7.4.08 – פירות יער, עראק וטימין

רעשנים ומגדנות.

כן כן, חג הפורים שחלף על פנינו לטובה הוא ללא ספק אחד החגים המוצלחים שהעם היהודי הצליח לייצר.

חוץ מאפקט ה"ללבוש כמה שפחות" המבורך, שנידון בהרחבה בפוסט הקודם, יש עוד כמה נקודות יתרון-

אוכל– להרבה חגים יהודיים יש אוכל מעפן. מצות זה יבש, קשה לעיכול ומבאס (חוץ ממצהברייט. סבבה.). סופגניות זה כמו לאכול ספוג שבילה כמה שעות טובות בג'קוזי שמן חם ומענג. תפוח בדבש זה יותר גרוע מיופלה תות-רוחני-עושה-יוגה וראש של דג זה בכלל מעורר חלחלה. חוץ משבועות, שהוא ה-חג מבחינת האוכל, לפורים יש את האוכל הכי טעים- יש לך תירוץ נפלא לאכילה מתמדת של עוגיות ממולאות כל טוב.

שתייה– עדלאידע. זה כל מה שכדאי ורצוי שאני אגיד בנדון.

תחפושות– עוד הזדמנות לבנות שביננו לעשות רגרסיה חיננית לימי מלכת הסוכריות שלנו, ולבנים שביננו, ג'ובניקים בכל רמ"ח איבריהם, להתחפש ללוחם נועז ואמיץ. פנטזיות זה תמיד טוב…

אנשים שאנחנו אוהבים

ממש לא מזמן הפכתי לבעליו הגאים של וילון אמבטיה תכול וחמדמד המעוטר בדולפינים.

מאורע משמח לבב אנוש זה הגיע, באופן טבעי למדי, אחרי שנכנסתי לי לדירתי החדשה (כן, עידן הראיונות אצל שותפים מפחידים אלה ואחרים נגמר).

מלבד סיפור הבעלות על הוילון, שהוא מרנין ומרתק ללא ספק (נכנסתי לסופר, הוילונות הפחידו אותי, הלכתי להום סנטר, גיליתי שכל וילון אמבטיה עולה שם 150 שקל, חזרתי לסופר וניצחתי את הוילונות המרושעים!),

גיליתי שיש המון אנשים מגניבים בעולם, שיש להם רהיטים וחפצים מיותרים בבית…

ככה זכיתי לי במיקרו, טלוויזיה, ספה, מיטה והמון סימפטיה.

היו גם אנשים שלא נידבו לי שומדבר חומרי, אבל עזרו לי לסחוב דברים (בחיי! טלוויזיות זה כבד!) או סתם עודדו את רוחי ודאגו אם אני אצליח להירדם בלי טלוויזיה.

תודות

🙂

מי שמוצא במקרה שידה מיותרת בבית שלו- הטלוויזיה שלי מחפשת חברה טובה, תומכת ומבינה.

ואם יש לכם שטיח- הרצפה שלי מחפשת קצת חום ואהבה 🙂

אנשים שאנחנו לא אוהבים

אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם התחמקות אלגנטית, שנועדה בעצם שלא לפגוע בהם.

הפינה הסאדיסטית

* אזהרה- אם את/ה דתי/ה, או אמא שלי, כדאי שתשקול את קריאת הפינה הזו. תהיה בה את המילה 'סקס' *

חנויות סקס.

יש כאלה.

גם בצומת ביל"ו מסתבר.

אני ונפש תאומה זו או אחרת החלטנו ללכת לבדוק את החנות המדוברת, כי מתישהו מגיעים לגיל שאפשר להתחיל, לא?

בעוד הבלונד פוסע מעדנות פנימה הבליחה במוחו מחשבה מטרידה- למה לשים זקן בתור המוכר??!?!?!?!?!?!!??!!?

האסוציאציה היחידה שעלתה לי הייתה אשמאי. ופחד בלתי נשלט ממבטיו של הבא בימים.

מילא שימו איזו ד"ר רות חביבה- לה אני אולי עוד אאמין שהיא עשתה כבר הכל (מים שקטים חודרים עמוק?),

אבל מתושלח?!?!!? מקסימום הכיר את רחב-מגישת-המזון מקרוב, אבל זה לא מחדש שומדבר לאף אחד…

כשסיימתי לפסוע התחלתי להבין- יכול להיות שנכנסתי לחנות הלא נכונה במקום הלא נכון (צומת ביל"ו!!!), ויכול להיות שאם הייתי מחליטה ללכת לשוטטויות כאלה בתלאביב הייתי מרגישה קצת יותר בבית, אבל- נו באמת-

כבר יצא לי להיכנס לכמה וכמה חנויות ברחובות מרכזיים למדי בערים מרכזיות לא פחות בארה"ב, ולחזות במספר מוצרים משעשעים (פסטה בצורות שלא דומות לפוזילי או פטוצ'יני, בגדים שמיועדים ל'רקדניות אקזוטיות' ונעליים עם עקב של 10 ס"מ ומקום לטיפים בתוך הפלטפורמה) כשבסמוך עומדים להם בני תשחורת עם חלב על השפתיים ומתפקעים מצחוק.

אבל פה, בארצנו הקטנטונת והחסודה?

בחיי שהיה לי משעמם שם.

זה לא שלא היה שם כלום, אבל הכל היה אפרורי ועצוב. אפילו האשמאי, שכביכול הייתה לו אחלה עבודה (מוקף "פוסטרים של ערומות" בתור התחלה) נראה עגום עד משחק-באצבעות-הרגליים-של-עצמו-מרוב-שעמום. קצת כמו מצה יבשה (פסח בא!!!)

אפיזודה משעשעת

הבלונד ארז לו את עצמו ואותו והלך לשמוע אנשים מנגנים.

מעצם היותו פולני הוא היה שרוי בחרדה מתמדת שהוא מאחר, אבל הוא התמודד איתה די בסדר בסך הכל ("שיקפצו לי") באותו ממתין בדריכות לאוטובוס.

כמובן שבעת עלייתך לאוטובוס ככלל, ולאוטובוס תלאביבי בפרט, עלייך לשאת תפילה כי הנהג הנוכחי סימפטי-עד-בעל-הכרה-בקיומם-של-רגשות-אנושיים, כדי שהוא ייתן לך גם לעלות, גם לשבת, וגם לרדת בתחנה שרצית.

לא קל.

ובכן, נהג אחד עשה לי פרצופים  של שטן בתחפושת, מלמל דבר מה על שהוא אינו יכול לדעת עד כמה מהר אני הולכת, וברח לו כל עוד נפשו בו (אני כזו מפחידה?!)

נהג שני המליץ לי ממש על נהג שלישי (יכול להיות שזה כי הם נהגו בקווים אחרים. יכול להיות.)

מדד הפולניות שלי כבר החל להרקיע שחקים ("אני באמת אאחר! אוי לא!")

אבל או אז- הוא התגלה בפני-

נהג האוטובוס האדיב!!!

שאלתי אותו אם הוא מגיע. הוא אמר שמספיק קרוב ושאני אעלה.

הוא פצח בהסבר מובן לחלוטין (בחיי!) של איך אני אגיע לאן שאני רוצה, ועד איפה הוא יכול לעזור לי עם מסלול הנסיעה שלו,

הוא סירב לקחת ממני כסף כי נסעתי איתו רק איזה תחנה וחצי,

והוא הוריד אותי הכי קרוב שאפשר לאן שהייתי צריכה.

יכול להיות שיש אנשים טובים בעולם?!?

(הבלונד מסרב להכיר בהשפעות כלשהן, קוסמיות ו/או לא קוסמיות של צבע שערו על העולם)

ועוד באותו ערב- נתקלתי לי בפאב חדש (כלומר- שאני לא הכרתי עד כה) בצלאביב.

הפעם אני אחרוג ממנהגי החינוכי-כה ואחשוף את שם המקום:

"היהושוע"

למה לקרוא לפאב יהושוע, וודאי כמה מכם יתמהו בינם לבין עצמם.

אז תנחומיי לכמה.

מי מביניכם שימלמל מתחת לשפמו "יהושוע? כמו הצב?" יזכה אוטומטית ב-2 נקודות.

כן כן,

שיר הילדים האהוב והמוכר "יש לי צב וקוראים לו יהושוע, הוא תמיד מציל את המצב- יש לי צב"

הוא הוא הדבר הראשון שאמור לקפוץ לכם לראש למשמע השם הזה.

ולא איזה בחור מזוקן שסבב סביב חומות יריחו כדי להפיל אותן.

וכן-

הפאב מלא ציורים רנדומאליים, סטיקרים אוויליים ומצגות- הסובבות סביב הצב.

אהבנו.

מילון בלונד- עברית

גלידה.

רוב העולם חושב שזה הדבר המתוק הזה, הקר, שאוכלים בקיץ. זה בא על מקל, בכוס, ולפעמים בגביע.

סבבה.

אבל לא כך הבלונד!

אני, את הגלידה שלי, חוץ מבמקרי מצוקה קשים במיוחד, צורכת ממקומות ספציפיים ביותר, רק מגביעי וופל איכותיים (או מקופסאות קרטון עגלגלות שכתוב עליהן בן & ג'ריס או האגן דאז…) ובלוויית עיקום אף אליטיסטי ומתנשא, כי זו צריכה להיות מינימום הגלידה הכי טובה בצלאביב.

כך יצא שלא מזמן נשאו אותי רגליי לעבר גלידריה שהמליצו לי עליה בצפון צלאביב.

ממבט ראשון- עוד גלידרייה סנובית בנורמה- כסאות פלסטיק מפונפנים, מוכרת עם פן תמידי ומבט הלום, המון גלידות שבחיים לא שמעתם עליהן לפני.

עוד צעד ועוד צעד קירבו אותנו אל האמת-

הבלונד, שעבר טירונות גלידה עם טעמים כמו שוקולד לבן והל (מעולה!), תה ירוק וג'ינג'ר (הזוי אך מגניב), יוגורט דבש וצנוברים (יוגורט), שמפניה ויין מרלו (!!!), עמד פעור עיניים ופה-

פירות יער, עראק וטימין. יחד.

זו, ללא ספק, הייתה מנת הדגל.

אבל מילא הטעמים- פה יש הבנה- יש מבחר לא קטן של גלידריות לקהל הפלצני-אליטיסטי וכל אחת מהן צריכה לנסות ולחדש כדי למשוך קצת תשומת לב.

אבל- אחרי הטעמים- הגיעו המנות.

לכל גלידריה יש את שיטות החלוקה והתמחור שלה- לפי טעמים, לפי משקל, לפי כדורים, לפי כמויות… אבל פה- לפי זמן!

כן כן- היו 2 סוגי כוסות- אחת שבממוצע לוקח 3:17 דקות לאכול אותה (למי?!? בחיי שלקח לי יותר מחצי שעה לאכול את מה ששמו לי שם… אולי כי זה היה בטעם עראק?) ואחת שבשבילה תיאלצו לגייס 7 דקות שלמות מזמנכם.

טוב, שוינט, בסדר, אני מודה:

הופס הופס טרללה- גדלתי בשנה

למי שלא התעדכן- הפוסט חגג לו בשישי האחרון 22 אביבים (בחיי שאביבים! נולדתי באביב!).

הוא זקן.

בלונדיני, אבל זקן 🙂

ובנימה אופטימית זו הוא גם יאחל לכם שבוע טוב ושמח.

ויגיד שמתנות וצ'קים יתקבלו בברכה. כמו תמיד 🙂

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: