9.11.08 – מיניאפוליס

~ אזהרה- פוסט זה כנראה יצא בטעות ארוך במיוחד. אופסי. ~

ובכן-למי שיודע ולמי שלא-נזרקתי בבוז לשבוע-פלוס-מינוס למיניאפוליס שבמינסוטה, ארה"ב.

כן,מסתבר שיכולים להתרחש דברים כמו:

חמישי, 17:00 שעון ישראל- הבוס שלך שואל אם הוויזה שלך לארה"ב בתוקף.

ראשון, 12:00 שעון מינסוטה – אתה נוהג לך בלי באמת לדעת לאן וצווח על ה-GPS שלך שתמצא כבר את הלוויין האווילי הזה.

כן, קראת נכון,

תמצא.

יש GPS-יות בנות.

אז ככה

1. לכל מקום בארה"ב יש דבר-מים משלו. בין אם זה אגם, נהר, יובל, נחל, מזרקה מפורסמת, זרזיף או מתקן שתייה לציפורים- יהיו מים. יש מצב שהמים שם יהיו מטונפים ומלאי ג'יפה, אבל- הי – יש להם מלא מים!

2. קניונים. אם תתעטש איפשהו בארה"ב- כל מקום שיקבל חיידק – כבר מכיל קניון. אם אין קניון- יש מרכז קניות בגודל של שכונה ממוצעת בחולון רבתי. אם אין מרכז קניות- יש וול מארט.

3.  אותם קניונים מהסעיף הקודם עושים ביניהם תחרות- הקניון הגדול ביותר בארה"ב, הקניון הגדול ביותר במזרח ארה"ב, הקניון השני הכי גדול בדקוטה הדרומית…

4.  אם אתה קניון אמריקאי שלא יכול להוסיף לעצמו "הקניון הגדול ביותר ב…" כתואר של כבוד- אתה פורש לגמלאות והופך למרכז מסחרי או לחנייה בתשלום.

5. בקרדי בריזר פאקינג עולה לראש. אולי כל הסוכר הזדוני שיש בו (אפילו הפוסט חושב שזה מתוק לאללה) הופך מייד לאלכוהול במגע אדם ומקפיץ את האחוזים או משהו. אין לי כ"כ מה להוסיף בעניין הזה, זה קצת מביך אותי.

6. תיק עם לפטופ זה כבד. כוסאומו עבודה.

7. שקיות של שופינג זה כבד- הפנטזייה הנשית האולטימטיבית של ללכת עם מלא שקיות מגניבות של קניות ששייכות לכלמיני מותגים שווים? עובדת רק עם את ממש עשירה, ולכן קונה דברים רק דברים ממש קטנים, שמכורח היותך עשירה כקורח (…) באים בשקיות גדולות ופלצניות.

8. כנראה שהפוסט נגמל מאוכל אמריקאי. סטארבקס נהיה פיכסה, קרים צ'יז זה טעים רק אם אתה במצברוח לזה, הגלידה האמריקאית האלמותית (קולדסטון קרימרי, יה בייבי!) ניצחה אותו… רק ריסס מנצח הכל בלי למצמץ בכלל.

משרד

נתחיל ממה שראוי להתחיל בו,

כי ראוי ורצוי לסיים איתו כמה שיותר מהר-

כפי שהבנתם (בתקווה. זה די פשוט בסה"כ…)- מדובר היה בנסיעת עבודה.

נשלחתי למשרד אמריקאי למהדרין של חברה אמריקאית למהדרין.

היו שם vending machines אמריקאיות למהדרין (סיירה מיסט, מאונטיין דיו וחבר מרעיהם…), קפה אמריקאי למהדרין (מים חומים. ומלבין. לא חלב. למה?!?! אתם לא שומרים על כשרות ממילא!)

Casual Friday, שהוא, אין ספק, מנהג אמריקאי למהדרין…

ולצופי "the office" –

קיוביקלז אפרוריים כאלה.

ממש ממש בדיוק כמו שאתם מדמיינים לעצמכם עכשיו בראש.

לא סתם למהדרין – גלאט!

🙂

קניון

מן הסתם- היה שם קניון.

כמובן שהיו גם 4 מרכזי קניות בפרברי מיניאפוליס, 2 מרכזי קניות קטנים ו"קניון פתוח" (שזה אומר בעצם מדרחוב, רק ממש גדול. ויקר) בדאון טאון מיניאפוליס וכמה drive through,

אבל הקניון?

לא סתם קניון-

מגה קניון.

מה מגה?

ארכי קניון…

בחיי- ב-3 פעמים שהלכתי לשוטט בו ראיתי אולי חצי ממנו. אולי.

הוא היה ענק. מעבר להרבה קנ"מים פוטנציאליים.

היו שם כלמיני מתקני שעשועים לילדים באמצע (כמובן שב"מתקני שעשועים" אין הפוסט מתכוון לברווז הזה שאתה שם בו שנייקל והוא זז, אלא לספינת פיראטים, רכבת הרים, דברים ענקיים שבנויים מלגו, משהו עם ציור גדול מדי של דורה וכדומה)

אחרי שהתגבר לו הפוסט על עניין הגודל (נו, מה אמרנו? הוא קובע?)

הוא התפנה לעסוק בחשוב מכל-

קטלוגו של המוכר האמריקאי לשלושה סוגים (כמו בצבא!) (איכס), במיוחד בשבילך, הקורא הנאמן (כן, אני יודעת שיש לי רק קורא נאמן אחד…) (תודה בייב :)) כל המוכרים כמובן, אוטומטית, בשנייה שאתה נכנס לחנות, מחייכים ושואלים מה שלומך, איך היה היום שלך, מה שלום האישה, הילדים, הסבתא, מהי דעתך על מחירי הדלק, איפה אתה קונה את מקלות האוזניים שלך ובאיזה סוג חול אתה משתמש לארגז של החתול שלך.

ומיד נותנים לך מן תיק רשת גדול בתקווה שתמלא את כולו ותקנה המון.

הסוג הראשון לא עושה הרבה מעבר לזה.

מקסימום פעם ב-5 דקות הוא מזכיר לך שיש מבצע זה או אחר, מספר לך על הקופון המגניב שהוא יכול לתת לך, ונזכר שהוא שכח לשאול אותך איך אתה אוהב את ההמבורגר שלך (צמחוני, תודה).

הסוג השני הוא מהזן המתלהב והמתעניין.

מעבר לרפרטואר השאלות הרגיל יש לו שאלה ייחודית- מאיפה אתה.

פום פום פום!

זה שאתה (כלומר הפוסט, כלומר אני…) מישראל כבר שווה "וואווווו…" אחד לטבלת הניקוד.

לפעמים נוסף גם חיוך ו"אז מה את עושה פה?" (פה. במיניאפוליס. זה כזה חור-תחת. באמת מה אני עושה פה?!).

והנדירים והמובחרים בקטגוריית מוכרים זו, הם האקטיביים-

הם לא רק יודעים איפה זה ישראל, הם גם מוכנים להוכיח לך את זה.

מוכר אחד סיפר לי שיש להם מפה בחנות, ושהם שמים סיכות בכלמיני מקומות מגניבים שלקוחות מגיעים מהם, ושיש לו כבר כמה סיכות בישראל.

אמרתי לו שהוא בחיים לא ימצא את נגבה.

מוכר שני החליט לחלוק איתי כמה עובדות. כמו למשל שהוא יפני ושהוא מתגייר או משהו בדומה.

הוא:

א.  בכלל לא היה נראה יפני.

ב.  ניהל את כל ענייניו תוך שהוא לובש מעין טוגה וחובש קסדה לראשו. ייפי הלואין! 🙂

הסוג השלישי הוא כמובן- מוכרי עגלות ישראליים.

הרי ידוע לכולנו (מי שהיה, מי שחברים שלו היו, ומי שלא מכיר בפועל אף אחד שהיה או שהינו- אבל מכיר את כל הסיפורים כמו כולם) שיש להם נאומים מוכנים, טריקים ל"שיווק" שהם שולפים מהשרוול (או מההדרכות שלהם.. :)) ו… מבטא ישראלי.

קצת הצחיק אותי שבזמן שאני עסוקה בעניין בעל מהות ישראלית בעליל (הליכה מהירה ברחבי הארכי-מגה-מאקרו-קניון, כשמבטי תר ללא הרף אחר מבצעים, סיילים, הנחות ושאר ירקות)-

צצים להם גברברים עם מבטא שלא משתמע ליותר מדי פנים וקוראים לי "honey" או "pretty lady".כאילו- בחייאת רבאק? זה מה שיגרום לי לקנות מוצרי טיפוח?

אני כבר יפה,

לא?

🙂

מלון

גם המלון היה אמריקאי, בהתאם לציפיות.

מילת הקסם במכירה לאמריקאים (אנשי עגלות- לכם זה לא יועיל. זה אומר לתת דברים…) היא קומפלימנטרי.

משמעותה היא כמו "חינם", רק באמריקאית מנומסת ומתחנפת ולא בישראלית מדוברת. והיא גם לא מחייבת נתינת דברים חינם-אין-כסף. מחירם אולי כבר כלול במחיר ששילמת…

ולכן:

99% מהמלונות האמריקאים מציעים ארוחת בוקר.

בין אם היא כוללת מאפינס מהסופר בשקית אישית וקפה דלוח,

או שהיא כוללת 4 סוגי קורנפלקס, 5 סוגי חלב, 3 לחמים בצבעים שונים (לבן, חום וחום צבוע…) והמון שבלולי קינמון.

כשאמריקאי יראה שהוא לא יצטרך לשלם דולר (1!) על מי-קפה ואולי עוד 2.5 על בייגל שווה עם המון קרים צ'יז (הוווו… הדבר היחיד השווה בדאנקן דונאטס…)-

הוא יעדיף את המלון הנ"ל.

המלון בו זכיתי לשהות אמנם לא היה מהמפוארים ביותר שרגלי דרכה בהם (נכנסתי לא מזמן לדיוויד אינטרקונטיננטל. מכרים אמריקאים יהודים…),

אבל הוא הציע גם בירות, בריזרים (…) וקרקרים וגבינות בשעות אחר הצהריים,

ממתקי הלואין בדלפק הקבלה,

מפות לכלמיני מקומות באזור…

והכל?

קומפלימנטרי!

אז שאני לא אבוא ואקח?

GPS

יש לג'יפיאס יכולת מופלאה להוציא עצבים גם מהבנאדם הרגוע ביותר ככל הנראה –

אתה באוטו, שזה כבר גורם לך לנטייה קלה להפנות אצבע משולשת או כינויי חיבה כמו "דביל" "מפגר" "אידיוט" ו"מי נתן לך רשיון, אישה" כלפי אנשים שאתה בכלל לא מכיר (ורוב הסיכויים שאתה  אפילו לא רואה את הפנים שלהם),

וגם הטפשה הזו שבתוך המכשיר (היא עושה לי את זה בכוונה! נשבעת!) עושה ריקלקולייטינג 7 פעמים בשנייה, טוענת כל הזמן שאתה  הפוך ממה שאתה אמור להיות, ומסכימה להראות לך את הדרך הביתה רק אחרי שיוצא לך עשן מהאוזניים.

זה בסטנדרט.

בבוקר המשותף האחרון שלנו,

כשאני כבר חשבתי שגברת ג'יפיאס ואני ייסדנו לנו כבר איזושהי מערכת יחסית של "אני אחייך אלייך ואשתדל לא לצעוק ואת תראי לי את הדרך בלי לשלוח אותי לתוך המיסיסיפי",

She lost it

לגמרי.

הקלפטע שלחה אותי לכל הרוחות ולאלף עזאזלים,

ניסתה להכניס אותי לתוך בניינים ועמודי בטון,

ובאופן כללי- ניסתה לבצע פה רצח על רקע… אמממ… פוליטי.

מזל שאת הדרך לעבודה כבר הכרתי פחות או יותר, ושאת הדרך חזרה הביתה (שלה. לסוכנות ההשכרה בשדה"ת) היא הראתה לי בשמחה ובששון, ושם הסתיימו יחסינו.

אבל זהו

הפוסט בארץ כבר שבועיים בערך

הוא נח, שתה קפה נורמלי, קיבל את המזוודה שלו אחרי שהיא החליטה לבלות לילה בלעדיו בניוארק, והודה יפה יפה למי שצריך (נגיד… למי שהביא אותו לשדה"ת ואז אסף אותו משם… :))

עכשיו הוא רק מקווה ששרדתם את כל המלל ושתוכלו להסתפק בזה עד לפעם הבאה…

שיהיה שבוע מצויין!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: