28.1.10 – הפוסט מתמודד עם תקופת מבחנים

לפוסט יש וידוי-

הוא פוצץ נורה.

פוצץ.

לא שרף,

לא עשה "פק" קטן וזהו-

פוצץ. לרסיסים.

וכל זה ע"י ללחוץ על מתג!!!

יכולות חדשות?

נשק יעיל במיוחד?

אפשר להוציא על זה פטנט?

האמת? זה היה די מפחיד.. אישון לילה, כל מה שהפוסט רוצה זה להוציא את המטען של הפלאפון מהחשמל כדי שיהיה לו שעון מעורר למחר. צריך אור בשביל לנתק דברים, לא? מסתבר שלא. כמליון רסיסי זכוכית, שרופה בחלקה כך נדמה, התפזרו להם בסלון החביב של הפוסט.

עכשיו, מילא הבהלה שאחזה בו, מילא הצלקות הנפשיות שהזמן העסוק ממילא יצטרך לרפא-

אי אפשר לראות ככה 30 רוק, כשיש חלקיקי נורה מרושעים על הספה!!!!!!

אנשים שאנחנו לא אוהבים

המועצה להשכלה גבוהה, או מי שזה לא יהיה שאחראי על התואר הזה.

הפוסט רוצה לשתף אתכם במספר חוויות מרנינות מסמטרו הראשון כסטודנט מן המניין לפסיכולוגיה ומנהל עסקים (סליחה. ניהול.)-

אז יש ימים בהם הפוסט לומד מה ההורים שלו עשו רע, או לחילופין- מה הגננת שלו והחינוך הקיבוצי עשו רע, שאם הוא הולך 'רק על הקווים' זה כנראה נובע מחרדה חמורה, וש'אסקובה' זה מטאטא בספרדית. אוי גשטאלט!

לעומת זאת יש ימים בהם הפוסט לומד שאם תשתכר מיוזמתך ומרצונך- לא תהיה אשם ברצח אף פעם (מקסימום בהריגה), מנתח אגרות חוב לשם הכיף שבדבר, לומד איך לצייר גרפים באקסל ("רואים? זה גרף עוגה. יש גם עוגה תלת מימדית! הייתם מאמינים?"), מצייר על פרצופו באודם ומנתח את העצמו המיטבי.

ואם בעצמו המיטבי עסקינן (או כמו שיאמרו זקני הכפר: "אפרופו העצמו המיטבי". ואפרופו אפרופו- מה זה קשור בכלל? מה החטיף המלוח הזה עושה לו במשפטים כתקנם בעברית? ואם הוא קיבל את הכבוד הזה- מה עם הביסלי? והבמבה? להם לא מגיע?!)-

זו הייתה חוויה…

הוא היה צריך לשלוח אימיילים למיטב שבמשפחתו, חבריו וידידיו ולבקשם באדיבות שישלחו לו מייל ובו הילולים ושיבוחים. כן כן- מעין "שלום רב, אנא מכם השיבו לי במחמאות, ליטופים לאגו, חנפנות ואהבה ללא גבול". הוא גם קיבל תשובות!!! (תודה, אגב :))

אחרי שהוא קיבל את התשובות האלה הוא היה צריך לבלות זמן איכות עם עצמו ביצירת טבלאות המסכמות כמה הוא נהדר, ובכתיבת חיבור המתחיל במילים "אני במיטבי כאשר.."

ובכן- הוא במיטבו כאשר הוא כותב לכם, כמובן.

בכנות- זה היה יותר גרוע מלשכנע את צוות השופטים המובחר של הראיון לקורס אע"מ (היו 4 כן?) לבחור בך, נוטף יותר חנופה עצמית ממכתבי "קבלו אותי לתוכניתכם היוקרתית, אני כה גאון" שיצא לו לפוסט לכתוב בחייו, מלא בהרבה יותר אהבה עצמית מלקנות לעצמך מתנות ליומולדת.

ותהייה, אם כבר מותר לו לשנוא אנשים בפינה הזו-

מה זו העלאת המחירים המאסיבית הזו שקרתה פה (יחסית) לאחרונה?

מחירי האוטובוסים התלאביביים עלו, מחיר הנסיעה ברכבת טיפס לו לגבהים חדשים, ואם זה לא מספיק-

עלו המחירים בוניליה, רחמנא ליצלן!

הפינה הסאדיסטית

לפוסט יש את הקונדיטוריה של מיקי שמו מתחת לבית ולכם לא.

קנאה קנאה קנאה.

למ שלא יודע מה זה אומר- פלצנות נוטפת חמאה ושוקולד בלגי משובח.

ואם זה לא מספיק-

יש לו את ה'פטיסרי בוטיק' החדש דנדש של דודו אוטמזגין (!!) קצת הצידה מהבית. עד כה הוא חשב שמאוניברסיטה רק מרזים, אולי עוד יתברר שההיפך הוא הנכון..

🙂

אפיזודה משעשעת

2 אנקדוטות קולנועיות הכרחיות:

  • האם גם אתם, כמו כולם, ראיתם אוואטר? כן כן, גם הפוסט נכנע לעדריות והלך להרכיב על עצמו משקפיים מטופשים (עם כזה נגד גניבות בילט אין!) במשך 3 שעות.

האמת? מאוד מגניב כל הקטע הזה עם התלת מימד. הפוסט מאוד נהנה בהתחלה מכל הצמחים המשונים שנראה כאילו הם תיכף מלטפים לך את המצח. גם ניכר שהושקעה הרבה מחשבה באיך ליצור צמחים וסביבה כללית שימצו כמה שיותר ממה שמעניק אפקט התלת מימד.

אבל באיזשהו שלב הוא הגיע לחשיבה מעשית: קודם כל, כל מה שקרוב בתלת מימד- אסור להתמקד בו. זה מטושטש וזה עושה כאב ראש לנסות לראות משהו שיוצרי הסרט פשוט לא טרחו ליצור באמת. דבר שני: אולי זה רק הוא, אבל הפוסט מרגיש שבאיזשהו שלב כל העניין הזה קצת ממצה את עצמו.. כלומר- זה עדיין תלת מימד, אבל באיזשהו שלב למוח שלך נמאס מלהתלהב מכל החידושיות שבדבר והוא עובד למוד "ככה זה ממילא בחיים האמיתיים, ממה יש לי להתרגש פה?". קצת מבאס, בהתחשב בעובדה שהפן המחדש היחידי בסרט טמון בויזואליות ולא בעלילה מתוחכמת..

  • סטודנטים לקולנוע. יש כאלה. לא מעט אפילו. הפוסט משער שאם אתם בגיל המתאים (אוניברסיטה-פלוס-מינוס) יש לכם כמה וכמה חברים/ מכרים/ שותפים ושאר מרעין בישין שלומדים קולנוע. גם לו יש!

בתור מי שממילא מבלה זמן ניכר מחייו בלהילחם ביצר האקסהיביציוניסטי שלו מלחמה עקרה גם ככה, חברים שלומדים קולנוע הם פשוט מכרה זהב של נוקאאוטים לטובת אותו יצר. אי לכך ובהתאם לזאת הפוסט מצא עצמו קם בבוקר שישי זה או אחר, עוטה עליו בגדים בגוון כחול ותכשיטים בגוון אדום, והולך לצרוח ולבכות מול מצלמה כחלק מתרגיל של החוג לקולנוע. את התוצאה לא ניתן לראות בבתי הקולנוע הנבחרים. כנראה שניתן היה לראותה באולם מקסיקו שבאוניברסיטת ת"א בהקרנה חד פעמית שהייתה ועברה. ועם הקלוז-אפים החגיגיים מכל הלב שקיבל הפוסט, כנראה שטוב שכך.. 🙂

והנה תם ונשלם לו עוד פוסט. בין מבחן למבחן (הפוסט ממש ממש משתדל שלא לפרסם סטטוסי "2 עברו, רק עוד 9 למנאייק" בפייסבוק, כי הוא ייחודי והוא לא כמו כולם. נראה כמה זמן הוא ישרוד במאבק הזה..) זה באמת חשוב לאוורר קצת את תאי המוח עם קצת כתיבה עיתונאית מושחזת. או עם קצת מהגיגיו של הפוסט 🙂

מי ייתן והכוח יהיה עמכם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: