריקה מקניון איילון.
הארוחה התחילה בשתייה דווקא, כי האחות המליצה על הלימונדה. מסתבר שיש אנשים שחושבים שניתן לחדש לשתייני הלימונדה (ולא, לא ע"י הוספת צבע ורוד לחגיגה), כי הלימונדה המופלאה ביותר שטעם הפוסט מימיו הייתה באותו ערב, והיא הכילה גם וניל וג'ינג'ר!!!
אחרי הלימונדה הגיעו גם קוקטיילים מגניבים, כי מה טוב יותר מקצת אלכוהול שיעזור לך להתמודד עם כמה שהכל כלכך טעים? 😉
לסיפתח הוזמן לחם. הוא היה טעים. כ"כ טעים, עד שרק כשנשארו ממנו 2 חתיכות קטנות הגיעה הרביעייה למסקנה שחבל מאוד שלא נשאר קצת יותר ממנו, כדי לספוג את הרוטב המופלא של המנה הראשונה.. והיא, חברים, כבודה במקומה מונח. מחבת ובה פטריות עסיסיות ועלי תרד, ששחו להם ברוטב אלוהי. האמת? הרוטב היה כ"כ טעים גם לשוכני השולחן הקרניבורים, עד שהועלה החשד שהוא מכיל מרכיבים שיגרמו לפוסט לשקול להמיר את דתו הצמחונית למשהו שמאשר את הרוטב הזה, אבל! הפלא ופלא, זהו רוטב צמחוני לחלוטין וגאוני בכל רמ"ח איבריו (האם גם לרטבים יש רמ"ח איברים??)
אחרי כל זה, בזמן שהצד הגברי של השולחן זלל סטייקים גדולי מימדים ויקרי כיס, חלקו הפוסט והאחות ניוקי ממולאים ריקוטה. א. ניוקי זה אחלה. ב. ניוקי ממולאים ריקוטה זה אחלה בחלה. ג. ניוקי ממולאים ריקוטה ברוטב של שמנת, דלעת וגרעיני דלעת (לקראנץ'!) זה נום!!!
וקינוחים.. הו וודאי שהיו קינוחים!! כשהפוסט והאחות תחת קורת גג אחת, שנייה לפני שהיקום collapses into itself – יש קינוח!! 🙂 אז היה קרם ברולה, מאסט בכל ארוחה של הצד הזה של המשפחה.. הוא היה מעולה לחלוטין. אין לפוסט מספיק סופרלטיבים כבר, כי באמת היה לו טעים לאורך כל הארוחה, אבל בתור מי שהתנסה כבר בהכנת קרם ברולה בימי חלדו, במגוון כלים וכמויות, ואפילו מחזיק ברשותו ברנר חגיגי לשריפת הסוכר (כן כן, עד כדי כך מגניב הוא הפוסט!) – זה היה קרמי, עשיר וט-ע-י-ם בטירוף! ולא שינתה לו עובדת הפלצנות (הוא נקרא "קרם ברולה חופשי" ולא כי הוא מוכן מביצי חופש, אלא כי הוא לא מעוצב בכלי קיבול, כמו בדרך כלל) שאפפה אותו.. במקביל אליו הגיע קינוח ליים קפוא, שאמנם המתין קצת בצד עד שהכפיות התפנו מהברולה, אבל הגיע על עוגיית שוקולד ששטה לה במרק תותים. קודם כל, זה המקום לציין לטובה את הידוע, שביקש, ואת המלצרית וצוות המטבח, שנענו לבקשה להוסיף כמה דובדבנים למנה, כי הפוסט אוההההההההההב דובדבנים!!!
[למורה של הפוסט לתיאטרון מכיתה י': אם אתה קורא את זה, הפוסט מאוד מקווה שהוא הצליח להעביר את הרגש שלו במילה "אוהב". אחרי שבמשך שנה שלמה ניסית להדגים לנו שיש "אני אוהב אותך" אוהב ו"אני אוהב אותך" כועס, הפוסט מקווה שהוא הצליח להפנים את זה מספיק על מנת שיוכל להביע אהבה כנה ואמיתית – לדובדבנים לפחות – גם בכתיבה].
אבל מעבר לדובדבנים, שהיו קוריוז נחמד ביותר, המנה הזו הייתה שילוב מוצלח ביותר של שוקולד מתוק-מריר עם חמיצות של פרי.
נרשמה באסה אחת בארוחה הזו. אחרי שני הקינוחים האלה הוחלט שלארבעה אנשים שנהנו כ"כ לא מספיקים שני קינוחים בלבד (ש-מ-נ-מ-נ-י-ם אינדיד) וששווה להשקיע בעוד אחד. פה הגיעה החלטה אסטרטגית מצערת למדי, שהתגלמה בדמותו של פאדג' שוקולד. לכאורה ועל נייר התפריט זה נשמע כמו קינוח שוקולדי ומושחת. בפועל התברר כי מדובר במדבר סהרה יבשושי ומר. לא מריר, מר. מקור לנחמה התגלה באגוזים המקורמלים שפוזרו בצלחת ונאכלו כולם עד אחד, ובקצפת והגלידה שהגיעו כליווי ולוקקו עד תום, בעוד חצי מדבר נשאר מיותם בצלחת. הפוסט רואה לנכון לציין שהוא אוהב שוקולד מריר, ואף נמנה על חבורת הפסיכים שחושבת שלאכול שוקולד מריר עם 85% מוצקי קקאו (ו-90% מרירות) זה אושר גדול ובילוי לגיטימי, ולא טירוף חולני. אבל בכל זאת מה שהיה שם בצלחת לא ראוי להתקרא פאדג' ולא ראוי לקנח ארוחות שוות במיוחד..

ולקינוח, וכדי שלא תישארו עם טעם מר בפה (סטיגידיש!) – הידוע גילה לפוסט מקום קטן, קצת פלצני אבל טעים בטירוף. הקונספט הוא מנות קטנטנות ולא יקרות מדי (מוכר וידוע, כמובן. זה בעצם טאפאס מגניבים), שיוכלו לתת לך ארוחת טעימות מגוונת ומפתיעה בלי לקרוע לך את הכיס בדרך לשדוד את הכלייה שלך. בפעם הראשונה שביקרו שם הם זכו לחוות את הפלא של "גבינות מסריחות הן המכסה לסיר שקורא לעצמו פירות" (אירוע שכפי שיכולתם להבחין כבר, בוודאי – השפיע על הפוסט). הפעם הם החליטו, למרות שבלוטות הטעם של הפוסט דרשו את שלהן וארגנו מחאה כמעט בסדר הגודל של מחאת האוהלים, לטעום דברים חדשים. היה שם קרפצ'יו סלק מגניב למדי – פרוסות דקיקות וסגולות לחלוטין של סלק, פסים ירקרקים של רוטב פטרוזילה (צריך לאהוב פטרוזיליה בשביל זה, אבל האפקט של הצבעים היה גאוני) וקצת גבינת עיזים להרגעת בלוטות הטעם המוחות. אחר כך הגיעו להם פלפלים קלויים  שלוו בגבינת עיזים מטוגנת. (כן – הפוסט אוהב גבינות :)). ולקינוח בחרו הפוסט והידוע בשוקולד. ולא סתם שוקולד – מוס שוקולד חם, שהתגלה כמעדן שוקולדי ומושחת. אכן בטמפרטורה חמימה ויותר נוזלי ממוס-אוורירי, אבל טעים ודקדנטי.  בנוסף הם קיבלו גם מיני צ'ורוס ברוטב קרמל לנשנוש, כנראה כי היין שלהם בושש לבוא. אמנם הפוסט גילה שהיחס שלו לצ'ורוס זהה למדי ליחס שלו לסופגניות (אויש, שמן), אבל מכיוון שעד כה הוא לא טעם את המאכל המגיע מארץ אבותיו (הוא רבע ארגנטינאי!!! באמת!! לכן הוא יודע להכין אלפחורס ;)) הוא התייחס לאירוע כהזדמנות פז וניקה את קערית רוטב הקרמל עד שהבהיקה..

אוניברסיטת תל אביב, מדריך למשתמש

אוניברסיטת תל אביב (צלאביב..) מציעה לשוכניה מגוון אטרקציות חינניות ביותר, והפוסט שמח להיות שפן הנסיונות שידווח לכם עליהן!!! (ייפי):

1. כסאות: לאוניברסיטה יש כ"כ הרבה סוגי כסאות, ומשום מה הפוסט לא ממש הצליח למצוא כסא אחד נורמלי לרפואה (המממ.. מחשבה מעניינת – דווקא את הכסאות של בניין רפואה מעולם לא ניסה הפוסט..). המצב עגום, אין ספק:

• יש את הכסאות של רקנאטי, שנעים מכסאות משרד כחלחלים וגנריים (חביב – אך לא מלהיב) ועד נפילים דמויי כסאות מנהלים, אפופי הילת-עור-מזוייף ופאסון. גם הם, למרבה הפלא (או שלא..) לא באמת מעניקים לישבנך את הנוחות לה הוא ראוי. אחיזת עיניים!
• מרקנאטי הקפיטליסטי נפנה לבניין גילמן הרוחני ויפה הנפש. מעניין שכ"כ אכפת לשוכני הבניין הזה מעניינים ברומו של עולם וממדעי הדשא, אבל מישבנים הם מתעלמים. האמת היא שלא העכוז הוא שסובל מכסאות העץ המזוייפים של גילמן. לא לא- הכסאות אולי מחוברים זה לזה בחלקם, אבל לתחתך הענוג יש מספיק מקום להתרווח ולך ישנה אפשרות לשקוע במחשבות מעמיקות. מה שכן, אם תשקע באותן מחשבות רק *טיפ-טיפה* יותר מדי- תזכה לסימנים כחולים אימתניים על רגלייך!!! מעצם היותם כסאות לשיעורים באוניברסיטה יש להם משטח כתיבה לא משוכלל. אי המשוכללות שלהם היא הבעיה המרכזית שלהם, היות ואותם משטחים חיננים לא מתקפלים, לא זזים ולא נפתחים – מה שגורם לך להיות זקוק לחישוב אנטומי ומתמטי מסובך על מנת להיכנס לכיסא מבלי להתנגש בחלק כלשהו מחלקי הכיסא השונים. במשפט אחד: אכזבה..
• בניין דן דוד מספק אופציה לחוויה פסיכוסומטית (ופסיכומטרית, לחלק מאיתנו..) מעניינת למדי. הוא מכיל בתוך כיתה בודדת מספר סוגי כסאות.
  האחד הוא הפוֹקְי-גְדָל של הכסאות של גילמן: שוב עץ מזוייף, שוב משטחי כתיבה המקובעים למקומם.. אבל פה יש חידוש מרגש- הכסאות מותאמים למידות אדם ואפשר להתיישב בהם ללא חשש!!! הצלחה? הממ.. בחינה מדוקדקת של מצאי הכסאות בכיתה יוביל אותך אל השורה האחרונה, המכילה את הכסאות הקלסטרופביים. מדובר באשלייה אופטית מתוחכמת, שכן הקלסטרופוביים כמעט זהים לפוקי-גדל  למראית עין, אך משום מה הם נותנים לך מרחב אישי קטן בהרבה. התוצאה היא סטודנט תמים שבא לשבת בכסאות הנורמליים אליהם הוא רגיל, ולאחר שניות מספר הוא מדמה בנפשו כי קירות החדר סוגרים עליו.. פרויד, למה אתה יושב בנפתלי? פה יותר מעניין…
• מוכי הגורל מביניכם שזכו להגיע להרצאה בבר שירה, על הזקנות-הפרסיות-צובטות-העכוזים שבו, וודאי זוכר (או שלא) את העובדה המעניינת שאין שם משענות יד, א.ק.א משטחי כתיבה. זה הגיוני כשאתה בא להרצאה רק כדי להתחמק מעוד חצי יום בבסיס (ובתקווה לברוח מוקדם באמצע ההרצאה..). זה לא הגיוני כשאתה סטודנט שצריך להעביר שם שעות של הרצאות, מבחנים, ומה לא. אמנם יש שם מעין שולחנות הזויים שאתה יכול לנכס לעצמך (ושהדודות מנכסות עבורך בעת העגומה של מבחן), אבל אין ספק שלנסות לסכם שיעורים באולם שנועד להרצאות המוניות זה מאתגר..
• יש גם כיתות ממוזלות, שבהן יש שולחנות ארוכים שפשוט מגמדים את חשיבותם של הכסאות. כשיש לך שולחן אינסופי לפרוש עליו את דפייך, קלמרך, פלאפונך, בקבוקך, נשנושייך ומשנתך – אין לך תלונות 🙂

2. מרצים שמדברים מהר: לא מזמן הפוסט בחר להכיר לכם מרצה-לשעבר, בטענה שהיא מדברת מהר. ובכן – חשבתם שההיא שמדברת כאילו היא נופלת מצוק מדברת מהר? הכירו את את המרצה החדשה של הפוסט, אור לסמסטר ב': זו שנופלת מהאבן-הבולטת-שבקצה-המדרכה!!!
[הוריי, פיצ'ר חדש: סרטון להמחשה  :)]

3. הלא קשורים:

• הכירו את המרצה המתוסכל 381#. מדובר באדם מן השורה שבכלל רצה להיות גאון מתמטיקה. עברו (הלא ידוע לפוסט) הביא לכך שאותו מר-איש אומלל נפל קורבן לפסיכולוגיה והפך לפרופסור מדופלם דווקא בתחום הנפשי. אותו עבר מסתורי הביא לכך שעכשיו הוא מרביץ בכולנו את הפסיכופיזיקה שלו במשך שעה וחצי בשבוע, לא מבין למה אנחנו נבהלים כשהוא ממלא את הלוח בגרפים ונוסחאות הזויות שתי שניות *לפני* תחילת השיעור, ומתעצבן כשאנחנו לא זוכרים את מנת וובר של כל חוש וחוש. (והפוסט חשב שנוסחאות, אותיות לטיניות משונות והטענה הביזארית ש'דלתא=גידול' זה רק עניין של קורסים מיותרים בניהול. כלכלה למשל.)

• תגידו שלום וברוכים הבאים למרצה האברסיבית. היות וחלק מהחומר שעליה להעביר בהרצאותיה נוגע לשימוש באמצעים אברסיביים למטרות אלו ואחרות, וכנראה שהיא הפנימה את החומר המדובר מעל ומעבר. לראייה, הרי לכם ציטוט מהודעה שהיא פרסמה מספר ימים מועט לפני מועד ב:
  לאור התוצאות המאכזבות במועד א, אני רוצה להדגיש את הידוע:
  המבחן הוא על כל החומר שנלמד בכתה ועל כל חומר הקריאה (חובה) מהספר.
  מי שיסתפק רק באחד מהם יתקל בשאלות שהוא לא יודע לענות עליהן.
• הכירו את המרצה החינני שאמור ללמד אותנו על החלטות ומוצא עצמו מלהג בלהט על קובייה ארבע מימדית (!) במשך 20 דקות באמצע שיעור אומלל. ואתם יודעים מה? מילא ללהג על קובייה ארבע מימדית – לצייר אותה על הלוח כל שיעור שלישי???
  אותו מרצה מהולל מטפח גם נטייה חיננית לענות לשאלות שלך על חומר השיעור בשתי תמות מרכזיות:
  1."אין בעייה. תשאלו. תשאלו שוב. אני אענה לכם כמה שתרצו" (למי שלא יודע לקרוא סאבטקט: הוא קורא לנו מטומטמים חדלי אישים).
  2. שומע את השאלה, מהנהן ואז פוצח בהרצאה נמרצת של חומר שונה לגמרי, תוך שהוא נועץ בשואל השאלה מבטים חודרים, ושואל אותו אם הוא מבין.
  ואם זה לא מספיק, מתוקף גילו והיותו סבא, הוא כנראה חושב שכולם היו נכדיו, שכן הוא מתעקש לחוד לנו חידות מהז'אנר הסבאי-הפסאודו-מתחכם..

• המתרגל של הסבא המדובר, שחושב שכל יום פורים וממש מתאמץ להתחפש למעצור דלת.
  אין בו שום תועלת, הוא לא יודע את החומר או מה הוא אמור לעשות עם החומר. כל תרגול איתו הוא סאגה חדשה ומרגשת, מלאת אימה (שואלים אותו שאלות), מותחת (הוא מדבר הרבה הרבה, עד שנדמה לך שלעולם לא יגיע לפואנטה ויראה לך איך פותרים תרגילים) ומרגשת עד דמעות ("תראו!! הצלחתי לצייר טבלה!").

תהיות (וגם – פורים שמח!)

שלום וברוכים הבאים למוחו המעוות של הפוסט. אין יציאות חירום, אז אל תחפשו אותן..

הפוסט חוטא בצפייה בתוכנית ריאליטי אחת בלבד באדיקות – היפה והחנון. לא, הוא לא עומד לחלוק עמכם את כל הסיבות לכך (יש דברים שמרוב שהם מוקצנים ומוגזמים, עצם ההגזמה הופך לבדיחה מצחיקה בפני עצמה..). גם לא מי היו הזוגות המועדפים עליו או מה הייתה המשימה המאתגרת ביותר לדעתו . מה שכן, יש סצנה מסויימת מפרק מאוד ספציפי שגרמה לו צורך עז לחלוק את מחשבותיו עם היקום..
היה היה פרק שעסק בקובי פרץ. באותו פרק הבחורים הנועזים נתבקשו לשיר שירים של קובי פרץ (…), בעוד הבחורות הנאוות נתבקשו לשבת על שפת הבריכה ולהשתזף. אין לפוסט בעיה עקרונית עם העבודה שהיפות, מעצם היותן היפות ומעצם הגדרה זו, מבלות חלק ניכר מזמנן בלבוש מינימלי זה או אחר (בין אם מדובר בבגד ים על שפת הבריכה, שמלונת קצרצרונת שגורמת לכל עמישראל ואחותו לדעת שלפחות את לובשת תחתונים- זו כבר התחלה יפה, או מחשופים שמוכיחים לנו שאכן הינך בחורה עם חזון). סבבה. הפוסט גם משער שזה חלק מרכזי מהסיבות לכך שיש גם צופים זכרים לתוכנית הזו. אבל משהו באותה סצינה מסויימת גרם לפוסט להרהר קצת במשמעות החיים כנערת פוסטר..
כאמור- הבנות השתזפו להן על שפת הבריכה בשמחה ובששון, ולפתע – לא צפוי בכלל – מר פרץ הנכבד בכבודו  ובעצמו בא להעיף להן את הסכך. כמובן שהמעשה ההגיוני ביותר לעשות בעת אירוע רב נפגעות שכזה, מיד אחרי צווחות האושר ועפעופי הפלירטוט, הוא להכנס הביתה עם הפרץ, לשבת על הספה ולרייר. למשמע אוזניים הסצינה הזו כללה בעיקר מלמולי חנופה, סלסולי אהבה והרבה טונים גבוהים במיוחד. לעומת זאת, למראית עיניים הסצינה כללה את מר פרץ לבוש בחליפה כלשהי, ישוב על ספה גדולה, וסביבו 3 בחורות לבושות בבגדי ים כה זעירים- עד שאפילו את אוזנו של הפוסט הם לא יצליחו לכסות. אותו מר פרץ השתרע לו בנינוחות על הספה, בעוד שלישיית המלאכיות של פיני ניסו כל אחת להסתיר חלק אסטרטגי זה או אחר בגופה ע"י איזו מכריות הנוי שפוזרו על הספה ביד נדיבה.
משום מה, ועם כל הכבוד לדימוי הגוף שלהן, הפוסט חש תחושה קלה שהן לא חשו בנוח עם מלבושיהן המינימליסטיים. אתם מוזמנים לתקן אותו אם הוא טועה..

ומתוכנית מופת (…) אחת לסדרת מופת אחרת: פמילי גאי (או איש משפחה, אם אתם מתעקשים. אשכרה הפוסט שמע אנשים מדברים על סדרה מופלאה בשם 'מחלקת גנים ונוף'. מה זה פה?!?! הפוסט מבקש שתגידו יחד איתו: "פ-א-ר-ק-ס אנד רי-קרי-איי-שנז"!): בשלב אבולוציוני זה או אחר בחייה של אותה משפחה מופלאה אבי המשפחה, פיטר, קיבל פינה להגשה בתוכנית החדשות של עירו. לפינתו קראו “what really grinds my gears”.
ערב אחד, לפני זמן לא רב מדי ומעצם היותו שמנמן, חפץ הפוסט בהגשמת החלום האמריקני של פיצה וגלידה לארוחת הערב. מתוקף היותו צלאביבי בהווה הפוסט לוקח בחשבון את השירות שהוא מקבל. מלצרים, מוכרים, ושאר נותני שירות תמיד עוברים תחת עינו הבוחנת של הפוסט, שהורגל בחיי הבורגנות והאליטיזם. באותו ערב אתרע מזלו של הפוסט והוא נתקל בתופעה שבאמת טוחנת את ההילוכים שלו (ותודה לגוגל-תרגם!): אנשים שלא רק שהם עובדים בעבודה הפשוטה ביותר ביקום, לפחות על פי קני מידה שכריים – הם גם לא מסוגלים לבצע אותה כמעט בכלל.
לחתוך פיצה זו פעולה מוטורית. גם לקחת וופל ולמלא אותו בגלידה. לא על פעולות מוטוריות מתרעם הפוסט. יש אנשים שאמא לא קנתה להם צעצועים-שניתן-לפרק-ולהרכיב או קופסאות-שיש-להכניס-לתוכן-צורות-שונות כשהם היו קטנים, וזה בסדר. לא לא. תרעמתו של הפוסט מכוונת לעבר הכישורים החברתיים של אותו מר גלידה נלעג מהערב המדובר.
הפוסט והידוע נכנסו לגלידריה צלאביבית ידועה והתקרבו אל הויטרינה. מר-גלידה שאל אם הם רוצים גלידה ונענה ב"שנייה- אנחנו חושבים". נטעמה גלידה אחת, והפוסט, מעצם היותו קשה-החלטה באופן מיוחד, לקח לעצמו עוד דקותיים למחשבה (תכלס- הגלידה לא הייתה מספיק טעימה. אבל היא עדיין הייתה גלידה, כך שהסיכויים שגרגרנותו של הפוסט תנצח היו רחוקים מלהיות קלושים). לא חלפו אותן דקותיים והמר-גלידה מלמל משהו בסגנון "אתם רוצים גלידה או שאני יכול ללכת לעשות דברים אחרים?"
אתה פאקינג מוכר-גלידה באמצע המשמרת שלו. כמה דברים חשובים יש לך לעשות חוץ מלמכור גלידה?? אם אין לך כישורי אנוש, פשוט אל תבחר בעבודה שמציבה אותך מול אנשים. פשוט לא. יש מגוון מקצועות שישמחו לסגור אותך בחדר עם ערימות של ניירות/ בדים/ מתכות/ מכשירי מדידה וחיות אחרות. לך לך אל עבר הבדידות המזהרת בדלתיים סגורות. לך לך אל עבר עבודות שמאפשרות לך לנהום על מחשבים ועל ניירות. לך לך אל עבר עבודה שתתאים לכישורייך. למה למה למה למה אתה בוחר לעבוד בעבודה בה רק כישורייך החברתיים יכולים להרוויח לך טיפים???

לונדון חלק ה', או – סיומה של הסאגה

המלון בו שכנו הידוע והפוסט ראוי בעיקר למילת התואר "זול". כמובן שלמילה זו יש משמעויות רבות, משני צידי השיקולים- מצד אחד זול זה טוב, כי הם סטודנטים, וסטודנטים הם קצת כמו קיבוצניקים: מטרתם בעולם הינה בכי ונהי תמידיים ורצופים על העובדה שאין להם כסף. כך העולם נוהג וכולנו כבר השלמנו עם זה. ואם המלון זול הרי שזה מפנה תקציב למטרות שניות במעלה, כמו אוכל. ממ.. נו טוב.. ושופינג.

מצד שני, ובמיוחד במקרה דלהלן, כנראה שהמשמעות הנוספת של המילה כרוכה בחדרי מקלחת המשותפים לקומה שלמה, בעלי נטייה מענינת להתפרק, להישבר, להיסתם ולהיות די מגעילים באופן כללי.

(** הודעה למי שטייל עם הפוסט, למשל, בארה"ב [*אהמ עילית אהמ*] : ה-shower shoes זכו לקאמבק מטורף!!! **)

בנוסף, לפחות אחד מחדרי המקלחת האמורים אחז בפיצ'ר נוסף ומרנין במיוחד: חלון עיקש, שסירב להיסגר (אלא אם גיבורים הכניעו אותו בעזרת גליל נ"ט ריק). לא לסגור שירותים שמשמשים קומה שלמה זה חכם ואף חיוני, הפוסט מבין זאת. לא לסגור חלון אחרי מקלחת חמה בלונדון הלא-ממש-חמה-בכלל זה סוגשל מתכון לדלקת ריאות (כן. הפוסט באמת פולני.)

מסקנה: כשאתם מטיילים עם חברים והכל בסבבה: לכו על זול ויעיל. כשאתם מטיילים בזוג ודברים כמו לחפוף-ראש-כדי-שהשיער-יריח-נורמלי-כי-אתם-ישנים-באותה-מיטה: לכו על קצת פחות זול.

מה שכן, אל תדאגו יותר מדי לידוע ולפוסט (ולשיערו של הפוסט..).  ביום הטיסה שלהם חזרה מלונדון ( 😦 ) הם נעזרו, כזכור, בשירותיה של חברת תעופה שוויצרית (שעוצרת בציריך).

אז מסתבר שהשוויצרים מדייקים מאוד בשעה בה יש לסגור את נמל התעופה שלהם. לעומת זאת עבור זמני טיסות הם כנראה משתמשים בשעונים שמיוצרים בסין, כי הטיסה איחרה בשעתיים (כן- היה גשם. לא- גשם זה לא תירוץ. כבר יצא לפוסט להמריא בגשם).

התוצאה: הגעה לציריך באותה הדקה בה הייתה אמורה טיסת ההמשך היעודה להמריא לת"א. אך, אויה! המטוס המריא, שדה"ת נסגר, ועל הידוע והפוסט נגזר לבלות לילה בציריך.

השתלשלות העניינים הרגשית הלכה בערך ככה:

1.       לחץ אטומי מאי הגעה בזמן לארץ. מירב הלחץ נבע מן העובדה שאי הגעה לישראל היא גם אי הגעה למקום עבודתו המרושע של הפוסט, שגם ככה רגש וגעש כי הפוסט העיז גם להסכים לאחותו להתחתן וגם להסכים לעצמו לטוס לחו"ל, ובגלל זה הוא לא יכול היה לעבוד שבוע וקצת (בעבודה של משמרות.. אהמ..). יתר הלחץ נבע מהתרוצצות בשטחו של שדה תעופה סגור ולא מוכר, אחרי אדם שטען בתוקף ובחביבות שהוא פה כדי לעזור לנו, אך משום מה פיתח נוהג היעלמות כל עשר דקות.

2.       תחושת רוגע פושה באבריו של הפוסט בעקבות:

• השגת הכרטיסים החלופיים למחר + כרטיס שיחות בחינם משדה"ת שכמובן שלא נעשה בו שימוש.
• סימוס נמרץ לכל אנשים הקשר בארץ (כולל לבוס של העבודה המרושעת, שהיה בלתי מרושע ורק דרש שוקולד..).
• איסוף המזוודות ומציאת האוטובוס שיביא אותנו אל המנוחה והנחלה – המלון ששוריין בעבורנו, המרוחק כשעה (!) משדה"ת.

3.       שמחה וששון, לכל ילד בלון!!!

טוב. אז לא בלון. אבל חדר במלון עסקים 4 כוכבים!

כן כן, אותה חברה שמגישה שוקולד שוויצרי טעים בטיסות גם טרחה לשכן את הידוע ואת הפוסט (ועוד כמה אנשים שהיו בדרך לארץ/ ליוון..) במלון לא רע בכלל. זה התחיל בדלפק קבלה עם סחלבים ופקיד מחוייך (השעה הייתה אחת בלילה, זה לא היה כזה מובן מאליו..) שחילק מפתחות לחדרים והפציר בנו לשתות מים מינרליים מכוסות שוט מגניבות ולנשנש פירות. מיד לאחר מכן הגיע החדר, שמלבד העובדה המרנינה שהוא סיפק אופציה נהדרת לחפיפת שיער (…), כולל מגבות ענק מפנקות ונעלי בית פיקטיביות, הוא הכיל גם מיטה רכה עם שמיכה ענקית. וליד כל כרית- שוקולד בצורת לב.

אמנם היו להם רק 6 שעות במלון הפלא, אך הן כללו גם ארוחת בוקר והפוסט והידוע ניצלו היטב את השהייה המפתיעה בשוויץ. מלבד מקלחות שיגרמו לכל ישראלי מצוי לרוץ לחסכם שלו וללחוש מילות הרגעה באוזנו, גם נרשמו טעימות ונשנושים של כל דבר שהיה אפשרי בארוחת הבוקר (והיו די הרבה אפשרויות. מלבד הבנאליה של חביתה, לחמים, ריבות וקורנפלקסים, שהיא תמיד נחמדה אבל כבר פחות מרגשת, היו הפתעות מרנינות כגון מאפי בוקר שהריחו שוויצריים במיוחד, מיץ אננס, דייסה, וגולת הכותרת – גבינות. לא גבינה לבנה וקוטג' וגבנ"צ פושטית, אלא גבינות שאפילו צרפתי מן המניין לא היה מתנגד לקנח איתן ארוחה רנדומלית. אושר על צלחת!)

מרגע שעלו השניים על המטוס והתחילו במסע המופלא הביתה, הם הבינו שמלבד חווית הפינוק המופלאה שהם זכו לה לעת ליל, הם זכו לבונוס נפלא לא פחות: במקום טיסת לילה אפלולית, משמימה ועייפה הם זכו לטיסה באור יום, עם נוף מרהיב של עמקים, הרים מושלגים (שלווווום אלפים!) ואגמים נסתרים מתנוצצים בשמש 🙂

ולסיכום- תקנאו, כך הפוסט ירגיש טוב עם עצמו 😉

 

 

 

 

~~~ תמה ונשלמה ההרפתקה בלונדון ~~~