30.6.08 – השפעתה של קרין גורן על הפוסט

שלומלום.

הבלונד התקלקל.

או לפחות כך נדמה כלפי חוץ.

מי שפעם טענה לכתר הורידות והנצנצים, לקפצוצים וצווחוחים בלתי נשלטים בכל שעות היממה, ולקריאות "אוי איזה נושיייייייייייייייייייייייי!!!" (לא באמת)-

(drum roll…)

ראתה את היורו.

טוב- לא את כל המשחקים.

וטוב- לרוב זה היה די משעמם (איזה רעיון גאוני זה לרדוף אחרי הכדור 90 דקות בלי שומדבר מעניין, לקבל הארכה של חצי שעה (חצי שעה!!!) וגם איתה לא לעשות כמעט כלום, ואז שקבוצה א' תשים גול 5 דקות לפני סיום ההארכה, וברגע שהשעון מתקרב לקו הסיום והצופים מתחילים לומר ברוך שפטרנו- קבוצה ב' שמה גול. יופי. עכשיו פנדלים?!?!?!).

אבל התוצאה הסופית הייתה ששתיתי בירה, פיצחתי גרעינים, ישבתי בפאבים אפופי עשן ובכלמיני מסעדות שהיה להם מסכים גדולים,

ושידעתי להגיד שבגמר יהיו ספרד וגרמניה, ושטורס מוכשר וששויינשטייגר אמור להיות כזה, וששני החבר'ה שישבו באולפן במרינה בהרצליה היו יצורים (ומי לעזאזל חשב על להביא את דיוויד ברוזה לשידור של הגמר?! במה חטאנו?!?!?!).

והנורא מכל- שדבקתי במשחק למרות שהוצעו לי הצעות מפתות כמו לשבת במקום שמגיש וויסקי. ושהמשחק בתמורה טרח להיעלם פעם ב-20 דקות בשל תקלות טכניות בווינה. מאוד מתחשב מצידו.

אמנם מאוד לא טיפוסי לבלונד.

מאוד.

אבל היה כיף. ואכלנו פיצוחים אורגניים, שזה כבר מצחיק ממש 🙂

אנשים שאנחנו אוהבים

החברים שלי.

הגיוני לא?

הפעם – שלי המופלאה טסה לה לפינלנד לאירוע משפחתי משמח.

אז כדי שהיא לא תישן בכלל לפני הטיסה (כדי שכשהאחיינים שלה יציקו לה כל הטיסה היא תוכל לשנוא אותנו קצת. מוהאהא)- החלטנו לארגן ארוחת ערב חגיגית.

הקוקי החליטה להכין רביולי דלעת.

דלעת, הוא, אם ידעתם ואם לא, כינויו של הבלונד בקרב מביני העניין.

כמובן שבתגובה להכרזה הנמרצה והמפתיעה מצד העוגייה התחילו הגלגלים להסתובב במוחו של הבלונד ומכאן והלאה הוכרזה כוננות "ארוחת אנחנו"-  הארוחה תורכב ממרכיבים שחברות החבורה מנכסות לעצמן ללא רחם:

רביולי דלעת ע"ש הבלונד, מילקשייק קוקי'ז נ' קרים ע"ש הקוקי, עוגת שמרים עם שוקולד (השחר העולה, כאילו דההה) בשביל שחר…

רק חבל שהיקום, הקארמה וכל השאר החליטו לחרב תוכניותינו,

כי לא הייתה גלידת קוקי'ז נ' קרים הנמצא ברדיוס של 20-דקות-נסיעה-על-100-אין-לי-מושג-כמה-ק"מ-זה-יוצא,

וכי מי יודע מה אפשר להכין עם היציר כלאיים הזה 'שלי' ("טעם של שמנת, רעננות של לבן, מרקם של יוגורט" בטון חושני-מתלטף…),

וכי לבחורה בשם גל אין שום אוכל שאפשר להכין על שמה (ולא- גלעינים או אוכל בצורה גלית זה לא תופס!),

וכי יצאנו פארשים.

אבל היה מצחיק.

וטעים 🙂

אנשים שאנחנו לא אוהבים

– הפינה "אנשים שאנחנו לא אוהבים" התאחדה בגליון זה עם "הפינה הסדיסטית" מכורח הנסיבות –

הפינה הסאדיסטית

כבר יצא לי לנהל מספר דיונים (עם מספר אנשים) על עד כמה נהיגה מוציאה את החיה מהבנאדם.

הרי כולנו נוהגים. גם גברות עדינות ומטופחות ציפורניים וגם גברים שטופי טסטוסטרון עם חולצה מתוחה מדי על שריריהם המשורגים (וגם אוחצ'ות לתפארת מדינת ישראל, שבטוח מבינים הרבה יותר ממני במה השחור החדש של הקיץ הזה, או בוצ'ות זועמות. יופי. כיסינו הכל? פוליטיקלי קורקט צ'ק?).

וכל מי שנוהג קצת יותר מחצי ק"מ (ו80 קמ"ש) בממוצע, יותר מפעמיים בשבוע,

וודאי מכיר את הסיטואציה הבאה-

אתה נוהג לך בשלווה, מוזיקה מטרידה משהו מתנגנת לה ברקע (שוב ההוא מהמוסך שם רשת ג'?!) אבל אתה עדיין בסבבה שלך, ופתאום- מישהו חותך ת'אמאמא של הנתיב שלך בלי לאותת.

שנייה אחרי שאתה שולף את הלב מהתחתונים (או מהמחזיק כוסות קפה, תלוי במהירות סיבוב ההגה שדפקת כדי להתחמק מהאוויל) אתה שם לב למן מלמול קולני של מגוון קללות כאלה ואחרות בכמה מאות וריאציות שונות.

לרגע אתה מסובב ת'ראש לבדוק אם סבתא גם שכחה את הכדורים שלה וגם הצליחה להתגנב לך למושב האחורי ("רק רציתי להביא לך סוודרררר!!!"),

ואז אתה קולט שזה אתה.

לא נעים.

אבל גיליתי שיש לפחות מישהי אחת בעולם, שלא משנה אם היא תציית לכל חוקי התנועה בדיוק מושלם, ותאמץ תזמון אלוהי שיגרום לה לא לחתוך אותי לעולם על כביש מהיר (פשוט- לא לנסוע על כביש 4…)- הוריד הלא קיים במצח שלי יתנפח כשאני רק אחשוב על השם שלה-

– – – קרין גורן – – –

לכאורה- בחורה תמימה וסימפטית, שעושה אחלה קינוחים וכותבת ספרי בישול נהדרים על טהרת הסוכר (שאני משערת שחלק ניכר ממי שקורא את הפוסט הזה יודע כבר שאב מזון זה נמנה על חבריי הטובים ביותר, שבשבילם אעבור באש ובמים, ובתור הנורא של המגה ביום חמישי).

אבל כל פעם שאני רואה את החיוך הרחב מאוזן-לאוזן-and beyond שלה ואת רגליה היחפות טופפות להן במטבח, או רואה את הפתיח לתוכנית שלה (את מי מעניין לכל הרוחות שאת מצחקקת כשאת יושבת מול הלפ-טופ שלך ובוהה בתמונה של עוגת שוקולד?! ואז מראה אותה לחברה שלך? ואז מצחקקת שוב?!),

או שומעת את המשפטים הכל כך טבעיים בקול הבכלל לא מתיילד שלה ("מממ… בננה ספליט… מממעולה! אני כלכך אוהבת את הקינוח הזה… מממ… בואו נהיה עצלנים מגניבים ונשבור את העוגיות לא עם פטיש שניצליםםםם, אלא עם גליל של ניילון נצמד, טיהי!")-

אני רוצה לזרוק על הטלוויזיה משהו. או לזרוק את הטלוויזיה על משהו.

העיקר ששערה המתנופף ברוח המאוורר המסחרי של אולפני הצילום יתעופף לו לכל הרוחות.

מילון בלונד- עברית

שבועות– לכאורה חג יהודי מסורתי, שנוצר כדי לא להכחיד שבט שלם (כל עניין הלבוש הלבן? בנות לבשו את זה כדי שיחטפו אותן ויתחתנו איתן. סיפור מוזר. חפשו בתנ"ך. אחרי פילגש בגבעה…).

אבל בבית משפחת הבלונד-

המבצע התחיל כבר חודש וחצי לפני. ההכנות כללו מעבר על כל חוברות שפורסמו ע"י תנובה בעשור האחרון.

בחירת המתכונים בוצעה בשלבים.

יש לציין כי כשיצאה חוברת המתכונים לשנת 2008 נרשמו בלבולים במחוזותינו, אבל בסוף התפריט חזר לנוח על זרי הדפנה (או הפרומעז…).

נערכו קניות בהיקף של יבשת קטנה (נגיד… אסיה)

והוכרזו שתי טבחיות מרכזיות.

או בקיצור- היה המון אוכל מ-ע-ו-ל-ה והיינו שמנים.

כיף כיופאק!

שוינט-

עוד חודש שאפשר לתלוש מהלוח שעל המקרר..

מקווה שאתם חכמים בשמש (כי קיץ כבר! יי!!!), נחים קצת, עושים חיים ולא הולכים ליותר מדי חתונות (מסתבר שזה חלק ישיר מהמשוואה- הבלונד הולך לעבוד בעבודה של מבוגרים + הבלונד שומע מלא סיפורים על איך הילד קם ב-5 בבוקר בשביל בקבוק + X בחזקת 2 = יש כלמיני חתונות שצריך ללכת אליהן…)

בברכת “I’m Skippy the kangaroo!!!”-

Ga-day Mates!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: