31.12.07 – על מלצרים ושובה של הבבצ'ה

צהלולים וברכות לכולם!

אכלתם? שתיתם? שטפתם את הכלים המלוכלכים שלכם?

אתם פנויים לעסוק בקודש, לתת מנוחה למוחכם הקודח, להיכנס לנירוונה?

חבל. זה לא יקרה. וולקום טו ריאליטי… במקום זה יש פוסט.

טיהי

אנשים שאנחנו אוהבים

אז התחלתי לעבוד. ששון ושמחה. כבר חלקתי עמכם מעט מהאווירה המרכזית השולטת במקום בו אני מבלה את רוב זמני (לשם העניין נקרא לו "המעבדה"…), אבל אני חושבת שעוד לא ציירתי תמונה מדוייקת של החוויה האורנומנטלית שאני עוברת 5 ימים בשבוע…

למי שלא הפנים- במעבדה יש 7 בחורי חמד, בנוסף אליהם יש 3 רש"צים (כן כן- באזרחות יש רש"צים. וחכו חכו שתשמעו על קצין הרכב שלנו…) שאחד מהם אחראי על צוות גדול ומרהיב שמכיל… אותי.

כולם גברים, כולם קוראים לכולם 'גוז', כולם מסתכלים מהחלון על הבנות שחולפות להן ברחוב.

הרש"צ שלי היה שבוע וחצי בחו"ל, כלומר- בארה"ב. הגעגועים תקפו את כולנו (קרי- נמאס להם שאני שואלת אותם שאלות במקום אותו…), והשתדלנו ממש להתגבר עליהם.

לפתע פתאום- הטלפון שלי מצלצל.

"נדב! מה קורה? איך הולך שם? לא הייתי שם כבר חודשיים!"

הייתה שנייה אחת של שקט, ואז-

נסו לדמיין עדת כלבים גדולה. הם נובחים כולם בעוז, ללא הבדל דת, גזע, מין, או בונזו מועדף. רק מה? הם לא נובחים הב-הב (או האו-האו. או ווף-ווף. תלוי איפה גדלתם…) אלא "נדב!!!! נדב!!!!"

מרהיב.

אנשים שאנחנו לא אוהבים

מסתבר ש… מלצרים. אין לי מושג מדוע ולמה, אבל כל חוויות הביתקפה/ מסעדה האחרונות שלי גרמו לי להרמת גבות חוזרת ונשנית (זה אחלה ספורט- נסו ותהנו).

בתחילת חודש דצמבר שבא-עלינו-לטובה-וכבר-ממש-אין-לו-זמן-להישאר-לקפה שמנו (שאני אלך לבד?!?!!?) פעמינו לכיוון מקס ברנר שבהרצליה פיתוח.

סיבה למסיבה +  פטיש לשוקולד = שוקו חגיגי (שוקולטה איטלקית. נסו ותיהנו…)

רצה הגורל והושיבו אותנו סנטימרים ספורים מהקופה של המלצרים (נו נו, המכונה המרושעת שפולטת את הנייר השנוא שנקרא חשבון?), עניין זה גרם לא רק לתנועה ערה באזורנו ("מזלג! אני צריכה מזלג!") אלא גם לכך שבערב אחד קצר למדי (כמה זמן כבר לוקח לשתות שוקו?!!?) היו לנו כ-7 מלצרים, מארחת פרטית, ואת הזכות המפוקפקת לשבור את שיא גינס של "כמה פעמים שמעת 'הכל בסדר, אפשר להציע לך עוד משהו?' בערב אחד".

מזל שלהם שהיה נר ראשון של חנוכה וקיבלנו צ'ורוס חינם…

'מה זה קצת הטרדה לעומת להיות אוכל חינם?' וודאי יתמהו כמה מכם.

אז זוהי רק ההתחלה- זמן לא רב לאחר אפיזודת הבצק השמנוני מצאתי עצמי במסעדת שף מקומית, שהחלטתי לסור אליה עם חברה טובה. בעודנו מתכוננות להזרקת קפאין ישירות לוריד, ומתחבטות בשאלות קיומיות (שוקולד או אגוזים?) נשאלנו ע"י מלצרית חביבה א' האם ברצוננו להזמין. שאלנו כמה שאלות חשובות (אז כמה חזק הקפה שלכם?) וביקשנו עוד דקה להחלטה. 20 שניות לאחר מכן חייך אלינו מלצר חביב ב' ובפיו אותה שאלה בדיוק. "כבר מטפלים בנו, תודה" וחיוך סימפטי (בכל זאת- חי על טיפים. קצת רחמים…).

מלצר חביב-אך-מוזר ג' כבר התביית אלינו בעודנו מוחות את שאריות אותו חיוך סימפטי: "איך אתן? הכל טוב? רוצות להזמין משו? לשאול משו? אני פה אם תצטרכו אותי"

"תודה לך, מר מלצר, אנחנו נקרא לך אם נצטרך משהו…"

"מעולה! סקובידו…"

אל תדאג, חמודי, אני אקרא לג'ינגרברד מן ולסנורקה מהמטבח ותיכף נתחיל ללכת בשביל האבנים הצהובות, אוקיי?

אפיזודה משעשעת

ננזפתי, ובצדק.

בעודי גוללת באזנייכם (כלומר- מקלידה בעוז על מקלדת המולטימדיה המתוחכמת שלי) את סיפוריי הפאב החיננים שלי, אויה!, שכחתי את החשוב מכל, הדובדבן שבקצפת, הקרום שבחלב-

האיש שנזף בי.

בעודנו מצחקקות לנו מהמוזיקה המטופשת ומחוסר שנינותם של דרי הפאב (ומאיך שאני רוקדת, נו וודאי..) ניסה בחור עלום לרקוד עימנו (אני משתמשת בלשון רבים לא מטעמי נרקיסיזם ואהבה עצמית, לשם שינוי, אלא כי חידת ה"עם מי אתה מנסה לרקוד" נשארה אניגמה לא פתורה עד עצם היום הזה…). בעודנו מחייכות במבוכה זו לזו (אני, באופן אישי, באתי לרקוד עם 2 עלמות חן ולא עם גברברים עלומים, תודה) ניסינו להתרחק מעמו.

הבחור המשיך לצוץ לו לפתע עוד איזה פעמיים באזורים בהם שהינו (שהינו= ניסינו להחזיר לעצמנו את הכובע היפה שלי ממטרוסקסואליים חצופים) עד שלבסוף ניסינו להבהיר לו בעדינות של מי שמנסה לגנוב לאבא שלו את הוויסקי כשאבא יושב בסלון שאין אנו ממש מעוניינות בחברתו. לא נעים, לא נורא.

לא נורא?

נורא ואיום מסתבר.

ילד הפלא (לעניות דעתי הוא בחן מקרוב את ה-30…) שלנו כנראה נפגע עד עמקי נשמתו הזכה (או לחלופין- היה רגוז על כל המין הנשי באשר הוא והחליט ששלושת הפרגיות עם הכתר והכובע הן אבן משחזת נהדרת) ופצח בנאום חוצב להבות שנועד להבהיר לנו ש"לא! לא כל בחור מנסה להתחיל איתכן! מה אתן חושבות לעצמכן? מי אתן בכלל? יכול להיות שהוא סתם רוצה לרקוד! יכול להיות שהוא רק רצה לבדוק אם חזרתן על צעדי הפסדובלה שהופיעו ב'נולד לרקוד' שישי שעבר! יכול להיות שיש לו פיצול אישיות!!!!!"

או משו.

לא כ"כ הקשבתי לו.

ניסינו להבהיר לו שגם אם הוא רק רצה לרקוד ממש ממש קרוב לחצאית של מי מאיתנו, ממטרות טהורות לחלוטין כמובן, זה עדיין לא מה שאנחנו רוצות- תודה ושלום.

אז המר בחור התחיל למלמל משהו שנשמע כאילו הוא מאיים עלינו שהוא לא יבוא לרקוד איתנו יותר בכלל כל הערב! ונה לנו!

בררר.

כמה חבל שהסתבר שהמילה שלו היא לא בדיוק מילה של גבר, ונתקלנו בו ובענטוזיו עוד בהמשך הערב…

מילון בלונד- עברית

גלגי– נא להגות במבטא כבד, כנראה פיני. מדובר בגרסה הפינית של פונץ', ו-חברים וחברות- היא לא רעה בכלל…

פאדג'– בעודי אוכלת המון גלידה בארה"ב (קולדסטון קרימרי. הו אלוהים…) החלטתי שאסור לקפח את הפאדג' וגררתי עמי את עילית ותומר לקניית גוש בלמ"ז שטען בתוקף שהוא פאדג' בעל קרבה משפחתית לחמאת בוטנים בעודו מגיר שמן על אצבעותינו הרועדות. חוויה זו גרמה לי לחשוב שפאדג' זה פוי. אם גם אתם נפלתם קורבן אתם חייבים לטעום את הפאדג' של שלי. הבחורה משמיעה טענות כי הוא מזוייף, אבל אני אומרת- טעיםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם!

כריסמס– חג נוצרי בעליל בעל מאפיינים משמחים כמו עץ צבעוני ומקושט שמעלה שמחה בלב הצופים, ותחתיו נחות להן מתנות רבות עטופות ומרשרשות. בחג זה נוהגים באכילת פאדג' מזוייף, שתיית גלגי חמים, וצפייה בסרטים עלילתיים על מלך הדלעות שיכול להוריד את ראשו שלו, מכיוון שהוא מת…

"מהההה? כבררררר נגמרררררררר?"

סלאמת

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: