29.5.08 – קעקוע, והבבצ'ה מפליאה בסיבוב שלישי

איה.

אח.

אאוץ'.

ואחיהם.

לא ייאמן. הפוסט עומד נדהם (או שמא נכלם) מול ההשתלשלויות האחרונות-

נעמה ניצחה בהישרדות.

מה שיותר נורא מזה- זה שאיכשהו יצא שהבלונד, במקום להעביר את ערב השבת שלו בפיצוח פיצוחים (או חידות הגיון), שתיית אלכוהול או אפילו הסעת מכונית צעצוע הלוך ושוב על שטיח מרופט-

צפה בזוועה.

כלומר- לא בכוונה, בחיי! היינו תמימים ואמרנו לעצמנו- "הנה! בהוט כותבים שזה ייגמר ב-11 ויש עוד 10 דקות! נוכל לראות מי מנצח כדי לא להרגיש הקיץ-של-אביה בעבודה כי אף אחד לא ידבר איתנו בקפה של הבוקר כי לא ראינו הישרדות-הגמר, ואז לחזור לחיינו הנורמליים!"

נו וודאי…

הזוועתון הזה נמשך ("רק") שעה יותר ממה שהבטיחו, וכלל בעיקר קיטש טלוויזיוני ומשפטים כמו "עכשיו אני סוגר איתך חשבון" ו"אני מצביע/ה למי שמאמין בערכים כמו שלי, ולא בגד בערכים האלה לכל אורך המשחק" .

מקסים.

איזה ערכים בדיוק? אל תעשה לקוקוסו של חברך מה שלא היית עושה לקוקוסך שלך? ויגור אננס עם מצ'טה ויהפוך ביקיני צבעו ונמר חברבורותיו?

באמא שלכם.

מזל שהם לא החזיקו כולם ידיים בסיום ושרו שיר הלל לרייטינג או את שיר הפתיחה של דורה.

הלאה- אל המרחב!

כמליון שנה עברו מאז נטל הפוסט עטו ומכתבתו (קרי – מקלדתו וזמן הפסקת הקפה שלו, אבל בואו לא ניטפל לפרטים) וכתב. אנחנו מאשימים את מי שאנחנו מאשימים ושומרים לעצמנו את הזכות ליירט חיצי תרעלה באמצעות טפו-טפו משוכלל מעט משרדי.

ואכן-

הרבה מים זרמו בירקון מאז הפוסט האחרון. הרבה גלידה נמסה לאיטה במחוזותינו.

הפוסט הספיק להיחנק ממצות (ובאופן מרגש- הוא הצליח לעשות את זה אחרי שנגמר פסח, שזה כשרון. אבל מדובר היה במצהברייט, ועל כן זה מותר ומוצא מכלל ההגדרה של "מצות זה איכס! It’s got cooties"), ואפילו למצוא את האפיקומן (כי הוא כלי עולם),

הפוסט הספיק להתאהב בטעם חדש של גלידה,

הפוסט הספיק לאבד ולמצוא את שפיותו לחלופין כ-200 מליון פעם ואף להיות ברוגז עם מגוון אלמנטים בחיינו על פני כדור הארץ שלא חשבנו שאפשר להיות איתם ברוגז (החל ממרכזיות של אריקסון וכלה במסטיק שנגמר לו הטעם מהר מדי).

אנשים שאנחנו אוהבים

אחיותי המופלאות.

כן כן, הבלונד אוחז לו בצמד אחיות (אחת גדולה אחת קטנה. ככה זה כשאתה סנדוויץ' בתוך תוכך) ובזמנו הפנוי הוא מציק להן ("קוף!!! תביאי לי מים… פליז…") או מסיע אותן למקומות, כי אין כמוהו.

אור ליום שישי (או חושך ליום חמישי) אי אז בימי הביניים, החליטו להם הבלונד והצמד לצאת להן לבילוי משותף.

מפה לשם (ותודות לעובדה שהאחות הגדולה גרה לה במרכז צלאביב ויש לה הכל מתחת לבית) יצאו להן האחיות גני לפאב השכונתי.

באם נתעלם מאירועים מרוממי רוח ונפש כגון אנשים שלא מאמינים לבלונד שהוא אשכרה שותה וויסקי, ועל כן מריחים (!!!) לו את המשקה (נו טוב, לפחות הם לא ליקקו לו את הקעקוע…),

או אנשים שמשאילים ממנו עט (?) בפאב (?!) בשביל לפתור תשבצים (?!?),

נגיע לדובדבן שבקצפת הערב, הזית שבמרטיני, הצ'ופצ'יק של הקומקום-

האחות הקטנה לבית גני צפתה לה ביושבי הפאב,

שאם נהיה כנים- רובם סיימו צבא כשהבלונד חשב שלאכול עוגות בוץ זה סטארט אפ ולא השתמש בסכין כי הגננת חשבה שזה עוד מוקדם לילדים בגיל הזה,

ונתנה דרור לפנינת השנינה הבאה:

"אני יכולה להתחיל פה עם מישהו רק בשביל לשאול אם יש לו אחים קטנים"

סקסי!

🙂

אנשים שאנחנו לא אוהבים

מקעקעים שמוקים.

הפינה הסאדיסטית

או מזוכיסטית דווקא הפעם.

עשיתי קעקוע.

כן כן- קעקוע.

אני אחסוך מכם את כל סיפורי ההתלבטויות והשיטוטים והחיפושים,

ואספר את סיפור המעשה-

אירוע קעקוע גופך טומן בחובו מספר אלמנטים מפתיעים:

1.       הציור- אתה צריך לבחור אותו. זה יכול להיות ממש קשה (נגיד, אם אתה גם פולני וגם בלונדיני וגם שונא עדריות), אתה גם יכול לגרום למקעקע לצייר לך ציור במיוחד, אבל זה חתיכת תהליך להעביר למישהו אחר את מה שיש אצלך בראש. תחשבו על זה…

2.       המקעקע- פגשתי כמה וכמה. ראיתי כמה מפחידים שהתגלו כאנשים אדירים וחביבים. ראיתי גם כמה רוסים גדולים שהתגלו כ… אממ… רוסים גדולים ומפחידים.  הכי חשוב זה שהם ידעו לצייר, אבל אני טוענת שעדיף שתהיה בהם גם טיפת סימפטיה, במיוחד אם זה הקעקוע הראשון שלך…

3.       זה לא מדגדג. לא משנה מה כל חבריכם המקועקעים יגידו לכם- מדגדג זה לא. גם לא נעים (אלא אם יש לכם קטע כלשהו עם כאב, וזה כבר נושא לדיון אחר לגמרי…). זה נע בין מטריד לכואב- בכל זאת- מישהו פוצע לכם את העור עם מחט… אם זה לא מקום כואב במיוחד (עמוד שדרה, נגיד…) זה כאב נסבל לחלוטין.

4.       כולם, כולל כולם, כולל המקעקע (אם הוא יודע עברית. אם הוא לא אז הזקן שאחראי על הסטודיו ישמש סוגשל תחליף), יגידו לכם שזה ממכר, ושאם זה הקעקוע הראשון שלכם יש לפחות עוד כמה בדרך. משום מה הם גם יבחרו להגיד לכם את זה דווקא כשממש ממש (אבל ממש) תרצו כבר לברוח משם ולבכות בפינה (דיו מקעקועים בגב לא עובר לבלוטת הדמעות.  בחיי שזה ניסוי דבילי…).

אפיזודה משעשעת

פאב נגבה.

למי מכם שניחן בזכרון מפותח ונטול חורים וודאי חולפות להם מגוון אסוציאציות בתגובה לצמד מילים זה,

דברים כמו "חור נידח" (לא קשור אבל תמיד רלוונטי), "היא כל הזמן שם שתמצא לה כבר חיים" (נו- אפשר להשתכר ממש ולא לנהוג הביתה אלא לרקוד עד לשם!), "יש שם מוזיקה של קיבוצניקים" ואפילו "היה שם איזה דביל אחד שנזף בבלונד שלנו ובנספחתו המופלאה קוקי-פחזן כי הן לא רצו לרקוד איתו!"

ואתם, כמובן, צודקים.

ובכן, תאמינו או לא- ילד הפלא הכה שוב!!!

כן כן.

והפעם- הוא אף הגדיל לעשות…

שוב פאב נגבה. שוב הבלונד ואהובותיו. שוב ריקודים בערב שישי (הי! אנחנו מגוונות לפעמים! היינו בבלאק ואכלנו אדממה, שזה סויה של פלצנים!).

אחרי כמה דקות של הנאה (הייתה מוזיקה סבבה) פתאום מסננת הקוקי מזווית שפתיה "זה הוא! אוי אוי!!!"

מבט מהיר הצידה והבלונד רואה דבר מה שנראה לו מוכר.

זה הברמן?

זה הדביל שחשב שהמשפט "מי הרשה לכן לצאת לרקוד לבד?" זה אשכרה משפט פתיחה?

זה הוא?

זה הוא! והוא מתקרב!!!

אההה!!! שישמור אותנו האל- מכאן שומדבר כבר לא בטוח…

ילד הפלא התחיל הפעם את מהלכיו בלרקוד באמצע.

איכשהו משלוש בנות הצליח לצאת אמצע אחד, והפלא הצליח להיתקע לכל אחת מאיתנו בפרצוף במין ריקוד שמשלב צעדי טוויסט (לא הממתק המגעיל ההוא. הריקוד) מודרניים עם נפנופי ידיים נמרצים.

מיד לאחר הפגנת היכולת המרהיבה הזו הוא פנה לספורט-מועדונים יקר ואהוד: "העמדת פנים שידה של הבחורה התמימה והרנדומלית שלידך הינה גיטרה". תודה. באמת מחמיא לי. אני אשים גם מיתרים בפעם הבאה, כדי שזה יהיה יותר אפקטיבי. בוא נקים להקה בכלל!

מזל שהוא לא חשב שאני תוף.

השתדלנו להתעלם,

סיפרנו לו מעשיות עם מוסר השכל על עונשם של אנשים שמטרידים רוקדי אורח תמימים,

נופפנו ידינו כלפיו במחווה הכה-מוכרת שמשמעה "לך מכאן זבוב!",

חבטנו על ראשו נמרצות-

וכלום לא עזר.

הפלא המשיך לנגן על ידיים אומללות, לחלוק עמנו את מחשבותיו המטרידות, ולענטז סביבנו בפראות קיצונית שאיימה על תמימות נפשנו.

בסופו של דבר קוקי הגדילה ראש, החליטה לעשות מעשה, וצעקה עליו "אתה מטרד!!!".

זה עבד!

אולי כי ליווינו את זה בהתגנבות יחידים חיננית לצד השני של הפאב?

מילון בלונד- עברית

מימונה = פונדו שוקולד? 🙂

קיץ = יתושים. רק יתושים. בכל מקום. זה שנקודות זה באופנה זה לא אומר שכל הגוף שלנו חייב להתמלא בעקיצות! נמאס לו, לבלונד. סנו-די!!!

אייס לימונענע = מיץ דשא!!! לא באשמתי, אבל אם מישהו מסוגל לשתות את ערימת הקרח הירוק הזה בלי לחשוב "מממ! טעם של כלורופיל!!!" – אשריו.

אז הפוסט מצטער על הקיפוח, הוא באמת לא התכוון. הוא אפילו התגעגע, באמת.

הוא מבטיח להשתדל לשמור את המוזה בכלוב, כדי שתפסיק לברוח,

והוא נפרד בברכה הבאה:

"בבואך לבקר את הבלונד בחורשים- שים לב לחזירי הבר. יש להם נטייה להיתקע לג'יפים בפגוש"

Rock on

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: