Archive for ‘אלכוהול’

5 בפברואר 2017

כחומר ביד הבלוגר – טארט מרווה מרענן

ט"ו בשבט מתקרב אלינו בצעדי ענק, ופרויקט כחומר החליט ללבוש ירוק חגיגי במיוחד: עשבי תיבול!

וכמובן, שוב נתקל הפוסט בסאגת ההתחבטויות הקבועה שלו:
*זה* נדוש מדי לדעתו (נענע/ מנתה)
*זה* הוא כבר ניסה וגם ככה זה שטיק של מישהו אחר (בזיליקום – לז'אק ז'נה, מושא הערצתו של הפוסט, האיש בעל השוקולה שו הטוב ביותר בפריז שעוד מגיש לך פרליני שוקולד קטנים ומהממים לצד השוקולה שלא יחסר, השף פטיסייה והפריז ברסט הגבוה מכולם כנראה, יש טארט לימון ובזיליקום שהפוסט הכין עפ"י מתכון שלו כבר)
*זה* אויאויאוי (כוסברה. הפוסט שונא כוסברה!)
*זה* יותר מתאים למאפים מלוחים והפוסט רוצה לאתגר את עצמו עם קינוח (טימין)
ו*זה*.. זה…
פתאום הפוסט חשב על מרווה, ותהה לעצמו איך הטעם המעניין והייחודי שלה ישתלב לו בקינוח.

מסתתרת פה מרווה!

מסתתרת פה מרווה!

מכיוון שהפוסט הוא פרקטי, מיד רכש לעצמו גם נענע, גם טימין וגם מרווה – והמשיך לחשוב במרץ.

ומכיוון שהפוסט הוא גם יעיל – הימצאותם של 4 חלמונים מיותרים במקרר שתלה במוחו רעיון: פטיסייר מרווה. למה? ככה 🙂

בעודו תוהה לעצמו איך טעם המרווה ישתלב בחלביות של הפטיסייר ("מה", אמר לעצמו, "הרי שמים מרווה בריזוטו ופסטה שמנתית וזה, זה לגיטימי!") מצא עצמו הפוסט טורף (מלשון 'מטרפה', כן? עוד לא הגיע שלב האומנומנום) במרץ קרם פטיסייר ריחני ומעניין.

בעודו תוהה לעצמו לאן הקינוח הזה הולך לקחת אותו, החליט הפוסט להתייעץ עם חברו החדש (יחסית): שף ווטסון!
ושף ווטסון החליט לעוף על עצמו בפירגונים למרווה – המון חומרים השתלבו איתה מצוין (או מה שלא תהיה משמעותו של מעגל "סינרג'י" שלם), והפוסט רק היה צריך להחליט מה הוא עושה איתם 🙂
כשאגוזי לוז צורפו למרווה כחיבור מוצלח – הפוסט החליט ללכת על טארט ובו בצק פריך שישלב אגוזי לוז ומרווה קצוצה, וימולא בפטיסייר, שכבר המתין בסבלנות במקרר.
עוד קצת מחקר וגם זסט לימון הוצע על ידי ווטסון, כפרעליו. תוספת מבורכת לכל בצק פריך, הלא כן?
בסוף, כשווטסון הציע להוסיף וויסקי לכל החגיגה הזו – הפוסט כבר ידע מה הוא הולך לרקוח ממוחו הקודח למטבחו ה… זורח (?):

כפרעל ווטסון

כפרעל ווטסון

טארט מרווה מרענן

(5-6 טארטים אישיים או טארט אחד בתבנית 24)

חומרים:

לפטיסייר מרווה:

  • 250 מ"ל חלב
  • 1-2 ענפי מרווה
  • 2 חלמונים
  • 60 גרם סוכר
  • 25 גרם קורנפלור
  • מעט חמאה (כ-15-20 גרם)

לבצק פריך מרווה, לוז, ליים ו-וויסקי:

  • 30 גרם אגוזי לוז טבעיים (לא קלויים)
  • 130 גרם קמח
  • 50 גרם אבקת סוכר
  • 100 גרם חמאה קרה, חתוכה לקוביות
  • 1 חלמון
  • זסט מליים אחד (אפשר גם מלימון קטן)
  • עלי מרווה קצוצים (מענף/ ענף וחצי)
  • 2 כפות וויסקי – לא חובה

לעיטור (לא חובה):

  • מעט זסט ליים
  • מעט עלי מרווה קצוצים
במלוא תפארתו

במלוא תפארתו

הכנה:

מתחילים בהכנת הפטיסייר, כי הוא צריך קירור של כמה שעות במקרר:
שמים את החלב ואת ענפים המרווה בסיר ומביאים לרתיחה עדינה תוך ערבוב מדי פעם (שיעזור לטעם לצאת מהמרווה). מצננים את החלב כחצי שעה (שוב – טריקים להעצמת מיצוי טעם המרווה. בשלב הזה החלב כבר יעלה ניחוח עדין של מרווה – זה די מגניב זה) ומביאים שוב לסף רתיחה.
בקערה חסינת חום טורפים את החלמונים, הסוכר והקורנפלור לתערובת אחידה. אם מאוד קשה לטרוף אותם אפשר להוסיף מעט מהחלב – כל עוד הוא לא חם.
כשהחלב על סף רתיחה מוציאים את ענפי המרווה ומוסיפים כשליש מהחלב אל תערובת החלמונים – וטורפים מיד. אם אתם מעדיפים, אפשר גם להתחיל בהוספה של כמה כפות מהחלב החם, טריפה מהירה מיידית, עוד כמה כפות וחוזר חלילה עד שכשליש מהחלב נטרף לו עם החלמונים 🙂
מחזירים את תערובת החלמונים אל יתרת החלב שבסיר ומחזירים אל האש תוך טריפה מתמדת, עד שהפטיסייר מסמיך. מורידים מהאש ומוסיפים את החמאה, טורפים טוב עד שהחמאה נטמעת כולה בפטיסייר.
מצננים את הפטיסייר בטמפרטורת החדר תוך טריפה מדי פעם (על מנת למנוע היווצרות קרום), וכשהוא צונן- מעבירים אותו למקרר לשעתיים לפחות.

עכשיו מכינים את הבצק:
במעבד מזון שמים את האגוזים והקמח ומעבדים בפולסים עד שהאגוזים טחונים דק ככל האפשר.
הקמח עוזר לאגוזים לא להפוך למחית/ חמאת לוז, כי אגוזים נוטים לעשות זאת 🙂
מוסיפים את אבקת הסוכר, החמאה, זסט הליים ועלי המרווה הקצוצים ומעבדים בפולסים לתערובת אחידה.
מוסיפים את החלמון ואת הוויסקי ומעבדים עד שמתחילים להיווצר גושי בצק. 
מוציאים את הבצק לניילון נצמד, ואם יש עודפים קמח – מעבדים את הבצק מעט בידיים עד להטמעת הקמח. משטחים את הבצק לדיסקית, עוטפים בניילון נצמד ושולחים למנוחה של שעה במקרר. 

תצוגת תכלית או סטיילינג?

תצוגת תכלית או סטיילינג?

אפייה והרכבת הטארטים:
מרדדים את הבצק הקר על משטח מקומח לעובי של 3-4 מ"מ ומסדרים בתבניות הטארט. חשוב להקפיד להצמיד את הבצק לתבנית כמו שצריך, כולל לזוית בין התחתית לדופן (כדאי לנסות ליצור זוית של 90 מעלות – זה עוזר לבצק לא לקרוס באפייה, וזה חשוב כי אנחנו עושים אפייה מלאה בלי משקולות :-O )
את התבניות המבוצקות מחוררים במזלג ושולחים לגלות של כחצי שעה במקפיא. בנתיים מחממים את התנור ל-180 מעלות.
אופים את קלתיות הבצק (כן, כן – מיד מהמקפיא) עד שהם זהובות למדי.
לתבניות אישיות יספיקו 15-20 דקות, ייתכן שתבנית 24 תצטרך סה"כ חצי שעה.
בנתיים טורפים את הפטיסייר הקר ע"מ להחזיר אותו ממרקם פודינגי למרקם קרמי :).
נותנים לקלתיות האפויות להצטנן מעט (שלא ילחיצו את הפטיסייר וזה 😛 ), ממלאים אותם בפטיסייר ואם רוצים – מעטרים במעט זסט ועלי מרווה קצוצים דק.

מגישים, זוללים, נהנים וחוזר חלילה 🙂

חתיך, לא?

חתיך, לא?

הערות, טיפים ורעיונות:

  • כמויות מרווה: הפוסט ניסה לשחק עם כמות המרווה ככה שטעמה לא יהיה חזק מדי, אך גם שיהיה מספיק מורגש. לטעמו הטארט השלם יצא עם טעם מגניב ומרענן של מרווה, וכמו כן לפטיסייר היה טעם מורגש אך עדין של מרווה. שני הטועמים האחרים הרגישו את המרווה יותר בבצק דווקא. מעניין 🙂
    שני ענפי מרווה מכובדים הספיקו אפילו לכמות פטיסייר כפולה, אז הפוסט ממליץ לשים ענף מכובד או שני קטנים בכמות הפטיסייר המצוינת פה ולרחרח את החלב בהרתחה הראשונה. אם הריח חזק מספיק לטעמכם- מצוין, ואם לא- תמיד אפשר להוסיף ענפון 🙂
    לגבי הבצק- הפוסט מאמין שאין חשש בהוספת עלים מיותר מענף אחד. כדאי לא לשים יותר מדי כי הפוסט חושש ממרירות, אבל גם שני ענפים יהיו כנראה בסדר.
  • הכפלת כמויות וכו': לפוסט היו 4 חלמונים מיותמים במקרר ועל כן הוא הכין כמות כפולה של פטיסייר. אם הטעם נשמע לכם מגניב – לכו על זה 🙂
    תוכלו לערום פטיסייר לגובה על הטארטים האישיים, או לחילופין – אם אתם הולכים על טארט מרכזי – ייתכן שתוכלו למתוח את הבצק גם לתבנית של 26 או אפילו 28 – ואז הרבה פטיסייר זה רק לטובה 🙂
  • וויסקי: אז… שף ווטסון, כאמור, טען שוויסקי מתאים פה עם כל החמולה, והפוסט הקשיב לו. אממה, גם הפוסט וגם יתר הטועמים (כולל טועם שהפוסט מחזיק ממנו איש וויסקי 🙂 ) פחות הרגישו בטעם.
    אז ייתכן שהוויסקי עוזר לטעם כללי מגניב של הבצק וייתכן שלא. אם בא לכם על בצק אלכוהולי (בעיקר בקונספט, לא בטעם 🙂 ) – מעולה. אם לא, אתם מוזמנים להוסיף כף-שתיים של חלב או מים קרים לבצק במקום הוויסקי, כדי לשמר את איזון הנוזלים.
    אבל תכלס – בצק פריך עם וויסקי זה מגניב 🙂
  • חמאה בפטיסייר: הפוסט בד"כ לא מוסיף חמאה לפטיסייר שלו (והוא חושב שפטיסייר מחומא נקרא "קרם מוסלין", למדקדקין 😉 ), אבל הפעם הוא חשב שזו תהיה תוספת חיננית שתחמיא למרווה ולמרקם הקרם, שהוא מרכיב די מרכזי בטארט. מבחינתו יצא מוצלח, אבל אם אתם מעדיפים להקליל מעט את הקינוח, ייתכן שכדאי לוותר על החמאה.
  • גיוונים: אז ווטסון טוען שגם כלמיני פירות יער יכולים להשתלב מצוין בשילוש מרווה-זסט-לוז, והפוסט חשב שאולי עיטור הטארט בכמה פטלים יכול להיות רעיון מגניב למדי. זה שהוא לא ניסה את זה- לא אומר שאתם לא יכולים! גם כמה אגוזי לוז קלויים וקצוצים יכולים להיות תוספת מגניבה מעל הפטיסייר לדעתו של הפוסט 🙂
    כמו כן, אם בא לכם קרם קליל יותר, תרגישו חופשי לקפל לתוכו קצת קצפת ללא ממותקת 🙂 זה מניב מהפטיסייר מעין מוס עדין, שזה לא רע בכלל 🙂
אחרון ודי

אחרון ודי

ומה עכשיו? עוד מתכוני עשבי תיבול! נשמע מעניין שם, שווה בדיקה 🙂

30 בדצמבר 2016

כחומר ביד הבלוגר – פרליקר חגיגי לשנה אזרחית חדשה ומוצלחת!

אז לכבוד השנה החדשה הפוסט החליט לפנק אתכם הן במתכון מאתגר קצת יותר והן באלכוהול משובח, כי למה לא בעצם? 🙂

קודם כל יש להודות למארינקא, שבנוהל משמשת כיועצת הסתרים (לא באמת סתרים) והמדרדרת הרשמית של הפוסט. כשהוא התחיל לחפור לה "מה אני  אכין עם ליקררררררר????" היא צעקה עליו באלגנטיות (בכ"ז, כשהיא מתגוררת בפינלנד והוא מתגורר בארה"ב, ועיקר התקשורת היא בצ'אט של פייסבוק – קשה לצעוק שלא באלגנטיות 😉 ) שירכוש כבר מדחום לממתקים ויעיז כבר להכין פרלינים!
וזה עבד לה 😀

הפוסט שמח לבשר לכם שהכנת פרלינים אינה מסובכת כמו שהוא חשב. זה אמנם לוקח זמן ודורש קצת השקעה, סבלנות, ואורך רוח (ועקרונית גם מדחום למטבח) – אבל קצת מוזיקה טובה ברקע (או פודקאסטים מעניינים) וקצת דגימות מהליקרים, וקיבלתם אחה"צ מפנק ומלא בשוקולד!
את הכנת הפרלינים שלו ביסס הפוסט על המדריך החביב הזה והוא גם יספק לכם את הסבריו שלו לאור נסיונו הראשון והמוצלח (כך מעידים שלל הטועמים 🙂 ).

פרלינים חתיכים

פרלינים חתיכים

פרליקר חגיגי

(בין 24 פרלינים גדולים בגודל מיני-מאפינס להמוני פרלינים נורמלים)

חומרים:

לשוקולד המטומפרר:

  • 300-500 גרם שוקולד מריר קצוץ או במטבעות, מופרד ל-100 גרם וכל השאר 🙂
  • סבלנות 🙂

למילוי (אם אתם מעוניינים בכמה מילויים שונים – חלקו את הכמויות בהתאם. ראו פירוט בהמשך):

  • 180 גרם שוקולד מריר
  • 90 גרם שמנת
  • 6 כפות ליקר לבחירתכם וטעמכם. הפוסט השתמש ב-3 ליקרים (ל-3 מילויים שונים): פרנג'ליקו, אייריש קרים וקוואנטרו

הכנה:

מתחילים בהמסת השוקולד שיהיה הציפוי של הפרלין. בעקרון כנראה שאפשר להכין את כל העסק הזה גם בלי לטמפרר (פשוט להמיס שוקולד ולקרר אותו מעט ע"י ערבוב), אבל אם כבר בפרלינים עסקינן – שווה לנסות לעשותם חתיכים ככל האפשר!
מניחים 100 גרם שוקולד בקערה חסינת חום ואותה מניחים מעל באן מארי. מערבבים את השוקולד עד להמסה ומסירים מהבאן מארי. (הפוסט השמיש סיר קטן יחסית וקערה גדולה, וכך יצר סיטואציה בה הקערה לא יכולה לגעת במים כלל וכלל ורק מקבלת אדים – באן מארי! 🙂 )

המדקדקים יתחילו במדידת הטמפרטורה כבר מעכשיו ולא יתנו לשוקולד להתחמם מעל 45 מעלות. הפוסט לא עשה זאת, אלא פשוט הגיע להמסה מלאה של השוקולד, ואח"כ קירר את השוקולד המומס.
איך מקררים? ע"י הוספת שוקולד שעוד לא המסנו – וערבוב חוזר ונשנה! 🙂
כל פעם מוסיפים כחופן שוקולד, מערבבים עד להמסה – ומודדים את הטמפרטורה. מכיוון שהפוסט לא שמר על שוקולדו מפני טמפרטורה גבוהה מדי- לקח לו זמן להגיע לטמפרטורה הרצויה, שהיא 32-33 מעלות. אם אתם לא רוצים להוסיף עוד המון שוקולד- אפשר לקרר ע"י ערבוב סבלני בעזרת מרית (לא מטרפה, כי אנחנו לא רוצים אוויר בציפוי שלנו).

כשהשוקולד שלנו הגיע לכ-32 מעלות נצפה את השקעים שלנו!
הפוסט השתמש בתבנית סיליקון של מיני מאפינס – כי זה מה שהיה לו בבית. הוא מודה שהפרלינים יוצאים קצת גדולים בתבנית שכזו, אבל מצד שני זה ממש סבבה לחלוק אותם, ואפילו רומנטי – אז למה לא? 😀
הפוסט שם כחצי כף שוקולד מומס בכל שקע ופיזר לשכבה אחידה ודקה ככל שהיה יכול בעזרת המרית שלו (יש לו מרית קטנה וחמודה שעשתה עבודה לא רעה בכלל). יש להקפיד שלא יהיו חלקים מהשקע שיהיו נטולי שוקולד בכלל כי זה אומר שהגנאש שלנו יברח החוצה. 
אם אתם דובקים בשיטת המרית של הפוסט – לא נורא אם נראה לכם שהשכבה קצת יותר עבה ממה שרציתם. הפוסט מודה שרק כשהפרלינים היו מוכנים הוא גילה שחלקם קיבלו שכבה ממש דקיקה של ציפוי, כמעט דקיקה מדי, והוא חושב שהם אפילו יכלו להיות מוצלחים יותר עם שכבה *קצת* יותר עבה.
אם יש לכם תבניות פרלינים קשיחות – יהיה לכם הרבה יותר קל, כי תוכלו למזוג שוקולד לכל שקע, לסובב את התבנית לציפוי מלא, לשפוך חזרה לקערה את השוקולד העודף, ולנקות עם קלף את החלק העליון של התבנית כדי למנוע הידבקויות מיותרות!

מה שנותר אחרי הציפוי - ותיכף יהפוך לכיסוי!

מה שנותר אחרי הציפוי – ותיכף יהפוך לכיסוי!

עכשיו הגיע הזמן להכנת הגנאש!
בזמן הזה הציפוי יתקשה לו בתבנית. הוא לא זקוק להרבה זמן, ותכלס תוכלו לראות שעודפי השוקולד מהשקעים – אותם בטח "תנגבו" חזרה אל הקערה – מתקשים די מהר!

הפוסט רצה לנצל את ההזדמנות הליקרית החגיגית הזו ולנסות כמה מילויים, ועל כן יצר 3 מילויים בכמויות קטנות. הוא השתמש ב-25 גרם שמנת ו-50 גרם שוקולד לכל מילוי ומצא את עצמו משווע לעוד טיפ-טיפ-טיפה גנאש אז הוא הגדיל קצת את הכמויות בשבילכם.
אם אתם הולכים על 3 מילויים כמו הפוסט: מחממים 30 גרם שמנת (המיקרו הוא חברינו! 2 סבבים של 30 שניות בהחלט הספיקו לפוסט לכמות קטנה שכזו של שמנת), מוסיפים 60 גרם שוקולד, ממתינים כמה דקות ומערבבים עד להמסה מלאה של השוקולד. אם השוקולד לא נמס לחלוטין אפשר להחזיר את התערובת למיקרו לזמן קצר (30 שניות או אפילו פחות). מוסיפים 2 כפות ליקר ומערבבים טוב עד לאחידות.
מכינים ככה, ב-3 קערות שונות, את 3 המילויים, או שבוחרים במילוי אחד ומכינים את כל הכמות בבת אחת 😀 (אוווווו! אולי אפשר לעשות מילוי אחד אבל עם כמה סוגי אלכוהול, ויצא קוקטייל?? נגיד וודקה וליקר פירות יער יכולים לתת שילוב מעניין!).

ממלאים כל שקע של פרלין בגנאש כמעט עד לשפתו – משאירים קצת מקום לכיסוי בשוקולד מטומפרר נוסף לסגירת הפרלין 🙂

אני תבנית מיני מאפינס שמעמידה פני תבנית פרלינים, מה תעשו לי?

אני תבנית מיני מאפינס שמעמידה פני תבנית פרלינים, מה תעשו לי?

וכן- עכשיו מטמפררים שוב 🙂
פשוט מחזירים את קערת השוקולד עם כל השאריות מציפוי התבנית אל הבאן מארי, וכשהשוקולד כולו נמס שוב מורידים מהאש ומתחילים שוב להוסיף שוקולד רגיל ולקרר עד לטמפרטורה של כ-32 מעלות!
בזמן הזה הגנאש יכול להתמצק לו קצת ולהתמקם בציפוי הפרלין שלו 🙂

מכסים כל שקע בשוקולד מטומפרר – לא צריך הרבה, רק שיספיק לשכבה דקה שתאטום את הגנאש בפנים.
פשוט מוזגים מעט שוקולד לכל שקע – עם כף, למשל – ומשטחים אותו בעדינות כך שיכסה את כל הגנאש ויתחבר לו עם הציפוי. היאח!

כמו שתוכלו לראות בעוד רגע קט – הפוסט לא התקמצן בשוקולד לכיסוי הפרלינים ועל כן יצאו לו פרלינים עם שכבה תחתונה די משמעותית. כמי שמפנים לקחים הפוסט ממליץ לכם לא לשים יותר מדי שוקולד בשכבה התחתונה, אבל גם מוסיף שזה לא נורא אם כן, כי בכ"ז – שוקולד זה טעים 🙂

אין לי בכלל שכבה תחתונה מוגזמת...

אין לי בכלל שכבה תחתונה מוגזמת…

זהו! כל מה שנותר זה להתאזר בעוד קצת סבלנות ולתת לפרלינים להתמצק בטמפרטורת החדר.
אין צורך במקרר, ותכלס גם הפרלינים עצמם יכולים להישמר בקופסה אטומה על השיש, כל עוד לא חם מדי במטבחכם החביב (נגיד, בקיץ כדאי בכ"ז לשמור אותם במקרר…).
כשהפרלינים מוצקים מוציאים אותם בעדינות מהתבנית. למה עדינות? כדי לא לשבור את הציפוי היפה שעשיתם – אם הוא יצא דק.
פה הפוסט חושב שיש קצת יתרון לתבנית סיליקון – כי היא מאפשרת שחרור קל של הפרלינים. מצד שני, המצדדים בתבניות מקצועיות בטח יגידו שהשוקולד אמור להתנתק בקלות מהתבנית כשהוא מתמצק… בכלאופן- הפוסט סומך עליכם 😀
עכשיו אפשר לקשט קצת באבקת זהב או כסף, לעשות להם בוק מושקע ולפצוח בריקוד קטן – ואז לזלול! נום! 🙂

בזהבים, בכספים, בתופים ובמחולות!

בזהבים, בכספים, בתופים ובמחולות!

הערות, טיפים ורעיונות:

  • כמויות השוקולד לטמפרור: כן, הפוסט יודע שהוא קצת מתפרע עם הכמויות הלא מדוייקות, אבל ככה זה עם טמפרור שוקולד- עדיף שיהיה לכם קצת יותר מדי שוקולד מטומפרר (שמקסימום תשמרו/ תצפו בו דברים אחרים/ תשאירו לפרלינים הבאים שתכינו מחר מרוב התלהבות) מאשר שלא תוכלו לסגור את הפרלינים החמודים שלכם… אז תכינו מראש כ-500 גרם שוקולד ומקסימום תשתמשו בפחות.
  • ליקרים: הפוסט בעד שתלכו על מה שבא לכם וטעים לכם! הוא מאוד אוהב אייריש קרים, במיוחד בשילוב עם שוקולד, ולכן הוא לא היסס כלל. פרנג'ליקו הוא ליקר מאוד עדין ועל כן הפוסט תהה איך הוא ישלב בכל השוקולד הזה – התוצאה הייתה מאוד טעימה, אבל באמת גם עדינה מאוד, כך שאולי עדיף ליקר מעט חזק יותר. הקוואנטרו היה מעולה לחובבי השוקולד-תפוז. כמובן שקלואה זו אופציה נפלאה, ליקר פירות יער יכול להיות אושר טהור ובטח גם וויסקי ישתלב נהדר (אם כי הוא לא "ליקר", טכנית, אבל הפוסט עדיין מרשה לכם להשמיש את "פרליקר" 🙂 )
  • מדחום: אז הפוסט לא ניסה לטמפרר שוקולד בלי מדחום. מצד שני, הוא בהחלט המיס ומיצק שוקולד כמה וכמה פעמים בחייו, אז הוא בהחלט מאמין שאפשר להמיס את השוקולד, לערבב אותו קצת עד שמרגישים שהוא כמעט מסמיך – ואז לצפות איתו. לא בטוח שהתוצאה תהיה מבריקה וחלקה, אבל היא בהחלט תהיה שוקולדית וטעימה!
  • תבניות פרלינים: אז הפוסט שקל לקנות תבנית פרלינים רשמית ובסוף ויתר – לבנתיים. 
    ה"בעיה" היחידה שהוא רואה כראויה לציון היא העובדה שהפרלינים באמת יצאו קצת גדולים, אבל… שאלה תהינה הצרות שלנו 🙂
    אז א. אתם, כמובן, רשאים לרכוש תבניות פרלינים לרוב. ב. הפוסט מאמין שאפשר גם לעשות טראפלס מהגנאש (להמיס את השוקולד והשמנת, לקרר קצת במקרר וליצור כדורים/ ריבועים), להקפיא אותם כמה שעות שיהיו אקסטרה-מוצקים, ולטבול אותם בשוקולד מטומפרר לציפוי חגיגי וקשיח.
    מצד שני, מארינקא טוענת שטבילה בשוקולד היא מטלה מלכלכת למדי, קחו זאת בחשבון.
  • גיוונים: כמובן שלא חייבים לדבוק בשוקולד מריר! זו הייתה הבחירה הראשונית של הפוסט ולכן זה מה שהוא מפרסם, אבל הוא סמוך ובטוח שגם פרלינים משוקולד חלב יהיו טעימים, וגם כאלה משוקולד לבן. אווווו! אולי מילוי מגנאש שוקולד לבן מקורמל?? 🙂 🙂
    כמו כן, הפוסט מפנטז שהסבב הבא של הפרלינים שלו יכלול פרלינים של שוקולד מריר במילוי גנאש שוקולד לבן ופטל. ג'אסט סיינג… 🙂
    בקיצור – אתם רשאים לאלתר ולהתפרע!
  • זהו. באמת שווה ובאמת לא יותר מדי עבודה, רק קצת התעסקות. הפוסט בהחלט ממליץ!
תצוגת תכלית חגיגית - כל פרלין מדגמן את תוכנו הממזרי

תצוגת תכלית חגיגית – כל פרלין מדגמן את תוכנו הממזרי

מעוניינים בעוד מתכונים שיכורים? רוצים עוד דרכים לקבל יפה את השנה החדשה? להלן עמוד הפייסבוק של מנטקה שיספק לכם אלבום חגיגי ומפנק!

הפוסט רוצה לנצל הזדמנות חגיגית זו לאחל שנה אזרחית חדשה טובה ומהממת, מלאה בדברים חדשים ומגניבים, מתכונים חדשים ומגניבים לא פחות, בהצלחות, שמחה, אושר ונחת!
בברכת "שתהיו לפרליקר ולא לצימקאו"!

עוד תמונה אחרונה לפרידה, ואיחולי שנה אזרחית חדשה מוצלחת ומהממת לפחות כמו הפרלינים האלה!

עוד תמונה אחרונה לפרידה, ואיחולי שנה אזרחית חדשה מוצלחת ומהממת לפחות כמו הפרלינים האלה!

3 במרץ 2015

כחומר ביד הבלוגר – אובססיית הקרדים ממשיכה!

עוד חודש עבר לו,
שרבים חורפיים הגיעו לישראל והפוסט מצידו עוד קבור בשלג…
אבל! 
כבר חגגנו מעלה שלמה מעל לאפס לא מזמן! ובנוסף- מתחילים לראות קצת ענפי-שיחים מבצבצים מבין ערימות השלג, ואדמה בוצית מבצבצת גם! (טוב, האדמה זה כי הביאו טרקטורים ודחפורים לפנות את השלג, אבל הפוסט עדיין מרוצה מזה שבחרו להזכיר לו שיש עוד כמה צבעים בעולם חוץ מלבן, לבן מלוכלך וצהוב שפעם היה לבן לפני שהכלבים עברו פה…).
חבריו ומכריו של הפוסט מנסים לעודד אותו שתיכף יגיע האביב ושוב יהיה אפשר לנשום בחוץ מבלי לכסות את הפנים בצעיף.
המחשבה הראשונה שעברה לפוסט בראש, כמובן, פולני שכמותו, הייתה שאם כל השלג הזה יימס ברגע שיתחמם- כנראה שהוא צריך לרכוש גונדולה, או לפחות אבוב 😛

ואם כבר עוד חודש עבר-
עוד מתכון מגיע אליכם!
חומר הגלם הנבחר הפעם הוא תפוז. הפוסט כינס את מועצת החכמים שלו וממש ניסה להתחמק משילובים שהוא בד"כ היה שם בהם לימון.
אי לכך, בהצלחה מרובה, הוא הגיע ל:

קרד תפוז

(אחת צנצנת בינונית מלאה קרד טעים)

חומרים:

  • 3/4 כוס מיץ תפוזים
  • 1 ביצה + 2 חלמונים
  • 1.5 כף קורנפלור
  • 2 כפות סוכר

הכנה:

מניחים את כל החומרים בסיר בינוני (שיהיה לכם נוח לטרוף במרץ בתוכו) וטורפים מעט כדי לאחד את החומרים ולמנוע מהקורנפלור המרושע להתגבש לגושישים.
מניחים את הסיר על אש בינונית וטורפים במרץ עד שהקרד מתחיל להסמיך.
כשהקרד מתחיל להסמיך מסירים את הסיר מהאש ומניחים להצטנן. חשוב מדי פעם להגניב טריפה קטנה לקרד בזמן שהוא מתקרר- שלא יפתח קרום.

כשהקרד צונן – ממלאים צנצנת בינונית (אפשר לעקר לפני המילוי – בעזרת מים רותחים. אלא אם אתם יודעים שהקרד יתחסל תוך ימים ספורים ואז הפוסט מרשה לכם להתעצל) ומאפסנים את התוצר במקרר עד לשימוש.

הערות, טיפים ורעיונות:

  • הפוסט והידוע הסכימו שניהם שהקרד היה טעים וכיפי. לא חמוץ כמו קרד לימון, מן הסתם, אלא מתקתק יותר, עם טעם תפוזי עדין. באופן מפתיע, דווקא כששולב עם דברים אחרים הטעם התפוזי שלו התחזק!
  • מיץ תפוזים:
    הפוסט ממש ממליץ בכל פה (חיחי) לטעום את מיץ התפוזים שלכם לפני שאתם מתחילים להכין קרדים למיניהם. התפוזים הרנדומליים שהוא קנה הניבו מיץ מתוק לחלוטין, בלי שום טיפה של חמיצות – ועל כן הוא החליט להוסיף להם קצת מיץ ליים (כי זה מה שהיה לו. לימון קביל בהחלט).
    מה שהפוסט השתמש בו בעצם היה מיץ מ-2 תפוזים עסיסיים ביותר ומתוקים בהחלט + מיץ מליים קטן. ישמצב שהכמות התקרבה אפילו לכוס שלמה- זה סבבה לגמרי 🙂
    כמו כן: pulp זה סבבה. הפוסט לא חושב שהוא מפריע. אם תסתכלו טובטוב – הפוסט חושב שאפילו מציץ שקיק פאלפ סורר באחת התמונות 😛
  • ביצים
    אפשר לחלוטין לעשות את הקרד גם מ-4 חלמונים (או 5 של ביצים בינוניות), ללא כל חלבון. הכל תלוי בשימושים שיהיו לכם לחלבונים העודפים 🙂
  • שדרוגים:
    יש מי שמוסיפים מעט חמאה (כ-50 גרם) לקרדים לאחר שמסירים אותם מהאש. זה עוזר למרקם חלק יותר. הפוסט בד"כ לא עושה זאת כי ככה הוא שומר את האופציות שלו לא חלביות, למקרה שירצה להכין קינוחים טבעוניים או פרווה.
    עם זאת, לפוסט יש הרגשה שאיזה שלוק-שניים של אלכוהול יכולים לעשות רק טוב לקרד 🙂 כדאי להוסיף אותם אחרי שהקרד מצטנן קצת, כדי לא לנדף את האלכוהול. אם יש לכם קוואנטרו (!) או ליקר תפוזי אחר- זה בטוח ישתלב נפלא. הפוסט מאמין שגם ברנדי ישתלב פה טוב ואולי אפילו וודקה! יאללה בלאגן 😉
מלאים בעצמם. ובקרד תפוז...

מלאים בעצמם. ובקרד תפוז…

ובכן… לא באמת שונה מהאינסטינקט הבסיסי שאוחז בפוסט בשניה שהוא רואה לימון 😉
אבל הפוסט החליט לסלוח לעצמו ולפרגן לכם במתכון לקרד הנ"ל, ואפילו למה לעשות  איתו!

עוגת גבינה תפוזית

(תבנית עגולה בקוטר 26)
(מבוסס על מתכון לעוגת גבינה וקרד לימון (לא צפוי בכלל) מהספר 'עוגות גבינה' של רות אוליבר, עם די הרבה שינויים של הפוסט)

חומרים:

לבצק פריך 1-2-3 (הכמות מספיקה ל-2 עוגות):

  • 300 גרם קמח לבן מנופה
  • 200 גרם חמאה
  • 100 גרם אבקת סוכר
  • 1 ביצה
  • גרידת תפוז

למלית גבינה:

  • 750 גרם גבינה לבנה
  • 20 גרם קורנפלור
  • 4 ביצים
  • 100 גרם סוכר
  • 1 כפית תמצית וניל
  • קליפה מגוררת מחצי תפוז
  • 4 כפות ליקר קוואנטרו
  • קרד תפוז!  🙂

להגשה:

  • 1 מיכל שמנת מתוקה
  • אבקת סוכר – לטעמכם
  • קוואנטרו – לטעמכם
  • תותים! (אופציונלי)

 

הפוסט מנסה להתחרות ב-cheesecake factory ובכל הצבעים החמים באשר הם

הפוסט מנסה להתחרות ב-cheesecake factory ובכל הצבעים החמים באשר הם

הכנה:

בצק פריך: מעבדים את הקמח, קליפת התפוז והחמאה (ביד או במעבד מזון) לפירורים. מוסיפים את אבקת הסוכר ומעבדים עוד קצת. מוסיפים את הביצה ומעבדים רק עד שאחיד.
מוציאים ממעבד המזון – עדיף להוציא ישר על ניילון נצמד שמתחתם יפה יפה על השיש. אפשר לתת תנועה לישה אחת או שתיים רק כדי לוודא שהבצק באמת אחיד.
את הבצק המוכן מחלקים ל-2 חלקים שווים יחסית, מעצבים כל חלק לדיסקית ועוטפים בניילון נצמד. חלק אחד שולחים לאחסון במקפיא עד לטארט הבא, את החלק השני אפשר להקפיא לזמן קצר (10-15 דקות) או לשים במקרר להצטנן מעט אם אתם חושבים שתזדקקו ליותר מ-10 דקות לפני שתתחילו לרדד.
את הבצק הקר מרדדים לקוטר גדול מעט יותר מקוטר התבנית שלכם, משטחים בתבנית ודוקרים מעט עם מזלג.
(הפוסט קרא הרבה המלצות שקוראות להקפיד ליצור פינות ישרות ככל הניתן בין תחתית הטארט לשוליו. זה אמור לעזור לבצק לא לצנוח ברגע האמת)
שולחים את התבנית המבוצקת לעוד 10 דקות במקפיא (הפעם חובה מקפיא) ומדליקים את התנור בנתיים ל-180 מעלות.
מניחים על תחתית הבצק נייר אפייה או נייר אלומיניום, ממלאים את התבנית בחרוזי אפייה או קטניות יבשות (שאח"כ אפשר להשתמש בהן שוב ושוב לאפייה שכזו, עד אין קץ בערך. הידד לקטניות!) (אהמ הפוסט לא משוחד בכלל) ואופים את הקלתית 10 דקות. מוציאים את הנייר והקטניות ומכניסים את הקלתית לתנור ל-8 דקות נוספות, שתספיק להתייבש קצת, להשתזף ולהתחתך (מלשון "להיות חתיכה") (אוי, הפוסט כ"כ טרחני שזה משהו) לקראת הדייט שלה עם מלית הגבינה והתפוז.

מלית הגבינה: בזמן שהקלתית משתזפת לה בתנור, טורפים מעט את הביצים והקורנפלור בקערה גדולה (שוב- במטרה למנוע התממשות של כוונות התגבשות זדוניות מצידו של הקורנפלור). מוסיפים סוכר, תמצית וניל וגרידת תפוז וטורפים קלות. מוסיפים את הגבינה הלבנה וטורפים לאחידות. מוסיפים את הקוואנטרו ומערבבים בזהירות בעזרת המטרפה (המלית סמיכה הרבה יותר מהליקר ולכן הליקר היוקרתי שלכם עלול להתעופף לכל עבר אם טורפים באלימות).

כשהקלתית מסיימת להשתזף מוציאים את התבנית מהתנור ושופכים לתוכה את מלית הגבינה (אין בעיה לעשות זאת על בצק חם).
על מלית הגבינה מפזרים בעזרת כפית את קרד התפוז (כמה שמתחשק לכם. הפוסט חושב שזו תוספת כיפית מאוד אז אפשר לשים הרבה ממנה!) ו"משיישים" מעט בעזרת סכין.

מחזירים את התבנית לתנור, אופים 5 דקות על 180 מעלות ואז מורידים את החום ל-140 ואופים עוד 35-50 דקות (כן, זה טווח מעט מופרך, אבל עוגות גבינה הן די מפונקות…) – עד שהעוגה נראית יציבה. היא לא צריכה להשתזף או להשחים.
כשהעוגה יציבה מכבים את התנור, פותחים מעט את הדלת ומשאירים את העוגה בתנור המכובה לעוד איזה חצי שעה. 

כשהעוגה קרה משכנים אותה במקרר לכמה שעות (עדיף לילה) לפני הזלילה.

הגשה
מקציפים שמנת מתוקה עם אבקת סוכר (אפשר להתחיל מכפית אחת גדושה ולטעום אם מספיק מתוק לכם), וכשהקצפת מקבלת נפח מוסיפים מעט קוואנטרו (גם כאן אפשר להתחיל מכפית-שתיים) וממשיכים להקציף- עד לקצפת שמתחילה להתייצב (הפוסט אוהב את הקצפת שלו לא רכה מדי, אבל חשוב לזכור שקצפת נוקשה מאוד סופה להתפרק).
ליד כל פרוסת עוגה מניחים תות פרוס (או כמה!) וקצפת. 
אומנומנום!

סקופ - ניתן לזלול גם בזוג! הכצעקתה?

סקופ – ניתן לזלול גם בזוג! הכצעקתה?

הערות, טיפים ורעיונות:

  • גרידת תפוז בבצק: אפשר גם גרידת לימון ואפשר גם מיקס, העיקר שתהיה לבצק ארומה הדרית קלה וכיפית 🙂
  • גבינה לבנה זה משהו שאין למצוא בארה"ב. הפוסט הכין את העוגה שלו עם יוגורט יווני מסונן מנוזלים והוא חייב להודות שהמרקם יצא שונה מעוגות גבינה שטעם בעברו.
    הוא עדיין מאוד נהנה מהעוגה, ובנוסף – הוא כבר יודע שהמתכונים של רות אוליבר תמיד יוצאים משובחים, אז הוא החליט לסמוך על היקום, על גברת אוליבר ועליכם – ולחלוק איתכם את המתכון בכל זאת!
    אתם מוזמנים לסנן את הגבינה לזמן מה לפני הכנת העוגה, אבל בהחלט אין חובה לעשות זאת.
    ואם אתם מאוד רוצים להכין עוגת יוגורט ולא עוגת גבינה – דברו עם הפוסט קודם 😉
  • סוכר: במקור העוגה הכילה 200 גרם סוכר, אבל הפוסט חש שהמעבר מקרד לימון חמצמץ לקרד תפוז מתקתק דורש הפחתה בכמות הסוכר…
    ****
    וידוי מביך: הפוסט שכח לשים סוכר בעוגה שלו!
    עם קצפת מתוקה ותותים העוגה הייתה טעימה לחלוטין, אבל… בכלזאת פדיחה :-O (מורקייק, נראה לי זה ראוי להיכנס לפנתיאון שלך אפילו 😉 )
    נסיון חוזר לא בוצע, אבל כיוון שתוספת מתיקות בהגשה פתרה את העניין – הפוסט הרגיש שהעוגה מנסה להוכיח לו שהיא שווה את זה, למרות כל האתגרים שהוא העמיס עליה, ועדיין רצה להעביר לכם את המתכון, אז…
    ***
    אם אתם מאוד אוהבים מתוק- אתם יכולים לשים יותר סוכר, עד 200 גרם. אם אתם מעדיפים את הקינוחים שלכם מעט מאוזנים יותר- הפוסט בהחלט חושב שכדאי לשים 100 גרם בלבד בעוגה, ואם תחושו שאתם זקוקים לתוספת מתיקות- פשוט דאגו להכין את הקצפת במתיקות מספקת! 😉
  • אבקת סוכר לבצק הפריך: אפשר להפחית במעט. בין 80-100 גרם זה סבבה לגמרי.
  • קוואנטרו הוא ליקר תפוזים לא זול במיוחד… הפוסט עושה בו שימוש כי הוא החליט לרכוש בקבוק (הידד אלכוהול ללא מיסוי מניו המפשייר!), אבל בהחלט אפשר להכין את המתכון גם ללא הקוונטרו. אפשר, כמובן, להשתמש בליקרים תפוזיים אחרים, או להשמיט בכלל. אם משמיטים- אולי כדאי לשים מעט יותר גרידת תפוז בעוגה.
  • תותים: בעוד הפוסט מנסה לצלחת יפה את מנת העוגה והקצפת שהוא הכין לידוע ולעצמו, הוא נזכר שיש תותים במקרר והחליט לצרף אותם לחגיגה. זו הייתה החלטה מצוינת! התותים משתלבים נהדר עם הקצפת של העוגה וגם עם העוגה עצמה. אמנם זה לא חודש התותים אבל הפוסט בהחלט ממליץ לשלב אותם לצד המתכון! 🙂

 

ומה עוד?

אז מה עוד אתם יכולים לעשות עם מה שנשאר בצנצנת קרד התפוזים החמודה שממתינה לכם במקרר?

מקרונים תפוזיים הם רעיון מצוין, כמו שבטח שמתם כבר לב מהתמונות שהפוסט פיזר באלגנטיות 😉
הפוסט לא מתיימר לתת לכם מתכון מנצח למקרונים (במיוחד מכיוון שאתם יכולים לראות מהתמונות שהמקרונים שלו יצאו מעט כעורים 😛 ) אבל הוא בהחלט יכול לספר לכם שהוא הופתע מכמה שהקרד הזה השתלב מצוין עם העוגיה המפונפנת!
לא מתוק מדי אך עדיין מתוק ומפנק, מה גם שהקירור וטעמי השקדים בהחלט הדגישו את התפוזיות של הקרד. כיף!
ולא רק קרד תפוז הטמין הפוסט במקרונים שלו, לא לא-
הוא פיזר מעט פולי קקאו גרוסים בתוך חלק מהמקרונים (אלה שסומנו בעזרת אבקת קקאו בכיפותיהם). התוצאה הייתה מקרון בטעמי שקדים ותפוז עם מן טעם רקע עדין של קקאו ועם טיפה קראנצ'יות מפתיעה בין ביס לביס, מהפולים המסתתרים. אמנם הפוסט התפלא שטעמם של פולי הקקאו, שהוא חזק מאוד אם מנסים לאכול אותם סתם ככה, היה מאוד עדין בתוצאה הסופית, אבל זו הייתה הפתעה נעימה.
מה שכן, כשממלאים מקרונים במלית מאוד "רטובה" כמו קרד (בניגוד למליות שמנוניות יותר, כמו קרם חמאה (קלאסי) או ממרחים מוכנים כמו נוטלה או ממרח לוטוס (ברור שהפוסט ניסה את אלה!)) – המקרונים סופגים לחות ומתרככים די מהר. למקרונים ממולאים קרד הפוסט ממליץ לתת שעות ספורות בלבד בין המילוי לזלילה, ראו הוזהרתם.
אז מתכונים למקקרונים תוכלו למצוא אצל עוגיו.נט או בצק אלים, ואת המילוי כבר הכנתם. עם או בלי פולי קקאו- הנאה מובטחת לחובבי התפוז באשר הם 🙂

הצעת הגשה לאחה"צ ביתי אחרי יום ארוך, אין צורך ללכת 45 דקות ברגל בשלג על מנת להשמיש הצעה זאת

הצעת הגשה לאחה"צ ביתי אחרי יום ארוך, אין צורך ללכת 45 דקות ברגל בשלג על מנת להשמיש הצעה זאת

מוכנים לעוד מתכונים תפוזיים? הם מחכים לעם, בנוהל, במנטקה

אה, ופורים שמח!
מקרונים ועוגת גבינה וצנצנת קרד זה לגמרי דברים ששמים במשלוח מנות, נכון? 😛

4 בינואר 2015

כחומר ביד הבלוגר – עוגת קצפת ותותים עם ג'לי שמפניה

הפוסט הגיע לביקור מולדת ומה הדבר הראשון (טוב, לא הראשון, אבל זה קרה ביום ראשון!) שהוא עשה?
הכין לכם פוסט תותים לתפארת!!! אבל הוא לא עשה זאת לבדו, לא לא..
ככה זה כש:

  1. אין לך כבר תותים בבוסטון אחרי שנגמר הקיץ
  2. בא לך לעשות פוסט משותף עם אחותך המוכשרת

אז הפוסט וההנאות החליטו לאחד כוחות ובגלל שגיברת הנאות קטנות היא כה מוכשרת – היא קיבלה את שרביט הכתיבה המרכזי. אז קבלו אותה במחיאות כפיים סוערות:

 

לכבוד 2015 החדשה והנוצצת שבאה עלינו לטובה (אמן), הכנו לכם מסיבת תותים בשמפניה! גם יפה, גם חגיגי וגם ממש טעים.

מסיבת תותים בשמפניה!

ההשראה למתכון עלתה מכתבה של מיכל בוטון ל"על השולחן" בגיליון דצמבר, על עוגות ומתוקים רוויי אלכוהול, וגם ממנת ג'לי השמפניה ופירות יער שאכלנו פעם מזמן ב"יועזר בר יין" המיתולוגית, ומעוגה שאכלנו בקונדיטורית "קרמל" שבמושב ערוגות.

העוגה כאן היא עוגה בחושה, שיש לה נוכחות בפה ואפילו קצת "כובד", בעינינו זה כיף שיש במה לנגוס לצד הקצפת והג'לי הקלילים (אבל אם בא לכן עוגה קלילה יותר גם עוגת טורט תשתלב כאן מצוין). המתכון מבוסס על מתכון של יעל גרטי, השמטנו את המייפל והוספנו הרבה תמצית וניל וזו עוגת וניל מוצלחת וכיפית.

הג'לי- השתמשנו במתכון של רותי קינן. היציבות של הג'לי מושפעת מהאיזון בין יחסי האלכוהול, הסוכר והמים (ג'לי יציב יותר פחות יתפרק וגם אפשר לחתוך אותו ואילו ג'לי רך יותר אי אפשר). במידה ואתם רוצים לשחק עם המרקמים או לשנות את הכמויות אתם מוזמנים להיעזר בכתבה הזאת, לנו אחרי כל השמפניה הזאת לא היה ראש לחישובים אז נצמדנו למתכון 🙂

האלכוהול – אפשר להשתמש כמובן בשמפניה, אפשר גם להחליף אותה בקאווה או כל יין מבעבע אחר שאתם אוהבים – אנחנו השתמשנו בזה של ורדי שחביב עלינו במיוחד.

אפשר להכין עוגה אחת גדולה ועגולה, אפשר להכין עוגה מאורכת (בתבנית אינגליש קייק), אפשר להכין בכוסות אישיות, ואפשר גם להכין את הג'לי בכוסות יין או בתבניות סיליקון מהודרות. שילוב של כמה אפשרויות, כמו שעשינו כאן, נותן לוק חגיגי ומסיבתי במיוחד, ומאפשר צורת הגשה מגניבה (למשל פרוסת עוגה מלווה בגביע ג'לי-שמפניה-ותות ליד).

מאוד ורסטילי!

מאוד ורסטילי!

עשה לכם חשק? יאללה לעבודה, זה לא מסובך (רק שימו לב שחלק מהדברים דורשים הכנה מראש):

עוגת קצפת ותותים עם ג'לי שמפניה

ג'לי שמפניה (מתכון של רותי קינן)

חומרים:

1 שקית (14 גרם) ג'לטין ללא טעם

11/2 כוסות מים

1/2  כוס סוכר

11/2 כוסות שמפניה

הכנה:

שמים את הג'לטין בקערית, מוסיפים 1/2 כוס מים, בוחשים בזהירות ומניחים בצד ל-25 דקות.
בסיר קטן מרתיחים את כוס המים שנותרה עם הסוכר עד שכל הסוכר נמס. מסירים מהאש ומצננים מעט.
מוסיפים את הג'לטין המרוכך לסירופ החם ומערבבים עד שנמס. מוסיפים את השמפניה ובוחשים בזהירות.

אנחנו אהבנו מאוד את המראה של יהלומי הג'לי – אם אתם רוצים להכין כאלה, שפכו את תערובת הג'לטין הנוזלית לתבנית (לא מאוד משנה איזו) והניחו לה להיקרש כ-4 שעות במקרר. לאחר שנקרש פשוט מפוררים את הג'לי ביד ומפזרים על העוגה, נוצר מראה של יהלומים או של שבבי קרח ואנחנו חושבות שזה מגניב. אפשר גם להכין חלק מכמות הג'לי בכוסות יין לאפקט חגיגי. שימו לב שאם מוסיפים תותים (שלמים או פרוסים) לתוך הג'לי, הם יצופו למעלה. אפשר להשאיר תות צף (זה מקסים), או שאם אתם רוצים שהתותים יהיו בתוך הג'לי ממש אז ממלאים בתערובת עד לחצי הגובה ושמים את התות, מעבירים למקרר עד שנקרש חלקית (כ-30 דקות) ואז מוזגים מעל עוד מהתערובת כך שתכסה את התותים (ומחזירים למקרר). הכנו גם כתר ג'לי – בתבניות אישיות מסיליקון, השתמשנו בתבניות מיני-קוגלהוף, סידרנו תותים פרוסים כך שהם "עומדים" בתבנית ויצקנו עליהם את התערובת. כדי לחלץ את הג'לי מהתבניות האישיות לאחר הקירור יש לטבול אותן תחילה (מבחוץ) במים חמים ואז להפוך בעדינות על צלחת (וגם קצת להתפלל כי לפעמים זה מתפרק…אבל אז תמיד אפשר להפוך את זה ליהלומי ג'לי!).

עוגת וניל בחושה (מבוסס על מתכון של יעל גרטי)

עוגה עגולה בתבנית  26 או 2 תבניות אינגליש קייק או כ10-12 תבניות אישיות

חומרים:

200 גרם חמאה רכה

1/3 1 כוס סוכר

4  ביצים

1/3 1 כוס שמנת מתוקה (300 מ"ל)

1/2 1 כפות תמצית וניל איכותית

2 כוסות+ 2 כפות קמח מנופה

1/4 כפית מלח

2 כפיות אבקת אפיה

הכנה:

מחממים תנור ל-170 מעלות, משמנים את התבנית.
מערבבים בקערה בעזרת מרית חמאה וסוכר לתערובת אחידה.
מוסיפים ביצים וטורפים במרץ בעזרת מטרפה, לתערובת מעט תפוחה (אין צורך במיקסר).
מוסיפים שמנת מתוקה וטורפים לאיחוד.
בקערה נפרדת מערבבים קמח מנופה, אבקת אפייה ומלח. מוסיפים לתערובת הביצים וטורפים רק עד לאיחוד (לא לטרוף יותר מידי). מעבירים את הבלילה לתבנית ואופים עד שסכין הננעצת במרכז העוגה יוצאת נקייה, כ-30-35 דקות בערך. מצננים את העוגה, לאחר שהצטננה לגמרי מחלצים בעדינות מהתבנית.

להרטבת העוגה:

3 כפיות גדושות ריבת תות ביתית

כוס שמפניה

לערבב היטב עד להמסת הריבה בשמפניה.

לקצפת:

2 מיכלים של שמנת מתוקה להקצפה

1/3 כוס סוכר

להקציף לקצפת יציבה.

כסלסלה וחצי של תותים.

הרכבת העוגה:

חוצים את העוגה באמצע לרוחב (כך שיתקבלו שתי פרוסות עגולות. אם עושים בכוסות אישיות חותכים בצורה דומה את העוגות האישיות, אפשר לחתוך כל אחת מהן לשלוש פרוסות עגולות).
בעזרת כף מטפטפים מריבת התות המדוללת בשמפניה על בסיס העוגה,
מורחים כמחצית מכמות הקצפת על העוגה הספוגה שמפניה.
מסדרים את התותים הפרוסים על שכבת הקצפת,
מניחים שכבת עוגה נוספת, ומרטיבים גם אותה בריבת התות בשמפניה. מורחים (יפה) את הקצפת שנותרה מעל העוגה ומסדרים מעל תותים פרוסים, מפוררים (ביד) יהלומי ג'לי שמפניה לעיטור.

מנה אישית - הצעת הגשה

2015 שמח!!!

ו... קלוז אפ חגיגי לפרידה

ו… קלוז אפ חגיגי לפרידה

לפוסט השווה יותר (כי יש בו הרבה יותר תמונות. והן מהממות! כדאי לכם להציץ!) אצל אחותו המהממת של הפוסט קפצו להנאות קטנות

לעוד מתכוני תותים של חברי "כחומר ביד הבלוגר" תנו קפיצה לכאן

8 ביולי 2014

כחומר ביד הבלוגר – קרם ברולימון

לימון מוסיף המון!
הפוסט החליט להוכיח לכם את צדקת מטבע הלשון הזו ולהשיב את עצמו מתהום הנשייה בזכות הלימון!
(*מחיאות כפיים סוערות*)

אז ככה,
הפוסט נטש אתכם לזמן לא מועט ונטש את פרויקט כחומר לזמן רב אף יותר. לפחות יש לו תירוצים ממש טובים 😛
מלבד חייו האישיים היו לו את:
"הכנתי דולסה דה בטטה ואז לא היו לי רעיונות למה לעשות עם זה" לחודש ירקות השורש

ואת "בננה היא בתו הבכירה של השטן" לחודש הבננות
ואת "אלוהים אדירים אין לי זמן" לחודש ריבת החלב. וחבל. כי ריבת חלב זה טעים אש.
אבל לחודש הלימון הוא פשוט לא היה מסוגל לסרב… בין היתר בזכות העובדה שקינוחים חמצמצים הם מהאהובים על הידוע (ע"ע חמודי פאי…) ומה הפוסט לא יעשה בשבילו? 🙂

הפעם הפוסט מודה לכמה וכמה אנשים שהביאוהו עד הלום:
לידוע (האם מעכשיו יש לכנותו "החוקי"? 😛 ) ולמארינקא, כפרעליהם, שעשו איתו סיעור מוחין והביאו אותו לרעיון שתיכף יובא לפניכם
לאורית ויוני שהיו מוכנים להשתתף בניסוי (הפוסט היה מאוד מסודר הפעם בבניית הניסוי שלו, והטועמים סיפקו אינסייטים מעניינים. יוני אוהב לימון אפילו יותר מהידוע ומהפוסט. אורית היא חובבת גדולה של קרם ברולה. אז אין ספק שהבחירה הייתה מושכלת ומושקעת)
ולמורקייק, הוגת השם.

ו... מתחילים!

אז הפוסט החליט לחלוט קליפת לימון בשמנת, להוסיף וניל (כמובן! קרם ברולה בלי וניל זה.. זה.. חילול הקודש, זה מה שזה!) ולראות לאן זה לוקח אותו…

לכאן :P

חיטוט קליל במזווה הניב עוד כמה רעיונות והפוסט פצח בניסוי!
אם יורשה לנחתום (או למָקְרִים…) להעיד על עיסתו וניסויו – הפוסט חושב שהוא השקיע במתודולגיית הניסוי שלו הפעם. שורו, הביטו וראו:

תיעוד הניסוי

בחירת מראי מקום מעניינת 🙂

לשם הניסוי הוא הכין 4 כלים אישיים של קרם ברולה: אחד עם קליפת לימון בלבד, לשני הוסיף כרבע כפית מיץ לימון, לשלישי ככפית לימונצ'לו ביתי (תודה אלעד!) ולרביעי – גם כמה טיפות של מיץ לימון וגם כפית של לימונצ'לו!
לאחר ההכנה והקירור, בשלב הברולה, הפוסט עשה ניסוי נוסף: 2 מהכלים האישיים קורמלו עם סוכר בלבד ו-2 נוספים קורמלו עם סוכר ועם מעט לימונצ'לו.

באופן מפתיע, למרות שהלימונצ'לו הרטיב את כל הסוכר ולכמה שניות גרם לפוסט לחשוב שהלך עליו – דווקא הקרמול המשולב הניב קרמל פציח יותר, מה שהביא להתלהבות בקרב הנסיינים!

מיץ הלימון פירק קצת את השמנת באפייה, מה שיצר מרקם שבור, שהזכיר לפוסט בעיקר מוס. מוס לימון, כי החמיצות הייתה מורגשת 😀
יוני התלהב מאוד וניקה את הקערית עד תום, אבל אורית אמרה שהמחסור במרקם קרמי מוריד הרבה נקודות וכמעט לא ראוי להיקרא קרם ברולה. הפוסט והידוע הסכימו. אמנם מוס לימון (אפוי!) זה נפלא, אך לא לשם כך התכנסנו כאן.
גם הלימונצ'לו לבדו שינה מעט את המרקם, אם כי הוסיף טעם מעניין.

מסקנת צוות הנסיינים הייתה כדלקמן:
הקרם שהכיל אך ורק קליפת לימון היה הכי קרמי ומפנק. מרגישים לימון בטעם, אבל בעדינות. לא מדובר בקינוח חמוץ – קליפת הלימון נותנת את הארומה הלימונית ורמז מהטעם שלו. בהחלט טייק אוף מגניב על קרם הברולה הקלאסי 🙂
הקרם שהכיל גם מעט מיץ ומעט ליקר היה מעניין מבחינת טעם. המיץ חיזק את החמיצות (מעט, כי היה מעט מיץ) והלימונצ'לו הוסיף עומק. בהחלט שווה לטעום.  מבחינת מרקם הקרם הצליח יחסית לשמר את הקרמיות הרצויה.

התיעוד ממשיך...

התיעוד ממשיך… אל חשש, המדבקות צורפו לאחר האפייה

אי לכך, הפוסט גאה להציג בפניכם את המתכון שלו, עם קצת אופציה לגיוון 🙂

 

קרם ברולימון
(או- הי, איך לא חשבתי על זה קודם?)

(כ-6-8 מנות, תלוי בגודל הכלים עמידי החום שלכם. מבוסס על מתכון של אהרוני לקרם ברולה, מהספר "ארוחות ערוכות")

חומרים:

  • 500 מ"ל שמנת מתוקה
  • קליפה מכ-1 לימון – יש לקלף עם קולפן (לא להוציא זסט) על מנת שתוכלו לסנן החוצה את הקליפות בסופו של יום..
  • 2 כפיות תמצית וניל/ חצי מקל וניל/ כמה מקלות וניל משומשים ומיובשים/ שילוב לבחירתכם (ראו הערות)
  • 6 חלמונים (הפוסט ממש ממליץ להכין מהחלבונים הנותרים פיננסייר! זה טעים ואפילו לא מסובך 🙂 )
  • 3/4 כוס סוכר
  • 6-8 כפות סוכר – לקרמול
  • 3-4 כפיות לימונצ'לו – לקרמול 🙂

אופציונאלי:

  • מעט מיץ לימון טרי
  • לימונצ'לו

לפני הוספת הלימונצ'לו...

הכנה:

מביאים לרתיחה את השמנת, קליפת הלימון והוניל. אם אתם רוצים אתם מוזמנים למעוך את קליפות הלימון ואת מקלות הוניל כנגד דופן הסיר (עם כף), למיצוי טעמים. לאחר שהגיעה לרתיחה, מורידים את השמנת מהאש ומניחים אותה להתקרר. לאחר כחצי שעה ממשיכים 🙂
מחממים תנור ל-160 מעלות (אפשר גם 150) ומניחים בו תבנית מלאה במים עד לחצי מגובהה.
מקציפים את החלמונים עם הסוכר עד לתערובת תפוחה ובהירה (הפוסט משתמש ללא חשש במיקסר), ובנתיים מחזירים את תערובת השמנת אל האש, עד שהיא מגיעה לה לסף רתיחה.
כשהשמנת חמה והחלמונים מוקצפים – מאחדים בין התערובות. השיטה האהובה על הפוסט היא להוסיף לחלמונים כמה כפות שמנת חמה ומיד לטרוף במטרפה (ידנית הפעם). כשהתערובת אחידה הוא מוסיף עוד כמה כפות וטורף שוב. כעת החלמונים כבר במצב נוזלי למדי והתחממו מהשמנת אז ניתן להוסיף את כל השמנת שנותרה, ולטרוף – כמובן. חשוב: יש לסנן את השמנת אל תוך החלמונים כדי שקליפות הלימון ומקלות הוניל יישארו בחוץ!
כשכל השמנת אוחדה עם החלמונים מוזגים את הבלילה לכלים חסיני חום.

***זה השלב להוסיף תוספות אם תרצו. אפשר גם לפני המזיגה. ראו הערות***

מכניסים את הכלים לתבנית עם המים (אפשר להוסיף קצת מים בעזרת כלי שיכול ומוכן להתמודד עם חום התנור ועם מניעת כוויות מידיכם הענוגות) ואופים כ-30-40 דקות.
מוציאים את התבנית עם הקרמים מהתנור כשהקרמים נראים יחסית יציבים. אין חובה לשזף את הקרם 🙂
מניחים על משטח יציב ועמיד לחום (על הכיריים זו אופציה לא רעה, למשל), מכסים בנייר כסף בצורה רופפת (פשוט מניחים מעל לכלים, כך שהוא מכסה את כולם, אך ללא צורך בהידוק) ומניחים להצטנן.
כשאפשר להחזיק את הכלים ביד חשופה מוציאים אותם מהמים, מנגבים את התחתית, מכסים כל כלי בחתיכת נייר כסף משלו (הפעם כן מהדקים…) ושמים במקרר לשעתיים לפחות.

כשרוצים להגיש את הקרם: מפזרים על כל כלי ככף סוכר, מוסיפים כ-1/2 כפית לימונצ'לו (לכל כלי) ומבעירים בעזרת ברנר.
הפוסט הבעיר פעמיים, כלומר – הבעיר, ראה שהסוכר מתחיל קצת להתקרמל, עבר לכלי השני – ובסוף הבעיר שוב את כל הכלים עד לצבע קרמלי מושלם.

הברנר נכנס לפעולה

נועצים כפית, נהנים מתחושת פיצוח מעטה הקרמל, וזוללים! בתאבון 🙂

 

הערות, טיפים ורעיונות:

  • תוספות:
    ניתן להוסיף לקרם, לפני האפייה, מעט מיץ לימון ומעט לימונצ'לו.
    אפשר להוסיף לכל כלי בנפרד ולערבב יפה עם כפית (ככה אפשר לעשות רק חלק מהקרמים עם תוספות…) ואפשר להוסיף לכל הבלילה ולטרוף טוב. הפוסט ממליץ על לא יותר מרבע כפית לימון (אפילו כמה טיפות בודדות) וכפית לימונצ'לו לכל כלי.  רק זכרו – זה משפיע על המרקם! 🙂
  • אפרופו מרקם קרמי ואלוהי: קרם ברולה חשוב שלא להרתיח (הפוסט מדבר בכאב על הנושא, כי שבועות ספורים לפני שהוא הכין את הברולימון לניסוי הוא הכין ברולה סטנדרטי למשפחתו האהובה, שכח את התנור על טורבו- וקיבל קינוח טעים מאוד אבל לא עם קרמיות מושלמת… ווא!). זו הסיבה שעובדים עם חום של 160 (ואפילו 150) מעלות. המים בתבנית הגדולה גם אמורים לסייע. אז אל תתפתו להעלות טמפרטורות או לשים טורבו, סתם חבל.
  • הפוסט לא חש בשום מרירות (תופעת לוואי של יותר מדי קליפת לימון), אבל מי שחושש מאוד או בעל רגישות גבוהה למרירות יכול לשים פחות מקליפה של לימון שלם, או לחילופין – לוותר על שלב צינון השמנת. כלומר- להביאה לסף רתיחה פעם אחת בלבד ומיד לצרפה לחלמונים המוקצפים.
  • מקלות וניל משומשים ומיובשים: מארינקא לימדה את הפוסט שלא זורקים לעולם מקלות וניל. שוטפים ומייבשים לאחר השימוש ואז תוקעים אותם בסוכר – ככה תמיד הסוכר שלך מריח מוניל. אם אתה חושק בסוכר-וניל חזק יותר בעל טעם חזק יותר אתה יכול לטחון מקל מיובש בסוף חייו עם סוכר ולקבל סוכר אפרפר עם טעם גנעדן. הפוסט מאוד ממושמע והוא שומר את כל מקלות הוניל המשומשים שלו. כשכבר נגמר המקום בכלי הסוכר והפוסט רצה להכין משהו ונילי אבל פושטי מכדי שיגיע לו מקל וניל שלם וטרי – הפוסט ניסה לזרוק לנוזל-העתיד-לעבור-חימום כמה מקלות וניל משומשים.
    מסתבר שהחבר'ה האלה דואגים לשמור עוד קצת כוח במותניים! אמנם עדיף לשים יותר ממקל מיובש אחד, ותמיד נחמד לחזק בקצת תמצית, אבל הפוסט מזמין אתכם לעשות שימוש חוזר גם במקלות וניל!
  • אם אין לכם ברנר- ניתן לקרמל את הסוכר גם בתנור, פשוט צריך לנסות לשמור על הקרם קר ככל שניתן.
    אפשר לתת לקרמים חופשה קצרה במקפיא ובנתיים להדליק את התנור על גריל וחום מקסימלי. כשהתנור יהיה חם ומוכן – לפזר את הסוכר והלימונצ'לו ולהכניס את הקרמים.
    חשוב לעקוב בזהירות רבה אחרי מצב הקרמל ולהוציא את הקרמים מהתנור ברגע שנוצר קרמל.
    אם אתם חוששים שהקרם התחמם ופחות אכפת לכם ממשחק הטמפרטורות – אפשר לתת לקרמים להצטנן מעט במקרר/ מקפיא אחרי הקרמול כדי שישובו לעצמם…
  • רק תזכורת, כי זה באמת חשוב – בזהירות עם מיץ הלימון, אם אתם מחליטים להוסיף ממנו 🙂
קרם ברולימון חתיך במיוחד

אומנומנום!!!

רוצים עוד??
ברור שכן! 🙂
לשאר מתכוני הלימון המגניבים והמבטיחים של משתתפי פרויקט כחומר ביד הבלוגר – לחצו כאן!

עוד תמונה אחת לקינוח

עוד תמונה אחת לקינוח… 🙂

24 באפריל 2014

עשרה דברים שלא ידעתם על הפוסט, או – הגרסה הכי חביבה שהפוסט מכיר למכתב שרשרת

אז הפוסט, בעוונותיו, הסכים לרעות לגרור אותו איתה אל תהום הנשייה,
כלומר: לצרף אותו לפרויקט של בלוגרים שמספרים לכם עשרה דברים שלא ידעתם עליהם עד כה 🙂
וכמובן שבעוונותיו הרבים יותר – לקח לו נצח וחצי למצוא עשרה דברים עליו שיכולים לעניין אתכם…

אז מה אתם כבר יודעים על הפוסט?
עברו הקיבוצניקי גלוי וידוע
עובדת היותו צמחוני מפורסמת ברבים
אובססיית הקרד והפטיסייר שלו הובאה לידיעתכם לאחרונה (יחסית…)
חיבתו לאוכל נשזרה כחוט השני בין דפיו של הבלוג, מביקורות מסעדות, דרך דיבורים בלתי פוסקים על כמה הוא אוהב אוכל ועד למתכונים
וזה שהוא אוהב לדבר (או לכתוב) זו כנראה מסקנה שכבר הגעתם אליה בכוחות עצמכם…

מה אתם עוד לא יודעים (ככה"נ)?

  1. הפוסט אוהב לאכול סלט.
    לא רק "מוכן לאכול סלט כי זה בריא".
    לא רק "אוהב לנשנש קצת חסה עם רוטב ליד המנה העיקרית".
    לא רק "אני בכיף אוכל את 2 הירקות הקטנים האלה שמסתתרים מתחת להר של גבינה ועדיין נקראים סלט"
    אוהב
    לאכול
    סלט!
    יש לו, לפוסט, סלט קבוע שהוא משתדל לאכול לארוחת ערב לפחות פעמיים בשבוע. (ותכלס, אם נהיה כנים לשניה – מבחינתו – הוא מוכן לאכול אותו גם כל ערב..)
    יש שם ירקות קצוצים קטן
    יש שם, ברוטב, טחינה גולמית, רכז רימונים ועוד איזה מרכיב סודי אחד או שניים 🙂
    יש שם 5 צבעים בד"כ (הפוסט מאוד מחונך!)
    יש שם אגוזים בשביל הקראנץ'…
    הקאץ' היחיד הוא שלהכין את הסלט הזה לוקח זמן.
    נכון לכיום – וזה שיפור לעומת העבר! – לפוסט לוקח כחצי שעה להכין את הסלט ועוד כחצי שעה לאכול אותו.
    סוגשל מדיטציה?
  2. בסלט של הפוסט אין עגבניות.
    באופן כללי – הפוסט מוכן לאכול עגבניות רק אם הן נרצחו בצורה אכזרית. יש שיגידו שזה קצת סותר את הצמחונות שלו 😛
    הפוסט אוהב עגבניות מיובשות (יובשו באכזריות), רוטב עגבניות לפסטה ולפיצה (בושלו באכזריות) וגם קטשופ (תהליך כימי אכזרי לא פחות)
    אבל עם עגבניות טריות הוא לא מסוגל להתמודד. גם לא עגבניות שרי.
    אפילו הריח שלהן מפריע לו!
  3. הפוסט מתעב גם בננות (הי מור!)
    גם פה עניין הריח הוא בעייתי.
    הפוסט גם לא מוכן לאכול דברים בטעם בננה.
    מילא דברים כמו שייקים ועוגת בננה – שיש להם טעם של בננה כי.. ובכן.. יש בהם בננה. פה עוד ניתן להבין (נכון?) את סירובו הנחרץ..
    אבל גם פריטי מזון שהרכבם הכימי רחוק מאוד מבננות אך נטען שטעמם הינו טעם בנני – מעוררים בפוסט צמרמורות חלחלה (גומי בננה, צדקת – הפוסט מדבר עלייך!)
  4. לסיכום- הפוסט טוען שעגבניות ובננות נמנות על ילדיו של השטן.
    (נכון שזו לא עובדה *לגמרי* חדשה, אבל עצם העובדה שהפוסט משתמש בביטוי "ילדיו של השטן" היא מפתיעה, לא? 😛 )
  5. גבינות מסריחות. הפוסט מת על גבינות ומסוגל לנשנש גבינות (בלי לחם, כן? בביסים תאותניים) שהידוע בורח לחדר השני כשהוא מריח אותן.
    בכלל – פלטת גבינות היא לא ברירת מחדל או מנה מוזרה בתפריט מבחינת הפוסט. היא משאת נפשו.
  6. הפוסט בעד אלכוהול. תכלס זו לא עובדה מאוד מפתיעה, אבל הפוסט חושש שחלק מבחירות האלכהול שלו בד"כ גורמות לכמה גבות להתרומם 🙂 
    אז כמו רבים וטובים הוא ישמח לכוס יין לצד ארוחת הערב שלו. או שתי כוסות יין. או ארבע כוסות יין, לא צריך לזכור את יציאת מצרים רק בליל הסדר!
    אבל רוב האנשים בד"כ בעד יין. או בירה. זה לא מרגש. אבל הפוסט – הוא אוהב את הבירה שלו מאתגרת ולא קלילה.
    מה זאת אומרת?

    גינס, למשל, זה תמיד מבורך, למרות שזה בעצם כמו לשתות כיכר לחם…
    הוא גם גילה בירה בלגית מופלאה המחזיקה בתואר המהולל "בעלת 10% אלכוהול", שאמנם צריך לשתות אותה בשלוקים קטנים עם הפסקות ביניהם (ותאמינו לו שהוא ניסה לשתות אותה מהר יותר ונאלץ להודות בתבוסה) אבל הוא מעריץ אותה (סן ברנרדוס אבט – נסו ותהנו!).
    וחוצמזה – הוא אוהב וויסקי.
  7. הפוסט בוחר שירים אהובים לא לפי להקה או סגנון.
    כלומר- יש לו סגנונות מועדפים ולהקות שהוא ישמח לשמוע יותר משיר אחד שלהן
    אבל בד"כ השירים שהוא הכי יאהב והכי יעשו לו כיף להקשיב להם – זה שירים שבא לו לשיר!
    כך שכמה מדיסקי האוספים שהכינו לו אנשים יקרים ואהובים כוללים זה לצד זה שירים קיטשיים מהפיפטיז (תחשבו על הפסקול של אלי מקביל, או משהו בסגנון), שירים שמאתגר לנסות לשיר אותם (אדל למשל. ואפילו ריטה), כמה שירים קצת יותר קשוחים (Poison למשל), שירים של בחורות ששרות על כמה אין להן צורך בגברים (nobody's wife כדוגמה) ולקינוח – שירים מסרטים של דיסני
  8. אפרופו דיסני – הפוסט מת על סרטים מצויירים. יש לו אוסף סרטים שהוא תמיד מוכן לצפות בהם שוב, וערב מושלם בבית יכלול מבחינתו, מעבר לשוקולד (ואולי גבינה מסריחה) (טוב נו, וגם את הידוע 😛 ) – סרט מצויר 🙂
  9. ובמעבר חד מדיסני: לפוסט יש קעקוע. 
    ולא מדובר בקעקוע קטנטן של פייה או כוכבים (או דמות מדיסני).
    הוא תופס כמעט רבע גב והפוסט מאוד מחבב אותו 🙂
  10. הפוסט לא יעביר את השרביט ל-3 בלוגרים, אלא רק ל-2. כי הוא מורד חסר פשרות. מוהאהאהאה!!!
    (סתם – הוא ממש רצה כבר לפרסם את הפוסט הזה אז הוא משתמש במרדנות כתירוץ. עולב העולבים 🙂 )

    אז קבלו במחיאות כפיים את יום בחייה של "נפולת של נמושות" (היא כותבת מפינלנד! בעברית!) ואת קרני פרה במחיאות כפיים נמרצות!

זהו, הפוסט רק רצה להתנצל על היעלמות ארוכה מדי ולומר שהוא התגעגע, אבל היה עסוק עד מעל ומעבר לראש… סליחות ופאדג'ים וירטואליים נשלחים אליכם ברגעים אלה ממש 🙂

 

28 ביולי 2011

ויהי בוקר, ויהי ערב.. ויהי אוכל!

בהמשכיות מתבקשת לפוסטים הקודמים, שכמו תמיד נועדו לבחון את ה-drool-resistance של המקלדת שלכם, הפוסט מביא לכם את החוויות הקולינריות האחרונות שגרמו לו לשמוח שיש לו בלוטות טעם:

לפני זמן מה יצא הפוסט לטיול פסאודו-משפחתי בצפון הרחוק (ולצערנו- הלא קריר). אי אז, בין רכבל לבין היכרות עם מגוון מגניב ביותר של ציפורים, נערכה גם ארוחה במסעדת 'פוקצ'ה בר', אי שם מעבר לאופק (ליד קריית שמונה).
מכיוון שהפוסט הוא צמחוני, הרי שהוא בעייתי, כך יטענו רוב שוכני כדור הארץ, וככל הנראה גם רוב האנשים שמכינים אוכל… מירב המסעדות נוהגות להותיר איזה שעמומון או שניים (או לחילופין, מנה טובה ומושקעת – אבל אחת ויחידה) כמנה צמחונית בתפריט, ולחשוב שבכך הן פתרו את הבעיה.
[א. יש מסעדות שטורחות להשקיע גם בצמחונים, גם כשהן משרתות את הקהל הרחב ולא רק את אוכלי הזרעונים-שלא-חוממו-מעבר-לארבעים-מעלות (*אהמ*בודהה בורגר*אהמ*). מסעדות כאלה הפוסט מעריך!
ב. למשל, אם נבחר להעמיק את הדיון בסוגייה החשובה הזו לרגע קט: פסטה עם פטריות. זה יכול להיות טעים, אבל רק אם תשקיעו בזה. זה שתכתבו בתפריט "פסטה קזרצ'י ברוטב שמנת עשירה עם פטריות כמהין, שמפניון, יער, פורצ'יני ופורטבלו" ותגרמו לצמחונים להזמין את המנה רק כדי לגלות שמדובר בפסטת ביסלי-גריל-מעוך עם זרזיף שמנת, גירודי פטרייה וניחוח-כמהין-ללא-כמהין – לא מקדם אותנו לשום מקום!]
הפוסט רגיל להתנהגות נפשעת שכזו, ולכן הוא בד"כ בודק תפריטים ומתכנן תכנונים. הפעם, כיוון שהבחירה לא הייתה בשליטתו, הוא החליט להיות ספונטני ולאלתר עם מה שיש. לאחר כמה טיולים של המלצרית החביבה אל המטבח ובחזרה (כדי לוודא אם מותר להכין מנה זו או אחרת נטולת רצח זה או אחר) זכה הפוסט לזלילה שכזו:
פוקאצ'ות שמנמנות, רכות וטעימות (התחלה טובה- את שמה המסעדה הצדיקה..)
חציל בטחינה – אחד הטובים שיצא לפוסט לטעום, לנשנש ולבלוס ללא מעצורים, למרות שנטעמו כבר לא מעט חצילים בטחינה במהלך חייו הקולינריים של הפוסט, כולל חצילי-חופש-בטחינה-אתיופית.. מסקנות מרחיקות לכת: מלח גס זה אדיר.
פסטה בשרימפס, גבינה כחולה, שמנת יין לבן ואגוזים, ללא שרימפס – נכון, גבינה כחולה זו כבר התחלה טובה כמעט לכל דבר אפשרי (הפוסט שקל לשנייה לומר "חוץ מלקינוח אולי" אבל תכלס, פירות וגבינה כחולה הם שידוך שנעשה בגנעדן ככל הנראה..), ושמנת-יין-אגוזים הם שילוש שמבטיח טובות, אבל אין ספק שכל מה שהיה לפוסט לומר, אחרי שסיים לנקות את הצלחת מכל טיפת רוטב, זה "מממממממממ…"
ובסוף, למרות שהוא היה מפוצץ ושבפעם הראשונה בחייו הציע לוותר (!!!) על קינוח, התפתה הפוסט לטעום מכמה מטעמים ומגדנות שהוגשו לשולחן בכל זאת. היו שם שטרודל תפוחים סימפטי, פנה קוטה קרמית ו-ונילית שהייתה מספיק שווה בשביל שהפוסט ייקח עוד כפית או שתיים (למרות שהוא אנטי-ג'לטין), וגולת הכותרת: קינוח מסקרפונה ופירות יער, שהיה בעצם ענן קרמי, סמיך, עשיר ומופלא של מסקרופנה שבתוכו מרחפים להם פירות יער חמצמצים, קצת פסיפלורה, וטוויל שקדים קראנצ'י אחד (המון שקדים, הרבה סוכר, לא מעט חמאה ותנור. נום :)). לפעמים שווה להגיע עד קריית שמונה!

בהזדמנות גרגרנית אחרת נטל עמו הפוסט את הידוע ולקח אותו לדאבל דייט של שמנמנים עם האחות ובעלה הכבר-לא-כל-כך-טרי במעוז קולינרי, המתקרא על שם נהר בצפון-­­מזרח-ארה"ב למרות שהוא בעצם במרחק יריקה מקניון איילון.
הארוחה התחילה בשתייה דווקא, כי האחות המליצה על הלימונדה. מסתבר שיש אנשים שחושבים שניתן לחדש לשתייני הלימונדה (ולא, לא ע"י הוספת צבע ורוד לחגיגה), כי הלימונדה המופלאה ביותר שטעם הפוסט מימיו הייתה באותו ערב, והיא הכילה גם וניל וג'ינג'ר!!!
אחרי הלימונדה הגיעו גם קוקטיילים מגניבים, כי מה טוב יותר מקצת אלכוהול שיעזור לך להתמודד עם כמה שהכל כלכך טעים? 😉
לסיפתח הוזמן לחם. הוא היה טעים. כ"כ טעים, עד שרק כשנשארו ממנו 2 חתיכות קטנות הגיעה הרביעייה למסקנה שחבל מאוד שלא נשאר קצת יותר ממנו, כדי לספוג את הרוטב המופלא של המנה הראשונה.. והיא, חברים, כבודה במקומה מונח. מחבת ובה פטריות עסיסיות ועלי תרד, ששחו להם ברוטב אלוהי. האמת? הרוטב היה כ"כ טעים גם לשוכני השולחן הקרניבורים, עד שהועלה החשד שהוא מכיל מרכיבים שיגרמו לפוסט לשקול להמיר את דתו הצמחונית למשהו שמאשר את הרוטב הזה, אבל! הפלא ופלא, זהו רוטב צמחוני לחלוטין וגאוני בכל רמ"ח איבריו (האם גם לרטבים יש רמ"ח איברים??)
אחרי כל זה, בזמן שהצד הגברי של השולחן זלל סטייקים גדולי מימדים ויקרי כיס, חלקו הפוסט והאחות ניוקי ממולאים ריקוטה. א. ניוקי זה אחלה. ב. ניוקי ממולאים ריקוטה זה אחלה בחלה. ג. ניוקי ממולאים ריקוטה ברוטב של שמנת, דלעת וגרעיני דלעת (לקראנץ'!) זה נום!!!
וקינוחים.. הו וודאי שהיו קינוחים!! כשהפוסט והאחות תחת קורת גג אחת, שנייה לפני שהיקום collapses into itself – יש קינוח!! 🙂 אז היה קרם ברולה, מאסט בכל ארוחה של הצד הזה של המשפחה.. הוא היה מעולה לחלוטין. אין לפוסט מספיק סופרלטיבים כבר, כי באמת היה לו טעים לאורך כל הארוחה, אבל בתור מי שהתנסה כבר בהכנת קרם ברולה בימי חלדו, במגוון כלים וכמויות, ואפילו מחזיק ברשותו ברנר חגיגי לשריפת הסוכר (כן כן, עד כדי כך מגניב הוא הפוסט!) – זה היה קרמי, עשיר וט-ע-י-ם בטירוף! ולא שינתה לו עובדת הפלצנות (הוא נקרא "קרם ברולה חופשי" ולא כי הוא מוכן מביצי חופש, אלא כי הוא לא מעוצב בכלי קיבול, כמו בדרך כלל) שאפפה אותו.. במקביל אליו הגיע קינוח ליים קפוא, שאמנם המתין קצת בצד עד שהכפיות התפנו מהברולה, אבל הגיע על עוגיית שוקולד ששטה לה במרק תותים. קודם כל, זה המקום לציין לטובה את הידוע, שביקש, ואת המלצרית וצוות המטבח, שנענו לבקשה להוסיף כמה דובדבנים למנה, כי הפוסט אוההההההההההב דובדבנים!!!
[למורה של הפוסט לתיאטרון מכיתה י': אם אתה קורא את זה, הפוסט מאוד מקווה שהוא הצליח להעביר את הרגש שלו במילה "אוהב". אחרי שבמשך שנה שלמה ניסית להדגים לנו שיש "אני אוהב אותך" אוהב ו"אני אוהב אותך" כועס, הפוסט מקווה שהוא הצליח להפנים את זה מספיק על מנת שיוכל להביע אהבה כנה ואמיתית – לדובדבנים לפחות – גם בכתיבה].
אבל מעבר לדובדבנים, שהיו קוריוז נחמד ביותר, המנה הזו הייתה שילוב מוצלח ביותר של שוקולד מתוק-מריר עם חמיצות של פרי.
נרשמה באסה אחת בארוחה הזו. אחרי שני הקינוחים האלה הוחלט שלארבעה אנשים שנהנו כ"כ לא מספיקים שני קינוחים בלבד (ש-מ-נ-מ-נ-י-ם אינדיד) וששווה להשקיע בעוד אחד. פה הגיעה החלטה אסטרטגית מצערת למדי, שהתגלמה בדמותו של פאדג' שוקולד. לכאורה ועל נייר התפריט זה נשמע כמו קינוח שוקולדי ומושחת. בפועל התברר כי מדובר במדבר סהרה יבשושי ומר. לא מריר, מר. מקור לנחמה התגלה באגוזים המקורמלים שפוזרו בצלחת ונאכלו כולם עד אחד, ובקצפת והגלידה שהגיעו כליווי ולוקקו עד תום, בעוד חצי מדבר נשאר מיותם בצלחת. הפוסט רואה לנכון לציין שהוא אוהב שוקולד מריר, ואף נמנה על חבורת הפסיכים שחושבת שלאכול שוקולד מריר עם 85% מוצקי קקאו (ו-90% מרירות) זה אושר גדול ובילוי לגיטימי, ולא טירוף חולני. אבל בכל זאת מה שהיה שם בצלחת לא ראוי להתקרא פאדג' ולא ראוי לקנח ארוחות שוות במיוחד..

ולקינוח, וכדי שלא תישארו עם טעם מר בפה (סטיגידיש!) – הידוע גילה לפוסט מקום קטן, קצת פלצני אבל טעים בטירוף. הקונספט הוא מנות קטנטנות ולא יקרות מדי (מוכר וידוע, כמובן. זה בעצם טאפאס מגניבים), שיוכלו לתת לך ארוחת טעימות מגוונת ומפתיעה בלי לקרוע לך את הכיס בדרך לשדוד את הכלייה שלך. בפעם הראשונה שביקרו שם הם זכו לחוות את הפלא של "גבינות מסריחות הן המכסה לסיר שקורא לעצמו פירות" (אירוע שכפי שיכולתם להבחין כבר, בוודאי – השפיע על הפוסט). הפעם הם החליטו, למרות שבלוטות הטעם של הפוסט דרשו את שלהן וארגנו מחאה כמעט בסדר הגודל של מחאת האוהלים, לטעום דברים חדשים. היה שם קרפצ'יו סלק מגניב למדי – פרוסות דקיקות וסגולות לחלוטין של סלק, פסים ירקרקים של רוטב פטרוזילה (צריך לאהוב פטרוזיליה בשביל זה, אבל האפקט של הצבעים היה גאוני) וקצת גבינת עיזים להרגעת בלוטות הטעם המוחות. אחר כך הגיעו להם פלפלים קלויים  שלוו בגבינת עיזים מטוגנת. (כן – הפוסט אוהב גבינות :)). ולקינוח בחרו הפוסט והידוע בשוקולד. ולא סתם שוקולד – מוס שוקולד חם, שהתגלה כמעדן שוקולדי ומושחת. אכן בטמפרטורה חמימה ויותר נוזלי ממוס-אוורירי, אבל טעים ודקדנטי.  בנוסף הם קיבלו גם מיני צ'ורוס ברוטב קרמל לנשנוש, כנראה כי היין שלהם בושש לבוא. אמנם הפוסט גילה שהיחס שלו לצ'ורוס זהה למדי ליחס שלו לסופגניות (אויש, שמן), אבל מכיוון שעד כה הוא לא טעם את המאכל המגיע מארץ אבותיו (הוא רבע ארגנטינאי!!! באמת!! לכן הוא יודע להכין אלפחורס ;)) הוא התייחס לאירוע כהזדמנות פז וניקה את קערית רוטב הקרמל עד שהבהיקה..

28 בפברואר 2011

'כל חתן' או 'קול חתן'?

הגיע הזמן לקיים הבטחות ישנות נושנות!

אכן – אחותו הגדולה של הפוסט התחתנה (קולולו ומזלטובים יתקבלו בברכה ויועברו ליעדם)!
וכמובן שיש לו לפוסט כמה מסקנות להגיש לכם על מגש של כסף..

  • פיצ'פקעס:
    שום חתונה מודרנית לא תהיה שלמה ללא דברים אוויליים שנדחפים לידי האורחים ברגע שמתחיל שלב הריקודים. זה לא נובע מהחתנכלה, לדעתו של הפוסט. מהתבוננות ברחבות ריקודים עולה כי רקדני החתונות של ימינו כבר לא מסוגלים לתפקד ללא צמד צמידי סטיקלייט, שרשרת הוואי פרחונית וטבעת גומי מהבהבת בשלל אורות, ועל כן יש לספק להם שלל עזרים שיספקו תירוץ מן המוכן לכל תנועת ריקוד דבילית במיוחד ולכל מבט לא מפוקס ("זה לא ששתיתי יותר מדי, זה הצלם שהגיע דווקא כשהתלהבתי מהקסטנייטות!")
  • "אומרים שזה עובר נורא מהר":
    את המשפט הזה שמע הפוסט מלא-מעט מכרים וחברים שכבר חיתנו אחים. הקונצנזוס הוא שמרוב הכנות ובלאגנים לפני, כמעט כמו החתנכלה עצמם, גם עבור קרובי משפחה מדרגה ראשונה האירוע הזה יחלוף כה מהר עד שבסופו תיאלץ להעלות במחשבותייך דימויים של קרעים במרחב הזמן והחלל. האמת? יש בזה משהו.. כשאתה מתפקד על תקן סיבלינג, ואמון על מגוון סידורים הזויים המתפרשים על כחצי שנה לפחות (מדידות לשמלת כלה, מציאת בגדים לעצמך, ארגון מסיבה לכלה, קניית הפיצ'יפקעס המדוברים, כתיבת ברכות וכו' וכו') – כשמגיע היום עצמו אתה מוצא את עצמך קצת מתפלא על המהלכים המלוכלכים שמר זמן נוקט בהם לעיתים.
  • אוכל:
    מסתבר שהעובדה ששוקולד מריר איכותי יכול להיות פרווה בלי לרדת באיכותו משחקת חזק לקונדיטורים של קייטרינג! המסקנה החשובה היא שאם אתם לא באירוע שברור לכם ב-100% שאינו כשר (כלומר- אתם יודעים שאין סיכוי שההורים של אחד הצדדים מליאנים) – אל תעזו להתקרב לכל מה שנראה קרמי ו/או קצפתי ו/או ונילי. ארוחת הטעימות אליה הגיעו הפוסט, החתנכלה ושאר המשפוחה הוכיחה ששוקולד, אגוזים ופירות הם המתכון לאושר קולינרי לאורחייך. כן כן – אושר!
    (וכן- הפוסט דיבר רק על ארוחת הטעימות. לצערו, בושתו וכלימתו – באירוע עצמו הוא לא הצליח לטמון ידו בצלחת המתוקים. גם בכך הוא מאשים את מר זמן הנכלולי..)
  • אלכוהול:
    הפוסט ניסה, באמת שניסה, להיזכר כמה כוסות וויסקי הוא שתה באותו ערב. אך ללא הועיל (מה הוא יעשה? זו לא אשמתו! כל פעם שכוס וויסקי הגיעה לידו- היא נלקחה ממנו אל עבר הרקדן הבא! חתונות של קיבוצניקים, כנראה.. ;)). עיקר המסקנות על האלכוהול שייך לפואנטה הבאה בתכלס:
  • תמונות:
    פה, בעצם, אנו מגיעים למסקנתו העיקרית של הפוסט.
    עד כה 'לשתות הרבה אלכוהול בחתונה' היווה מטרה לגיטימית ואף לא רעה לעניות דעתו של הפוסט. אם האלכוהול טוב- הרי שהוא יחסית בחינם (את הצ'ק שהפקדת בתיבה הכעורה שבכניסה אין להחזיר) ויכול להיות טעים. אם האלכוהול לא טוב (א.ק.א בר מקומי…)- הרי שמגיע להם שתשתה להם את כל הבר, זה מה שהם חושבים על האורחים שלהם??? וחוצמזה, הרי ברור וידוע שחתונה היא סיבה טובה לשתייה עדלא ידע, גם כשהיא לא בפורים.
    אבל אז – פום פום פום!!! – מגיעות התמונות…
    הפוסט לא מנסה להכחיש שיש לו אוסף די מרהיב של תמונות מחתונות בהן זכה להשתתף, ובהן הוא מככב בעיקר בפוזות פרעוניות למחצה (walk like an Egyptian), עם פה פעור בשירה סוערת (קוראאא לה אללללה!), בעודו אפוף עשן-מזוייף-ממכונות-עשן ואורות בורוד ובסגול. והן מגניבות אותו. אבל כאשר אחותך היא הכלה אתה זוכה להופיע בלא מעט תמונות מתוקף מעמדך. מרפרוף מהיר על התמונות תגלה שבתחילת בערב עודך זוהר, מדיף נצנצים ומפזר חיוכים מדוגמים לכל עבר. עם התקדמותו של האירוע אתה מגלה שמתמונה לתמונה ומכוסית וויסקי אחת לרעותה לחייך מחליפות גוונים ממייק אפ מהוקצע דרך ורוד חינני ועד לאדמדם-ילדים-אירופאים-בחורף, חיוכייך נעשים רחבים יותר ויותר עד שהם דומים להתקפות צחוק בלתי נשלטות במצב כפית, ותנועות הריקוד שלך מתחילות להזכיר מיקס מוזר של שיעורי בלט מכיתה א' וריקודי עם מכיתה ח'.
12 בדצמבר 2010

לונדון חלק ב', או – יש אירועים בחיים שגורמים לך לחשוב שהגיוני להיות בעליה של משקפת

בירות היו חלק מרכזי בטיול. אחרי מחקר מעמיק נדמה כי הבריטים חיים על גלונים של תה ופיינטים של בירה. כל זה נועד, כמובן, לאזן את כמויות השמן שהם צורכים בכל בוקר (ובמאמר מוסגר- ארוחות בוקר בריטיות, עניין שהידוע פיתח חיבה עמוקה עד כמעט אובססיבית אליו, הן בעיקר שמן, מנוקד בקצת ביצה, בשר ושעועית ברוטב עגבניות. הפוסט זכה לטעום אחת צמחונית ויכול לומר שזו אטרקציה משעשעת, אם כי סלט והמון גבינות זה כנראה הליווי המועדף עליו. אם כבר בביצים מטוגנות עסקינן). עניין משעשע שראוי לציון הוא שלפעמים התחלפו המשקאות הללו בסדר יומם של צמד החמד. לא, הם לא שתו בירה לארוחת בוקר, אבל היה לפחות פאב אחד שבגלל שהמטבח בו נסגר עברו השניים מתוכנית א' (2 ספלים מהבילים ויאללה לישון) לתוכנית ב' (שני פיינטים אנגליים ומגניבים שכדאי לנסות) בלי להתלונן יותר מדי. היו גם בירות-צהריים, שזה גם להיט וגם מגניב, כי שותים אותן בעמידה מחוץ לפאב, ליד לונדונים שבטח חושבים לעצמם "הא…. בירה של צהריים לפני שאחזור למשרדי המשמים.. כמה חבל שיש פה תיירים שלבושים מזעזע שיהרסו לי את כוס הגאווה הלונדונית שלי..".

בתחום הבירות נרשמו גם מספר תגליות מפתיעות:

  • יש גינס רד. יש לה טעם שגורם לך לחשוב שזו אכן בירה אדמונית סימפטית, ועם זאת החיך שלך צועק על התת מודע שלך שברור שעדיין מדובר בגינס. זה היה טעים.
  • בירה אנגלית זה ממש סבבה.
  • בירה אוסטרלית, מסתבר, זה גם ממש סבבה, ואפילו יותר סבבה כשזה מוגש קר מאוד. בירה, אבל מרענן כמו.. טוב- כמו כוס בירה קרה מאוד באמצע מדבר. הפוסט שקל להכניס פה דימוי שקשור לספרייט, אבל הגיע למסקנה שמי שלא מכיר את חיבתו האובססיבית משהו לספרייט יחשוב שאולי מדובר פה בהמעטה מערכה של הבירה הנידונה. וחבל.
  • הידוע יכול להשתכר!  🙂

האנשים להם צריך הפוסט להודות על הטיול המהולל הינם ללא ספק חברי להקת מיוז. הם בתומם החליטו להופיע בוומבלי, והידוע, לא כ"כ בתומו, החליט ללכת לשם ולקחת דווקא את הפוסט איתו (יי!).

וומבלי זה אצטדיון. הוא די ענק יש לציין. די מאוד ענק. מסוג הדברים שגורמים לך לחשוב שלהיות בעליה הגאה של משקפת איננו רעיון מטופש יותר מדי. בנוסף, מעצם היותו אצטדיון הוא צוייד באוכלזבל. הפוסט כמובן נזכר, ללא יותר מדי ערגה, בחוויית הבייסבול ראשונה והאחרונה שלו שכללה בעיקר מחשבות כמו "אלוהים המשחק הזה נמשך כבר ארבע שעות. כל מה שהשחקנים עשו עד כה יכול להסתכם בקצת יותר משום דבר. כל מה שהצופים עשו עד כה יכול להסתכם באכילה של כל אוכלזבל אפשרי באינטרוולים של רבע שעה. מיי הו מיי". במשך השעתיים הראשונות של המתנה להופעה שתתחיל כבר הצליחו הידוע והפוסט להתגבר על כל דחף רגעי לרכישת מה מן הדברים שניצבו בדוכנים הרבים שהקיפו את האיצטדיון האינסופי, אבל בסופו של דבר, הפוסט מודה ומתוודה שהגיע שלב בו ערימת נאצ'וס סינטטים ברוטב גבינת פלסטיק נראה כמו פסגת שאיפותיו. הוא הסתפק בהמהום. הידוע נכנע לנקניקייה.

כיאה ללהקה במעמדה של מיוז היו שלושה מופעי חימום. שניים מהם כללו כלמיני בחורים רנדומליים. למי אכפת. אבל השלישית שעלתה לחמם היא לילי אלן. את השם לא זיהו הידוע והפוסט בתחילה, אבל אחרי כדקה וחצי של שיר לא כ"כ מוכר עם ארומה מאוד מוכרת הבין הפוסט כי מדובר באותה בחורה מגניבה ששרה על בחור שנימוסיו הבריטיים המצויינים לוקים בחסך אחד: אין הוא מסוגל לספק אותה. לא פייר. לא פייר בכלל. ובכן בשלב זה פחות או יותר שם הפוסט לב לעובדה מרנינה במיוחד- לא רק שהבחורה הזו משעשעת וששיריה גורמים לך לזמזמם בחיוך- היא גם שרה עם מבטא!!! גאון. היא פשוט גאון. שירה עם מבטא בריטי זה כמו כוס תה עם חלב.. ורקיק!

אחרי שפיסת הגאונות הראשונה הסתיימה הגיעה גולת הכותרת של הערב. הפוסט חושש שאין הוא מהמסוגלים לתאר את החוויות האודיטוריות של השלב הזה של הערב אז הוא יתמקד בויזואליות: היו שם מליון אורות. אביזר הכרחי בכל הופעה. משהו כמו חוטיני מנומר שמציץ מהג'ינס עבור פרחה. אבל מלבד האורות נרשמו גם במה קטנה נפרדת שידעה להתרומם ולרדת; סולן עם חליפה שעשוייה כולה מקליפה ענקית של כדור מראות; דגלנים (?!?); פלאשים של אנשים מהקהל שהשתלבו בהרמוניה מוחלטת במוזיקה; בלון ענק שנראה כמו צפלין, הגיח מקצה אחד של הבימה, שייט לו לאמצע, הטיל לוליין הזוי שביצע תרגילי אקרובטיקה תוך שהוא נתלה מחבלי ענק, וחזר (הצפלין והלוליין כאחד) אל מקומו שמאחורי הקלעים.

ואם עוד לא נמאס לכם עד כלות מלשמוע חוויות מהופעה בה הפוסט היה ואתם לא (נה נה בננה וכו' ושות') אז הריהו לבשר לכם שסיומו של המופע היה מעין אפיזודה מתמשכת של הפסקות ארוכות מדי בין השירים של ההדרן. מה שגרם ללא מעט אנשים לפספס כמה וכמה שירים שווים, ולפוסט ולידוע לשמוע שיר אחד שווה מבחוץ, בעודם בוהים במערך המשטרתי המפואר שניצב סביב לאצדיון בפריסה חגיגית.

וזה היה קצת כמו עוגת שכבות: שכבה ראשונה של שוטרים. שכבת שנייה ונרחבת יותר (כנראה שזה קצת הפוך מעוגת שכבות.. תלוי בנקודת המבט 🙂 ) של שוטרים. ועוד מספר לא מועט של מעגלים הולכים ומתרחבים של שוטרים על סוסים (!). יש מצב שזה יותר מפואר מכל מערך משטרתי שראה הפוסט מעולם, כולל זה של איזו מכונית מסתורית של איש חשוב שעשתה פעם פקק מרגיז בצומת גלילות..

פן תרבותי נוסף של לונדון הינו הצגות. כל מי שהיה בלונדון/ יהיה בלונדון/ הווה בלונדון מדבר על ללכת להצגה.

הידוע והפוסט החליטו לנצל את ההזדמנות וללכת להצגה שסיקרנה את הפוסט כבר שנים מספר, מאז שראה פרסומות שלה בטיימס סקוור- Wicked!

אז כמובן שכיאה לישראלים טובים הם עשו את מירב המאמצים למצוא כרטיסים מוזלים.

וכמובן שכיאה ליקום הם גילו שבמקום של הכרטיסים הזולים (לסטר סקוור) אין הנחות על וויקד,

שאם אתה מגיע חצי שעה לפני ההצגה לנסות את מזלך- יישארו רק כרטיסים ביותר מ-60 פאונד (תכפילו ב-6, וזה עוד בזמנים טובים..),

ושאם אתה מגיע בבוקר של ההצגה ומשיג את הכרטיס הרצוי והזול ביותר שיש לאולם ויקטוריה להציע לך- תשב בשורה האחרונה (שזה משהו כמו בגובה של קומה וחצי לפחות מעל הבמה, תכלס).

אז הם הלכו לוויקד. וישבו בשורה האחרונה. וראו הכל נורא מרחוק ונורא בקטן, אבל בכ"ז מספיק טוב. ונהנו. מאוד אפילו. וחזו באיש מוזר שהגיע לבד וישב לידם, לקח את המשקפת שנמצאת ליד כל מושב באדיבות האולם וה-1 פאונד שתכניס למה שמחזיק אותה, נע וזע בסוגשל אי נוחות כל המחצית הראשונה של ההצגה עד להפסקה, ואז הלך ולא חזר. הוא והמשקפת איתו.

~~~ תם ונשלם חלק ב' של ההרפתקה בלונדון ~~~

12 בנובמבר 2010

2.4.09 – מיונז שלא גורם לאגודת הקרדיולוגים להתחיל לתכנן את הקומה הנוספת בוילה שלהם

עונת החגים השנייה במסורת היהודית כבר נמצאת בעיצומה והפוסט פה כדי לעודד אתכם בין חופש אחד למשנהו, בין משבר ה"אלוהים כמה אוזני המן אכלתי- אני לעולם לא אכנס לשמלה החדשה" למשבר ה"אלוהים אדירים כמה מצות אכלתי- אני לעולם לא אחזור לעכל כמו שצריך"!

ייפ ייפ הוריי!

האם את/ה נהנית בפורים?

הפוסט כן!

הוא הלך לו לשלוש מסיבות (בשלושתן היה לו תירוץ טוב ללבישת חצאית קצרה- הוא התחפש לטינקרבל! בסרט הילדים התמים שהיא מופיעה בו היא הדמות היחידה שיש לה מיניות, ותחשבו על זה.),

הוא שתה עדלאידע (ושוב ניסה להזכיר לעצמו שיש קיבולות אלכוהול חדשות שיש להתחשב בהן- ככה זה כשמזדקנים. כמה חבל שהוא נזכר להזכיר לעצמו רק לאחר מעשה..),

הוא הכין משלוח מנות מקורי (זה אירוע חד פעמי, בחיי. אמנם הפוסט אוחז בנשיות, וגם בבלונד, אך כנראה שהוא יצא להפסקת גלידה בדיוק כשחילקו את היצירתיות..),

והוא הכין פסטה, אבל זה לא קשור.

כשבוע אחרי שחגגנו את נצחוננו על המן הרשע ומזימותיו המרשעות הגיע יומו של הקדוש פטריק.

שוב בוחן הפוסט את מידת עירנותכם והכרתכם אותו, ועל כן הוא מניח שאתם יודעים שיש בליבו אהבה גדולה (גם אם לא מוסברת) לאירלנד-

מה? לא נחגוג?

הרי מטרתו של החג היא לשתות המון בירה ולקבל כובעים מגניבים..

אז חגוג חגגנו! 🙂

מכיוון שעד ימינו אנו לא חגג הפוסט את החג הכה-מופלא הזה, הוטלה האחריות על הידוע,

ובחסותו של הנ"ל הערה הפוסט לקירבו כמעט ליטר של בירה (אחרי העד-לא-ידע של פורים הוא היה צריך קצת לרחם על הכבד שלו..), ממש רצה לקבל כובע אבל לא הצליח (לא נורא- יש את של הידוע משנה שעברה.. :)), דיבר עם כלמיני אנגלים הזויים ומשעשעים ביותר, ואפילו זכה לפינוק בדמות צ'ייסר מחמד דו שכבתי של ליקר מנטה ומעליו אייריש קרים. נם!

אנשים שאנחנו אוהבים

לאחרונה (לא כ"כ לאחרונה מבחינה כרונולוגית, אך אנחנו נתעלם מעובדה זו בתירוץ של "חופש אמנותי"..) גילה הפוסט את האור-

לא לא, הוא לא חזר בתשובה, לא התחיל לראות האח הגדול ולא הפסיק להיות צמחוני.

בדיוק ההיפך למען האמת..

מאחר והידוע הינו קרניבור בעל תעודות, ומכיוון שיש מקומות שיגישו לך המבורגר איכותי (כך נטען) וזול (יחסית) בשעות מאוחרות של הלילה, מצא עצמו הפוסט יושב מול תפריט במזללת המבורגרים ואומר לעצמו "בא לי לרדת על המבורגר!"

כן. אין מה לעשות. גם לצמחונים יפי נפש ועדיני לסת יש מדי פעם את הדחף הזה. באמת. יש משהו מאוד משחרר בלתקוע המבורגר.

בצר לו, לפוסט, במזללה המדוברת היו לו 2 אופציות. כל אחת וחסרונה שלה.

הראשונה היא פטריית ענק צלוייה מלווה בכל שאר הדברים שתראו בהמבורגר רגיל. זו אופצייה טעימה, אבל אני חושבת שפטריית ענק עדיין לא מספקת את יצר החייתיות המדובר..

השנייה היא veggie-burger, אופצייה מוכרת וידועה עוד מימי הגרגרנות האמריקאיים של הפוסט.

אממה? גם העאלקציצה הזו לא-טעימה-עד-איכסה-פויה,

וגם, רחמנא ליצלן- היא מגיעה עטופה בלחמניית המבורגר ביזארית מקמח מלא!

מה זה פה?!? אם הפוסט נמנע מבשר עליו להימנע בהכרח גם מקמח לבן? מה, לצמחונים אסור להרוס את הבריאות שלהם?! לאן אנחנו מידרדרים? בסוף עוד יוכרחו כל הצמחונים לאכול גלידות מחלב סויה בלבד ולנשנש אדממה במקום פיצוחים ובמבה!

מאוכזב למדי פנה לו הפוסט לרחמים עצמיים וסנדוויצ'ים של בייגל שום עם גבינת ברי.

אך לפני שתפס אותו הייאוש באו להצלתו חברותיו הצמחוניות ד' וד' (או דזולב וצפנה) וגילו לו כי יש תקווה! כי גם לצמחונים יש מקום מפגש מזללתי ונוטף מיונז, אבל שם המיונז הוא טבעוני!!!

כן..

מסתבר שיש חיה כזו "המבורגר צמחוני טעים" או "מיונז שלא גורם לאגודת הקרדיולוגים להתחיל לתכנן את הקומה הנוספת בוילה שלהם".

מסתבר שאפשר לשבת על אבן גבירול, לצד באי הפיצה ובאי סנדוויצ'י הרוסטביף, ולזלול מלוא הפה המבורגר טעים לתפארת מדינת צלאביב 🙂

מה שכן- no matter what – שלא תעיזו לשתות שייקים ירוקים שמבטיחים להיות בריאים!

יש 2 אפשרויות- או שיהיה לזה טעם של כוסברה,

או שיהיה לזה טעם של כוסברה עם אצות.

בלאכס.

הפינה הסאדיסטית

שוב מתחשק לו לפוסט להשוויץ קצת.

אי לכך שהיו להם, לפוסט ולידוע, גם תירוץ לגיטימי באמתחתם, וגם רצון להאכיל את חבריהם, הוחלט על חנוכת בית#2 במהדורה חורפית.

הדלקנו את האש בכיריים, אימצנו סירי ענק לחיקנו ופצחנו בהכנות.

והמסקנות לפניכם:

פונץ' חם בליל חורף קר זה טוב. טוב מאוד אפילו. להכין פונץ' חם זה עניין מצחיק למדי, ומהווה שילוב מנצח בין איך שמרגיש להכין עוגה, לאיך שמרגיש להכין מרק-

זה סיר עם נוזלים וחתיכות של כלמיני דברים צפות בפנוכו- מרק.

זה שילוב של דברים טעימים וסוכר- עוגה.

ההכנה פועלת על עקרון ה"נזרוק גם את זה פנימה, ונראה מה יהיה"- מרק.

עקרון ה"דברים טעימים מעורבבים + מכת חום = משהו טעים" פועל במלוא עוזו- עוגה.

בקיצור- מדובר בפלא ככל הנראה, והוא אפילו מכיל בתוכו גם סוכר וגם אלכוהול.

אי לכך ובהתאם לזאת הפוסט ממליץ על ייסודו של "יום הפונץ'" העולמי!

פונדו זו המצאה נהדרת. פונדו שוקולד זה בעצם אושר מותך בתוך סיר. פונדו שוקולד עם תותים זה טעים, עם בננות זה פיכס (כי בננות זה פיכס), עם מרשמלו זה ילדותי אך לגיטימי, עם עוגיות זה כיף, עם גליליות זה קונספט, עם טים טם זה טירוף (וכמובן שהפוסט ניסה את זה)..

ופונדו עם פומליות- ניסית?

🙂

אפיזודה משעשעת

תקופת ההרשמה לאוניברסיטאות השונות נגסה בפוסט בכל פה.

זה החל בטלפונים ממכללות נידחות שפעם, כשהפוסט היה שיכור מריח השחרור הקרב ובא, הוא כתב להן שאולי הוא עוד יבוא ללמוד אצלן כי "מה, ללמוד ליד הכינרת זה כיף לאללה, לא?";

עבר דרך פרסומות לימים פתוחים שונים ומשונים- בת"א ובחיפה, בשדרות ובב"ש, ברדיו ובעיתונים, ואפילו באינטרנט ובתחנות אוטובוס;

והגיע לשיאו ביום הפתוח של אוניברסיטת ת"א, אליו החליט הפוסט לשים פעמיו (ומטרייתו. כל הבאסה יום פתוח בגשם).

לאחר תמיהות והתלבטויות (והליכה של בקושי 10 דקות- הפוסט מגלה עוד יתרונות לדירה המגניבה שלו :)) הגיע הפוסט לשערי האוניברסיטה- רטוב אך משועשע.

אחרי הרצאה וחצי ושינוי די דרסטי של הליכי החשיבה שלו על "מה נלמד שנה הבאה", פגש הפוסט את חבריו (אלא מהם שלא נבלעו במחוזות נידחים כמו "הפקולטה לחשבונאות". בררר…). ביחד הם החליטו לשוטט ולהשיג מידע על כל מגוון שאופציות שהעתיד פורש בפניהם.

אז מה היה לנו שם?

גשם.

קצת רעמים וברקים.

כלמיני אנשים מוזרים שניסו להסביר לפוסט המסכן למה ממש כדאי לו ללמוד תקשורת/ פילוסופיה/ ביוטכנולוגיה/ מדעי הדשא.

מישהי שהייתה אמורה לייעץ לו חינם אין כסף כי הוא נרשם מראש, שהסתכלה על תחומי העניין שמילא בטופס ואמרה משהו כמו "מממ… אני לא כ"כ חושבת שאפשר לשלב את מה שסימנת פה.. אפשר אולי לשלב אותם רק בלהיות מורה לביולוגיה! או בלנהל בית ספר לביולוגיה!!". גאוני.

קצת הפוגה בגשם.

אנשים שהפוסט לא ראה כבר מלא זמן והוא מאוד שמח לראות לפתע פתאום.

תוכניות מצטיינים שנשמעות מפתות כמעט כמו למכור את נשמתך לאוניברסיטה ולא לשלם שכר לימוד (דווקא תיאור די מדוייק, למען האמת..).

כלמיני אע"מניקים שהגיעו לשמוע על התוכניות הנ"ל.

עוד קצת גשם.

אתם- כבר נרשמתם לאוניברסיטה?  🙂

טוב… הגיע יום חמישי (פעם זה היה היום המסורתי של הפוסט.. הו הנוסטלגיה…).

הפוסט רוצה לאחל לכם פסח שמח (וכשר, אם אתם ממש רוצים שהוא יהיה כזה..), פוסט-פורים שמח, והרשמה קלה לאוניברסיטה לשותפיו לצרה.

If you’re happy, I’m.