21.7.09 – לפוסט יש תחביבים חדשים

~~  הודעה חגיגית- הפוסט מוקדש מכל וכל לידוע, שחוגג יומולדת היום. מזל טוב!! 🙂  ~~

מיף שלום.

הפוסט חושב שהוא חייב לשתף את קוראיו הנאמנים בהגיגיו אודות הסופר.

קראו לזה שופרסל, קראו לזה מגה, ומצידי- לכו גם לרמי לוי. די זול שם בתכלס.

עדיין- סופר.

כשהפוסט היה קטן הוא לא ידע מה זה סופר.

כשהוא היה ממש ממש קטן, לחם חלב וגבינה פשוט לקחו מחדר האוכל.

כשהוא היה קצת יותר גדול וגילה שיש גם גלידה בעולם (גילוי חשוב, ללא ספק. אחת מאבני הדרך שבוודאי עצבו את חייו ואישיותו, אך לא בכך עסקינן) הוא גילה שאפשר ללכת לכלבו, ולקנות כאוות נפשו על התקציב.

התקציב היה חיה מסתורית. בהתחלה היה לו חבר מאוד טוב- כרטיס נייר ורדרד ומהוה.

כל פעם שחשקה נפשו של הפוסט בגלידה טעימה אפופת שוקולד ופקאנים מסוכרים (טילון פקאן, כן כן)- הוא היה צריך לחתום את שמו על הנייר הנ"ל ולהביא לאמא ואבא קבלה.

עם חלוף השנים, קיבוצו של הפוסט ניסה להתאים את עצמו לקדמה ולטכנולוגיה, ובמקום ניירות מהוהים קיבלנו – מספרים! כן כן- התקציב הפך מנייר למספר, שאותו היינו צריכים לזכור בעל פה. זה היה קשה, אבל 4 ספרות זה לא מה שיפריד בין פוסט נחוש לבין המקופלת שבה נפשו חשקה!

עוד כמה שנים חלפו להן. הפוסט כבר ילד גדול, ועכשיו הוא גר בעיר הגדולה. בעיר הגדולה אין כלבו וגם לא תקציב.

עכשיו הוא צריך לעשות לעצמו רשימות על המקרר, לחשב מחירים, לקבוע סדרי עדיפויות (איך לחם יותר חשוב מגלידה, איך?!)..

אבל מעבר לכל אלה, הוא הגיע לשאלות הגדולות ביותר בחייו של ילד-גדול-שהולך-לסופר:

  1. שופרסל או מגה?
  2. מותג הבית או אוכל אכיל?
  3. תווי קנייה- צרכנות נבונה וחסכנות אפקטיבית, או שמא- הזדקנות בטרם עת?

נתחיל מהסוף דווקא. כישראלי טוב גילה הפוסט שאין דבר העומד בפני ההנחה.

אז יש תווים. ויש גם חבר מועדון. ואם הוא ממש יצטרך הוא מוכן גם לאמץ מבטא פולני. נותנים לך- תיקח!! גם אם זה לא איזה אגרוייסע מציאע.. הנחה של 4 שקל על חלווה יכולה להיות מאוד משמעותית!!! (נניח.. אם יגלו מחר שאפשר להפיק חשמל מחלווה!)

וכשיש תווים הם גם קובעים לך לאיזה סופר ללכת, ובעצם פותרים לך את שאלה מספר 1, כך שהם אפילו שניים במוצר אחד- מקלים לך על החור בארנק, ועל ההחלטות הקשות שצריך לקחת. נו שוין.

אז לקח הפוסט את הסל הירוק-אני-שומר-על-איכות-הסביבה שלו וכיתת רגליו. בעודו מביט במדפים שאלה מספר 2 התרוצצה במוחו- הלוֹך וחבוֹט,  הלוֹם ושוֹב:

מיצתפוזים של פריגת, או נקטר תפוזים עליזים של שופרסל?

פסטה בשם עם ניחוח איטלקי אמיתי כמו 'ברילה' + קופסת קרטון כחלחלה ויפה, או שקית בירוק-אפרפר של נחשו-מי?

קשים חייו של הפוסט. כל ההחלטות האלה…

הוא ילך לטבול קצת בייגלה של השופרסל בגבינה לבנה של תנובה. נראה אם זה יעזור..

אנשים שאנחנו לא אוהבים

טוב. לא בדיוק אנשים.

ממש לא אנשים.

נכון שידוע ומוכר כבר שהפוסט אוהב קיץ. הוא בקטע של שמש, ים, חופש (גם כשהוא כבר לא בביצפר ואין באמת חופש- קיץ עדיין מרגיש כמו חופש).

אבל השנה החום הזה כבר עבר כל גבול. באמת!

אמנם זה יותר טוב מהחורף והפוסט שמח בחלקו. אבל מדי פעם הוא תוהה לעצמו אם כל גלי החום האלה שהוא מרגיש הם חלק מתהליך ביולוגי עלום של בלות-בטרם-עת שעובר עליו, או שמא מדובר במציאות, שמא אשכרה החוץ הוא כבשן לוהט ולא שמש ים תיכונית סטנדרטית.

אבל בשביל זה יש מזגן. ומיץ רימונים עם קרח.

מה שכן, הקיץ הוא עונת הג'וקים.

הפוסט קצת שכח מזה, כי כשהוא היה קיבוצניק אמיץ לבב וללא חת (כלומר- כשהוא גר בגוש בטון צמוד קרקע עם מיקום מצויין מעל מושבת ג'וקים עתיקה)- הוא התמודד איתם די בקלות. הם היו משתדלים להישאר בחוץ, והוא מצידו היה משתדל לצווח פעמיים בקול גבוה כשהם נכנסו בטעות, להתעלם מהם עד יעבור זעם ולרסס במשהו שהוא בטוח לא K-600 אחרי שהם היו הולכים.

אבל כנראה שהזיהומאויר התלאביבי עושה להם טוב, אחרת איך אפשר להסביר את הגודל הבלתי-נתפס אליו מגיעים הג'וקים המגניבים של רמת אביב?!

משום מה בתלאביב הג'וקים הינם תפלצות ענק מעופפות, בעוד בקיבוץ הם היו יצורי קרקע קטנים ודוחים.

כל מחוש יכול לשמש סרט מדידה לתופרת למידות גדולות, וכל כנף יכולה לספק מחסה מהגשם לאיזה בית יתומים באיכלוס ממוצע..

והם גם לא מסתפקים ברצפה! למה להם, נפילי-ביוב שכמותם? הם מטפסים על קירות ועל התקרה, מעופפים דרך חלונות ומה לא.

אמנם לבניין יש ריסוס. כך שמדי פעם אתה יכול לראות גופה במדרגות ולמלמל לך מתחת לאינשפם שלך  "הא לך, יצור אכזר!". אבל אלה שלא בוחרים לעלות במדרגות ?! הו הו! הם ינקמו את נקמתם של אחיהם לא-מפותחי-הכנפיים…

איכס.

מזל שהפוסט מחזיק בבית ידוע, הידוע בהיותו גיבור.

כל מה שהפוסט צריך לעשות זה לברוח באימה מוחשית, לענות בהנהון מבועת אך קולני לשאלתו של הידוע "מה, ג'וק?", להתכרבל על הספה עד יעבור זעם ולהתעלם מהעובדה שלהרוג ג'וקים זה לא צמחוני.

מה לעשות- לכולנו יש פשרות שצריך לעשות בחיים, ואלו של הפוסט מגיעות לכדי מיצוי הפוטנציאל שלהן כשמדובר במוטציות חרקיות.

אפיזודה משעשעת

לפוסט יש בשורה מרגשת לספר!

הוא גילה שהעבודה שלו נותנת לו לא רק משכורת (הגיוני..), ואוטו (בהחלט נחוץ), ולפעמים גם איזה תלוש, בקבוק יין או חלה (?!?).

לא לא- העבודה מעניקה לו הרבה יותר!

היא מעניקה לו תחביבים חדשים!!

לפני שמכר את נשמתו לשטן ההייטק לא ידע הפוסט שאפשר לכלות כ-4 שעות מיומך בפייסבוק, לקרוא חצי מהכתבות שמתפרסמות ב-ynet ולתכנן שבוע מראש מה תאכל בשבת בבוקר.

לראשונה פיתח הפוסט בקיאות מרשימה ב-90% מהמדורים והכתבות שמתפרסמים ב-ynet  יחסים וב-ynet אוכל. הוא יודע מי שונאת בליינד דייטים, מי חושב שנישואין הם כלא ומי יודעת להכין לחמניות עם צימוקים.

אח"כ הוא גילה שיש המוווון תמונות שאפשר לחטט בהם, 'חברי פלאף' שאפשר ללטף, אקוואריומים שאפשר לקשט ושאלונים שאפשר לעשות (הפוסט מבקש לפרסם ברבים, אגב, שהשם האפרו-אמריקאי שלו הוא 'לקישה'. אז אם אתם רוצים לדבר עם הפוסט, ya bich, קחו את זה בחשבון).

אבל הזמן עובר והצורך בשעשוע הולך וגדל.

הפייסבוק כבר לא מה שהיה פעם- אין מספיק תמונות חדשות, אנשים חוסמים את פרופיליהם על ימין ועל שמאל, ולקבל 100 הזמנות בשעה לסקרים שונים ואוויליים  (איזה תחתונים אתה, איזו עיר בארץ אתה.. עוד מעט יעשו סקר על איזה סופר אתה ואיזה מבצעים יש לך להציע).

וכבר אין מספיק רכילות ב-ynet  שתספק את יצר האס"נ (אווירת סוף נייס) של הפוסט.

ולא- סוליטר זו לא אופציה.

אז מה עושים?

מסתבר שיש הרבה בלוגי אוכל ברשת.

בתור חובב בישולים (נו טוב- ואכילה :)), הפוסט הגיע למסקנה שלהעביר את זמנך הפנוי בבהייה מרוכזת בתמונות ממש ממש אבל ממש שוות של אוכל- זו אחלה דרך חיים!

אז יש לו עדכון יומי מהאתר המצויין food porn daily (כל מי שמבין למה לעוגיות שוקולד צ'יפס 37% קוראים גם 'עוגיות אורגזמה' יבין מהי משמעות השם של האתר).

ויש לו כמה בלוגים ב-favorites של כלמיני בשלנים ביתיים (תכלס? בשלניות ביתיות..), מלאי תמונות מדהימות ומדריכים מפורטים איך להכין מליון דברים טעימים, שהוא דואג לחטט בהם מדי פעם.

ויש לו כטריליארד מתכונים חדשים, שונים ומשונים, שהוא מדפיס לו ולוקח הביתה (כל עוד יש מדפסת בעבודה- למה לא? :)).

מה שכן, לתחביב החדש הזה יש השפעות לטווח ארוך.

שבוע של בהייה בתמונות של לחמניות רכות, פנקייקים מסוגים שונים ומשונים, מקרונים קטנים וצבעוניים, ערימות של פטל טרי על עוגת גבינה צחורה או על מוס שוקולד מפתה, טארטים מסוגים שונים ומשונים.. – גורם לפוסט לרצון עז להתחיל לאפות בשצף קצף. ואם לא לאפות- אז ללכת למאפייה הקרובה ולחפש שם כמה דברים שמתחילים להיות דומים למה שהוא ראה באינטרנט. תחביב יקר קצת, הא?

וזה עוד לפני שדיברנו על הריר שצריך לנגב מהמקלדת.. מזל שהיא של העבודה 😉

ולסיום-

הפוסט רוצה להתייעץ איתכם, קהל קוראיו הנאמנים (…)

To blog, or not to blog?

כעקרון הפוסט ניסה לא להכנע לתכתיבים, להשאר ביתי ואינטימי, ולא להפוך למעצמת ענק חובקת יבשות. הוא רצה להפגין נאמנות לרשימת התפוצה ה(כמעט)מקורית שלו ולא להיעשות זונת צומי מודרנית.

מצד שני יש קדמה ונוחות. הפוסט מודה ומתוודה שגם זה חשוב.

לכן, כמו בהרבה מצבים של התלבטויות קיומיות, הוא פונה אל הזולת, והפעם- אתם הזוכים בתענוג..

הוא ישמח לשמוע את דעתכם בעניין, זה בטוח. הוא גם ישמח לקבל את תמיכתכם, הנפשית והלא נפשית כתלוי ביכולותיכם ורצונכם, באם יזדקק לה.. 🙂

תחשבו על זה- אתם יכולים להתוות את מסלולה של ההיסטוריה!

הוי… יולי נעים שיהיה. תהיו חזקים!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: