14.5.09 – על געגועים לעובד וגידול תינוזילים

ל"ג בעומר.

חג?

מועד?

יום שבו מותר להתגלח?

יום שבו הכל מסריח מעשן?

הפוסט לא יכול שלא לתהות אם אצל כולם עובר החג הזה סוגשל אבולוצייה בחלוף השנים..

כשהיינו קטנים וזה היה (יש מי שיגיד "לא כל כך") מזמן, ל"ג בעומר היה היום המגניב הזה שבו מותר לשחק באש, להתלכלך לחלוטין (כולל נעליים, חולצות אפים ולחיים) ולאכול המון תפוחי אדמה ומרשמלו-אים שרופים. היינו משלימים את מאגרי הפחם שהגוף שלנו צריך לשנה הקרובה, נפגשים עם כל שאר ילדי השכונה ובודקים האם פלסטיק שרוף באמת עושה ריח כלכך מסריח.

כל תקופת ה"אני מגניב" שלנו (חטיבה, תיכון.. לפעמים, למקרים החמורים שביננו, גם צבא) ל"ג בעומר הייתה אחלה הזדמנות לשתות בירה.

עם הגיעו של הפוסט לתקופת הבגרות הפיקטיבית (הידועה גם בשם "תקופת האני מעמיד פני מבוגר") הוא מגלה לו לאיטו, משנה לשנה, של"ג בעומר זה כבר לא מה שהיה פעם! בחיי- כלמיני אנשים בגילו של הפוסט נוטים לעשות על האש במקום מדורה (זו אש סמלית! והיא שייכת לחג אחר בכלל! ביום העצמאות אוכלים בשר על האש, בל"ג בעומר אוכלים פחם!!!), והפוסט בעצמו וויתר בכלל על מדורה השנה (למרות שיש לציין שהוא נשם מספיק עשן בזכות מדורת הענק המקוללת-וכנראה-לא-חוקית שהייתה לו מאחורי הבית..).

האם זה אומר שהפוסט פוסע בצעדי ענק לעבר הבורגנות העצלה?

האם משמעותו של העניין היא שאין עוד תקווה?

טוב.. הפוסט ישתדל להתנחם בעובדה שכבר יצא לו להכין תה על גזייה בחייו. זה כמעט מגניב כמו מדורה, לא?

אנשים שאנחנו אוהבים

את עובד.

מי מכם שנמנה על קוראיי הנאמנים כבר מכיר וודאי את שירי ההלל שהפוסט מוכן לשיר בראש חוצות ומעל גגות הבתים אודות המנה הטובה ביותר ביקום.

נפתח בווידוי-

הפוסט בוש ונכלם להודות שמאז שחרורו החגיגי מעול צה"ל, לא הערה לקרבו ולו מנה אחת, מחוצלת ומבוצלת, מבוצבצת ומיורקת (שונא עגבניות יחיה) כיאות. לא איטום ולא כיתור ושום כלום בדרבי זה שנתיים פלוס. עצוב.

אבל לא זה מה שיעצור בעד הפוסט!

ארז הפוסט את עצמו, את גטסי ועוד 3 "חדשים" והחל בדרכו לחוויה קולינרית שאותה אי אפשר לשכוח באמת לעולם. קצת כמו לרכב על אופניים…

דבר ראשון העיר הפוסט משנתו את האפרוח* המסכן, שותפו הטבעי והקדום לטירוף, ע"מ לדעת איך וכיצד יוכל להגיע, על חדשיו ורעבונו, למען המיוחל.

קיבלו הוראות והחלו לנסוע.

לאחר ציד אמיץ של שלטי רחוב, של פניות ימינה (מדהים מה שיש שם בגבעתיים עם פניות ימינה..) ושל חנייה לגיטימית, הגיעו הפוסט וצאן מרעייתו ליעדם וראו כי תור. תור ארוך למדיי אפילו.

אבל זה לא מה שיעצור בעדם- לא עכשיו, לא כשדברים גדולים כלכך מונחים על הכף (של החומוס).

חיכו, המתינו, חיכו עוד קצת, דנו ארוכות על אודות העתיד להתרחש, ובסוף-

הגיע תורם.

רועד ונרגש עמד הפוסט מול עובד, האחד והיחיד, וחיכה בסבלנות עד שכל חדש וחדש יקבל את מנתו המהבילה ואת ההופעה המגיעה לו, עד שזכה לחצל כבד, לשים דאבל פס ו-2-0 להפועל, איטום מושקע וכיתור משולש (מגיע לו, אחרי שהביא איתו נתינים חדשים.. :)).

אין מה לעשות- סביח זה סביח. אמנם פשוט אבל ללא ספק מנה מושלמת כמעט לכל חבר בקהילת אוהבי החצילים. ועובד הוא מלך הסביח, לפחות עד כמה ואיפה שמגיע טווח ידיעותיו של הפוסט.

אי לכך, מלא סיפוק ועטור חיוך דבילי המבשר לעולם כי הפוסט, הבלונד והאני הפנימי שלו- כולם שבעים ושמחי לבב ולבלב, חשב לעצמו הפוסט שהנה היה זה סיום מושלם ליום עבודה רנדומלי.

אבל!! (תיפוף דרמטי..)

את ארוחת הסביח המופלאה קינחו ארבעת המוסקטרים (אחד התחלף באמצע, אבל לא ניכנס לפרטים) בגלידה אלוהית (נו באמת… אתם כבר יודעים איזו..).

זה יום מושלם!

תקנאו בבקשה.

אפיזודה משעשעת

הפוסט והידוע פצחו לאחרונה בפרוייקט מרהיב ורב תכליתי לשיפור איכות חייהם ואיכות הפסטה שלהם-

בזיליקום.

יש מצב שזה נהיה טרנד לאחרונה והפוסט בעצם בהכחשה, אבל לגדל צמחי תבלין בביתך זה מגניב, ללא ספק.

לא רק שזה מוסיף קצת ירוק בעיניים, זה גם טעים!

הפוסט קיבל כבר לפני זמן לא מועט שקית קטנה ובתוכה פרח בזיליקום קטן, חמוד ויבש.

לאחר שדאגו שני הגננים המתלמדים לעציץ מחמד עם אדמה ודשן, החליט הצמד לבחון את טיבה של השקית.

צעד ראשון- יש לפורר את פרחי הבזיליקום עד להתגלותם של המון גרגירים קטנטנים ושחורים למראה. אלו הם זרעי הבזיליקום אליהם ייחלנו ופיללנו.

צעד שני- יש למיין ולהפריד בין גרגירי הבזיליקום לבין כל הפרחים המפוררים.

צעד שלישי- יש לעשות גומות קטנטנות עם האצבע, לשים בכל גומה מעט גרגירים, לכסות באדמה, ולהשקות מעט.

צעד רביעי- אם העציץ נפל יש להרימו. ליתר בטחון עדיף לעשות עוד כמה גומות קטנות ולשים עוד קצת גרגירים.

צעד חמישי- יש להשקות את העציץ כל יום במעט מים.

צעד שישי- יש לפצוח בצווחות שמחה דקיקות באם נגלות לעינייך נקודות קטנטנות וירוקות באדמה.

צעד שביעי- יש להמשיך ולהשקות את העציץ במעט מים כל יום. יש להמציא שמות דביליים לנבטים הקטנים.

צעד שמיני- אם צמחו יותר מדי נבטים, יש לדלל את האוכלוסייה בעציץ, על מנת שהנבטים לא יהרגו אחד את השני. עבודה זו יש לתת לאנשים חזקים יותר. יצורים עדיני נפש שכמותכם (וכמו הפוסט. מזל שהידוע היה חזק מספיק) יכולים להסתיר את המראה הנורא מעיניהם ולבכות שהם לא יכולים לראות את הגופות של התינוזילים (=תינוקות בזיליקום) שלהם מחוץ לאדמה ככה.

צעד תשיעי- לחכות. כך מסתמן בנתיים. איחולי הצלחה יתקבלו בשמחה 🙂

ולסיום, הפוסט והבלונד רוצים לבשר לעולם כי עצם העובדה שהם החליטו לצבוע את ציפורני ידיהם הענוגות בפונץ' בננה (כלומר- ורוד פוקסיה וצהוב ניאוני לסירוגין) לא נותן לגיטימציה לכלמיני מרעין בישין לפתוח איתם בשיחה.

חי חדקו של הבלונד, זה היה ללא ספק שבוע מלא אינטראקציות בנושאי ציפורניים. לא רק אנשים הנמנים על חבר מרעיו צחקו על בחירותיו המקוריות. לא לא.

גם אנשים שהוא לא מכיר בסופר, אנשים רנדומאליים שעלו איתו באותה מעלית מהחנייה בבוקר וכו' וכיו"ב. מוזר שאנשים שבד"כ לא יטרחו לפנות אלייך ולפתוח בשיחה רואים דבר אזוטרי כמו לק לציפורניים כנושא לגיטימי לשיחה עם זרים.

שיהיה סופ"ש טעים..

* האפרוח הינו דמות חדשה-ישנה במעלליו של הפוסט. אין מן הנמנע שקהל הקוראים לא שמע עליו מעולם באופן ישיר, אך הוא היה שם כמעט מאז ומעולם. יש לקוות שהאפרוח המדובר יזהה את עצמו, אחרת נצחק עליו כולנו בקול גדול (א.ג.)

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: