Archive for ‘עבודה’

5 בדצמבר 2016

כחומר ביד הבלוגר – טריי-מייפל-פאף

בואו נפתח בוידוי: מייפל זה טעים!
מייפל היה טעים כשהיינו קטנים והוא בא בגרסה של הסירופ המתוק שאינו באמת מייפל (מה כבר ידענו אז…), והוא נהיה הרבה יותר טעים כשגילינו שיש כזה דבר מייפל אמיתי והוא פשוט פיסת גאונות צרופה.
אז – טעים!

img_20161127_165843

עכשיו, כשהורדנו את הוידוי הזה מהלב של כולנו – הפוסט יכול להתפנות לספר לכם על מעלליו האחרונים, ואפילו על מעללי המייפל שלו 🙂

אז הפוסט עדיין גר בבוסטון הקרירה (כאילו, עכשיו היא קרירה. עוד איזה חודש-חודשיים היא תהיה קפואה. אבל בקיץ היא חמה ולחה בערך כמו תלאביב, אז שלא תחושו מקופחים מדי), אבל כבר סיים את התואר השני שלו ועכשיו נחשף לעולם המופלא של חיפוש עבודה בארה"ב. ותאמינו או לא – זה עולם מופלא (כלומר נורא) אף יותר מעולם חיפוש העבודה בישראל.
תמיד חשקתם בלהזמין אנשים שאינכם מכירים כלל וכלל לכוס קפה? ואז עוד אשכרה לשבת איתם לכוס קפה (או תה, כי קפה פילטר אמריקאי זה מעורר חלחלה וזה) ולדבר איתם ולהיות חייכניים וחביבים ומרשימים?
תמיד פינטזתם על שליחת מיילים אינסופית שכוללת בעיקר ביטויים כמו "התובנות שלך מרגשות", "החברה בה אתה עובד ומסלול הקריירה שלך מסקרנים אותי עד כלות" ו"האם אוכל לגזול מעט מזמנך היקר"?
הגעתם למקום הנכון – בואו אל הפוסט והוא אפילו יעשה לכם סיור מודרך! 

אבל יש גם יתרונות מסויימים בלהיות בתקופה לגיטימית של חיפושי עבודה. למשל: זמן ללכת ליריד של כל ניו אינגלנד ולטעום בו את כל מאכלי המייפל האפשריים. או זמן לפיתוח מתכוני מייפל מופרעים! יי! 😀

בצק מתבצק

בצק מתבצק

אז באמת לאחרונה הפוסט מצא עצמו ביריד שמרכז את כל מדינות ניו אינגלנד, ואיתן: את האוכל שלהן, את חיות החווה שלהן, את ליקרי הפירות שלהן, את פסלי החמאה שלהן ו… את מאכלי המייפל שלהם.
הוא טעם maple cream, שזה מעין גרסת המזון מלכות של המייפל – ממרח מייפלי סמיך וטעים בטירוף! זה אפילו מוגש בגביע גלידה קטנטן, כי למה לא לעשות את זה מושלם וזהו? 🙂
הוא טעם גם גלידת מייפל טעימה וסוכריות מייפל (זה לא היה חידוש, אבל זה היה טעים) וגולת הכותרת: צמר-גפן-מתוק-מייפל!!! הו וואו, זה היה כמו לאכול עננים במתיקות מושלמת! 

אז מתכון לצמר-גפן-מתוק-מייפל (או שערות-סבתא-מייפל, למדקדקין) הפוסט לא יכול לספק לכם,
אבל מתכון לשילוש מייפלי קדוש למדי שכולל פחזניות מייפל הממולאות בקרם מייפל ומעוטרות בטוויל מייפל – יכול גם יכול!

לפני ואחרי

לפני ואחרי

תוך כדי

תוך כדי

במקור (כלומר, עם הפנמת המייפל כחומר הגלם החודשי) הפוסט ממש רצה לנסות להכין פטיסייר מייפל, ומשום מה זה נתקע לו בראש וזה מה שהתחשק לו. וזה גם נשמע טעים, תודו! אבל מה עושים עם פטיסייר המייפל הזה?
אז מפה לשם הוא החליט שהפטיסייר ימלא פחזניות מייפליות. ושכל הטוב הזה צריך קצת קראנץ', אז הוא הוסיף טוויל. אה, והוא סידר את הפחזניות במשולש, כי אם כבר שילוש קדוש אז עד הסוף 🙂
ואם כבר עד הסוף: אז טריי-מייפל-פאף, או בלעז: Tri-maple-puff 

הו שלום לכן!

הו שלום לכן!

כמובן שהמתכון ורסטילי וניתן לכמה שינויים, גיוונים ופירוקים לקינוחי בונוס – ראו מדור ההערות 😀

טריי-מייפל-פאף
Tri-Maple-Puff

(כי "פחזנית מייפל משולשת" או "קינוח מייפל בשלישית" נשמעים קצת טכניים מדי…)

(כ-10 מנות לפחות)

חומרים:

לפטיסייר:

  • 2 חלמונים
  • 25 גרם קורנפלור
  • 80 גרם מייפל (כרבע כוס)
  • 3/4 כוס + 2 כפות חלב
  • 125 מ"ל שמנת מתוקה (חצי קרטון)
  • 1.5 כפות מייפל

לפחזניות:

  • 150 גרם קמח מנופה
  • 5 גרם מלח
  • 30 גרם מייפל (כ-2 כפות)
  • 220 גרם חלב
  • 125 גרם חמאה
  • 4-5 ביצים

לטוויל (מתורגם ומעובד קצת מהמתכון הזה):

  • 60 גרם חמאה
  • 2 חלבונים (תראו איזה יופי ויעילות – אלו בדיוק החלבונים שנותרו לכם מהפטיסייר!)
  • כ-1/2 כוס מייפל (אפשר גם קצת פחות, אבל זה טעים!)
  • 3/4 כוס שקדים טחונים
  • 1/4 כפית מלח
  • 2 כפות קמח
קטנות וחמודות

קטנות וחמודות

הכנה:

מתחילים בפטיסייר, כי הוא דורש זמן קירור:
בקערה חסינת חום טורפים יחד את החלמונים, הקורנפלור והמייפל. בנתיים מביאים את החלב לסף רתיחה בסיר.
כשהחלב כמעט רותח מוסיפים ממנו מעט, כמה כפות בכל פעם, לתערובת החלבונים וטורפים במהירות. כשמתאחד מוסיפים עוד כמה כפות, כך עד שכשליש מהחלב מעורבב עם החלמונים.
שופכים את תערובת החלמונים אל הסיר עם שאר החלב ומחזירים אל האש תוך טריפה מתמדת, עד שהפטיסייר מסמיך.
עכשיו צריך לתת לקרם להתקרר – הפוסט, שמעדיף להימנע מהצמדת ניילון למאכלים חמים, מצנן את הקרם לטמפרטורת החודר תוך שהוא טורף אותו מדי כמה דקות על מנת למנוע היווצרות של קרום, ואז מעביר אותו לקופסה סגורה ולמקרר למספר שעות.

img_20161130_163401

דברים שרואים מכאן לא ראיתם משם 😛

מכאן, בזמן שהפטיסייר מתקרר, נעבור לפחזניות:
מחממים את התנור ל-200 מעלות. בנתיים, בסיר, על אש בינונית, שמים את החלב, החמאה, המייפל והמלח, ומביאים לרתיחה עדינה תוך ערבוב.
מוסיפים את כל הקמח בבת אחת ומערבבים במרץ עם כף עץ עד שהתערובת מתגבשת לכדור בצק. הפוסט ממליץ לערבב עוד כדקה-שתיים את כדור הבצק על האש על מנת לאדות ממנו נוזלים ככל הניתן.
את הבצק מעבירים למיקסר עם וו גיטרה ומתחילים לערבל במהירות איטית עד שהבצק מצטנן (הפוסט משתמש בקיטשן אייד והאינדיקטור שלו להצטננות הבצק הוא כשקערת המתכת מגיעה לטמפרטורה בה ניתן לגעת בה לזמן מה בלי שיהיה לכם חם מדי ביד).
עכשיו מתחילים להוסיף את הביצים. מוסיפים אותן אחת אחת, תוך שהמיקסר מערבל, וממתינים אחרי כל ביצה עד שהיא נטמעת ומתאחדת עם התערובת. אחרי הטמעת הביצה השלישית אפשר להתחיל לבחון את הבצק – בצק של פחזניות צריך להיות במרקם ספציפי למדי, ועל כן חשוב לא להוסיף יותר מדי ביצים, וגם לא להוסיף אותן בבת אחת.
איך יודעים כשהבצק מוכן? לוקחים חתיכת בצק קטנה בין האצבע והאגודל ומתחילים להרחיק את האצבעות זו מזו – כשהבצק נמתח עד אין קץ (כמעט) ולא נקרע – הוא מוכן!
אם אחרי הביצה הרביעית אתם מרגישים שהבצק זקוק לעוד ביצה, אבל לא בהכרח ביצה שלמה – הפוסט ממליץ להתחיל בהוספת חלמון הביצה החמישית ולערבל – ואז להחליט אם יש להוסיף את השאר. למה להתחיל מהחלמון? כי הוא יותר עשיר וטעים 🙂
את הבצק המוכן מעבירים לשקית זילוף – הפוסט השתמש בצנטר משונן – ומזלפים שלשות של פחזניות על תבנית אפיה מרופדת בנייר אפיה.
הפוסט ממליץ לזלף את שלוש הפחזניות קרובות מאוד זו לזו, אך לא צמודות – הפחזניות יתרחבו באפיה. כמו כן – הפוסט ממליץ על שמירת מרווחים בין של שלישייה.
אם לא בא לכם על שלשות מדוגמות – חושו חופשי לזלף פחזניות בודדות, אקליירים, טבעות (כמו פריז ברסט!) או אפילו משולשים 🙂
מכניסים את הפחזניות לתנור ואופים כ-20 דקות. כשרואים שהן תפחו ותפסו גובה וקצת צבע – פותחים את התנור לזמן הקצר ביותר שניתן רק על מנת להכניס ידית של כף עץ בין הדלת והתנור – ואופים עוד כ-10 דקות, עד שהן שחומות ויפות. מוציאים את הפחזניות מהתנור ונותנים להן להצטרן לטמפרטורת החדר, עדיף על רשת כדי למנוע רטיבות בתחתיתן.
******
פחזניות הן מאפה מעט קפריזי, ועל כן הפתיחה המוזרה של התנור בעזרת ידית של כף עץ. יש מתכונים שפשוט מורידים את טמפרטורת התנור לאחר כ-20 דקות (למשל כאן), אבל הפוסט אופה פחזניות בשיטת כף העץ כבר כמה שנים ואצלו זה מצליח – אז זה מה שהוא חולק איתכם!
******* 

קלוז-אפ חגיגי

קלוז-אפ חגיגי

כשהפחזניות מצטננות והפטיסייר מתקרר – עוברים לטוויל:
מורידים את טמפרטורת התנור ל-160 מעלות.
ממיסים את החמאה ונותנים לה להצטנן מעט, על מנת שלא תהיה חמה מדי. מוסיפים אליה את המייפל ואת החלבונים וטורפים טוב עד לאחידות.
בקערה נפרדת מערבבים את השקדים, הקמח והמלח, ומוסיפים את תערובת ה"יבשים" אל תערובת ה"רטובים" – ושוב טורפים עד אחידות.
על תבנית מרופדת בנייר אפייה מזלפים תלוליות של ככפית מהתערובת – במרחקים די גדולים זו מזו. הטווילים משתטחים מאוד מאפייה ותופסים הרבה מרחב. בעקרון הפוסט ראה שמתכון מציע לשטח את התלוליות, אבל הוא מצא את הפעולה הזו מעצבנת למדי (כי הוא ניסה ליצור משטחים אחידים בעוביים) וגם הבין שהתלוליות משתטחות מהר מאוד בעצמן.

תלוליות או לא להיות

תלוליות או לא להיות

אופים את הטווילים כ-8-10 דקות, עד שהם שחומים מאוד.
ניתן לעגל את הטווילים החמים אם מלפפים אותם קלות – מיד עם יציאתם מהתנור, בעודם חמים – סביב ידית של כף עץ (מאוד יעילה הידית הזו!) ונותנים להם להתקרר ככה, אבל לטריי-מייפל-פאף לא חייבים לעשות את זה, כי אפשר פשוט לסדר טווילים שטוחים וחמודים על הפחזניות, או אפילו לעשות שימוש בשברי טוויל.

מעוף הציפור

מעוף הציפור

ועכשיו, להרכבת הקינוח:
את פטיסייר המייפל הצונן טורפים מעט עם מטרפה ידנית.
בקערה נפרדת מקציפים את השמנת המתוקה והמייפל עד לקצפת רכה. מטמיעים את הפטיסייר בקצפת (עכשיו זה נקרא קרם דיפלומט, הידעתם?) בתנועות קיפול ומעבירים את הקרם לשקית זילוף עם צנטר קטן.
מזלפים לתוך כל פחזנית בשלישייה מילוי מייפל דיפלומטי וחגיגי (א. אפשר לעשות חור בתחתית כל פחזנית עם צנטר עגול קטן ואז להכניס את שית הזילוף – זה עוזר למנוע סתימות בשקית. ב. ניתן להרגיש שהפחזנית שאתם אוחזים בידכם נהיית כבדה יותר כשהיא מתמלאת בקרם – חשוב להרגיש שהיא מקבלת תוספת משקל, אבל היזהרו שלא למלא את גברת פחזנית ביותר מדי קרם – הפוסט מבטיח להכם שהוא ימצא מאיפה לברוח!).
מניחים את שלישיית הפחזניות הממולאת על צלחת הגשה (או על מגש אבן חגיגי 😛 ) ומעטרים בטוויל. ניתן לזלף עוד מעט קרם במרכז השלישייה ולייצב עליו את הטוויל.
מגישים וזוללים! 😀

סטיילינג וזה

סטיילינג וזה

הערות, טיפים ורעיונות:

  • מייפל: הפוסט עשה שימוש אך ורק במייפל אמיתי (ולא, נאמר, סירופ *בטעם* מייפל). למיטב זכרונו, מייפל אמיתי הרבה יותר זול בבוסטון מאשר בארץ, אבל הוא לא ממליץ להכין את הטריי-מייפל-פאף עם סירופ בטעם.
    אם אתם מעדיפים לקצץ קצת במייפל אתם יכולים להחליף את המייפל שבבצק הפחזניות ב-10 גרם סוכר ועוד 30 גרם חלב. המייפל עצמו לא מאוד מורגש בבצק, והקינוח עדיין יהיה מאוד מייפלי בזכות הקרם והטוויל.
    ניתן גם להכין רק מחצית מכמות הטוויל (כי הכמות הנוכחית תתן לכם הרבה יותר טווילים ממה שהטריי-מייפל-פאפז שלכם צריכות), וזה גם חסכון מייפלי לתפארת. עם זאת, הפוסט לא ממליץ להפחית מכמות המייפל בפטיסייר.
  •  הפחזניות הריקות יכולות להחזיק 4-5 ימים בקופסה אטומה על השיש, או במקרר בימים חמים. הפטיסייר והדיפלומט (ןהקצפת) נשמרים יופי במקרר גם שבוע, והטווילים יחזיקו יפה בחוץ כשבוע – אבל הם דורשים קופסה אטומה טוב, בכדי לשמר את פריכותם.
    הפוסט לא ממליץ לשים את הטווילים על הקרם זמן רב לפני ההגשה  – כי הם יתרככו. הוא גם מעדיף לשמור את הפחזניות ואת הקרם בנפרד ולמלא כל פעם לפני ההגשה – כדי להימנע מבצק "סמרטוטי" של הפחזנית.
נום

נום

  • ורסטיליות, גיוונים ופירוקים:
    קודם כל הפוסט חש שראוי לציין שהטווילים טעימים מאוד מ-א-ו-ד בפני עצמם בתור עוגיות, אז אמנם לוקח מעט זמן להכין אותם (כי לא שמים המון פה תבנית, שמה יתמזגו להם למפלצטוויל אחת ענקית), אבל ישמצב ששווה להכין הרבה ולנשנש עד אין קץ בנפרד.
    בנוסף, אולי שמתם לב לצנצנת חתיכית שמבצבצת לה ברקע של חלק מהתמונות – מדובר במילקימייפל! 🙂 🙂 כןכן, הפוסט שמר קצת פטיסייר וקצת קצפת מייפל, והכין מהם קינוח כוסות לתפארת (שבואו נהיה כנים – ישמח מאוד לעיטור טווילי אם אתם רוצים…). טעים ומגניב! אז אתם יותר ממוזמנים להכין כמות כפולה של פטיסייר ושל קצפת מייפל, לערבב חצי מכל אחד מאלה לדיפלומט חגיגי למילוי הטריי-מייפל-פאף, ואת השאר לחלק יפה לכוסות ולהתענג 🙂
מילקימייפל מציץ!

מילקימייפל מציץ!

חושקים בעוד מתכוני מייפל? עמוד הפייסבוק של מנטקה ישמח לספק לכם אותם!

מודעות פרסומת
7 באוקטובר 2013

יש עבודה, יש שפה ועדיין קשה קשה (FirstWorldProblems)

הפוסט חלק איתכם יותר מדי מתכונים לאחרונה,
ופחות מדי תלונות
אז הוא החליט שכדאי לתקן את העוולה הזו!
(אל דאגה, זה לא אומר שלא ידובר פה באוכל..)

אז ככה, במסגרת עבודתו הנוכחית יצא לו לפוסט להגיע לכמה וכמה כנסים עסקיים מסוגים שונים ומשונים.
בד"כ, מלבד פוסט-אחד-בתחפושת-של-מבוגרים, מורכבת האוכלוסייה בכנסים הנ"ל מהמגזר העסקי. כלומר, מנציגים של חברות מסחריות שונות ומשונות, מחברות קטנות ונידחות ועד שמות מוכרים למדי, כולל – לעיתים לא נדירות – אורחים מחו"ל ו/או נציגי שגרירויות, למשל.
אי לכך הייתם מצפים שהאירוע יהיה מאורגן ומתוקתק, שהאורחים יהיו אנשים בוגרים ומקצועיים ושהאירועים יהיו מעונבים אך מחוייכים.

אבל!

אנחנו נמצאים בישראל…

אז להלן – רשומה קצרה על דברים גרועים שהפוסט נתקל בהם בכנסים עסקיים בארץ:

  1. צפוף מדי.
    בין אם מדובר ביותר מדי אנשים בשולחן (אמנם אפשר להושיב פה 8 אנשים, אבל אם אתם מצפים שכולנו נשב בזרועות שלובות זה בזרועו של זה במהלך כל הכנס – כנראה התבלבלתם עם שעת ריכוז [א.ק.א. 'מפגש', לקיבוצניקים 🙂 ] בגן הסמוך…) או בבחירה למיקום השולחנות כ"כ קרוב זה לזה עד שאם ייפול לך דף מדפי המידע הרבים שירעיפו עלייך – תיאלץ להיפרד ממנו לשלום כיוון שהוא ככה"נ ייגרס בין משענות הכסא הדחוקות זו לזו.
  2. גם מחוץ לחדר בו מתכנסים, כלומר – במקום בו אמור להתרחש המינגלינג המזוייף, צפוף מדי. אנשים כל הזמן נתקעים ומתחככים אחד בשני ורומסים זה את זה בדרך אל ה…
  3. אוכל.
    כולם לחוצים על האוכל. כל הזמן. לא משנה אם מדובר בבופה ארוחת צהריים מהוקצע, מבחר פירות העונה חתוכים, קינוחי קרם (פרווה. בעע!) או עוגיות שראו ימים יפים יותר.
    כולם. תמיד. תמיד. יהיו. לחוצים. על. האוכל.
    אתם אנשים מבוגרים! אתם יכולים ללכת 5 דקות לבית הקפה הסמוך ולרכוש לעצמכם קפה אמיתי וקרואסון או סנדוויץ עם ירקות טריים! ואפילו רוב הסיכויים שיהיה מבצע קפה ומאפה!
    "לא לא, שילמתי על הכנס ויש פה מלבין לקפה. אני אשתה פשוט 4 כוסות ככה שארגיש שזה היה שווה את זה. אולי ככה גם לא אנמנם בסשן הבא שיהיה בשפה זרה בלי מתורגמן.."
    (*** אם כי פה הפוסט חייב להודות שאולי זה לא משהו שקורה רק בארץ. בואו נודה בזה כולנו – אוכל זה נושא שיקר ללבם וקיבתם של רוב בני האדם, באשר הם. ואוכל חינם זה הכי טעים שיש, לא? 😛 אז ישמצב שדברים דומים מתרחשים גם בחו"ל. המסגרות העסקיות שבהן שהה הפוסט בחו"ל היו ממזמן ולא כללו כנסים, אז הוא לא מתיימר… ***)
    כמה קוריוזים ספציפיים של אוכל שעברו, למרבה הצער, בפיו של הפוסט:
    * סלט אבוקדו שהאבוקדו שבו קשה כמו אבן. איך אף אחד מהטבחים לא חשב שהאבוקדו שהוא חותך בעזרת מסור חשמלי לא ראוי להקרא סלט? אניגמה.
    * מנה שהתכבדה בהרבה הרבה (הרבה הרבה!) יותר מדי עשבי תיבול. זה מסוג הדברים שפשוט לא משאירים לך ברירה אלא לתהות אם המעשה נועד להסתיר משהו. המממ…
    * כנס שנערך בשעות הבוקר והוגשה בו ארוחת בוקר – שאיננה חלבית. מה?? למה???? ארוחת בוקר לא חלבית סותרת כל הגיון באשר הוא. מה אוכלים בארוחת בוקר? ביצים, סלטים, לחמים, ירקות.. אפשר להתפרע עם איזה איקרה (…) או אפילו סלמון מעושן.. אבל מה הולך עם זה יותר טוב מכמה גבינות, קפה טוב בצד ואיזו עוגה אמיתית לקינוח? סטייק פילה? זה מה שמתחשק לאנשי עסקים בפתחו של יום עבודה? ועוד ב-8:30 אין דה פריקינג מורנינג??
  4. קר קר קר!!! כנס בקיץ זה כמו לשבת בתוך מקפיא, איי שיט יו נוט.
    זה יפה שחלק מהגברים הנוכחים בכנס מועילים בטובם לבוא בחליפה ולא במכנסי ברמודה וכפכפי אצבע, אבל דחילק- איך זה הגיוני שהטמפרטורה בחדר מספיקה להכנת גלידה ביתית (או שלגונים אנושיים…)??
20 בדצמבר 2011

Cookies!!!

ואוו.
אין ספק שהפוסט חייב לכם התנצלות על תקופת היעדרות ארוכה (הוא אפילו קיבל כמה נזיפות).
הוא יכול לתרץ את זה בעבודה חדשה וסמסטר שהתחיל, אבל מי כמוכם יודע ששני אלה לא מהווים תירוץ הולם לשומדבר.
אז – סליחה.

 ועכשיו, כשסיימנו עם הנימוס אפשר לעבור למה שחשוב באמת – אוכל. או בלוגים. או אוכל ובלוגים 🙂

לא כלכך מזמן (הכל יחסי, אתם יודעים), בצעד די חריג יש לציין, הלך הפוסט להשתתף לו באירוע שקשור לאחד מבלוגי האוכל החביבים עליו. ומעשה שהיה כך היה:
כיאה לעידן המדיה החברתית הנוכחי (ולעובדה שהפוסט הוא חבר פעיל) הפוסט מקבל הודעות-פייסבוק מאותו בלוג. אור ליום חמישי אחד, שנייה וחצי בערך לפני שהפוסט ברח מעבודתו בדרכו לשיעור, הגיעה הודעה על "פוסט חדש ובסופו הפתעה". חיש מהר נכנס הפוסט, חובב הפתעות ידוע, ללינק, גלל למטה (אחלה פוסט, אבל הפתעות זה יותר חשוב..) וראה הודעה על מפגש החלפת עוגיות חגיגי לקוראי אותו בלוג ביום שישי. כן- שישי. כלומר- למחרת היום. מכיוון שיש לבלוג אחות שאוהבת אף היא את אותו בלוג אוכל, ומכיוון שהיו באמתחתו דקות ספורות בלבד, ומכיוון שלא היה לא כוח לחשוב יותר מדי (חשיבה לא צומחת על עצים! צריך לנהוג בה בחסכנות..) הוא מיד שלח את הפוסט לאחות היקרה והחליט שלא להחליט לעת עתה. עוד באותו הערב נערכה התייעצות רב תכליתית בין אחות עייפה אחת ופוסט שעושה בייביסיטר, והוחלט – באופן די מפתיע, יש לומר – לקום מוקדם בשישי בבוקר, להכין המוני עוגיות ולהצטרף למפגש! 🙂
הפוסט קם מוקדם בשישי, ארז מגוון דברי-אוכל שהיו לו בבית, רקח מרקחות, ופצח במסע המופלא לעבר העוגייה הנכספת!
אחותו של הפוסט השכילה לציין סיפור זכור לטובה מהילדות, על עוגיפלצת שהוזמן לשפוט בתחרות עוגיות (לא אותה תחרות עוגיות, כי הפוסט לא הצליח למצוא כמעט שום אזכור לספר הזה ברחבי הרשת, אבל הפוסט כולו תקווה שזה יספק את הצורך..) – ככה בערך זה הרגיש 🙂  אחרי אחד ממרתוני האפייה המהירים יותר שיצא לפוסט לערוך (במאסטר שף כבר ניסו להכין המווווווון עוגיות בשעה אחת??) יצאו לדרך האחות, הוא וזוג קופסאות מלאות עוגיות.

לנסוע עם עוגיות זה מצחיק. זה גם התגלה כיעיל – מכיוון שנהג האוטובוס, שכבר סגר דלתותיו והתכוון לנסוע, החליט להיות נחמד ולעצור שוב לצמד החמד- הוא זכה בעוגייה!!!
וכך, בכיכר רבין ליד המזרקה, בבוקר של יום שישי חמים, חיכו כמה וכמה אנשים שהפוסט אמנם לא הכיר, אבל הם היו מוכנים לחלוק עמו את עוגיותיהם. יי!

אז קודם כל- הפוסט חושב שזה די כיף לפגוש עוד כלמיני אנשים שאוהבים לאפות עוגיות, ויותר חשוב- לאכול עוגיות. זה גם מאוד מגניב לטעום כלמיני סוגים שונים ומשונים של עוגיות בהזדמנות חגיגית אחת!
היו שם עוגיות שוקולד צ'יפס, כמובן.
עוגיות טחינה, שעולה תהייה אם הן טרנד חדש, כיוון שלפחות 3 אנשים הביאו אותן ואפילו הפוסט והאחות חשבו עליהן כאופציה..
עוגיות שלום עולמי, שיש בהן מספיק שוקולד כדי להביא לפחות שלום למזרח התיכון, ושגם הן היו טרנד עולה.
עוגיות קוואקר עם חמוציות,
עוגיות ג'ינג'ר תפוזיות וענקיות בגודלן…
אפילו היו עוגיות פופקורן ועוגיות חמאה מתוקות עם זיתים. תאמינו או לא- שתיהן היו טעימות!
ועוד הרבה עוגיות, כולל העוגיות המגניבות של הפוסט והאחות 🙂

 חוצמזה- זה מגניב לפגוש מישהו שאתה קורא את הבלוג שלו כבר תקופה לא קצרה. הפוסט שוקל להסיר את התנגדותו לאירועי-בלוגוספירה..

 והכי חשוב- מכיוון שהפוסט והאחות נשארו לזלול עוגיות בשמש עד שהמסיבה התפזרה הן זכו לקחת דוגי-בג חגיגי (כלומר- לעשות ריפיל לקופסאות שלהם, והפעם עם עוגיות של אנשים אחרים) ולהנות מהמוני עוגיות לעוד קצת! 🙂

ולסיכום: אום-נום-נום!!

12 בנובמבר 2010

25.8.10 – הפוסט סיים שנה א' וקיבל קופונפון

האושר הוא חופש.

אין ספק שמאז שנגמרה תקופת המבחנים (בה החליט הפוסט להצטנע וללכת רק על 8 מועדי א' + מועד ב' אחד..) הפוסט מגלה כמה מהדברים החשובים בחיים..

נכון. מי שמכיר אותו יודע שמאוד קשה לו להתחפשן. אבל אינבוקסכם-המתגעגע-לפוסטים יכול להעיד שגם הפוסט למד שלשבת מול המזגן ולראות טלוויזיה יכול להיות פעילות מרנינה מאין כמותה  🙂

אז אמנם אין חפשנות בלבד, כי יש עבודה כמה פעמים בשבוע (הפוסט צריך להרוויח את לחם השיפון וחמוציות שלו..) ויש שופינג שצריך לעשות (כן. שופינג זו פעילות שצריך לעשות מדי פעם), ויש אנשים שצריך להכין איתם אוכל, אבל אין לו לפוסט יותר מדי תלונות בשלב זה של חייו..

אז… שנתחיל?

 

אנשים שאנחנו אוהבים

אנשים שמגלים לך כמה מהאמיתות הנוקבות של החיים.

יום אחד ישב לו הפוסט וליהג לו להנאתו בעוד קוקי ושלי מקשיבות (…). בהתחשב בכך שהשילוש הקדוש הזה כולל 2 יושבי אוניברסיטות נאמנים + 1 שעתידה להצטרף להילולה ממש בקרוב, אין פליאה ממשית בכך שהליהוג סבב גם סביב נושא הלימודים, המבחנים, המתרגלים (הלא כ"כ חתיכים. אוניברסיטת תלאביב לא מתפקדת!) ושאר ירקות.

מתוקף נושאי השיחה ניסה הפוסט לשים ידו על חמקמקותו של סמסטר ב'.

אין דינו של סמסטר זה כדינו של סמסטר א'! לא לא!!

בסמסטר א' אתה כולך נרגש, קונה דפדפות חדשות ומבהיקות, משקיע בערכת עטים ומרקרים צבעוניים, רוכש קלמר ותיק וחבילת שמרדפים שמנמנה. לפני סמסטר א' אתה מתרגש קצת, כי אולי השנה יהיו לך קורס או שניים שבאמת גם יהיו מעניינים, וכי אולי תכיר אנשים נחמדים או שתמצא אוכל אכיל באוניברסיטה, וכי אולי השנה תשקיע ותהיה ילד טוב ותקרא מאמרים ולא רק סיכומים שלהם. לפני סמסטר א' אתה גם עצוב קצת, כי עוד מעט נגמר החופש ולא תוכל לשבת בבתי קפה ולהרגיש תלאביבי (נו טוב, אבל במקרה של הפוסט הוא עדיין יוכל ללכת לקניון רמת אביב באמצע היום ולהרגיש כמו סטודנט-תלאביבי. יש גם חיה כזאת..)

אבל סמסטר ב', כמו שתרמה קוקי מחכמתה כבוגרת שנה שנייה, אף פעם לא מתחיל. שמים לב אליו רק כשהוא נגמר.

אתה רושם לך ביומן את היום ההוא שתיאלץ לצאת בו מכוך הלימודים החמים שלך ולשים פעמייך לבנייני האוניברסיטה, נכון, אבל בהתחשב בכך שתחילתו בין מבחן זה לאחר, ובכך שמרביתו משופעת בחופשים שונים ומשונים (מחופש פסח הארוך והמבורך ועד יום המרמיטה, או מה שזה לא יהיה..) – רק כשבועיים לפני תקופת המבחנים השנייה של השנה אתה מגלה שהיה סמסטר ושיש חומר שאתה אמור לדעת. אוי אופס..

אנשים שאנחנו לא אוהבים

אנשים שאתה צריך להגיש איתם עבודות באוניברסיטה.

בעצם לא. הפוסט לוקח את דבריו בחזרה ומבקש לתקנם: אנחנו לא אוהבים מרצים שיכורי-כוח שחושבים שעבודת צוות תהיה משהו מרכזי בחייו של כל מנהל (…) ועל כן מחובתם לתרגל את סטודנטיהם בכך.

את האנשים שהפוסט עבד איתם הוא מחבב. מאוד אפילו. אבל למיטב ידיעתו, כשאדם מהווה חלק מצוות בקריירה שלו ונדרש לכישורים חברתיים שיאפשרו לו לתפקד, בד"כ מדובר בצוות שמוקדש כולו לפרוייקט מסויים, שמבלה את מירב זמנו באותו המשרד ובד"כ אפילו נוהג ללהג זה באוזניו של זה על חייו הפרטיים בשעת ארוחת הצהריים- אותה בולסים חברי הצוות יחד. לעומת זאת, נסו לצרף 8 סטודנטים בגיל הנהייה לתלאביב, תוסיפו חוגים שונים (אמנם חצי מהצוות היה מאנשי פסיכולוגיה-ניהול, כמו גם הפוסט, אבל לעניות דעתו הצטרפו עוד 2 חוגים למסיבה המטורפת הזאת) וספקטרום תחומי עניין שנע מעבודה אינטנסיבית, דרך מסיבות-אלכוהול-ים, ועד שאיפה לציון מושלם.. ומה יוצא לכם מזה? בעיקר נסיונות נואשים עד עקרים לקבוע פגישות והרבה מיילים. וקצת דם יזע ודמעות ככל הנראה..

אפיזודה משעשעת

הו כן!!!!

יש לפוסט קופונפון!!!!

הפוסט הגיע להגשמה העצמית שלו. נוחו על משכבכם בשלום יונג, מאסלו ושות'- הוא ניצח! יש לו קופונפון והוא יכול לאכול 3 פעמים בשבוע כמו חצי שמן (זה רק 25 שקלים.. צריך להתקמצן..) או פעמיים בשבוע כמו שמן, או פעם בשבוע  כמו אובר-ארכי-שמן-על! 🙂

אם הוא ציין את עבודת הסטודנטים שלו (או אין שהוא מעדיף לכנותה: עבודת הקופים שלו. עילית, זה מהזדהות איתך..) אז הרי שפרט חשוב שמצטרף אליה הוא הקופונפון, שמזמן כמה הרפתקאות קולינריות הראויות לציון..

קודם כל גילה הפוסט שאם הוא מביא אוכל מהבית- הוא יוכל אח"כ להיות ממש שמן וללכת לאכול עם הידוע בשגב אקספרס למשל- על חשבון הברון (לפחות חלקית..). מלבד זאת הוא גילה גם פניני אוכל קולינאריות השמורות למגזר ההייטקיסטי (מאוליב, הסנדוויצ'יה המוכרת לכל בעל קופונפון מצוי שמקבל פחות מ-30 ש"ח בתקצוב היומי, ועד הקופי בר, למיטיבי הלסת ;)).

אבל הרפתקה אחת נישאת מעל כולם ודורשת את הרחבת היריעה:

בודהה בורגר.

כידוע וכמוכר לכלל קהל  הקוראים, הפוסט צמחוני ויפה נפש כבר כמה שנים טובות. הוא כבר חלק  עמכם את הגיגיו על ההמבורגרים הצמחוניים שניתן למצוא במדינתנו הקטנטונת, והוא עדיין שמח לשמוע את השם "בודהה בורגר" בהקשר הזה, ולו כי המקום הזה חושב שיש עוד כמה אופציות מלבד המון פטריות וקצת עדשים שנדחסים להם לתוך לחמניית בריאות (שכבודם במקומם מונח, כמובן, אך עם זאת- גם הצמחוני רוצה לגוון לעיתים..).

אי לכך, והיות  וגילה הפוסט שמקום עבודתו החדש נמצא בסמוך-עד-לא-רחוק בכלל מהסניף המרכזי, הגדול והנרחב של הבודהה – לא הייתה ברירה אלא ללכת ולחקור את הנסתר. הציפיות היו גבוהות. הוא שמע שלא רק מגוון המבורגרים מצפה לו, כי אם גם שווארמה צמחונית, תבשילים מעלי ניחוחות ואפילו קינוחים טבעוניים (טוב. זה אולי לא נשמע ממש מפתה, אבל זה נשמע כמו מוצג מוזיאוני שראוי להתבוננות..). נלהב ונרגש שם פעמיו למקום האמור, פיו מלא ריר ובטנו מלאת רעב.

עם הכניסה שמח הפוסט לראות אנשים חביבים ואווירה  נעימה. לאחר כ-10 דקות התלבטות (או בעצם- ציפייה בתור, שכלל רק זוג אחד של אנשים לפניו) הגיע תורו והוא הזמין את הזמנתו. הוא הוזהר מראש שבמקום האמור האוכל  לוקח את הזמן שלו, ואיך אומרים? עיתותיו היו בידו. אז הוא התיישב ובהה בסובב אותו עד שיגיע האוכל.

מסקנות?

מפחיד שם.

באמת.

אפילו לפוסט צמחוני ושוחר בריאות שכמותו!

נתחיל מאווירת ההודו השוררת במקום:

הודו זה סבבה, ככה"נ. הפוסט  מעולם לא היה שם אבל הוא הבין שזה יכול להיות כיף, שיש שם אוכל טעים מאוד (הוא טעם אוכל הודי בארץ- הוא לא יעיז להגיד שזה אותו הדבר וכו' וכיו"ב…), אבל מה שיש שם בבודהה זה מין אווירה רגועה מדי. כולם נחמדים מידי, איטיים מדי, אוהבים נבטוטים מדי, יושבים על פופים מדי ולוקחים את הילדים שלהם לאכול טופו סייטן וטמפה מדי.

ומכאן נמשיך לחומר הפרסומי:

לרופא שיניים יש עיתוני נשים, לספר יש מגזיני אופנה, לחדר כושר יש מגזיני מנטה, ולבודהה יש עלוני מסיונריה! כן כן- בעודך יושב וממתיך לאוכל שלך אתה יכול לקרוא על זה שבשר זה רצח (ידוע ומוכר), על כמה קשה לספר להורים שלך שאתה טבעוני, על איך להפוך להיות צמחוני, ואז איך להפוך להיות טבעוני. כי צמחוני זה לא מספיק.

אז נכון- הבר סלטים שלהם מרהיב. לחלוטין. יש בו כל דבר אפשרי ועוד קצת. כל צמחוני פנאט, טבעוני, או סתם שוחר בריאות יסכימו להתרחץ בסלט שלהם: על נבטוטי הכל-דבר-אפשרי שלהם. על החומוס, העדשים והפשתן המונבטים. על הסלק המבושל, הטופו, הפסטה המלאה. על רוטב המיונז סילאן  ועל רוטב המיסו שלהם. על לקט הגרעינים ועל שמרי הבירה (כן כן! זה אמור להיות "כמו פרמזן". וטעים לפיזור על סלט. ובריא. הפוסט חושב שזה היה  אכיל עד מעניין..)

ונכון, אמנם תבשיל  הטופו-ברוקולי-על-אורז-מלא היה מעט מוזר בעודו חם, אבל אפילו די טעים ביום המחרת בעודו קר.

אבל נכון לכרגע הפוסט  קצת מפחד לחזור לשם. מוחו שוחר הבריאות  זועק חמס ומנסה לגרור אותו לשם  ולוותר על פסטה בשמנת, בעוד נפשו העדינה מצטנפת בפחד בפינה עד יעבור זעם.

 

ובכן- הפוסט התגעגע. אין ספק.

הוא שולח לכם איחולי חופש נעים ומקווה שאתם מבלים את מירב ומיטב זמנכם באי-עשייה מבורך.. 🙂

בנוסף הוא רוצה להקדיש עצמו למאיה, שעומדת לנטוש לארצות רחוקות וקרירות לזמן רב. ולצרף תמונה גאונית שמאיה צילמה :):)

פאקמן!!!

12 בנובמבר 2010

31.8.09 – הפוסט חוזר לדבר טקסנית III

כבר יותר משבוע בארץ הכוכב הבודד, והפוסט חושש שמה התגנב לו כבר צל של מבטא דרומי לאנגלית שלו.

אז חוץ מלעבוד ולשתות שוקו של גודייאבה, הפוסט גם היה צריך להעסיק את עצמו בסופ"ש.

זה היה די קשה, כי טקסס אמנם נמצאת פיזית בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות,

אבל לא נראה לפוסט שהיא כ"כ מודעת לעובדה הזו..

 

במעבר מהיר על מה שיש ללונלי פלאנט לספר על טקסס הוא גילה שנקודת העניין המרכזית שלה היא שקנדי נורה פה. אז יש מוזיאון קונספירציה!

ולא- הפוסט לא הלך לשם.

גם לא לאקוואריום או לגן החיות, כי זה מרגיש די מטופש לללכת ממקום למקום ולבהות בחיות כשאתה לבד.. אמנם יש חיות, שזו כבר התחלה מעניינת, אבל אין לך עם מי לדבר, עם מי להתלהב מהפנדה האדומה ולמי להתלונן על הילדים שצווחנים שאתה רוצה להשתיק מבלי לבחול בשום אמצעי שיהיה נגיש- זה קצת מאבד מהטעם..

 

הפוסט עשה שופינג. די הרבה למען האמת. כפות הרגליים שלו עוד מנסות להביע מחאה שקטה ע"י גלי כאב מפעם לפעם.

שיהיה ברור- הפוסט לא חושב שהוא רוטשילד,

והוא לא קנה חצי מטקסס,

פשוט כל קניון פה בגודל של 2 איצטדיונים מינימום, עם רחבת החלקרח ביניהם, כך שגם אם אתה רוצה רק לקנות חולצה ושוקו- אתה עדיין נאלץ לבלות 3 שעות בקניון (וחצי שעה אח"כ בדראגסטור, לחפש משככי כאבים..)

 

מלבד שופינג הפוסט הצליח להביא את עצמו לאירוע מכונן בחיי הטקסנים (ככל הנראה)-

רודיאו!!!

ובכן, מנקודת מבטו האובייקטיבית (?) זה אכן נראה כאירוע מכונן בחיי הדרומים המקומיים-

הם לבשו את מיטב מחלצותיהם (כובעי קאובוי, ג'ינס וחולצה משובצת מכופתרת לבחורים, בלונד פלטינה מחומצן, חצאית קצרצרה ועקבים לבחורות, וכובעי קאובוי קטנטנים ומגפיים קטנטנות לילדים שבחבורה),

התרגשו מכל צעד ושעל שנעשה על רחבת הבוץ+קקי של פרות (ככה זה הריח לאפו הקיבוצניקי ולמוד הסבל של הפוסט, שלדעתו יודע להבדיל בין ריח של קקי של פרות לריח של קקי של תרנגולים, לידיעתכם),

אכלו המון צמר גפן מתוק (שערות סבתא, צמר סוכר או כל שם אחר שתבחרו..) ודברים נוטפי שמן,

וצחקקו בקולי קולות מכל בדיחה לא מצחיקה שרצה שם.

אבל את האמריקאים אנחנו כבר מכירים,

מה שהפוסט רוצה באמת לספר לכם הוא על חוויותיו ממופע הרודיאו עצמו!

 

אז אחרי שהוא סיים להתלהב מזה שכולם סביבו חובשים כובעים מגניבים הוא פנה להתבונן במתרחש-

היו אנשים שרכבו על סוסים משתוללים, בלי אוכפים.

היו אנשים שעשו את אותו הדבר רק עם אוכפים.

היו אנשים שרכבו על סוס, קפצו ממנו, והתעלקו על עגל קטן ומסכן כי "היאבקות עם עגלים" היא עניין לגיטימי פה (לפוסט הייתה קצת בעייה עם כל עניין החיות המסכנות שם. מר קריין טען בלהט שאין התעללות בבעלי חיים ברודיאו. הפוסט קצת ספקן..).

היו אנשים שזרקו לאסואים על עגלים.

היו נשים (קאוגירלז!!) שרכבו בין חביות והשתדלו ממש לא להפיל אותך תוך שהן רוכבות במהירות (רובן, אגב, לא ממש הצליחו..).

היו ילדים קטנים (בני 6 בערך) שניסו לרכב על כבשים (זה היה מצחיק!!!)

ולקינוח- היו אנשים שניסו לרכב על שור זועם ומגודל יותר מ-8 שניות. נראה לי ש-2 הצליחו..

הפוסט שתה המון ספרייט (הוא היה צריך קצת להשתלב בקהל, וערימה של דוריטוס עם רוטב פלסטיק בטעם גבינה לא נשמע כאלטרנטיבה מושכת במיוחד), נבהל נורא כשסוס פרוע במיוחד הצליח להעיף גוש די גדול של בוץ לספסל בו הוא ישב- בדיוק בינו לבין זקנה קטנה וסימפטית, וצחק על האמריקאים שעשו כל מה שאמרו להם (נכון יש את הקטע הזה בסדרות אמריקאיות שבמשחקים ואירועי ספורט יש מצלמות שמצלמות את הקהל ואז כולם מתלהבים ועושים שלום? אז גם ברודיאו היה את זה.. ועוד משוכלל- עם הוראות הפעלה!! היו אנשים שסתם הופיעו על המסכים, אבל היו אנשים שהיו צריכים לעשות רעש והיו גם זוגות שהיו צריכים להתנשק אם צילמו אותם ב-kiss cam. מיותר לציין שרובם ככולם שיתפו פעולה, נכון?).

בסה"כ היה משעשע מאוד 🙂

וגם- אחלה דרך לבלות את ערב שישי אם אין לך עם מי לצאת למועדונים שונים ומשונים כמו שדאלס יודעת להציע 😉

 

אז יש תמונות מצורפות. אמנם מטושטש, אבל זה מה שיש כשהסוס דוהר וקופץ במהירות די מסחררת..

 

הפוסט חושב שעדכונים מטקסס כבר לא יהיו (יש עוד יום ורבע של עבודה וטיסה. לא יהיה מעניין, זה בטוח :)), והוא יוצא לחופשה חגיגית לש שבועיים אחרי טקסס,

אבל הוא מבטיח שיהיה פוסט גדול ושמן אח"כ :):)

 

1 בספטמבר שמח לכולכם..

 

כבר יותר משבוע בארץ הכוכב הבודד, והפוסט חושש שמה התגנב לו כבר צל של מבטא דרומי לאנגלית שלו.

אז חוץ מלעבוד ולשתות שוקו של גודייאבה, הפוסט גם היה צריך להעסיק את עצמו בסופ"ש.

זה היה די קשה, כי טקסס אמנם נמצאת פיזית בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות,

אבל לא נראה לפוסט שהיא כ"כ מודעת לעובדה הזו..

 

במעבר מהיר על מה שיש ללונלי פלאנט לספר על טקסס הוא גילה שנקודת העניין המרכזית שלה היא שקנדי נורה פה. אז יש מוזיאון קונספירציה!

ולא- הפוסט לא הלך לשם.

גם לא לאקוואריום או לגן החיות, כי זה מרגיש די מטופש לללכת ממקום למקום ולבהות בחיות כשאתה לבד.. אמנם יש חיות, שזו כבר התחלה מעניינת, אבל אין לך עם מי לדבר, עם מי להתלהב מהפנדה האדומה ולמי להתלונן על הילדים שצווחנים שאתה רוצה להשתיק מבלי לבחול בשום אמצעי שיהיה נגיש- זה קצת מאבד מהטעם..

 

הפוסט עשה שופינג. די הרבה למען האמת. כפות הרגליים שלו עוד מנסות להביע מחאה שקטה ע"י גלי כאב מפעם לפעם.

שיהיה ברור- הפוסט לא חושב שהוא רוטשילד,

והוא לא קנה חצי מטקסס,

פשוט כל קניון פה בגודל של 2 איצטדיונים מינימום, עם רחבת החלקרח ביניהם, כך שגם אם אתה רוצה רק לקנות חולצה ושוקו- אתה עדיין נאלץ לבלות 3 שעות בקניון (וחצי שעה אח"כ בדראגסטור, לחפש משככי כאבים..)

 

מלבד שופינג הפוסט הצליח להביא את עצמו לאירוע מכונן בחיי הטקסנים (ככל הנראה)-

רודיאו!!!

ובכן, מנקודת מבטו האובייקטיבית (?) זה אכן נראה כאירוע מכונן בחיי הדרומים המקומיים-

הם לבשו את מיטב מחלצותיהם (כובעי קאובוי, ג'ינס וחולצה משובצת מכופתרת לבחורים, בלונד פלטינה מחומצן, חצאית קצרצרה ועקבים לבחורות, וכובעי קאובוי קטנטנים ומגפיים קטנטנות לילדים שבחבורה),

התרגשו מכל צעד ושעל שנעשה על רחבת הבוץ+קקי של פרות (ככה זה הריח לאפו הקיבוצניקי ולמוד הסבל של הפוסט, שלדעתו יודע להבדיל בין ריח של קקי של פרות לריח של קקי של תרנגולים, לידיעתכם),

אכלו המון צמר גפן מתוק (שערות סבתא, צמר סוכר או כל שם אחר שתבחרו..) ודברים נוטפי שמן,

וצחקקו בקולי קולות מכל בדיחה לא מצחיקה שרצה שם.

אבל את האמריקאים אנחנו כבר מכירים,

מה שהפוסט רוצה באמת לספר לכם הוא על חוויותיו ממופע הרודיאו עצמו!

 

אז אחרי שהוא סיים להתלהב מזה שכולם סביבו חובשים כובעים מגניבים הוא פנה להתבונן במתרחש-

היו אנשים שרכבו על סוסים משתוללים, בלי אוכפים.

היו אנשים שעשו את אותו הדבר רק עם אוכפים.

היו אנשים שרכבו על סוס, קפצו ממנו, והתעלקו על עגל קטן ומסכן כי "היאבקות עם עגלים" היא עניין לגיטימי פה (לפוסט הייתה קצת בעייה עם כל עניין החיות המסכנות שם. מר קריין טען בלהט שאין התעללות בבעלי חיים ברודיאו. הפוסט קצת ספקן..).

היו אנשים שזרקו לאסואים על עגלים.

היו נשים (קאוגירלז!!) שרכבו בין חביות והשתדלו ממש לא להפיל אותך תוך שהן רוכבות במהירות (רובן, אגב, לא ממש הצליחו..).

היו ילדים קטנים (בני 6 בערך) שניסו לרכב על כבשים (זה היה מצחיק!!!)

ולקינוח- היו אנשים שניסו לרכב על שור זועם ומגודל יותר מ-8 שניות. נראה לי ש-2 הצליחו..

הפוסט שתה המון ספרייט (הוא היה צריך קצת להשתלב בקהל, וערימה של דוריטוס עם רוטב פלסטיק בטעם גבינה לא נשמע כאלטרנטיבה מושכת במיוחד), נבהל נורא כשסוס פרוע במיוחד הצליח להעיף גוש די גדול של בוץ לספסל בו הוא ישב- בדיוק בינו לבין זקנה קטנה וסימפטית, וצחק על האמריקאים שעשו כל מה שאמרו להם (נכון יש את הקטע הזה בסדרות אמריקאיות שבמשחקים ואירועי ספורט יש מצלמות שמצלמות את הקהל ואז כולם מתלהבים ועושים שלום? אז גם ברודיאו היה את זה.. ועוד משוכלל- עם הוראות הפעלה!! היו אנשים שסתם הופיעו על המסכים, אבל היו אנשים שהיו צריכים לעשות רעש והיו גם זוגות שהיו צריכים להתנשק אם צילמו אותם ב-kiss cam. מיותר לציין שרובם ככולם שיתפו פעולה, נכון?).

בסה"כ היה משעשע מאוד 🙂

וגם- אחלה דרך לבלות את ערב שישי אם אין לך עם מי לצאת למועדונים שונים ומשונים כמו שדאלס יודעת להציע 😉

 

אז יש תמונות מצורפות. אמנם מטושטש, אבל זה מה שיש כשהסוס דוהר וקופץ במהירות די מסחררת..

 

הפוסט חושב שעדכונים מטקסס כבר לא יהיו (יש עוד יום ורבע של עבודה וטיסה. לא יהיה מעניין, זה בטוח :)), והוא יוצא לחופשה חגיגית לש שבועיים אחרי טקסס,

אבל הוא מבטיח שיהיה פוסט גדול ושמן אח"כ :):)

 

1 בספטמבר שמח לכולכם..

12 בנובמבר 2010

26.8.09 – הפוסט חוזר לדבר טקסנית II

האאאאאאאאאאאאאאאא…..

הפוסט הגיע היום למסקנה שעבודה זה איכסה.

נכון- הוא ידע את זה כבר ממזמן, כמו כולנו, אבל היום זה היכה בו שוב..

הוא כבר חשב שהוא פה בשביל קניות, בשביל לאכול אוכל מזעזע ובשביל להיזכר שוב עד כמה זה נחמד שבכל מקום יש קרים צ'יז (ועם זאת- לפעמים פשוט בא לך קוטג' תנובה, לא משנה כמה פילדלפיה יש לידך..)

אבל- לא!

יש עבודה, והיא מטרידה ודורשת חלקים נכבדים מתשומת ליבו..

ניחא. לא בכך עסקינן..

למלון של הפוסט יש חדר כושר.

או במילים אחרות- יש שם חדר קטן עם כמה מכשירים שונים ומשונים, מיני סאונה שאין לפוסט מושג איך להפעיל וטלוויזיה שמקרינה את עצמה על המראה או משהו (?) ותמיד מכוונת לאיזה ערוץ ספורט/ חדשות משעמם..

אבל זה לא מה שיעצור את הפוסט מלפצוח בקריירה מזהירה של הליכה על הליכונים!!!

**

מה שכן, אולי כל הצרצרים המגודלים שעפים שם מפינה לפינה וממש משתדלים להיתקע בקול ענות חלושה בכל שנקרה בדרכם, ממראות ועד בני אדם תמימים, יעצרו..

**

המלון של הפוסט גם סיפק לו 4 כריות שלמות למיטה אחת.

עניין המיטה הבודדת מפתיע למדי. בפעמיים הקודמות הפוסט קיבל 2 מיטות זוגיות קומפלט, על אף שהוא רק אחד, אבל הוא חושב שהוא מסוגל להתמודד עם העובדה שהמזוודה שלו תיאלץ לישון על הרצפה במקום על מיטה משלה..

מה שכן- הכריות-

פה מגיעה ההתלבטות הגדולה של הפוסט בנסיעה הנוכחית.

יותר קשה מלהחליט אם לשתות קפה מעפן או לא לשתות קפה בכלל,

יותר מסובך מלהחליט האם בוריטו הוא אוכל-בוקר לגיטימי,

יותר מאתגר מלהחליט האם ערוץ האוכל באמת שווה את הצפייה בו או שהוא סתם גורם לך להיות יותר רעב…

יש 2 כריות המוגדרות 'רכות' וזוג שנחשב 'מוצק' יותר (כן- יש גם תיעוד). לאחר ניסויים רפטטיביים לא מצא הפוסט יותר מדי הבדלים בין הרכות למוצקות, אך בנתיים הוא נותן להולידיי אין להנות מהספק שכן הניסוי בוצע בשעות של עייפות-קשה-עד-ג'ט-לג-קל..

וגם, הפוסט גאה לספר שהוא מצא לאמות (לפחות נראה לו שאלה היו לאמות.. אולי הן היו חמורים שעירים עם צוואר ארוך? אלפקות? הקיסר שנפל על הראש?)!!!

בעודו מסתובב לו להנאתו במתחם חנויות ומסעדות זה או אחר ומנסה להבין מה כדאי לעשות קודם- קניות או אוכל- לאמות!!!

במתחם מגודר ומדושא יושבות להן לאמות, מלחכות דשא ומסתכלות עליו בטבעיות, כאילו אמצע מתחם קניות הוא אזור מחייתן הטבעי..

טוף..

לילה טוף..

🙂

12 בנובמבר 2010

24.8.09 – הפוסט חוזר לדבר טקסנית I

מכיוון שהפוסט כבר לא כתב די הרבה זמן (יש טיוטה שמחכה שהוא יסיים אותה, והוא מבטיח שהיא עוד תגיע) ומכיוון שהגורל זימן לו את טקסס,

החליט הפוסט לחרוג ממנהגו ולשלוח עדכונים מדי פעם מארץ הכוכב הבודד..

כדי שלא תרגישו בודדים מדי.

אז ככה-

שבת בערב.

מאוחר, זה היה יום ארוך ומשום מה החליט הפוסט שהוא חייב וניליה לפני הגלות הקרבה ובאה.

מצד אחד- הגיוני. הוא לא יאכל וניליה בחודש הקרוב. בנוסף, במבט לאחור, זה כנראה מה שהחזיק אותו מלגווע ברעב ב-12 השעות שבאו אח"כ, כך שזה ללא ספק מקבל כמה נקודות זכות.

מצד שני- הוא יאכל המוווון גלידה שווה לאללה באיטליה (כן יהי רצון). בנוסף, עניין אכילת הגלידה (בין היתר) גרם לפוסט ולידוע להגיע לשדה"ת שעתיים בקושי לפני הטיסה בסוף אוגוסט.

סוף אוגוסט.

היו תורים בכל מקום אפשרי, הלחץ הרקיע שחקים והקיטור יצא מהאוזניים.

מה שכן, זה נתן כמה נקודות יתרון-

לא העבירו את המזוודה שלו בדיקה בטחונית.

כנראה החיוך המקסים (והמזוייף. לחץ על אמרנו, כן? קיטור?) שלו והעובדה שהוא יודע בע"פ את מספר תעודת הזהות שלו הפכו אותו לאושייה חביבה וסימפטית שפשוט בכלל לא מהווה סכנה בטחונית.

הוא גילה שזו המזוודה הקלה ביותר שהוא לקח לארה"ב אי פעם. 11 קילו! קניות בסופר שוקלות יותר..

הגברת שעשתה לו צ'ק אין לטיסה סיימה את התהליך הדי מהיר במשפט אחד "יופי- מתחילים לעלות למטוס ב-11, וסוגרים את הדלתות ב-11:20, ללכת ישר לשער בלי לעצור בשומקום!!!".

כמובן שהוא עצר, אבל רק לדברים חשובים!! (קצת דולרים, קצת מחקר על מחירי האלכוהול.. עניינים בעלי חשיבות קיומית :))

הטיסה עברה בשלום.

הפוסט הצליח להירדם בכל סרט שניסה לראות, כולל "אקסמן המקור- וולברין" ו"הארי פוטר וגביע האש". את הארי פוטר הוא קיבל בשידור חוזר בלילה במלון. מישהו ממש רוצה שהוא יראה את הסרט נטול הדמיון הזה, הא?

הוא הצליח להימנע לחלוטין מכל אוכל-מטוסים שהוצע לו.

הוא גם הצליח ממש להתאפק מלצעוק על הילד שישב מאחוריו ועשה את מירב המאמצים לבעוט בכיסא שלו ולהזיז לו את המשענת קדימה, בעוד אחיו הפעוט עשה כמיטב יכולתו לבכות ולצווח בכל פעם שהפוסט התעורר מהשינה וחשב לעצמו "אויאויאוי- עוד 3 שעות?!?! טוב- נראה וויל וגרייס".

הפוסט הצליח ללהג עם האיש שישב לידו במשך כחצי שעה, עד ההמראה, ואז לא להראות כל סימן חיים עד כ-10 שעות לאחר מכן, כשכבר עברנו בטיסה את כל אירופה וגם חצי מהאוקיינוס.

הקונקשן היה ארוך- 4 שעות. הפוסט קרא חצי מהארי פוטר החמישי (תודה גילה!), דיבר בטלפון ע"ח העבודה ואכל את הארוחה השנייה שלו ב-14 שעות האחרונות- מאפינס.

להזכירכם- הארוחה הקודמת הייתה גלידה.

לפחות במאפינס היה שיבולת שועל, אז זה נחשב בריא 😉

הטיסה עצמה, מניוארק לדאלס, הייתה נוחה כמו ישיבה של 3.5 שעות בתוך קופסת סרדינים עם אובר בוקינג. תרתי משמע-

הפוסט מוקם, בעזרתם האדיבה של הדיילים ושל כוח עליון כנראה, באמצע שלישיית מושבים, בין איש אחד בעל מרחביות ממוצעת שדאג לנכס לעצמו את כל המקום שמגיע לו ותוך כך לברבר ללא הרף עם שותפו לטיסה, לבין איש שני שהיה שקט ולא הפריע, חוץ מעובדת היותו קצת.. איך לומר? מאותגר מרחבית.

זה לא יפה, הפוסט יודע, אבל תכלס? לא נעים. זה בהחלט מרגיש כאילו מי שסידר את הישיבה במטוס ממש ניסה לגרום לך להרגיש כצימוק.

הפוסט הגיע לדאלס.

כ-15 דקות אחרי ההגעה למתחם השכרת המכוניות, אחרי שהוא הצליח להתחמק מעוד כלמיני ביטוחים שניסו למכור לו וגילה שיש לו מיכל דלק חינם (ייפי!!) הוא צווח על הג'יפיאס, כמו בכל פעם.

אפילו כשהוא הביא ג'יפיאס מהארץ-  הם רבו קצת. (מורן- את לא צריכה לדאוג- זו עובדת חיים שלא תשתנה לעולם כנראה..).

הוא הגיע למלון, קיבל תלושים לארוחות בוקר חינם (ככה זה כשאתה חבר במעמד זהב (!!!) במלונות של הולידיי אין. איזה יופי שנייס מספיק נחמדים בשביל לשלוח אותי לישון כל פעם באותה רשת..) ואחרי קצת בהייה באינטרנט-

לשופינג!!!

כל מי שפגש את הפוסט בשבועיים האחרונים ושמע שהיה אסור לו שוקולד-

עכשיו כבר מותר!

איך חגג הפוסט את המאורע?

בשוקו חם מגודייבה!

ומה הוא קיבל מתנה? פרלין!

נמנמנם- שוקולד מריר וגראנד מרנייה 🙂

מיד אח"כ פנה הפוסט לשוד מאסיבי של צמד חנויות הקניון הקבועות שלו. מי שרוצה להריח כמו אגס/ פריחת דובדבן יפנית/ רימונים שיפנה לפוסט.

יש לו את שלבי- יונדאי אלנטרה (?!?) כחול כהה וסקסי 😉

שלבי קיבל את שמו לפני שהוא והפוסט נפגשו בכלל- זה מה שכתוב לו על לוחית הרישוי.

הפוסט שומר את היצירתיות שלו בשמות לאוטואים לאיטליה.

חזקו ואמצו. 🙂

וסליחה למי שקיבל את זה כבר ועכשיו צריך להתמודד שוב עם גבעונת המלל הנ"ל 🙂

12 בנובמבר 2010

16.6.09 – שבועות, שבועות, חג טעים כלכך..

מספר הודעות חשובות-

השלי חזרה!!!

כן כן, היא פה, חיה וקיימת ונושמת (ומשום מה בוהה בידיים שלה כל הזמן..).

אין לה מבטא אמריקאי, יש לה געגוע (ביזארי מעט, יש לציין) לקוטג' כהלכתו, יש לפוסט ולידוע סטואי גריפין חדש שמצווח ללא הרף על מתנות-בחיתול-שלו-שאינן-טוסטר… אושר גולמי.

לדעתו של הפוסט ישנה מגמה כזו של שיבה ממסעות ענק בחו"ל-

חוץ מהשלי יש דזולב, יש גילה..

בכלל- הפוסט חושב שיש הגירה חיובית של החברים שלו- הם חוזרים אליו! הוא לא לבד! יש תקווה!!!

אבל, מנגד ישנם אנשים שמתכננים לברוח למלאן זמן ולהשאיר את הפוסט עצוב ומסכן 😦

(לאאאאאאא שחר אלללל תלללכיייי!!!!).

או כמו שאומר שיר הילדים הידוע:

"רק הפוסט המסכן, עמד לו בצד

הוא נשען על.. מקלדתו (?!?) לא נע ולא נד

איך אוכל לשמוח, איך אוכל לרקוד

וחברי טסים לחו"ל עוד ועוד…"

סתם שחקסי- תעשי חיים, זה מה שחשוב 🙂

ועוד משהו חשוב- לכל המתעניינים, התינוזילים גדלים מיום ליום!

אם בהתחלה הם היו נקודות ירוקות קטנטנות, ואח"כ גידלו 2 עלעלי-נבט קטנים שלא מזכירים בזיליקום גם אם תנסו ממש ממש חזק-

הם כבר ילדים גדולים!

הם מגדלים עלים לבד,

ושותים (כמעט) את כל המים שנותנים להם לבד,

ונראים כמו בזיליקום לבד..

תיכף הם יבקשו עציץ משלהם כי מגיעה להם פרטיות… וכסף לבגדים ולפיצה (רגע- לא שמים בזיליקום על פיצה?!?!?!).

אוי. הילדים שלי כלכך גדולים!!!

(ועל כן הידוע מבקש לקרוא להם בשם מתאים יותר, כמו 'ילדוזילים', כי הם כבר לא תינוקות..)

הפינה הסאדיסטית

(סאדיסטית – כי בתקווה היא תגרום לכם לרייר כ"כ עד שתטבעו.. חיחי!)

שבועות-

חג הצמחונים, חג חובבי מאכלי החלב.. חגו של הפוסט!!!

כן כן- זהו החג האהוב על הפוסט.

לא פורים אפוף הפרג והסיבות-ללבוש-חצאית-קצרה..

לא ט"ו בשבט המלא בצמיחה ולבלוב (ופירות יבשים. זה סוג של אוקסימורון, לא? אם אתם כלכך מעודדים נטיעת עצים- למה לא לאכול פירות טריים?! עם כל אהבתי למשמשים מיובשים, ויש כזו, והיא גוברת בעיניים עצומות על אהבתי הלא כ"כ קיימת למשמשים טריים, הם עדיין לא טריגר להתפלשות בבוץ עם מעדר!)..

גם לא חנוכה. למרות שאור נרות זה מגניב.

שבועות הוא הוא פסגת האושר.

ובכן- בהסתכלות לאחור הפוסט חושב שמעולם לא הכין כ"כ הרבה אוכל (ועוד ב-2 מטבחים שונים!).

היות והסכים לזרום עם מהלך חייו ועם העובדה שאנשים חושבים שהוא מבוגר מספיק כדי להשתמש בסכין חדה לגמרי לבד (אף אחד לא אמר שהם צודקים..)- הוא החליט להשתתף ב'תחרות עוגות ומאכלי חלב לחג השבועות' בנחמד מערכות.

** וכן כן, אל תדאגו, הפוסט יודע שמכאן אין דרך חזרה ושעוד מעט קט הוא יהווה דמות מפתח בדיונים על המתכון הטוב ביותר לעוף מכובס. **

ובחזרה לתחרות- הרי מבטיחים פרס לכל משתתף- לא ננצל את ההזדמנות להכין בראוניז שווים במיוחד, עם שכבת גבינה-שוקולד לבן (שבועות, לא? :)) ופירורים מעל?  שובר לקפה ומאפה זהו ללא ספק אחלה תירוץ לזלילה של קצוות בראוני סוררים ולא אסתטיים (אך טעימים.. נמנמנם..)!

ואם כבר אנחנו אנשים בוגרים עם אחריות- הוזמנו לארוחת ערב, והרי 'אי אפשר לבוא בידיים ריקות' (אמרנו שהפוסט הסכים להיות מבוגר לחג אחד, לא?)!

אז הפוסט הכין עוגת גבינה-שוקולד לבן עם נגיעות תפוז אלכוהולי (= קוואנטרו. תחי הפלצנות) וסימן וי על הפולניות.

וכמובן שמלבד כל אלה גם התרחש לו מרתון הבישול הכמעט-מסורתי המשפחתי, שכלל כמאתיים אלף פשטידות (פשטידת גבינות צאן, פשטידת בטטה וגבינת עיזים, פשטידת פטריות, פשטידת ברוקולי ואגוזים..), ארבעים שימושים שונים לבצק פילו (טארטלטים ממולאים בפטריות בבלסמי עם פרוסת קממבר מעל, מאפה פילו ופטה, בורקס פילו ותרד…), תוספות מגוונות (תפ"א עם רוטב רוקפור ואגוזים, פנה בקישואים ושמנת, סלט חסה עם אננס :)) וכאופן כללי-  כמות גבינות שתגרום אפילו לצרפתי אמיתי ומנוסה ללקות בהתקף לב קל.

היה טעים!!!

אנשים שאנחנו לא אוהבים

עוד אפיזודה מחליאה איתה נאלץ הפוסט להתמודד מתוקף היותו fake- מבוגר: ישיבות.

פעם מזמן, כשהפוסט היה קיבוצניקי, תמים, חדור ערכים ונאיבי, הוא חשב ש'ישיבות בעבודה' זה שם כולל להתכנסויות של מבוגרים בהן הם מדברים על נושאים שברומו של עולם, בעודם נוגסים בבורקס פריך ולוגמים מיצפז תפוזים.

הרבה חשיבות והרבה קלוריות- כמו כל דבר שמבוגרים עושים (** שמתם לב שמבוגרים תמיד צריכים שיהיה אוכל, לא משנה מה הם עושים? הם לא יכולים רק ללכת לחברים לראות המומינים, או לשחק תופסת ודג מלוח בדשא, או פשוט לרוץ בהיסטריה מנקודה א' לנקודה ב' וחוזר חלילה עד שייגמר האוויר. לא לא. אצלם זה מתחיל מ"לקפוץ לקפה", עובר דרך זה שהם תמיד מביאים משהו כשהם הולכים לחברים, כי 'אי אפשר לבוא בידיים ריקות (…)' ומגיע עד ל"ממי, מזמן לא ראינו את חדווה ושלומיק, אולי נזמין אותם לאיזה ארוחה?" **).

אבל.. לא! לא מספיק שבקורס שלו היה לו קשה להישאר ער בהרצאות (ושם עוד היו קרואסונים!! אמנם לא בזמן ההרצאות, אבל ישנם אנשים בעולמנו שחושבים משום מה שבגלל שהיו קרואסונים- אין להתלונן על שומדבר אחר..), גם פה מתעללים בו?!?

הפוסט נדהם לגלות שמה שמבוגרים באמת אוהבים לעשות בעבודה כדי להרגיש חשובים (חוץ מלשלוח מייל ב-8 וחצי בערב שכל מטרתו היא להשוויץ שהם היו במשרד בשעה הזו ולסחוט קצת רחמים) זה להתקבץ בחדר לא מספיק גדול, לשבת על כסאות כתר-פלסטיק לא מספיק נוחים, ולחפור זה לזה נואשות תוך שהם מלהטטים כלולייני קרקס במצגת פאוור-פוינט עם מעברי שקופיות חדשניים.

אז או שמר-מנכ"ל מכנס ישיבה עם כוווווולם, ובה הוא מעיקר מלהג ללא הרף על מעלליהם של חבריו הקרובים (מנהלים מדרג גבוה-כלשהו, כמובן, שבורג קטן וחמוד כמו הפוסט כלל לא מודע לקיומם, גדולתם, או שמם, בעוד מר-מנכ"ל מתעקש על first name basis בלוויית צחקוקים סמי פלרטטניים. המפ..);

או שמר-פוץ-שמן (סוגשל בוס מרוחק. די חדש. מתאפיין בעיקר בפוציות ובנטייה להיכנס לחדרים אחרי 6 כדי להסתכל אם כולם עדיין עובדים או שכבר ברחו לעבר האושר..) ממלמל מתחת לאינשפם שלו מגוון מילים רנדומאליות כמו קלאסטר, פאזה ואוגה-בוגה ומתבונן ברחבי החדר במבט כמה להנהוני הבנה;

או שחבר מרעיו של הפוסט, שותפיו לייסורים, בשר מבשר ה-QA שלו, עצמו ומחלקתו, פוצחים במסע של 'הרצאות העשרה'. כי הרי כולנו רוצים לשבת על הבוקר לשעה קלה של "אוטומציה- הנה ההוכחה שאפילו קוף הוא over- qualified בשביל מה שאתה עושה" או "שיווק זה מגניב- אני כ"כ טוב בזה שאני אעביר לכם שעה וחצי + מצגת כשבאמתחתי 3 משפטים בלבד שזכרתי בע"פ!"

בעעע… מתיש להיות מבוגר. נראה לו לפוסט שתאי המוח שלו כבר נטשו להם מזמן את הספינה הטובעת ועברו לשבת על החוף עם בירה..

הו, הנה משהו שאולי יגרום לתאים הנ"ל לנער את החול מהכפכפים ולחזור, ולו לקצת זמן-

הפוסט גאה להגיש לכם קצת נוסטלגיה (אם כבר לעוות שירים- אז כדאי לתת גם את המקור, לא?):

בערוגת הגינה
מסביב לחבית
עמדו לרקד
כרוב עם כרובית

זאת הסלק ראה
והנה גם הוא בא
איתו עגבנית
והשמחה רבה

רק הפול המסכן
עמד לו בצד
הוא נשען על מקלו
לא נע ולא נד

איך אוכל לשמוח
איל אוכל לרקוד
ותרמילי כולם
כולם ריקים עוד?      ("בערוגת הגינה"/ חיים נחמן ביאליק)

12 בנובמבר 2010

8.3.09 – דאלאס, חלק ב'

~~~~ הפוסט הפעם פוצל ל-2 חלקים, למטרת שמירה על שפיות הקוראים. לפניכם- חלק ב' ~~~~

תקציר הפרקים הקודמים: הפוסט היה בטקסס.

ולעניינינו:

מלונות

הפוסט משער שכל קורא וקורא התנסה לפחות פעם אחת בלינה במלון.

בין אם זה בארץ או בחו"ל, בין אם זה באכסניה, במוטל, במלון או ב"אוהל אירוח"- כולנו היינו שם. הפוסט נגיד, מרשה לעצמו לטעון שיש לו מן הנסיון בתחום, ומחלק את חוויותיו בסולם שנע בין "הו אלוהים, שוב המנהל בית ספר לא רצה לשלם יותר מדי אז אנחנו ישנים באוהל המוני" ל"הו אלוהים, הם אשכרה מכינים לי פה שקית אוכל לארוחת צהריים!".

ובכן-

כשהעבודה שולחת אותך לחו"ל – הם לא יכולים לגרום לך לישון באוהל ענק.

האמת? הם אפילו די סבבה המלונות שהם שולחים אותך אליהם- יש מיטות זוגיות (2, אז יש מקום גם לבלאגן וגם לשינה.. :)), יש טלוויזיות, יש מכונות שעושות מי-קפה בחדרים… וכמובן- שטיחים כעורים ותמונות.

אבל המלון בדאלאס?

אפילו לפוסט לקח שנייה לסגור את פיו הפעור ולהתגבר על התדהמה..

לא- לא מדובר פה בפאר והדר יוצאים מגדר הרגיל (אמנם הייתה בריכה. וחדר כושר.. וסאונה קטנטנה, אבל כנראה שזה די סטנדרטי..), אלא ב-theme שרדף את הפוסט בבואו ובצאתו-

פסלים של חיות.

אין הפוסט יודע באם מדובר בנסיון לשוות למלון אווירה אקזוטית ומפתה, אבל ללא ספק- הם אכן היו שם!

כבר בכניסה למלון צוהלים לקראתך שלושה סוסי ברונזה (או מתכת אחרת.. הפוסט לא למד כמו שצריך את טבלת היסודות שלו..).

צהלת לשלום, עשית צ'ק- אין, ואתה בדרכך לאכול (ארוחת בוקר אמרנו, לא? חינם, אגב- אמרנו?). בעודך פוסע ומתלבט (פנקייק או לחם עם קרים צ'יז? מממ…) ניבטים אלייך פסלים של פילים וג'ירפות מן החלונות. אז זה מה שראיתי מהחלון של החדר שלי!!!!

לא מספיק?

גם כשתרצה לנוח מן הצרות של החיים ולצאת לשחייה קלה תקבל מנת wild ישר לפרצוף עם פסל סביבתי של חבורת תוכים עליזה.

אפריקה!!!

שלי

עוד אושייה ידועה ללקוחות-הפוסט הוותיקים (?) היא שלי.

ובכן-

היא בגולה. ועד לא מזמן הגולה הייתה אריזונה ארה"ב. ובגלל שלפוסט יש חברים ממש ממש טובים ונהדרים שאוהבים אותו ממש ממש (…), היא גם לקחה טיסה ובאה לבלות סופ"ש סוער ופרוע (וטקסני..) עם הפוסט, הבלונד, ושאר האישיו-יות (איך מאייתים את הרבים של אישיות?!?!!?) שישנן בנמצא (הי אדווה… :)).

כמובן שהפוסט ניסה לבוא ולקחת את השלי שלו משדה התעופה.

כמובן שה-GPS ניסה לשלוח את הפוסט לאלף עזאזלים.

כמובן שהפוסט הצליח להגיע למקום הנכון רק אחרי שהוא שאל 3 אנשים (שאחד מהם גם אשכרה נסע איתו קצת דרך כדי שהוא לא ילך לעוד איבוד..).

כמובן שמיד אחרי המפגש המרגש בשדה"ת פנו להם הפוסט והשלי ולסטארבקס הקרוב לשתות שוקו וללהג ללא הרף משך כשעתיים.

וכמובן שהיה מעורב במפגש המרגש שופינג. אפילו די הרבה שופינג. אפילו מספיק שופינג עד שנאלצו הפוסט והשלי לעשות הפסקה קצרה באוטו לפריקת השקיות לאחר כל חנות מעניינת.

וגלידה כמובן 🙂

אבל לא בכך עסקינן.

הגיע לו ערב שבת, ועמו הגיע הדחף לצאת ולבלות קצת, כי לשלי יש רפרטואר של מספר חודשים בגולה כבר, מה שמצביע על כך שפאב נגבה כבר כמעט ושכח את מראה פנינו הנאוות ואת צעדי ריקודינו הנלבבים.

אי לכך ובהתאם לזאת מצאו עצמן השלי והפוסט חונות בלי לשלם (לא לגלות לאף אחד בבקשה..), ופוסעות להן להנאתן לאורכו של הרחוב שכדאי וראוי שיהיה הרחוב הראשי- main street.

המועדון הראשון שנקלע לדרכן הצטייר כמן במה פתוחה ללהקות "רוק" חובבות, שגם דורשת ממך 8 דולר על התענוג, אז הן המשיכו בדרכן.

המועדון השני דווקא רצה 10 דולר, אבל לאחר אסרטיביות (= הרבה חיוכים) של הפוסט הומצא מבצע "אחת פלוס אחת" ובהיפרדן מעשרה ירוקים בלבד פסעו להן צמד החמד פנימה בצעד נרגש.

מועדון. חושך. תנו שנייה להתרגל..

אמממ…

רגע…

שנייה…

זה עדייו החושך או שהדבר היחיד שיותר לבן מעורו של הפוסט זה השטרות של הדולרים מהם נפרדנו לפני שניות ספורות?!?! (והם ירוקים בכלל!!!).

כן- הפוסט והשלי מצאו עצמן במועדון של הקהילה השחורה (הפוסט מנסה להיות פוליטיקלי קורקט..).

לאחר כמחצית השעה, בה בעיקר חולקה הפעילות ל-

1.      השלי והפוסט בוהות בסביבתן במבט של ארנב מול פנסי מכונית המתקרבת לעברו,

2.      מן הצד השני של המתרס, כל שאר באי המועדון בוהים בצמד הסטיקלייטים האנושי שהורס להם את האפקט של הפליקר,

נוצרה הבנה שדווקא יש פה מוזיקה לא רעה בכלל (במקום טווח הפופ-פופ מחליא-טרנסים קיבלנו רגאיי-מוזיקה שחורה-רוק לייט פופולארי…) וצמד החמד החליט למצות את 5 הדולר each כיאות והחל לרקד.

האמת?

היה מגניב.

וגם משתלם.

הצמד נהנה, הצטלם, רקד ואפילו הצליח להכנס אח"כ חינם למועדון של הופעות ה"רוק", לשיר וחצי האחרונים של הלהקה האחרונה.

אחלה הקדמה לפיינט חמוד ושמנמן של בן & ג'ריס…

🙂

סופרבול

רצה הגורל והפוסט נקלע לו לארה"ב של אמריקה ביום בו נערך משחק הסופרבול המסורתי.

כמובן שהפוסט חשב לעצמו קצת והחליט שאירוע בסדר גודל שכזה לא כדאי לפספס, ואם יש sports bar ממש קרוב למלון, והבירות בארה"ב זולות-

כדאי לראות את המשחק!

אז הוא עשה זאת.

היה משחק של הפיטסבורג סטילרז מול אריזונה קרדינלז,

בתחילה בעיקר בהה הפוסט בהיצע הבירה מהחבית שניתן היה לו לבחור ממנו וחשב לו:

"המפ… נראה לי שפוטבול זה בעצם לרוץ לרוץ לרוץ אחרי כדור, ואז לעשות פוגו".

לאחר המסקנה המרטיטה הנ"ל, גילה הפוסט כי לידו יושב אדם די סימפטי שאוהד את הקרדינלז (בשלב זה כבר חשב לעצמו הפוסט שהקרדינלז הם האנדרדוגז, אז משום כך ולשם הזדהות עם השלי – we love Arizona!) והיה מוכן לפרט באזניו של הפוסט כל מהלך ומהלך על משמעויותיו השונות.

למחצית הגיע הפוסט עם מספר אבחנות באמתחתו-

הוא יודע מה זה טאצ'דאון, הוא מבין שזה נותן הרבה נקודות, הוא לא כ"כ אוהב פוגו אבל בפוטבול זה בסדר, והוא חושב שחבורה די נרחבת של גברים שמבלים ערב שלם בטייצים ממש צמודים ובצבעים כמו בורדו וצהוב-שחור… הם כנראה מאוד בטוחים בגבריות שלהם..

או אז הוא זכה לגלות שלסופרבול יש עוד כמה הפתעות וחידושים מלבד פוטבול-

מסתבר שערב הסופרבול מוצף כולו בפרסומות חדשות דנדשות ומושקעות. הייתה אפילו פרסומת שחילקו בשבילה מראש משקפיים לראיית תלת מימד!

בנוסף-

הייתה גם הופעה.

לא סתם הופעה-

ברוס ספרינגסטין הופעה!

שירים, מוזיקה, צווחות של קהל משולהב, זיקוקים (!), ומר בחור אחד שעמד לו על הבמה במעיל עור שחור ענק בתוספת פרצוף של רוקר קשוח בעודו מנגן בכלי הקשה קטן וחמדמד שנכנס לכף יד אחת.

סקסי…

לסיכום הפוסט רוצה להודות לידוע, שהסיע אותו לשדה"ת (ועמד בגבורה בפקקים) והחזיר אותו משדה"ת גם (ועמד בגבורה במשקלן האימתני של המזוודות..),

להשוויץ בעובדה שהוא רכש מגוון בקבוקי אלכוהול במגוון "דיוטי" שונים,

ולמסור לכולכם "נה נה בננה- לי יש ריסס ולכם לא!"

🙂

~~~~ זה הכל. תם ונשלם פוסט דאלאס על שני חלקיו. 🙂 ~~~~

12 בנובמבר 2010

22.2.09 – דאלאס, חלק א'

~~~~ הפוסט הפעם יפוצל ל-2 חלקים, למטרת שמירה על שפיות הקוראים. לפניכם- חלק א' ~~~~

האודי.

הפוסט, כמו שאתם וודאי רואים, מושפע קלות מהמדינה האחרונה בה ביקר- ארץ הסטייקים (כך מסתבר) ומחלפי הענק, המדינה שאינה נגמרת-

טקסס.

כן- שוב נשלח לו הפוסט לעבודה.

שוב הוא עשה שופינג בחנויות שאין בארץ.

שוב הוא זכה לעונג הצרוף שבנשנוש הארוחה החמה הקבועה של קונטיננטל לצמחונים (המון אורז עם קצת חומוסים וקצת אפונה, כשהכל מכוסה ברוטב חריף ולא ברור).

שוב הוא ישב שעות רבות- במטוס ובשדות תעופה שונים..

ושוב, כמובן, הוא ישתף אתכם בכל ומכל! (בדיליי אופנתי וכבר די קבוע..).

חשמל סטאטי- מה הקטע שלו?

אתה יושב לך בנחת בבית, מול הטלוויזיה, מכוסה בשמיכת פליז.. חמים ונעים לך. יופי.

אתה שולח את ידך לעבר כוס התה שלך (כן, הפוסט זקן! וייקה!) ובטעות נוגע בידו של האדם הסמוך לך.

אאאאאאחחחח!!!!! כוסאומו.

זרם.

ואז- העבודה שלך שולחת אותך לחו"ל.

כבר במטוס אתה מגלה שמשהו באוויר הטיסות היבשושי הזה גורם ל-bad hair day להשמע כמו אופצייה טובה למדי.

ואחרי הנחיתה מה?

מסתבר שדאלאס (מממ… נו טוב- ריצ'ארדסון) היא כנראה בירת החשמל הסטאטי העולמית.

כל פעם שאתה יוצא מהאוטו ונוגע בדלת-

זרם.

כל פעם שאתה הולך 2 שניות על שטיח ונוגע אח"כ במשהו מתכתי (נגיד לפטופ…)-

זרם.

(למה הם שמים שטיחים מקיר לקיר?!?! טמבלים..)

כל פעם שאתה תוקע מזלג בשלושת החורים המגניבים האלה בקיר שנראים כמו פרצוף-

עוד חוויה מרנינה שאסף הפוסט לארסנל שלו החלה לקראת בואו של הלילה השלישי בגולה.

הפוסט כבר התרגל לאוטו הזמני שלו, כבר מצא את הסטארבקס הקרוב (וחשוב מכך – את הטארגייט הקרוב!), כבר הבין שכדאי ללבוש גם מעיל וגם צעיף בבוקר,

ופתאום-

סופת קרח.

כן, הפוסט התבשר שצפוייה סופת קרח עם בוא הערב.

זה כמובן אומר שיהיה קר. מאוד קר.

בנוסף יהיה קשה לנהוג כי המכוניות יתכסו קרח,

ואחרי שתפשיר את שמשת מכוניתך תזכה לחוויה של נסיעה איטית במיוחד כי כל הכבישים חלקלקים.

וכל זה- רק אם תצליח להגיע לאוטו, כי כל המדרכות מכוסות שכבת קרח זדונית שרק רוצה לראותך דופק גלבה לתפארת..

ומה?

האנשים בסוכנות השכרת הרכב שכחו לתת לפוסט המסכן את חפץ הפלסטיק ההזוי שכל מטרתו הינה גירוד קרח משמשות של מכוניות.

מה עשה?

שלף את הדבר הראשון שמצא בתיק שלו,

וגירד את כל הקרח בעזרת שפורפרת קרם ידיים!!!

אם זה לא צעד מקגייברי לתפארת, הפוסט עז!

אוכל

אוכל זה נושא חשוב. בחיים בכלל, ובנסיעות עבודה אפילו עוד יותר.

אצלנו הנוהל הוא אש"ל – תקציב אוכל לכל יום, שאיתו אתה אמור להסתדר.

תכל'ס- אין תלונות.

רק מה?

הפוסט באמריקה- הפוסט רוצה שופינג!

ואז מתחילים החישובים. כי אם אתה אוכל נכון (כלומר- או מעט או בזול, או (הכי טוב..) מעט ובזול) אתה יכול להרוויח מזה לפחות סיבוב באאוטלט ואיזה סקצ'רז.

אבל אולי אתה עלול לקבל גם, בונוס- על חשבון הבית, איזה כאב בטן רצחני או חולשה כללית..

אבל לא בכך עסקינן-

איכשהו בדרכים נסתרות הגיעו לידיו של הפוסט כרטיסים לארוחת בוקר.

הוא בכלל חשב שלא מגיעים לו שכאלה (כי אמרו לו שלא מגיע לו!), אבל למה להתווכח עם אוכל בחינם? 🙂

זה אומר שכל בוקר הוא היה יכול לרדת לקומת הלובי באלגנטיות (…), לחכות שיושיבו אותו, וישר לקום שוב, וללכת ולחפש עם מה לפתוח את הבוקר.

כמי שמחשיב עצמו די בקיא בהלכות האמריקניזם המודרני, לא חשב לעצמו הפוסט שייתקל בירקות בארוחת הבוקר שלו.

לא לא- האמריקאי אוכל סלט רק בערב, וגם זה רק אם זה יגיע לו קומפלט יחד עם מאכל נוטף שמן.

וזה גם לא יהיה מה שרוב היקום מגדיר ומתייחס אל כ'סלט'-

מדובר יהיה בערימונת של עלי חסה פלסטיקיים למראה עם שביב כרוב סגול, 2 שביבי גזר וחתיכת לגו בגודל משתנה, עטופים למשעי ברוטב כלשהו עתיר מיונז.

נמנמנמ..

אולם במלונו של הפוסט החליטו ככל הנראה לעשות "הבה ונתחכמה לו".

לא ירקות- כי אם פירות!

כל בוקר יכול היה הפוסט לנשנש קצת אננסים טריים (!), ענבים סגולים, תותים ומשהו שעדיין לא הוחלט אם מדובר היה באשכולית אדומה או בפומלית אדומה, כדי לקנח אחרי הקרים צ'יז…

ארוחות שיש בהם בופה – עושות אותך שמנמן ורעב.

🙂

מלבד זאת זכה הפוסט לעוד כמה חוויות קולינריות מרנינות ומספר הארות מרתקות:

גבינה צהובה.

א.ק.א. גבנ"צ.

מאכל מוכר, מקובל, אהוב.

מישהו זוכר את "טוסטעים"? מעין פיסות רבועות של תחליף גבנ"צ סינטטי (שנראה קצת כמו שקית ניילון מתוחה או, רחמנה ליצלן, תחליף עור סינטטי..) שאמור היה להתאים בול למידתו של הטוסט שלך ולהינמס לכדי אלוהיות לאחר טסטוס (כאילו- הפיכה לטוסט..) קל.

כמובן שההינמסות אכן התרחשה, אבל כל אלוהיות לא נמצאה מעולם. מקסימום גלגול עיניים לשמיים מפאת הטעם הלא-באמת-כזה-משהו…

זה היה נפוץ בסופרים ובכלבו-אים למיניהם אי אז כשהיינו ילדים וזה היה מזמן.

ובכן- באמריקה כמו באמריקה- כל גבנ"צ היא טוסטעים!

תזכרו את זה כשאתם מוצאים עצמכם פתאום בארה"ב ורוצים טוסט. טעים.

עוד חוויה קולינארית שחווה הפוסט קשורה במסעדה יפנית שנקראת בניהאנה.

מסתבר שזו רשת מסעדות מוכרת ברחבי הארץ הלא קטנה הזו. מדובר במסעדות בסגנון "היבאצ'י",

או, אם אתם זקוקים להסברים, מסעדה בסגנון "בוא תאכל המון אוכל יפני בזמן ששף עייף שמעמיד פני בדרן מטורף יקפיץ למולך ירקות על פלטת ענק".

זה התחיל בכך שהתמזל מזלו של הפוסט וחברתו האמריקנית ק' לומדת לה לא רחוק מהחור הטקסני אליו הוא נשלח למטרות עבודה.

הוחלט להיפגש בשל הנסיבות המרנינות, ומן הסתם- לאכול.

ואם כבר לאכול- אז גם לחוות. A dinner and a show, as they say…

התיישבו להם הפוסט וק' מול פלטת טיגון גדולה למדי וחייכו לשאר יושבי השולחן.

(כי מה הטעם בשואו אם אין אנשים שאתה כלל לא מכיר לחלוק איתם את החוויה?)

הפוסט היה חמדן במקצת, והחליט שמכיוון שמעולם לא טעם סאקה (ומכיוון שהוא לא הדזיגנייטד דרייבר..) –

היום הוא היום!

וכך, מפה לשם התגלגל לו הערב והפוסט מצא עצמו עומד (טוב נו- יושב. אחרי בקבוקון לא-כזה-קטון של סאקה קצת קשה לעמוד כ"כ הרבה..) נדהם ונפעם מול שף יפני שמלהטט על הפלטה בעזרת קישואים וטופו, ועושה 'קיאיי!' עם זנבנבי שרימפס!

לאחר שהתאפס הפוסט על עצמו גילה לתדהמתו שמולו ניצבות ערימות בלתי אפשריות של אוכל…

עוד הוכחה לכך שהצמחונות משתלמת!

****

אם לא הספיק לנו עד עכשיו לגלות שארוחות צמחוניות במטוסים הן מעט יותר אכילות מהארוחות הרגילות, כי הרי כמה אפשר להרוס אורז?

שבמסע לפולין, כשאתה מתבגר רעב והקור גוזל ממך אנרגיה- צמחונים מקבלים אוכל לפני כולם (בואו נתעלם לרגע מהעובדה שלרוב הם מקבלים כרוב. המון כרוב. על שלל גווניו. וקצת פירה..),

שאפילו טבחים צבאיים, שיכולים להרוס בטטה (!!!), ולהחליט ש"היום יום פטרוזיליה" כי המלאי כבר החל להירקב, ולפזר מהירק על הכל, כולל הכל, כולל 2 הביסקוויטים שאמורים להיות הקינוח של כולם – לא יכולים להרוס שניצל סויה (זה ממילא איכסה…),

ושיש לנו תירוץ לכל דבר, כי צמחונות כוללת פוטנציאל לעייפות מחד, ולטרלול כללי מאידך..

🙂

****

וסאקה?

זה שילוב הזוי-טעים בין בירה ליין,

וזה עולה לראש 🙂

טוב-

פוסט זה מוקדש לכל אנשי תקופות המבחנים. חזקו ואמצו.

~~~~ זה הכל לבנתיים, להתראות בפרק הבא.. 🙂 ~~~~