25.8.10 – הפוסט סיים שנה א' וקיבל קופונפון

האושר הוא חופש.

אין ספק שמאז שנגמרה תקופת המבחנים (בה החליט הפוסט להצטנע וללכת רק על 8 מועדי א' + מועד ב' אחד..) הפוסט מגלה כמה מהדברים החשובים בחיים..

נכון. מי שמכיר אותו יודע שמאוד קשה לו להתחפשן. אבל אינבוקסכם-המתגעגע-לפוסטים יכול להעיד שגם הפוסט למד שלשבת מול המזגן ולראות טלוויזיה יכול להיות פעילות מרנינה מאין כמותה  🙂

אז אמנם אין חפשנות בלבד, כי יש עבודה כמה פעמים בשבוע (הפוסט צריך להרוויח את לחם השיפון וחמוציות שלו..) ויש שופינג שצריך לעשות (כן. שופינג זו פעילות שצריך לעשות מדי פעם), ויש אנשים שצריך להכין איתם אוכל, אבל אין לו לפוסט יותר מדי תלונות בשלב זה של חייו..

אז… שנתחיל?

 

אנשים שאנחנו אוהבים

אנשים שמגלים לך כמה מהאמיתות הנוקבות של החיים.

יום אחד ישב לו הפוסט וליהג לו להנאתו בעוד קוקי ושלי מקשיבות (…). בהתחשב בכך שהשילוש הקדוש הזה כולל 2 יושבי אוניברסיטות נאמנים + 1 שעתידה להצטרף להילולה ממש בקרוב, אין פליאה ממשית בכך שהליהוג סבב גם סביב נושא הלימודים, המבחנים, המתרגלים (הלא כ"כ חתיכים. אוניברסיטת תלאביב לא מתפקדת!) ושאר ירקות.

מתוקף נושאי השיחה ניסה הפוסט לשים ידו על חמקמקותו של סמסטר ב'.

אין דינו של סמסטר זה כדינו של סמסטר א'! לא לא!!

בסמסטר א' אתה כולך נרגש, קונה דפדפות חדשות ומבהיקות, משקיע בערכת עטים ומרקרים צבעוניים, רוכש קלמר ותיק וחבילת שמרדפים שמנמנה. לפני סמסטר א' אתה מתרגש קצת, כי אולי השנה יהיו לך קורס או שניים שבאמת גם יהיו מעניינים, וכי אולי תכיר אנשים נחמדים או שתמצא אוכל אכיל באוניברסיטה, וכי אולי השנה תשקיע ותהיה ילד טוב ותקרא מאמרים ולא רק סיכומים שלהם. לפני סמסטר א' אתה גם עצוב קצת, כי עוד מעט נגמר החופש ולא תוכל לשבת בבתי קפה ולהרגיש תלאביבי (נו טוב, אבל במקרה של הפוסט הוא עדיין יוכל ללכת לקניון רמת אביב באמצע היום ולהרגיש כמו סטודנט-תלאביבי. יש גם חיה כזאת..)

אבל סמסטר ב', כמו שתרמה קוקי מחכמתה כבוגרת שנה שנייה, אף פעם לא מתחיל. שמים לב אליו רק כשהוא נגמר.

אתה רושם לך ביומן את היום ההוא שתיאלץ לצאת בו מכוך הלימודים החמים שלך ולשים פעמייך לבנייני האוניברסיטה, נכון, אבל בהתחשב בכך שתחילתו בין מבחן זה לאחר, ובכך שמרביתו משופעת בחופשים שונים ומשונים (מחופש פסח הארוך והמבורך ועד יום המרמיטה, או מה שזה לא יהיה..) – רק כשבועיים לפני תקופת המבחנים השנייה של השנה אתה מגלה שהיה סמסטר ושיש חומר שאתה אמור לדעת. אוי אופס..

אנשים שאנחנו לא אוהבים

אנשים שאתה צריך להגיש איתם עבודות באוניברסיטה.

בעצם לא. הפוסט לוקח את דבריו בחזרה ומבקש לתקנם: אנחנו לא אוהבים מרצים שיכורי-כוח שחושבים שעבודת צוות תהיה משהו מרכזי בחייו של כל מנהל (…) ועל כן מחובתם לתרגל את סטודנטיהם בכך.

את האנשים שהפוסט עבד איתם הוא מחבב. מאוד אפילו. אבל למיטב ידיעתו, כשאדם מהווה חלק מצוות בקריירה שלו ונדרש לכישורים חברתיים שיאפשרו לו לתפקד, בד"כ מדובר בצוות שמוקדש כולו לפרוייקט מסויים, שמבלה את מירב זמנו באותו המשרד ובד"כ אפילו נוהג ללהג זה באוזניו של זה על חייו הפרטיים בשעת ארוחת הצהריים- אותה בולסים חברי הצוות יחד. לעומת זאת, נסו לצרף 8 סטודנטים בגיל הנהייה לתלאביב, תוסיפו חוגים שונים (אמנם חצי מהצוות היה מאנשי פסיכולוגיה-ניהול, כמו גם הפוסט, אבל לעניות דעתו הצטרפו עוד 2 חוגים למסיבה המטורפת הזאת) וספקטרום תחומי עניין שנע מעבודה אינטנסיבית, דרך מסיבות-אלכוהול-ים, ועד שאיפה לציון מושלם.. ומה יוצא לכם מזה? בעיקר נסיונות נואשים עד עקרים לקבוע פגישות והרבה מיילים. וקצת דם יזע ודמעות ככל הנראה..

אפיזודה משעשעת

הו כן!!!!

יש לפוסט קופונפון!!!!

הפוסט הגיע להגשמה העצמית שלו. נוחו על משכבכם בשלום יונג, מאסלו ושות'- הוא ניצח! יש לו קופונפון והוא יכול לאכול 3 פעמים בשבוע כמו חצי שמן (זה רק 25 שקלים.. צריך להתקמצן..) או פעמיים בשבוע כמו שמן, או פעם בשבוע  כמו אובר-ארכי-שמן-על! 🙂

אם הוא ציין את עבודת הסטודנטים שלו (או אין שהוא מעדיף לכנותה: עבודת הקופים שלו. עילית, זה מהזדהות איתך..) אז הרי שפרט חשוב שמצטרף אליה הוא הקופונפון, שמזמן כמה הרפתקאות קולינריות הראויות לציון..

קודם כל גילה הפוסט שאם הוא מביא אוכל מהבית- הוא יוכל אח"כ להיות ממש שמן וללכת לאכול עם הידוע בשגב אקספרס למשל- על חשבון הברון (לפחות חלקית..). מלבד זאת הוא גילה גם פניני אוכל קולינאריות השמורות למגזר ההייטקיסטי (מאוליב, הסנדוויצ'יה המוכרת לכל בעל קופונפון מצוי שמקבל פחות מ-30 ש"ח בתקצוב היומי, ועד הקופי בר, למיטיבי הלסת ;)).

אבל הרפתקה אחת נישאת מעל כולם ודורשת את הרחבת היריעה:

בודהה בורגר.

כידוע וכמוכר לכלל קהל  הקוראים, הפוסט צמחוני ויפה נפש כבר כמה שנים טובות. הוא כבר חלק  עמכם את הגיגיו על ההמבורגרים הצמחוניים שניתן למצוא במדינתנו הקטנטונת, והוא עדיין שמח לשמוע את השם "בודהה בורגר" בהקשר הזה, ולו כי המקום הזה חושב שיש עוד כמה אופציות מלבד המון פטריות וקצת עדשים שנדחסים להם לתוך לחמניית בריאות (שכבודם במקומם מונח, כמובן, אך עם זאת- גם הצמחוני רוצה לגוון לעיתים..).

אי לכך, והיות  וגילה הפוסט שמקום עבודתו החדש נמצא בסמוך-עד-לא-רחוק בכלל מהסניף המרכזי, הגדול והנרחב של הבודהה – לא הייתה ברירה אלא ללכת ולחקור את הנסתר. הציפיות היו גבוהות. הוא שמע שלא רק מגוון המבורגרים מצפה לו, כי אם גם שווארמה צמחונית, תבשילים מעלי ניחוחות ואפילו קינוחים טבעוניים (טוב. זה אולי לא נשמע ממש מפתה, אבל זה נשמע כמו מוצג מוזיאוני שראוי להתבוננות..). נלהב ונרגש שם פעמיו למקום האמור, פיו מלא ריר ובטנו מלאת רעב.

עם הכניסה שמח הפוסט לראות אנשים חביבים ואווירה  נעימה. לאחר כ-10 דקות התלבטות (או בעצם- ציפייה בתור, שכלל רק זוג אחד של אנשים לפניו) הגיע תורו והוא הזמין את הזמנתו. הוא הוזהר מראש שבמקום האמור האוכל  לוקח את הזמן שלו, ואיך אומרים? עיתותיו היו בידו. אז הוא התיישב ובהה בסובב אותו עד שיגיע האוכל.

מסקנות?

מפחיד שם.

באמת.

אפילו לפוסט צמחוני ושוחר בריאות שכמותו!

נתחיל מאווירת ההודו השוררת במקום:

הודו זה סבבה, ככה"נ. הפוסט  מעולם לא היה שם אבל הוא הבין שזה יכול להיות כיף, שיש שם אוכל טעים מאוד (הוא טעם אוכל הודי בארץ- הוא לא יעיז להגיד שזה אותו הדבר וכו' וכיו"ב…), אבל מה שיש שם בבודהה זה מין אווירה רגועה מדי. כולם נחמדים מידי, איטיים מדי, אוהבים נבטוטים מדי, יושבים על פופים מדי ולוקחים את הילדים שלהם לאכול טופו סייטן וטמפה מדי.

ומכאן נמשיך לחומר הפרסומי:

לרופא שיניים יש עיתוני נשים, לספר יש מגזיני אופנה, לחדר כושר יש מגזיני מנטה, ולבודהה יש עלוני מסיונריה! כן כן- בעודך יושב וממתיך לאוכל שלך אתה יכול לקרוא על זה שבשר זה רצח (ידוע ומוכר), על כמה קשה לספר להורים שלך שאתה טבעוני, על איך להפוך להיות צמחוני, ואז איך להפוך להיות טבעוני. כי צמחוני זה לא מספיק.

אז נכון- הבר סלטים שלהם מרהיב. לחלוטין. יש בו כל דבר אפשרי ועוד קצת. כל צמחוני פנאט, טבעוני, או סתם שוחר בריאות יסכימו להתרחץ בסלט שלהם: על נבטוטי הכל-דבר-אפשרי שלהם. על החומוס, העדשים והפשתן המונבטים. על הסלק המבושל, הטופו, הפסטה המלאה. על רוטב המיונז סילאן  ועל רוטב המיסו שלהם. על לקט הגרעינים ועל שמרי הבירה (כן כן! זה אמור להיות "כמו פרמזן". וטעים לפיזור על סלט. ובריא. הפוסט חושב שזה היה  אכיל עד מעניין..)

ונכון, אמנם תבשיל  הטופו-ברוקולי-על-אורז-מלא היה מעט מוזר בעודו חם, אבל אפילו די טעים ביום המחרת בעודו קר.

אבל נכון לכרגע הפוסט  קצת מפחד לחזור לשם. מוחו שוחר הבריאות  זועק חמס ומנסה לגרור אותו לשם  ולוותר על פסטה בשמנת, בעוד נפשו העדינה מצטנפת בפחד בפינה עד יעבור זעם.

 

ובכן- הפוסט התגעגע. אין ספק.

הוא שולח לכם איחולי חופש נעים ומקווה שאתם מבלים את מירב ומיטב זמנכם באי-עשייה מבורך.. 🙂

בנוסף הוא רוצה להקדיש עצמו למאיה, שעומדת לנטוש לארצות רחוקות וקרירות לזמן רב. ולצרף תמונה גאונית שמאיה צילמה :):)

פאקמן!!!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: