18.11.07 – girl power

שלומות וכו' וכו'

אני שוקלת לחזור להיסטריה של ימי חמישי הידועים לשמצה- פוסט דו שבועי, ביום שעדיין נחשב חלק מ"השבוע" אבל האופטימיות כבר מתחילה לחלחל.. (גם מי מכם שהשתחרר כבר ומרגיש מגניב- חצי מהחברות הי טק לא עובדות בשישי. אז שה!). אני אשתדל, בכל אופן. בקשות, מענות, תלונת וכו' אפשר להחזיר לתיבת המייל שלי, אמן ותישלחו ישר לג'אנק מייל 🙂

[יש לציין ששיקולים לבד, ודברים שאני עושה במציאות לבד. אז תתמודדו בנתיים עם יום ראשון, עד שאני אתאפס על עצמי ועל תסריטי הבדיקות למעליות שאני צריכה להמציא כל יומיים…
הוי, ראיונות עבודה.]
אז הפוסט חזר לו מחו"ל והחליט שהגיע הזמן לעשות מעשה- צריך למצוא עבודה, צריך להרוויח את לחמי, צריך לשלוח קורות חיים.
איכשהו קרה שאת הקו"ח (מסמך אווילי) הצלחתי לסיים לכתוב תוך פחות משבוע. נו טוב, כשאת אע"מניקית זה לא כזה קשה לפאר את עצמך לאורך דף שלם… (תכלס, הבעיה היחידה הייתה להשתדל לא לגלוש מעבר לעמוד אחד, כי אמרו לי שלא כדאי…)
ובכן, התיישבתי לי אל מול המחשב, נכנסתי לאתר סימפטי שמתנדב לשלוח את מסמך המחמד האווילי שלך לכל דיכפין בלי שאתה (כמי שלרוב הפעילות הגופנית שלו מסתכמת בדאבל קליק, או, אם אתה ממש משקיען (או לא "בוגר קורס גבינתי כלשהו"), קונטרול + קליק ימני) תצטרך לעשות כלום. חוץ מללחוץ על 'נקסט'.
לחצתי על נקסט, חיכיתי כ-45 שניות, ומאז התחילה סאגת הטלפונים. מטלפון אחד למשנהו התגבשה לה מסקנה ממש מרחיקת לכת במוחי הקודח (ועטור הבלונד…)-
עובדות בחברות השמה תמיד מציגות את עצמן כמישהי ששמה מתחיל ב-א' ונגמר ב-ת' (אפרת, אורית… אמנם הייתה גלית אחת, אבל היא בגדר סטיית תקן). מסקנה? אל תקראו לבת שלכם 'אמירית' או משהו, זה נשמע לי כמו עבודה לא כ"כ כיפית בכלל…
אחרי שהתגברתי על ההלם הראשוני מהסדרה החשבונית שנוצרה פה, הגיעה השאלה המדהימה- "יצא לך להתעסק עם מערכת ה- siginet ?" כן כן, לוחמי סיגינט יקרים שלי, הפכנו למערכת.
כשאמירית תסיים את התיכון תזכירו לה שדודה פוסט אמרה פעם שלא תחפש עבודה במקומות שמחפשים עבודה לאנשים אחרים, אוקיי?

אנשים שאנחנו אוהבים

אני שונאת לכתוב דברים בפינה הזו. זה מוציא אותי סנטימנטלית והורס את כל תדמית הפאם פטאל הקשוחה שאני מנסה לבנות פה לעצמי.

לא חוקי בעליל.

אנשים שאנחנו לא אוהבים

מי שנטע חרובים בכל הקיבוץ שלי. נכון שבחורות תמיד בוכות על עד כמה זה קשה להיות לבד, בלי בנזוג (או בתזוג, בסדר…) בעונת החורף, כשכל מה שאפשר לעשות זה להתכרבל עם שוקו ופוך מול הטלוויזיה? וזה הרי נורא טפשי  לעשות את זה לבד, אין מה לעשות… נסו להיות בחורה בלי בנזוג בעונת פריחת החרובים. כוסואומו.

אפיזודה משעשעת

אז… החלטתי שצריך קצת כסף.

זה קרה בערך כשחזרתי מחו"ל וגיליתי שחשבון הבנק שלי מסתכם בערך ב"היי, לשכור פונטיאק גראנד פרי זה קצת יקר, לא ממי?".

או שאולי יכול להיות שזה התחיל כאשר חברתי המהוללת שלי (כן כן, זה שם, לא ניכסתי פה שומדבר לעצמי…) גוללה בפניי הצעה שאי אפשר לסרב לה… המפ…

בכל אופן מצאתי את עצמי נוסעת לשדה התעופה בן גוריון בשש בוקר, אחרי לילה שכלל רקיחת קוקטיילים מופרכים למדיי, השמצות חוזרות ונשנות של מין מסויים, ושעה וחצי של שינה עריבה.

אחרי כוס קפה (הם גנבים שם! ויש להם קפה גרוע! יותר גרוע מהפילטר האמריקאי שכה היטבתי להשמיץ!) קלטנו שמה שאנחנו באמת עושות שם הוא לא לחכות  לאח הוירטואלי המושלם שלי, שהוא גם החבר המושלם של שלי, וחוזר בדיוק מ-3 חודשים בתאילנד כי הוא התגעגע נורא (מזעזע מה שקצת דמיון והרבה שעמום יכולים ליצור במוחות מעוותים כמו שלי. ושל שלי…), אלא לחכות לתאילנדי של אבא שלה.

כן כן, כשאתה גר בחור נידח שעה וחצי מאילת, ומעמיד פנים שאתה חקלאי שמגדל חמניות- יש לך תאילנדים.

אז כעקרון מדובר היה בבחור סימפטי למדיי, נקרא לו סורינאם (קוקי- זוכרת את סורינאם? חיחי…) לצורך האירוע, שחזר מביקור מולדת קצר, וכדי שהוא יגיע "הביתה" בשלום- נשלחנו אנחנו.

הבחור נאלץ לשרוד כמליון ואחת שעות טיסה (סליחה אבל הטיול-אחרי-צבא שלי היה צפוני, לא טסתי למקומות נידחים ועלומי שם כמו תאילנד, נגיד, אז אין לי מושג כמה זמן זה לוקח… מה תעשו לי?), והאמת שהוא נראה די רענן ומאושר בחלקו כשנפגשנו לנו בחיוכים עליזים (מעושים, נו ו? אז מה?) בשדה"ת.

אבל, הו הו! שומדבר לא הכין אותו לחוויה הבאה- 5 שעות פחות או יותר באותה טויוטה קורולה חביבה עם צמד בחורות שבדיוק החליטו שכל הגברים צריכים לבצע צלילה ללא בלוני חמצן במקום הכי עמוק באוקיינוס השקט. יש לציין שאפילו הגדלנו לעשות והכנו דיסק לנסיעה וקראנו לו, לא צפוי בכלל, גירל פאוור. מזל שסורי היקר שלנו כבר התאמן טוב טוב על לחייך ולהנהן כדרך חיים…

המסע שלנו לא הסתכם ברואוד טריפ מהחור הנידח בו אנחנו גרות (גדרה, לטובת מי שיושב עכשיו על גוגל מאפ ומחשב לי קילומטרים) עד לשדה"ת ומשם בואכה אילת.

לא לא, אבא של שלי ביקש שנערוך לו כמה "סידורים" אם אנחנו כבר בדרך…

עכשיו, בואו נשים את הדברים על השולחן- כבר שנים שאני טוענת באוזניי שלי שאבא שלה עובד במאפיה. למסקנה הזו הגעתי כבר לפני כמה שנים (קצת דמיון, שעמום, המוח המעוות שלי… הנוסחה הזו כבר הופיעה פה איפשהו…) והפעם- הייתה לי ההזדמנות להוכיח אותה!!! שלי ואני מצאנו את עצמנו עוצרות (עם אורות מצוקה, כי אנחנו מחונכות…) בתחנת אוטובוס בצד הכביש, ליד צומת עלומה כלשהי בבאר שבע, ומחכות לבחור בוולבו לבנה שיביא לנו מעטפה חומה ומסתורית. הו, הבעת האושר שנחה על פניי כשהצלחתי להוכיח לשלי (ולעולם כולו, מן הסתם) שהאינטואיציה שלי לעולם לא משקרת…

כל זאת ועוד- בהמשך הדרך עצרנו בתחנת דלק בדימונה, שלי נכנסה למסעדה לא מוכרת בעליל (אם היינו בארה"ב הייתי יכולה לכתוב "דיינר עלוב ורעוע", אבל…) ויצאה עם שקיות ניילון ובהם מטבעות של 10 אגורות.

הא הא! כל כך צדקתי!!!

כמה חבל שכשהגענו לחצבה גילינו כי מדובר בניירת משמימה ובמטבעות לעודף בקופה של הסופר…

מילון בלונד-עברית

מחפשת עבודה- מחפשת חיים?

לומדת– מתי משדרים את בנות גילמור בהולמרק. וסי אס איי מיאמי. מצחיק אותי שבחצי מהמקומות בהם הם מראים אנשים שנרצחו בברוטאליות- הייתי לפני חודש בערך…

דפק (נא להגות באותו משקל של רפת, או כלב, או זפת…)- המקבילה העברית (תודה מאיה, אליעזר בן יהודה החדש שלי…) לפאק. אולי הכרתם את זה עד עכשיו כ"דפקט", אבל- לא עוד! מעתה אמרו- "הבחור הזה ממש לא משהו, יש לו כ"כ הרבה דפקים!" או "מסדר דפקים" (אם אתם מתגאים בעבר קרבי, שכלל יותר ממאבק דמים עם שדכן ומפגיעה קשה בתעלה הקרפלית…). תחי השפה העברית!

אז לסיום- כוסאמאשלהם!

שלי, זה היה בשבילך. 🙂

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: