Chercher la Blonde פרק ב', או – אומנומנום וקצת תרבות

יאאאאא פריז! 🙂
או במילים אחרות, כך הסתבר רטרואקטיבית: יאאאאאא קינוחים מטורפים!
🙂

את הבוקר הראשון שפתחו הפוסט והידוע אשכרה בפריז הם החליטו להתחיל, כמובן, בשוטטות בוקר תוך נשנוש לחם וקרואסון מהמאפיה הראשונה שנקרתה בדרכם ורכישת קופסת פטל טרי זמן קצר לאחר מכן. יפים הם חייו של ה(תייר ה)פריזאי..
מבין כל השוטטויות של יום זה הפוסט רוצה לחלוק עמכם כמה:
בהמלצתה של ר' חובבת האקליירים הגיע צמד החמד לרחוב קטן ומגניב: רחוב מופטאר(ד). מדובר ברחוב קצת תיירותי, עם המון חנויות לאוכל מסוגים שונים (מפרומז'רי וחנות יין פלצניות, דרך בולנז'רי עם לחמים ומאפים שוים, ועד מיני שוק עם פטריות גירול (תודה משב) טריות) וגם – מסתבר – עם שירה בציבור בימי ראשון! très chic 🙂

שירה בציבור זה למגניבים...

שירה בציבור זה למגניבים…

גילוי נוסף, שהוא פחות טרה שיק ויותר אחלה בחלה היה בגני הטיולרי, שליד הלובר. הגנים יפים ממש וכיפיים, ומסתבר שהצרפתים (או לפחות הפריזאים) יודעים להעריך את זה – ברחבי הגנים, ליד המזרקות, מפוזרים להם כסאות ברזל לנוחות המשוטטים.  חלקם סטנדרטיים, אבל הפוסט והידוע מצאו שם גם כסאות התחרדנות! אותם כסאות ברזל, רק עם זוית כזו למשענת שלא מותירה לך ברירה אלא לנמנם לצלילי המזרקה 🙂 המיקום המושלם לפיקניק ביום שמש לא חם מדי.

עוד פנינה מאותו יום הייתה אנג'לינה.
כשהפוסט היה בן 13 הוא היה בחו"ל לראשונה- טיול משפחתי, שכלל גם את פאריז. חברים שלחו את הפוסט וחמולתו למקום פלאי בו הגישו עוגת ערמונים נפלאה ושוקו אלוהי שעשוי משוקולד מריר. כך הייתה חקוקה החוויה בזכרונותיו של הפוסט (הוא התעלם באלגנטיות מהעובדה שהשוקו העביר את שתי אחיותיו שלל יסורים – כיוון שהיה מריר להן מדי, לא משנה כמה תועפות קצפת הן שמו בו..). אותו מקום נקרא אנג'לינה. ברגע שיצאו הפוסט והידוע מהטיולרי ידע הפוסט שאין מנוס אלא לחפש את אותו מקום פלאי ולנסות לשחזר את החוויה.
מדובר במסעדה מפוארת ויקרה ששתי מנות הדגל שלה הינן: שוקו ועוגת מון בלאן. בדיוק מה שאכל הפוסט אי אז. ובדיוק מה שהוזמן הפעם.
היה טעים. מאוד טעים. אבל לא אלוהי. תכלס- אם אתם בפריז ורוצים שוקו מושלם, הפוסט מבטיח המלצה חגיגית בהמשך.

לארוחת ערב הקשיב צמד החמד להמלצתה של בצקאלים והלך לברייז קפה הבראטני. זו הייתה חוויה ייחודית ו… ניחוחית. משום מה במחוז בראטן נוטים לאכול קרפים מקמח כוסמת (וכן – כוסמת זה מסריח) ולשתות סיידר עם ריח של מערה. עם זאת – זה היה טעים ומשעשע 🙂

ביום השני, שהיה גם יום שני, גילו הידוע והפוסט בדרך הכואבת שחצי מהמקומות בפריז נסגרים ביום שני. מבאס, אז כדאי לדעת ולהתכונן מראש (גם חלק מהמוזיאונים, שאת זה דווקא ידעו השניים, אלא גם כלמיני חנויות, בעיקר כאלה שמוכרות אוכל והן לא סופר…). עם זאת, פיצוי הולם הגיע בדמותו סניף של אריק קייזר. זו רשת עם לא מעט סניפים (אז כמעט בטוח שתתקלו לפחות באחד מהם…) שיש לה ויטרינה מפתה במיוחד. אישית הפוסט ממליץ על לחם הדגנים (פאן או סיריאל) המתפצפץ ועל קרואסון השוקולד-שקדים שנחקק בדפי ההיסטוריה כקרואסון הראשון בעולם ממנו התלהב הידוע!
בסאקרה קר נקלעו השניים לצילומים למגזין אופנה ככל הנראה (בחורה שמצטלמת כל פריז הנשקפת מאחוריה בעוד איש מוזר מסרק אותה הלוך וסרוק, סרוק ושוב..) ובנוטרה דאם גילו שמלבד ויטראז'ים מרהיבים וגרגולים הכנסייה מחביאה מאחוריה גינה מגניבה עד מאוד עם צמחים יפים, ספסלים ויונים שמנות. אפרופו יונים, הפוסט הגיע למסקנה היונים הן בעצם חתולי הרחוב של פריז. אין יותר מדי חתולים משוטטים ברחובות העיר, אבל יונים שמנות וגרגרניות תמצא בכל מקום, והן ירדפו אחרייך על מנת לקבל איזה פירור לחם או שניים (או כיכר שלמה…).

היונים הפריזאיות בציד פירורי לחם מתיירים מזדמנים

היונים הפריזאיות בציד פירורי לחם מתיירים מזדמנים

באיל סיינט לואי סופסוף נמצאה פרומז'רי פתוחה והפוסט והידוע החליטו לעשות פיקניק. במקרה לחלוטין הם החליטו להכנס לפלאס דה ווז'. מדובר במשהו שבמפה נראה כמו סתם ריבוע שמגודר בחומה, אבל מסתבר שזו גינה קטנה וחמודה, עם עצי ערמונים (וילדות צרפתיות קטנות שצועקות לאבא-אים שלהן בהתלהבות "Maroooon! Marooooon!") ודשא. וכיף 🙂

ביום השלישי הגשים הפוסט עוד חלום וזלל מקרון של ל'אדורה וגם עוגת קפה שלהם. היה מאוד טעים. הליכה ברגל משער הנצחון לעבר מגדל אייפל התגלתה ככיפית מאוד – רחובות פריזאיים נחמדים זה אחלה. המטרו ממש אחלה ונוח, אבל להליכות לא ארוכות מדי זה לא רע לבחור דווקא באופציה הרגלית. מלבד זאת, נצפתה עז מלחכת דשא בגני הטיולרי 😛

כמה מסקנות על מוזיאון ד'אורסיי: אמנות יכולה להיות ממש אחלה לפעמים אז כדאי להקדיש לה מספיק זמן 🙂
הפוסט והידוע החליטו ללכת לשם לקראת סוף היום וקצת התחרטו על ההחלטה הזו. מה שכן, טיפ חשוב: אמנם המוזיאון טוען שהוא נסגר ב-6 בערב, אבל כבר מ-5:30 מתחילים לאיים עליכם לזרום לעבר היציאה. מה גם שאם אתם תיירים אתם בטח מגיעים עם תיק לכל מקום ועל כן מחוייבים להשאיר אותו בשמירת חפצים. שמירת חפצים נסגרת ברבע ל-6, כי זה הגיוני (?) – אז ממילא תצטרכו לסיים את בהייתכם בקירות מוקדם ממה שחשבתם..

אחרי האמנות לעיניים הגיע הזמן לעוד קצת אמנות לבטן – מגוון המלצות כיוונו את הפוסט לשוקולטייר בשם ז'אק ז'נין. יש לבחור חנות חמודה שהיא גם "בית קפה" ברובע המארה והפוסט לקח את הידוע שם לשוקו ופריז ברסט כי זה מה שכולם אמרו. קודם כל- אווירה סימפטית וחביבה מאוד, מה גם שמר ז'נין עצמו נצפה משוטט לו בחנות (וגורם לפוסט להתלהב כמו ילד קטן ומטופש..). השוקו היה נ-פ-ל-א לחלוטין. מריר ועשיר. מפנק ומושקע. ניצח את אנג'לינה בלי להניד עפעף. הברסט מולאה בקרם אגוזי לוז והייתה ממש שווה. אמנם בצק פריך מנצח כמעט תמיד בצק של פחזניות, אבל מר ז'נין בהחלט יודע מה הוא עושה גם במקרה דלהלן 🙂
תוספת נחמדה מאוד הייתה 4 הפרלינים שהגיעו להם לשולחן. משום מה הוגשה לשולחן קערה עם קוביות סוכר מגוונות (גם מבחינת הסוגים – גם סוכר לבן וגם סוכר חום, וגם מהחינת הצורות). הפוסט כמובן תהה לעצמו מי לעזאזל רוצה להמתיק שוקו איכותי עם סוכר?? אבל כיוון שעל הקערית נחו להם אותם פרלינים הוא לא הצליח להתרעם יותר מדי (גרגרנות תמיד תנצח תרעומת, ככה עובד העולם 😉 ).
לסיכום- באמת מקום ששווה להגיע אליו!

ולראייה

ולראייה

ביום האחרון והרביעי במספר ביקרו השניים ברחוב מונטגיו החביב. מדובר במעין מדרחוב נחמד שקצת נראה כמו גרסת 'ליטל איטלי' הפריזאית. גם שם נצפה סניף של אריק קייזר 🙂
הליכה ארוכה במיוחד לגאלרי לאפייט גילתה לצמד שמדובר סה"כ בקניון משמים ויקר, אז הפוסט לא ממש ממליץ. עם זאת ההגעה לשם תוכננה בעיקר כדי להגיע למקום אחר: פייר הרמה! נכון לכרגע מדובר כנראה בקונדיטור המהולל ביותר בפריז (ולא רק…) והפוסט היה נרגש עד מאוד. נאכלו: מיל פיי קרמל (משום מה הוא נקרא אצל מר הרמה אלפיים עלים ולא אלף, אבל למי אכפת. טעים טעים טעים), אספהן (בעצם מדובר במקרון גדול שממולא במן קרם ליצ'י ובפטל טרי. הפוסט שונא ליצ'י ועם זאת זה היה טעים באופן יוצא דופן. יש לאותו מר הרמה קולקצייה שלמה של אספהן, והפוסט הבין שהקרואסון מומלץ ביותר, אבל אחרי הצהריים כבר לא נשארו שכאלה..) ושני מקרונים נוספים.
היה שווה כל יורו ואפילו יש בונוס נחמד: אם אתם מחפשים מתנה לחובבי קונדיטוריה פריקים כמו הפוסט – מר הרמה מוכר גם וופלים דקיקים שמגיעים ארוזים יפה מראש (ולא רק מהויטרינה) ועל כן ניתן לשנע אותם גם בטיסה הביתה.. מדובר בוופלים מהז'אנר שמיועד להנחה על כוס משקה חם שאדיו ימיסו קצת את המילוי, אבל אלה של מר הרמה מגיעים בטעמים המיוחדים והמגניבים שלו.
הפוסט, אגב, חש צורך לציין שהאופנה רדפה אותו באותה חופשה פריזאית: בדרך לחגיגת הסוכר הזו נתקל צמד החמד בכאוס ומהומה של צלמים שמתלהבים מאנשים רנדומליים. מכיוון שהסקרנות התעוררה אזר בסוף הפוסט אומץ ושאל שני צלמים על מה כל המהומה. מסתבר שנערכה באחד הרחובות הרנדומליים הנ"ל תצוגת אופנה אליה הגיעו כמה מי ומי אופנתיים במיוחד (שהפוסט לא היה מזהה לעולם). הו וול 🙂

בסופו של אותו יום הגיע הגשם, וסיכל את תוכניות הצמד לשוטטות ערב אחרונה באיר האורות (…)
אבל גם בירה זו אלטרנטיבה לא רעה 😉

מודעות פרסומת

One Comment to “Chercher la Blonde פרק ב', או – אומנומנום וקצת תרבות”

  1. בדיוק כתבתי פוסט על אקספיזם טהור
    http://day2day.co.il/escapism/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: