לונדון חלק ב', או – יש אירועים בחיים שגורמים לך לחשוב שהגיוני להיות בעליה של משקפת

בירות היו חלק מרכזי בטיול. אחרי מחקר מעמיק נדמה כי הבריטים חיים על גלונים של תה ופיינטים של בירה. כל זה נועד, כמובן, לאזן את כמויות השמן שהם צורכים בכל בוקר (ובמאמר מוסגר- ארוחות בוקר בריטיות, עניין שהידוע פיתח חיבה עמוקה עד כמעט אובססיבית אליו, הן בעיקר שמן, מנוקד בקצת ביצה, בשר ושעועית ברוטב עגבניות. הפוסט זכה לטעום אחת צמחונית ויכול לומר שזו אטרקציה משעשעת, אם כי סלט והמון גבינות זה כנראה הליווי המועדף עליו. אם כבר בביצים מטוגנות עסקינן). עניין משעשע שראוי לציון הוא שלפעמים התחלפו המשקאות הללו בסדר יומם של צמד החמד. לא, הם לא שתו בירה לארוחת בוקר, אבל היה לפחות פאב אחד שבגלל שהמטבח בו נסגר עברו השניים מתוכנית א' (2 ספלים מהבילים ויאללה לישון) לתוכנית ב' (שני פיינטים אנגליים ומגניבים שכדאי לנסות) בלי להתלונן יותר מדי. היו גם בירות-צהריים, שזה גם להיט וגם מגניב, כי שותים אותן בעמידה מחוץ לפאב, ליד לונדונים שבטח חושבים לעצמם "הא…. בירה של צהריים לפני שאחזור למשרדי המשמים.. כמה חבל שיש פה תיירים שלבושים מזעזע שיהרסו לי את כוס הגאווה הלונדונית שלי..".

בתחום הבירות נרשמו גם מספר תגליות מפתיעות:

  • יש גינס רד. יש לה טעם שגורם לך לחשוב שזו אכן בירה אדמונית סימפטית, ועם זאת החיך שלך צועק על התת מודע שלך שברור שעדיין מדובר בגינס. זה היה טעים.
  • בירה אנגלית זה ממש סבבה.
  • בירה אוסטרלית, מסתבר, זה גם ממש סבבה, ואפילו יותר סבבה כשזה מוגש קר מאוד. בירה, אבל מרענן כמו.. טוב- כמו כוס בירה קרה מאוד באמצע מדבר. הפוסט שקל להכניס פה דימוי שקשור לספרייט, אבל הגיע למסקנה שמי שלא מכיר את חיבתו האובססיבית משהו לספרייט יחשוב שאולי מדובר פה בהמעטה מערכה של הבירה הנידונה. וחבל.
  • הידוע יכול להשתכר!  🙂

האנשים להם צריך הפוסט להודות על הטיול המהולל הינם ללא ספק חברי להקת מיוז. הם בתומם החליטו להופיע בוומבלי, והידוע, לא כ"כ בתומו, החליט ללכת לשם ולקחת דווקא את הפוסט איתו (יי!).

וומבלי זה אצטדיון. הוא די ענק יש לציין. די מאוד ענק. מסוג הדברים שגורמים לך לחשוב שלהיות בעליה הגאה של משקפת איננו רעיון מטופש יותר מדי. בנוסף, מעצם היותו אצטדיון הוא צוייד באוכלזבל. הפוסט כמובן נזכר, ללא יותר מדי ערגה, בחוויית הבייסבול ראשונה והאחרונה שלו שכללה בעיקר מחשבות כמו "אלוהים המשחק הזה נמשך כבר ארבע שעות. כל מה שהשחקנים עשו עד כה יכול להסתכם בקצת יותר משום דבר. כל מה שהצופים עשו עד כה יכול להסתכם באכילה של כל אוכלזבל אפשרי באינטרוולים של רבע שעה. מיי הו מיי". במשך השעתיים הראשונות של המתנה להופעה שתתחיל כבר הצליחו הידוע והפוסט להתגבר על כל דחף רגעי לרכישת מה מן הדברים שניצבו בדוכנים הרבים שהקיפו את האיצטדיון האינסופי, אבל בסופו של דבר, הפוסט מודה ומתוודה שהגיע שלב בו ערימת נאצ'וס סינטטים ברוטב גבינת פלסטיק נראה כמו פסגת שאיפותיו. הוא הסתפק בהמהום. הידוע נכנע לנקניקייה.

כיאה ללהקה במעמדה של מיוז היו שלושה מופעי חימום. שניים מהם כללו כלמיני בחורים רנדומליים. למי אכפת. אבל השלישית שעלתה לחמם היא לילי אלן. את השם לא זיהו הידוע והפוסט בתחילה, אבל אחרי כדקה וחצי של שיר לא כ"כ מוכר עם ארומה מאוד מוכרת הבין הפוסט כי מדובר באותה בחורה מגניבה ששרה על בחור שנימוסיו הבריטיים המצויינים לוקים בחסך אחד: אין הוא מסוגל לספק אותה. לא פייר. לא פייר בכלל. ובכן בשלב זה פחות או יותר שם הפוסט לב לעובדה מרנינה במיוחד- לא רק שהבחורה הזו משעשעת וששיריה גורמים לך לזמזמם בחיוך- היא גם שרה עם מבטא!!! גאון. היא פשוט גאון. שירה עם מבטא בריטי זה כמו כוס תה עם חלב.. ורקיק!

אחרי שפיסת הגאונות הראשונה הסתיימה הגיעה גולת הכותרת של הערב. הפוסט חושש שאין הוא מהמסוגלים לתאר את החוויות האודיטוריות של השלב הזה של הערב אז הוא יתמקד בויזואליות: היו שם מליון אורות. אביזר הכרחי בכל הופעה. משהו כמו חוטיני מנומר שמציץ מהג'ינס עבור פרחה. אבל מלבד האורות נרשמו גם במה קטנה נפרדת שידעה להתרומם ולרדת; סולן עם חליפה שעשוייה כולה מקליפה ענקית של כדור מראות; דגלנים (?!?); פלאשים של אנשים מהקהל שהשתלבו בהרמוניה מוחלטת במוזיקה; בלון ענק שנראה כמו צפלין, הגיח מקצה אחד של הבימה, שייט לו לאמצע, הטיל לוליין הזוי שביצע תרגילי אקרובטיקה תוך שהוא נתלה מחבלי ענק, וחזר (הצפלין והלוליין כאחד) אל מקומו שמאחורי הקלעים.

ואם עוד לא נמאס לכם עד כלות מלשמוע חוויות מהופעה בה הפוסט היה ואתם לא (נה נה בננה וכו' ושות') אז הריהו לבשר לכם שסיומו של המופע היה מעין אפיזודה מתמשכת של הפסקות ארוכות מדי בין השירים של ההדרן. מה שגרם ללא מעט אנשים לפספס כמה וכמה שירים שווים, ולפוסט ולידוע לשמוע שיר אחד שווה מבחוץ, בעודם בוהים במערך המשטרתי המפואר שניצב סביב לאצדיון בפריסה חגיגית.

וזה היה קצת כמו עוגת שכבות: שכבה ראשונה של שוטרים. שכבת שנייה ונרחבת יותר (כנראה שזה קצת הפוך מעוגת שכבות.. תלוי בנקודת המבט 🙂 ) של שוטרים. ועוד מספר לא מועט של מעגלים הולכים ומתרחבים של שוטרים על סוסים (!). יש מצב שזה יותר מפואר מכל מערך משטרתי שראה הפוסט מעולם, כולל זה של איזו מכונית מסתורית של איש חשוב שעשתה פעם פקק מרגיז בצומת גלילות..

פן תרבותי נוסף של לונדון הינו הצגות. כל מי שהיה בלונדון/ יהיה בלונדון/ הווה בלונדון מדבר על ללכת להצגה.

הידוע והפוסט החליטו לנצל את ההזדמנות וללכת להצגה שסיקרנה את הפוסט כבר שנים מספר, מאז שראה פרסומות שלה בטיימס סקוור- Wicked!

אז כמובן שכיאה לישראלים טובים הם עשו את מירב המאמצים למצוא כרטיסים מוזלים.

וכמובן שכיאה ליקום הם גילו שבמקום של הכרטיסים הזולים (לסטר סקוור) אין הנחות על וויקד,

שאם אתה מגיע חצי שעה לפני ההצגה לנסות את מזלך- יישארו רק כרטיסים ביותר מ-60 פאונד (תכפילו ב-6, וזה עוד בזמנים טובים..),

ושאם אתה מגיע בבוקר של ההצגה ומשיג את הכרטיס הרצוי והזול ביותר שיש לאולם ויקטוריה להציע לך- תשב בשורה האחרונה (שזה משהו כמו בגובה של קומה וחצי לפחות מעל הבמה, תכלס).

אז הם הלכו לוויקד. וישבו בשורה האחרונה. וראו הכל נורא מרחוק ונורא בקטן, אבל בכ"ז מספיק טוב. ונהנו. מאוד אפילו. וחזו באיש מוזר שהגיע לבד וישב לידם, לקח את המשקפת שנמצאת ליד כל מושב באדיבות האולם וה-1 פאונד שתכניס למה שמחזיק אותה, נע וזע בסוגשל אי נוחות כל המחצית הראשונה של ההצגה עד להפסקה, ואז הלך ולא חזר. הוא והמשקפת איתו.

~~~ תם ונשלם חלק ב' של ההרפתקה בלונדון ~~~

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: